הקסם של זאב

על קסמי טכניקת האייקידו, כבר נאמר כמעט הכל – מדברי שבח והלל של תלמידים

חדורי אמונה, ועד לגיחוכם של הסקפטיים היודעים כל דבר.

אך ישנו גם קסם אחר, שהוא מעבר לטכניקת האייקידו, ולמען האמת, מעבר לטכניקה של כל

אמנות לחימה שהיכרתי. קסם שכזה לא נועל את גופם של האוּקֶאִים בדרמטיות או גורם

להם לעופף כחסידות באוויר. הוא גם לא תלוי בזמן ובמקום בו מתנהל האימון. זהו פלא

שאין רואים אותו בעין, אלא חשים אותו באווירה ובהלך הרוח בדוג'ו – מכון האימונים.

כשאני מדבר על אווירה והלך רוח, מיד עולה בעיניי-רוחי, החוויה הקסומה של הכניסה בפעם הראשונה לדוג'ו ביפן. ההליכה ברחוב לעבר השלט המואר בחמימות, העיניים מביטות בחליפות האימון התלויות בחלונות המכון. ריח עשן מהול בניחוח ערמונים עלה מדוכן של רוכל סמוך, ממסך את אוויר הסתיו הצונן של טוקיו. נשימה עמוקה וכניסה למכון, שורת נעלים מסודרות בקפידה לצד הפתח, איש חביב מחייך מחלון המשרד הפנימי ומזמין אותי פנימה. ריח עץ מילא את הנחיריים, הקירות צבועים בקפידה ומעוטרים בכונניות גדושות בכלי נשק מסורתיים. מדריך חביב ליווני פנימה, והורה לי לשבת בסֶייזה על רצפת הטאטמי הרכה/נוקשה. הצטרפתי לקבוצה הישובה מול קיר החזית, יושב ומתבונן בשתיקה בתמונות מורֵי העבר, ובמדף עליו מונח ברוב כבוד והדר הקאמידנה, (מקדש קטן), משני צדדיו אגרטלים עם עלי הסאקאקי הרעננים, (צמח רב שנתי).

(קאמידנה)

מתח הורגש באוויר כשהמורה הראשי נכנס לדוג'ו. הוא עלה על הטאטמי וחצה את רצפת האולם, מתיישב באצילות מול התלמידים הלבושים באחידות. קידה לחזית וקידה לתלמידים, כל העיניים נעוצות בו.  ואז החל השעור. המורה מדגים, התלמידים מחקים, מרוכזים, נמתחים, מחייכים בצניעות כל אימת שהמדריך קרב אליהם. המדריך היה כעמוד התווך של המקום כולו, נוכחותו מורגשת בכל האולם, ולא משנה היכן עמד בחדר. כמובן שהתרשמתי מאוד מהטכניקה שהדגים, אך יותר מכל, ליבי נשבה מהנימוס, הסבלנות, והכבוד הבלתי מתפשר שהוא הפגין כלפי כל תלמיד. התנהגותו השפיעה גם על שאר התלמידים, שהתייחסו בחרדת כבוד האחד לשני, למקום ולמדריך.

אוירת קסם שכזו, הינה שילוב של שלושת הגורמים שציינתי: 1. המרכיבים הפיסיים של המקום. 2. ערכי התרבות ואטיקט* ההתנהגות הבסיסי של העם היפני. 3. (והחשוב ביותר) – אופיו ודרך התנהלותו של המדריך הראשי בדוג'ו. בעוד ששני הגורמים הראשונים שציינתי נמצאים דרך קבע ביפן, הרי שהמוטיב השלישי, המדריך, עמוד התווך של הדוג'ו, יכול לשבש את המשוואה המבורכת.

(סאייטו ואואשיבה סנסאיי)

קחו לדוגמא את הדוג'ו שאוֹ-סֶנסֶאִיי (מייסד האייקידו) בנה באִיו'וָאמָה (100 ק"מ צפון מזרח מטוקיו), באחת התקופות הפוריות ביותר בחייו. איוו'אמה דוג'ו, הוא אחד המקומות בו התפתחה אמנות האייקידו. זהו דוג'ו היושב בחיק הטבע, מוקף בחצר המשובצת באבני תפילה של מאסטר אוּאֶשִיבָּה. בצמוד לדוג'ו, נמצא גם מזבח האייקי שאואשיבה בנה. מקום קסום. פיסת הסטוריה. מקום עליה לרגל לחסידי אמנויות הלחימה.

