המאסטר שעל הדרך

שיטת יושינקאן אייקידו נוסדה בידיי מאסטר גוזו שיודה בשנות החמישים של המאה

  העשרים. שמה של השיטה היה כשמו של הדוג'ו אותו הקים אביו של מאסטר שיודה, כשבנו היה צעיר וחלוש – דוג'ו למען חישול רוחו של בנו. הוא קרא לדוג'ו יושינקאן, שפירושו: 'מקום חישול הרוח.'

האימונים ביושינקאן אייקידו תחת הנהגתו של מאסטר שיודה הוכיחו את כותרת השיטה. השיעורים היו קשים ומפרכים, הטכניקות מבוצעות בחוזקה וללא הפסקה כאשר התלמידים נדחפים ללא רחם אל קצה גבול יכולתם, גבול שמתרחב וגדל משיעור לשיעור.

גולת הכותרת של שיטת יושינקאן אייקידו היתה מאז ומתמיד, הקורס לשוטרים – קורס ה'סנשוסא'. קורס ה'סנשוסא' היווה ומהווה עד היום חלק ממסלול ההכשרה של האגף לפיזור הפגנות במשטרה היפנית. זהו קורס קשה ואינטנסיבי שכל המבקש להפוך למדריך ב'הומבו דוג'ו', נאלץ לעבור.

בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים החל ביושינקאן 'הומבו דוג'ו'  קורס בינלאומי למדריכים. היה זה קורס שנערך במקביל לקורס ה'סנשוסא' ובמתכונת זהה, למעט העובדה שהחניכים הגיעו מכל קצוות העולם וחלק מתכני הקורס הועברו באנגלית.

התמזל מזלי ושנה קודם לכן סיימתי את קורס ה'סנשוסא' והפכתי לעוזר מדריך ביושינקאן אייקידו. התזמון גרם לכך שכאשר החל קורס המדריכים הבינלאומי הראשון, נטלתי בו חלק כ'סאייו'אנין' – 'אמא אווזה', המדריך הדואג ומחבק את החניכים שעברו את חווית הקורס, זה המשמש כגשר בין המדריכים לחניכים. באימונים הייתי עוזר ומעודד את התלמידים, יחד איתם מבצע את רוב התרגילים, חווה את כאבם ודוחק בהם הלאה. כך גם יצא לי להכיר כל אחד ואחד מהם לעומק.

הקורס הראשון מנה ארבעה עשר חניכים, מתוכם חמישה ישראלים, ששלושה מהם אימנו או מאמנים אייקידו בארץ עד עצם היום הזה. עם שלושתם אימנתי והתאמנתי במשך השנים. הקשר שנוצר באותו הקורס חזק ויציב עד היום. אחד מאותם שלושה חניכים מקוריים הינו סנסאיי קובי בר אילן, המשמש כיום כמדריך הראשי בדוג'ו יושינקאן אייקידו שבבית חרות. מאמר זה יתמקד בו, ברעיונותיו ופועלו.

את קובי אני מכיר כאמור כבר למעלה מעשרים שנה, מהימים הראשונים בהם הצטרף לאימונים ב'הומבו דוג'ו' ולקורס המאמנים. קובי, לעומת שאר חניכי קורס המאמנים, הגיע ללא שום רקע באייקידו – אפילו 'קמאי' הוא לא ידע לעשות. הדבר גרם לכך שבימים הראשונים של הקורס, ההתמודדות שלו עם התכנים הייתה קשה משל השאר, עד כדי כך, שחלק מהמורים אף חשבו כי הוא יאלץ לנשור מהקורס בשלב זה או אחר. אבל קובי לא ויתר ולהפתעת הסקפטיים עבר את הקורס בהצלחה. נחישותו לעמוד בקשיים הפיסיים עלתה על חוסר המיומנות הטכנית והעמידה אותו בתוך חודשים ספורים כ'אוקה' החביב על סנסאי מארק בייקר, אחד המדריכים הראשיים בקורס.

"מאיפה הנחישות, יא קובי?" הייתי שואל אותו לא אחת, והוא תמיד עונה בחיוך רחב:

"חנה סנש לא נכנעת לעולם!"

נחישותו של קובי כמו הזינה עצמה, הרוח והגוף מתחשלים מהמיקוד והעשייה הבלתי מתפשרת. הוא מעולם לא החסיר אימון ותמיד דחף עצמו אל קצה גבול יכולותיו. עם חלוף הימים התחברנו והחלנו מבלים גם מחוץ לדוג'ו, לעיתים מתאמנים ולעיתים משוחחים אל תוך הלילה. נושאי השיחה היו בדרך כלל על רעיון הלוחם האולטימטיבי. דיברנו רבות על ה'ספיריט' של הלחימה ועל הניצחון בשדה הקרב האמיתי – על הניצחון העצמי. קרלוס קסטנדה, מוסשי וכמובן – חנה סנש, היוו חלק קטן מגיבורי נושאי אותם שיחות.

קובי הוכיח את דבקותו בחישול הנפש באימונים. הוא התנהג בנימוס ובעדינות אל כל מי שהתאמן עימו ואולם, הרכות שהפגין לא הייתה חולשה, אלא להיפך, עוצמה עצורה. גישתו נסכה נינוחות בקרב יריבי האימונים שלו, נינוחות שיצרה אווירת לימוד ממוקדת ויעילה. ואולם היו מתי מעט שהעזו לפרש את גישתו כחולשה והללו, עמדו על טעותם במהרה. מספר פעמים הייתי עד לתגובתו של קובי להתנהגות לא נאותה בדוג'ו, תגובה שאולי גם בישרה את גישתו החינוכית בעתיד.

