המסע אל המרכז

במאמר זה ברצוני לחלוק עם הקוראים את חוויותיי מהשנה הפוריה ביותר בחיי כתלמיד אייקידו – שנת 1991. אין אני מציין אותה כשנה יחודית, חלילה,

בגלל שהשנים שלפניה היו חסרות ארועים מכוננים או פעילויות מעניינות.

 נהפוך הוא הדבר. קחו לדוגמא את שנת 1990, שהייתה שנת עשייה מצויינת מבחינתי. הייתה זו השנה בה סיימתי את קורס המדריכים המפרך של יושינקאן אייקידו וקיבלתי את החגורה השחורה הראשונה שלי. אותה שנה גם הפכתי לפטאקו נו שידוהין, עוזר מדריך זוטר ביושינקאן הומבו דוג'ו, והתמזל מזלי לקחת חלק בצילומי הספר

"Total Aikido", ספר שעד היום נחשב כאחד מספרי ההדרכה החשובים ביותר ביושינקאן איקידו.

 

ואולם למרות כול ההשגים שהצגתי, שנת 1990 הייתה שנה מתסכלת בעליל בכול הקשור להבנת יסודות האומנות בה עסקתי. כמובן שכמדריך הכרתי את מרבית טכניקות השיטה, ושהבסיס התנועתי שרכשתי היה חד, אלגנטי ומרשים. ואולם מבחינתי משהו עקרוני היה חסר, איזה גורם שלא הבנתי או הכרתי, אלמנט שבלעדיו הרגשתי חסר כיוון ושליטה טכנית, למרות הכרת מכלול הצעדים, הבריחים וההטלות.

 

לא מפליא, אם כן, שכל השגיי אותה שנה לא נסכו נינוחות בקרבי אלא להיפך, רק תרמו להעצים את חוסר שביעות רצוני מיכולתיי באומנות. התיסכול הגיע לשיאו בעת צילומי הספר Total Aikido, כאשר לקול צחוקם של המדריכים היפניים ניסיתי ללא הצלחה לקחת אוקה של אחד המדריכים. לפחות עשר פעמים הוא הטיל אותי ועשר פעמים נפלתי בכיוונים שונים למרות שהוא נע תמיד באותה הצורה.

 

המדריכים צחקו, הצלם התעצבן אך למזלי, לפני שהכול יתייאשו, הצלחתי ליפול לכיוון המיוחל. בשלב זה הייתי רטוב מזיעה ואדום מבושה. אך לחרדתי זו הייתה רק ההקדמה.

"תדגים שומן אוצ'י קוטגיישי," ביקש הצלם ושוב איבדתי את ידיי ורגליי. עשר פעמים הדגמתי ועשר פעמים סיימתי בכיוונים שונים.

צחוקים.

צלם עצבני וצורח.

פנים אדומות ולב הולם בחזה.

מיותר לציין כי אותה טכניקה אומללה מעולם לא נכנסה לספר.

 

בשבועות הבאים התהלכתי מתוסכל ואובד עצות. היה לי קשה להתרכז באימונים למרות שביליתי במכון משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב. המדריכים היפניים אליהם פניתי להכוונה, ענו לי באותם תשובות סתומות שלא עזרו לאשש את רוחי.

צ'וטו רילקס,  או, מו צ'וטו רנשו, הם חזרו אמרו לי, מילים שפירושם – תרגיע את גופך ותמשיך להתאמן.

 

המשכתי להתאמן אך רוגע לא מצאתי וחוסר הביטחון הטכני רק גבר. ואז, באחד הערבים בהם ישבתי בחדר המורים מותש מאימונים ובראש מורכן, לפתע נכנס אל החדר פאייט סנסאיי. פאייט סנסאי למי שאינו מכיר, הוא מורה בכיר ביושינקאן אייקידו הידוע בעולם כאיש רב פעלים. פאייט התחיל את אימוניו בהומבו דוג'ו בסוף שנות השבעים ולקראת שנות התשעים הפך לאיש סודו של גוזו שיודה, מייסד היושינקאן איקידו. פאייט היה אחד המדריכים שעמדו מאחורי ייסוד היושינקאי איקידו העולמי, והוא האיש שתרגם את ספרו האוטוביוגרפי של גוזו שיודה, "חיי אייקידו" לאנגלית.  כיום מכהן פאייט סנסאיי כמדריך הראשי בקורס הבינלאומי למדריכים של יושינקאן אייקידו.