לכשעזב אואשיבה את איוו'אמה לטוקיו, הוא השאיר את ניהול הדוג'ו לתלמידו הראשי באותה תקופה, סאייטו סנסאיי המהולל, ששימר את אופיו והלך רוחו של המקום כפי שהיה בתקופתו של אואשיבה. סאייטו סנסאיי נפטר כבר לפני יותר מעשור והוא השאיר את ניהול המכון בידי בנו שהלך באדיקות בדרכי אביו. סאייטו ג'וניור נאלץ לעזוב את המקום, ולהחזירו לחיק משפחת אואשיבה שנים מעטות לאחר מכן. הוא עבר אל דוג'ו השוכן לא הרחק משם, בו הוא ממשיך עדיין בדרכי אביו.

(בנו של סאייטו סנסאיי)

ניהול הדוג'ו המקורי עבר לידי ההוֹמבּוּ דוג'ו של אירגון אייקיקאיי, שמיד החל לשלוח מדריכים לאיוו'אמה לפי סבב מסודר. זמן קצר לאחר שהמכון נלקח מניהולו של סנסאיי סאייטו ג'וניור, נסעתי לבקר באיוו'אמה, לראות איך ומה השתנה כתוצאה ממעבר הבעלות. היה זה ביקור עצוב ומדכדך. למרות שהמקום המשיך להיות מטופח ונקי, ולמרות שאימונים התנהלו כסידרם וכתיקנם בידי מדריכים מנוסים וטובים. הסיבה לתחושת הדכדוך שהרגשתי, הייתה העובדה שעמוד התווך של המקום הפסיק להתקיים. היה זה מקום ללא חיוּת, מוצג מוזיאוני, מקום עליה לרגל בעל חשיבות היסטורית אך ללא האווירה שהייתה בעבר. קסם הדוג'ו באיוו'אמה, מסתבר, היה תלוי ברובו בתחושה שהקרינו סאייטו סנסאיי סניור וג'וניור, מדריכים שלימדו ושימרו את הדרך בה התאמן או סנסאיי בתקופתו באיוו'אמה.

 

כיום, (לשמחתי), שוקמה האווירה באיוו'אמה. כבר יש מורה ראשי קבוע וגם צוות נאמן של מדריכים, אייקידוקה שהתאמנו והכירו את סאייטו סנסאיי. סוף טוב.

ושבה עטרה ליושנה.

(איברקי דוג'ו באיו'ואמה)

מחוץ ליפן, קשה עוד יותר ליצור את אווירת הדוג'ו היפנית. גם במכונים המעוטרים והמעוצבים כדוג'ו היפני, ושבהם התלמידים לבושים באחידות חליפותיהם, אין הדבר פשוט לעשייה. כי הרי התפאורה, ואין זה משנה עד כמה פאנג שואי היא מדוגמת, אין בכוחה לנסוך ערכים של עם הנמצא במרחק של עשרים שעות טיסה, ותרבותית, מרחק של לפחות אלפיים שנה.

*

הייתה זו הקדמה ארוכה למדיי, ואולם חשובה, בכדי להבין ולהעריך את עומק החוויה שברצוני לספר עליה. יש קשר ישיר בין השניים.

 (סנסאיי זאב ארליך)

לפני מספר ימים, נסעתי להתארח אצל סנסאיי זאב ארליך בדוג'ו שלו ברחובות. זאב, למי שאינו מכיר, הוא מורה לאייקידו מוכר, מוערך וידוע בישראל. לזאב דאן-4 באייקיקאיי אייקידו, וגם חגורה שחורה בקרב מגע – שיטה בה התעמק והצטיין לפני נסיעתו ליפן. זאב למד אייקידו בקיוטו במשך כשבע שנים.

מטרת ביקורי אצל סנסאיי ארליך, הייתה לכתיבת מאמר על הדרך בה הוא מאמן ילדים. זאב, בדומה למדריכי אומנויות לחימה אחרים, מאמן ילדים מגיל חמש ועד גיל הבגרות. מה שמשך אותי לבקר דווקא אותו, הייתה העובדה שזאב גם נוטל תחת שבטו ילדים בעלי צרכים מיוחדים – ילדים עם קשיים מוטוריים, חברתיים, תקשורתיים ואחרים.
מתמיד רכשתי הערכה אל מאמנים שנטלו על עצמם את הדרכת הדור הצעיר. איני יודע, אולי זה בגלל שנסיוני היחיד בהדרכת ילדים, (למרות שאני מאמן אייקידו כבר יותר משני עשורים), היה כמה חודשים אומללים, שמהם כל שזכור לי, הוא ילדה אחת שדורשת "חיבוקי" כול חצי שניה(!), וילד היושב בתוך שלולית של שתן – מחייך, חובט בשלולית, ומנופף בידו המטפטפת.
הדוג'ו של זאב ממוקם בבית הספר ויצמן ברחובות, בקרבת צומת דרכים ראשית, מקום שגועש ורועש מרבית שעות היום. בית הספר ויצמן, כמרבית בתי הספר בישראל, בנוי מקומפלקס של מבני בטון אפרוריים וחדגוניים. רחוב צדדי מוביל אל הכניסה לבית הספר. החנתי וצעדתי דרך שערי הברזל, יורד בשביל לעבר אולם הספורט.