יום אחד, כשנה לאחר סיום הקורס, קובי התאמן עם אחד מהתלמידים היפנים המוכשרים ביותר ב'הומבו דוג'ו'. הטכניקה הייתה 'שומן טצ'וקי קוטאגיישי' – מתקפת אגרוף עם נעילת מפרק כף היד. קובי, כהרגלו, הדגים כבוד בלתי מתפשר אל התלמיד שעימו, בעוד האחרון מפרש את התנהלותו של קובי כאור ירוק ליחס מתנשא. הוא החל לדבר ולהסביר, ל'תקוע' לקובי את הטכניקה עם אוקה נוקשה ולהשתמש בכך כהוכחה לעליונותו.

חוסר הכבוד שהוא הדגים צרם לכל המתבונן, גישתו של השחצן כמו מעכירה את האווירה בדוג'ו. ואולם, אף מדריך לא התערב ועצר בו, גם אני לא.  ידעתי שבמוקדם או במאוחר קובי יעשה זאת. בשלב מסוים בשיעור, המדריך הראשי הכריז על 'קאגארי גאייקו', אימון קבוצתי על הטכניקה ואז, לעיני כולם, הרגע החינוכי הגיע. קובי בתורו, לקח אוקה של הבחור שעמד מתוח ובטוח, בהתנשאות מביט בקובי כשידיו נחות בנינוחות לצידי גופו. אבל האגרוף שנורה לעברו הפעם, פגש בבטנו בדייקנות, במהירות ובחזקה – באחת מרוקן אותו מאוויר ומתחושת העליונות. הוא צנח על ברכיו מול קובי ולעיני כולם ביקש מחילה על חוצפתו. קובי חייך בסלחנות והאימון המשיך מאותה נקודה ללא הפרעה.

*

כשהגעתי לארץ ופתחתי את הדוג'ו שלי, קובי היה לצידי בחודשים הראשונים. הוא התאמן ואימן, בדוגמא ובמילים מפיח בתלמידים את רוח הלחימה והמיקוד שלו. גם כשהוא עזב לטובת לימודי תורת הריפוי האלטרנטיבי, קובי המשיך לבוא ולהתאמן תכופות. במשך אותם שנים הצקתי לו שיפתח דוג'ו, אבל קובי אמר שאין לאן למהר ושהוא עוד לא מוכן.

"לא מוכן?"

"אני עדיין לא המאסטר של עצמי. איך אוכל לאמן אם לא ניצחתי את כל השדים שבפנים?"

"לפי שיטתך" חייכתי, "אני אצטרך לסגור את הדוג'ו ולעבור למנזר בטיבט." 

בשנת 2002, לכשסיים את לימודיו, קובי פתח את  הדוג'ו בבית חרות, למרות טענתו כי עדיין לא הגיע להישגים שדרש מעצמו.

"אבל זה בסדר," הוא הסביר כששאלתי לפשר הדבר. "אמנם אני לא מאסטר, אבל גם לא הולך להתחפש כאחד. אני עדיין לומד והתלמידים שיגיעו לדוג'ו ילמדו איתי."

את הנאמנות לשיטתו, קובי מדגים בדרך בה מתנהל הדוג'ו בבית חרות. שלא כבכל המכונים בהם ביקרתי, קובי לא יושב מול התלמידים אלא לצידם, יחדיו קד איתם אל החזית, אל עבר תמונתו של מוריהיי אואשיבה.

"הוא מייסד האייקידו, המאסטר האמיתי," קובי מסביר לי. "אואשיבה הוא מורה הדרך, לא אני."

אכן, בדוג'ו בבית חרות, נדיר לשמוע את המילה סנסאיי והאווירה ידידותית, כאחוות לוחמים. קובי לעולם לא מתיימר לדעת את כל התשובות ולעולם לא משתחצן ביכולותיו הטכניות.

"אני אחד מהם," הוא מחייך אליי מתוך זקנו העבות "וכך זה צריך להיות."

את גישתו לאמנות כאל דרך רוחנית להתפתחות אישית, קובי מנחיל לתלמידים ללא מילים, על ידי דוגמא אישית. קובי מתאמן ומאמן כל יום, דוחף עצמו קדימה כשהוא לצידם של התלמידים בשיעורים, איתם קורא תיגר על חולשות, כאבים ופחדים.

"עד, מתי, יא קובי?" אני שואל.

"עד אין סוף," הוא אומר לי. "הדרך להתפתחות רוחנית לא נגמרת לעולם."

כפי הנראה, קובי לא יכתיר עצמו כמאסטר ואף ימנע מאחרים לעשות זאת במקומו. הרי לשיטתו, הכותרת מאסטר, מציינת קיבעון מסוים, עצירת ההתפתחות, עמידה במקום שמבחינתו מהווה עמימות.

וכך מתנהל לו המאסטר שעל הדרך, מתהלך לו לצד תלמידיו.

עם כיוון מוגדר ואין סופי כאחד,

עם מטרה שמתרחקת ומתעצמת ככל שהוא גומע מרחק,

ואין זה פלא,

הרי חנה סנש לא נכנעת לעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.