(ז'ק פאייט)

ג'ק פאייט נולד בראניון, שהוא אי קטן במזרח אפריקה, לא רחוק ממדקסקר. שפת אימו היא צרפתית אך הוא דובר יפנית ואנגלית בצורה מושלמת אם גם במבטא צרפתי כבד. פאייט, כשהדריך איקידו, נהג להשתמש באוצר מילים שהיה עשיר יותר מה – צ'וטו רילקס,  ו, מו צ'וטו רנשו, של היפנים, דבר שלא אחת הסתיים בנזיפה מהמדריכים היפניים הבכירים. חשוב לציין כי גם אם היפנים לכאורה סלדו מדרך הדרכתו הרי שהם גם התבוננו ולמדו ממנו. כיום כול המדריכים היפנים ביושינקאן הומבו דוג'ו משתמשים בדרך הדרכה דומה לשלו.

 

כשפאייט סנסאיי נכנס לחדר המורים, אותו יום אומלל בשלהי 1990, הוא הכין לעצמו כוס אוצ'ה (תה) חם והתיישב מולי. עיניו מדדו את פרצופי המדוכדך.

"מה הבעיה?"  הוא שאל לאחר דקה של שתיקה. שאלתו הייתה כמו נעיצת סיכה בבלון התיסכול שחנק אותי.

התפוצצתי עליו! שוטח בפניו את כול שעינה את נפשי. פאייט הקשיב והנהן לדבריי בעניין. כשסיימתי, הוא הניח את כוסו ללא מילה  קם בדרמטיות ונעמד ליד כיור המטבחון, מסמן לי עם עיניו לקום ולבוא אחריו.

 

הלכתי לכיוונו ונעצרתי במרחק של כשתי פסיעות מולו. לשניה דבר לא קרה ואז גופו של פאייט נמתח והוא החליק לכיווני על כפות רגליו – נעצר וקופא בתנוחת הקמאיי, (עמידת המוצא).

"זה הקמאי שלי," הוא אמר. "אתה צריך למצוא את הקמאיי שלך."

 

היה קסם במשפט הפשוט הזה, הנחיה שנוגעת ביסודות ולב האומנות כאחת. פאייט הרחיב את הסבריו, מדגיש איך כול איבריו מהווים כלי שרת של מרכז גופו כשהוא עומד בקמאיי. הוא גם המחיש, מורה לי לדחוק ולמשוך את ידיו בכדי לבחון את אחידות תנוחתו. עשיתי כמצוותו, ובכול פעם שניסיתי להפעיל מתח על גופו היה זה כאילו אני מנסה למשוך ולדחוף את הרצפה עצמה, כאילו גופו של פאייט היה ערוץ דרכו זרם הכוח שהופעל עליו.

"החיבור למרכז דואג לכך," הוא הסביר. "הוא מאפשר לכוח לעבור מהידיים למרכז ומהמרכז, דרך האגן והרגליים, לרצפה." את סיום שיעורו, פאייט הקדיש לפרטים רלוונטים בנוגע להצבת הגפיים על ציר מרכז הגוף – כמו דחיקת המרפקים לכיוון מרכז הגוף, וסחיטת הירכיים יחדיו.

"יש לך הרבה עבודה," הוא סיכם, לגם מהאוצ'ה המהביל ויצא מהחדר.

 

*

 

שיעורו של פאייט לא ערך יותר מחמש דקות אך היו אלו חמש הדקות המבורכות ביותר שהעברתי בדוג'ו מהיום בו התחלתי באימוניי ועד אותו יום, יעיל יותר מכול השעות שהעברתי במכון מבוקר ועד ערב. שיעורו נתן לי יעוד והכוונה, מוציא אותי באחת אל מסע מרתק אל חקר רזי הקמאיי והמרכז.