אולם הספורט, גם הוא בנוי ומאובזר ככל אולם בית ספר. קירות לבנים צהבהבים, חלונות נמוכים, תקרה גבוהה, ספסלי עץ ובמה בקצה המרוחק של המבנה, ועליה מערום של ציוד ספורט. השוני היחידי שראיתי בין אולם ספורט שיגרתי ובין האולם בויצמן היה משטח הטאטאמי הרחב, שני ילדים בדוֹגִי, (חליפת אימון) וסנסאיי זאב ארליך, לבוש כמיטב המסורת היפנית בדוגי ובהָאקָאמָה.
זאב בא לקראתי ולחצנו יד. החלפנו כמה מילים, ומיד התחלתי לתחקר אותו לגביי מתודיקת האימון. הוא הסביר שאת דרך האימון הוא פיתח לבד, שביפן, בדוג'ו בו התחנך וששימש כעוזר מדריך, היתה לו יד חופשית בנוגע לאיך וכיצד ללמד את הגיל הרך. הוא שיטח בפני את פשטות שיטתו.
"כמו ביפן אני לא עוסק בהקניית משמעת כבדה בכול הנוגע לילדים. גם אין מבחנים אלא העלאה בדרגה בכול שנת אימון."
הנהנתי ושאלתי על הילדים המיוחדים. הוא ציין אותם למעני אך הסביר שהם חלק מהמכלול, שאצלו כולם מתאמנים ביחד. רציתי לשאול עוד, אך היה מאוחר, והשיעור עמד להתחיל. זאב הציע לי להצטרף לשיעור ונענתי בחיוב למרות שבאתי לא מוכן ובלי דוגי. עליתי על הטאטאמי ולקחתי את מקומי בשורת התלמידים. היו שם בערך עשרה ילדים ועוד מבוגר – אב של שניים מהתלמידים שבא לסייע בשיעור

ביושבי בסייזה, תהיתי בליבי איך זאב יהא מסוגל לנהל שיעור מבלי להשליט משמעת ברזל. מבלי לצעוק ולעשות פוזות של רס"ר כפי נוהגים מדריכים רבים אחרים.
השעור החל בקידה ובהסבר קצר וחביב על הטכניקה של היום –  אוּשִירוֹ אִיקיוֹ. זאב הדגים מספר פעמים, וההדגמה נעשתה בשלווה, משוללת דרמטיות או איום. ההסברים שזאב נתן היו עשירים ומשובצים בסיפורים מהתרבות היפנית, סיפורים ששילהבו את דמיונם של הילדים. עיניהם נפערו, כשבשלב מסויים הניף את ידו והסביר על רעיון הטאגאטאנא – ההתייחסות אל הזרוע כאל חרב.
והם גם התגלגלו מצחוק כשהוא הוציא לפתע, בלי כול  קשר לנושא, סיר של ג'יחנון מבריק.
זאב דיבר בשקט ובנימוס, מגיב לכל הפרעה והתפרצות של הילדים  בחיוך. זורם איתם, מסובב ומחזיר אותם אל קו הנושא. כשזאב הורה להתחלק לזוגות, התלמידים נענו בהתלהבות אך ללא התפרעות. גם אם היה פה ושם תלמיד שהשתלהב יתר על המידה וחורג מהתנהגות נאותה, הרי שזאב לא שינה את טון דיבורו או את דרכיו הנעימות; מתכופף ואוחז לשובב התורן ביד, מביט בעינייו ובשקט מבקש שיחדל.
וזה עבד! האווירה הייתה רגועה ונעימה, ההפרעות מעטות, והלך הרוח חברותי וחמים. השיעור נגמר מהר מדיי, משאיר טעם לעוד.

נוכחותו של זאב הילכה קסם על הילדים. אני אומר קסם, בגלל שהוא הצליח ליצור אווירה יפנית ללא תפאורת הדוג'ו המדוגם, ועוד בלב ליבה של התרבות הישראלית. זאב, בגפו, סחף את דימיונם של הילדים אל מעבר לים. אל יפן, עם ריחות הערמונים באוויר, האטיקט וערכי ההתנהגות של התרבות, ועם אווירת הקדוּשה של הדוג'ו.

סנסאיי ארליך לא צריך לצעוק כמו רס"ר. התחושה והלך הרוח שהוא מקרין כמו עושים למענו את העבודה.
ואולי זה גם עבד עליי – הרי אני הגעתי לכתוב על ילדים אך נישבתי בקסם האווירה.

האתר של סנסאיי זאב ארליך

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.