 

התחלת אותו מסע התמקדה בשיפוץ הקמאיי בצורה מוגזמת וקיצונית. את עמוד השדרה מתחתי כלולב, כפות הרגליים ניצבות על קו אחד לחזית בעוד הירכיים סוחטות את קו מרכז הגוף. את המרפקים ניסיתי להציב על אותו הקו. ואולם, כול העשייה הזאת הצריכה גמישות שלא הייתה לי ונאלצתי לבלות שעות בתרגילי מתיחה של מפרקי הגוף.

 

בכדיי להבין את רמת הטירוף שסחפה אותי אתן לדוגמא את הדרך בה מתחתי את חגורת הכתפיים. היה זה תרגול שהתבצע בזמן השינה – מהמחשבה לחסוך את שעות הערות להתמקדות בחלקי גוף אחרים. השיטה הייתה לשכב על הצד כאשר הזרוע חוצה את קו מרכז הגוף בעוד שכול משקל פלג הגוף העליון נח כנגד הכתף. כול לילה הקדשתי לכתף אחרת.

 

כול בוקר התעוררתי עם זרוע רדומה, כאבים, עיקצוצים ותחושת נימול באצבעות הידיים. הייתי מתהפך על הגב ונותן לדם לזרום חזרה לאבר המעונה. סבלתי, אבל תוך פרק זמן קצר גמישות הכתפיים השתפרה בצורה קיצונית.

 

לאחר חודש של אימונים בנושא הייתה בי מספיק גמישות בכדי לקבע את כול איברי על אותו קו מרכז מיוחל. הייתה נוקשות איומה בתנוחה בלתי טבעית זו ובודאי ניראתי כבובת עץ למתבוננים מהצד.

צ'ידה סנסאיי, המורה הבכיר בדוג'ו, ניגש אליי בחיוך רחב בפעם הראשונה שעיניו נחו על הקמאיי החדש שהצגתי.

"מה אתה עושה?" הוא שאל.

"עבודת מרכז," הסברתי בגאווה ושאלתי. "האם גם צ'ידה סנסאיי משתמש בסגירת המרפקים למרכז?"

צ'ידה נענע ראשו לשלילה.

"פינוקיו, מיטא, (דמויי פינוקיו)," הוא צחק ותגובתו העלתה סומק בלחיי. זכור לי איך חיפשתי את פאייט סנסאיי עם עיניי ברחבי הדוג'ו.

"ג'פטו," התפתתי לקרוא לו. "ג'פטו, פינוקיו בצרה…"


למרות הגיחוך שהביע צ'ידה סנסאיי הוא לא דרש שאפסיק את אימוניי ואני לא חדלתי לעשותם. ואולם שמתי לב כי היה לי קשה להגיע לתוצאות חיוביות בדוג'ו. האימונים בדוג'ו היו מורכבים מדיי לטעמי; יותר מדיי טכניקות ותנועות בסיס, כאשר כול שרציתי לעשות הוא קמאיי. שיניתי טקטיקה, משתמש בזמני הפנויי מחוץ לדוג'ו לאימוני הקמאיי בעוד שאת השיעורים במכון הקדשתי ליישום העקרונות שרכשתי מחוצה לו.

 

אט, אט , התחלתי לראות תוצאות למעשיי. החיבור של הגוף למרכז הפך לתחושתי, לאחידות שערה מקצות בהונות הרגליים, דרך האגן, אל קצות אצבעות הידיים. יום אחד, באמצע אימון, התקרב אליי פאייט סנסאיי ולחש:

"הגיע השלב הבא."

"השלב הבא?"

" שמירת החיבור למרכז תוך כדי תנועה."

 

המעבר מחיבור למרכז בקמאי סטטי לקמאי דינמי הצריך שילוב של אימונים בדוג'ו ומחוצה לו. בתרגול במכון התמקדתי באחידות התנועה של הגוף בעוד שמחוצה לו הקדשתי את זמני לאימון בדימויים. בדימיוני צבעתי את קו מרכז הגוף בכחול זוהר כאשר ממנו הוצאתי בעיני רוחי מישור דו מימדי לחזית. המישור גם הוא היה צבוע באותו כחול זוהר של קו המרכז והיה מחובר לכול אורכו מלפנים ומאחור, כיוונו משתנה עם כול פניה של קו מרכז הגוף. תרגלתי את מישורי התנועה בהליכה, עמידה ובישיבת סאייזה עד שהפך לתחושתי והחל למצוא ביטויי ממשי גם בתרגול בדוג'ו.

 

"שלב שלישי," פאייט אמר.

"שלישי?"

"חיבור המרכז לאוקה, (יריב האימונים)."

 

בשלב זה האימונים בדוג'ו הותאמו במלאות לתכנים עליהם עבדתי. מחוץ לדוג'ו הקדשתי את זמני להתבוננות בבני האדם שסביבי, בוחן את הדרך בה עמדו, נעו ונשמו יחסית לקו הכחלחל של מרכז גופם. בדוג'ו חשתי בתגובת גופם של האוקים השונים. החיבור לגופם של האוקים המיומנים היה קל מכיוון שהם נעו באחידות ונעלו את גופם בתגובה לטכניקה. אוקים פחות מיומנים היוו אתגר מכיוון שנדרש היה ליצור את החיבור ללא עזרתם.

 

שבועות מספר עברו בהם דשתי בנושא בעוז. ואז, יום אחד, ללא התרעה מוקדמת, כול הפרטים אותם שיננתי במשך חודשים הפכו למקשה אחת. קשה לתאר את תחושת האופוריה שעברה בגופי ובנפשי כאשר חשתי לראשונה את החיבור הטכני למרכז; היה זה כאילו התנועות קרמו לפתע עור וגידים, הופכות את הטכניקה ליישות חיה ונושמת שהורגשה, נשלטה וחוברה למרכז גופי. כשביצעתי טכניקה, האוקה היה כהמשך טבעי של גופי, וכשלקחתי את תפקיד האוקה, חשתי את עוצמת התנועה של מבצע הטכניקה כאנרגיה שמילאה את כול כולי.

כשהשיעור נגמר יצאתי כולי קורן מאושר. מאותו היום איקידו קיבל עומק ומשמעות שונה.

 

עם חלוף הזמן התקהתה עוצמתה של אותה תחושה ראשונית והפכה למבוקרת ובשלה יותר. הגיע הזמן לשלב הבא.

 

"נחמד מאוד," פאייט סנסאיי העיר יום אחד כשהתבונן בי מבצע טכניקה. "יש חיבור מצויין למרכז אבל נוקשות הגוף שלך מפריעה לתנועה. תרפה. יצרת תחושה ועכשיו הגיע הזמן שתתן לה לזרום בטבעיות."

 

מה שפאייט הציע היה להשיל את התבניות הנוקשות בהם השתמשתי ליצירת החיבור למרכז. פחדתי. לא רציתי. חששתי שהתחושה שכה עמלתי ליצור תתמוסס ותעלם.

 

"ג'פטו," חשבתי לעצמי. "פינוקיו לא מוכן עדיין להפוך לילד אמיתי!"

 

לקח כמה ימים להשלים עם שנדרש לעשות ואז התחלתי בעבודה, משחרר את הגוף לקמאיי נינוח ומפתח תחושה לקווי תנועה שמעבר לקו החזית. להפתעתי לא היה קשה במיוחד לעשות את ההסבה. התחושה והרגישות כבר היו מוטבעים בגוף והרפיית הנוקשות הייתה כמו הורדת שריון שרק הפריע לתנועה.

חוטי המריונטה נתלשו.

עץ הפך לבשר חי.

הידד – פינוקיו כבר ילד אמיתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.