הגברת דבורה ליבוביץ אחזה בלולאת החבל החבוי מתחת לכר. נשימתה נעצרה כשמשכה אותו החוצה ביד גרומה ורוטטת. ריעדות ידה ישרו את הקמטים וטשטשו את כתמי הבהרות מעורה הדקיק, עור שהיה תלוי כגלים עבשים על עצמותיה. התנועה כמו השילה מהיד את השנים, מנערת אותן מבשרה כאבק משטיח. היתה זו אשליה שעוררה את סקרנותה ולרגע השכיחה ממנה את הדרמה האישית שהתחוללה בחייה.
"התרגשות?" תהתה בעודה בוהה באיבר הרוטט. "פחד? אולי חרטה?"
לכאורה קל היה לבסס את הטענות ואולם, מכבוד המעמד, התפרשו באזניה הדברים כעלבון צורב. היא זקרה את סנטרה, כבודה העצמי תובע שתבטל את ההנחה המקדמית במלוא עוזה האקדמי.
"התרגשות וחרטה הן נחלת האימפולסיביות," הרימה קולה בנחרצות, מבטא פולני כבד מהדהד בחלל החדר. "תחושות המונעות מבערות, חוסר תכנון והתעלמות מוחלטת ממכלול הפרטים העומדים בפני האדם."
המילים נפחו חיוניות בגופה השחוח, בוקעות מפיה בנחישות שגרמה לחדר השינה להתמוסס בעיני רוחה ולהפוך לאולם בית המשפט שכה אהבה והוקירה. השידה הפכה לנאשם, המיטה לשופט, הכסא שלצד כיסאה לכתבנית, ארון הבגדים לקהל הצופים.
"ובאשר לעברת הפחד של הנאשמת ," המשיכה בלהט, פניה אל השופט. "אכן יש אמת בטענה ואולם, הסיבות הפוכות לאלו שהוצגו בפני בית המשפט. פחדה של הנאשמת אינו מהמעשה שלפניה, כבוד השופט, אלא מהאפשרות שתתחרט ותשוב לשגרת יומה."
היא התנשפה בכבדות כשסיימה את טיעוניה, תשושה, רוצה לחייך בנצחון אך שומרת על חזות ממוקדת וקרירה, כראוי לעורכת דין מנוסה.
"אז מה פשר הרעד?" שאלה ובאחת, חזון בית המשפט התפוגג כמו עשן. שוב בודדה בחדר השינה. שוב יושבת ובוהה בלולאת חבל התלייה וביד שאחזה בה.
יד רועדת
מטושטשת.
צעירה.
יד צעירה על לולאת התלייה.
יד מגואלת בדם.
דמו של התליין…
היא עצמה את עיניה והזכרונות שטפו אותה בזרם חסר רחמים. הבריחה מווארשה עם משה, בעלה, בעוד הנאצים מקבצים את היהודים לגטו. הנסיעה ברכבת והשוטר הפולני השיכור שלא פסק מלנעוץ בהם מבטים. משה, מתוך רצון להשתיק את חשדנותו, הזמין אותו לשבת לצידם. השוטר דחק עצמו ביניהם, צוחק ופולט צרורות של בדיחות גסות עד שלפתע הרצין ודרש מסמכים. הוא הוריד אותם מהרכבת באיומי אקדח ולקח אותם לפאתי היער הקרוב. הוא קשר את ידיו של משה מאחורי גבו וכרך לצווארו את חבל התליה ששלשל מהענף שמעליו.
"עכשיו תביט," אמר למשה חסר האונים בעודו אוחז בשיערה של דבורה ובמשיכה אכזרית מטיח אותה לקרקע. ידיים גסות היכו בה וקרעו את הבגדים מגופה. שוכבת עירומה על רצפת היער הקפואה, השוטר צוחק, לוגם מבקבוק הוודקה וגוהר עליה, גוף מדושן וכבד מוחץ אותה, מרוקן את ריאותיה מאוויר בקול יבבה. דבורה רעדה במקום מושבה כשנזכרה בפניו האדומים מזיעה ומשכרות, זוכרת איך ליקק את שפתיו, לשון ארוכה טועמת את עור צווארה, שיניו נושכות את בשרה בעודה שוכבת קפואה מאימה. הוא דרש שתפקח את עיניה, שתביט בעיניו הנבובות, חסרות הבינה והאמפתיה שבערו באש תשוקתו – אש הגיהנום. ריח זיעת גופו מילאה את נחיריה, ראשה מסתחרר מצחנת האלכוהול שנדפה מפיו הפעור. היא השתנקה וכמעט הקיאה.
"קטנטונת שלי," יבב בעלה והיאוש שבקולו מילא אותה בתחושת חיות פרימיטיבית. היא שלחה ידיים סביב, מחפשת אבן חדה ומצאה את הפגיון המונח בנרתיקו על ירכו של הצורר.
"לי נקם ושילם," לחשה כששלפה ודקרה את גבו. עיניו נפערו בהפתעה ובכאב. הוא צווח וניסה לדחוק עצמו ממנה אך שיניה סגרו על גורגרתו, מקבעות את גופו לגופה, מתקתקות דמו ממלאת את פיה, ניגרת על גופה מעשרות הפצעים שנפערו בגופו. הוא ניסה להאבק אבל היא לא הרפתה ממנו גם כשהחיוניות נטשה את גופו והוא פסק מלחרחר ולפרפר.
"מספיק, דבורה," השתנק משה והיא גלגלה את השוטר מעליה, הסכין לפותה בכף ידה הקמוצה. משה שמר על שתיקה כששיחררה את צווארו מהלולאה וחתכה את אסורי ידיו. הוא צנח לארץ והיא אחריו, עירומה, אדומה ומצחינה מדם קרוש. היא הטמינה את ראשה בחזהו והוא חיבקה בחזקה כשפרצה בבכי. לפני שעזבו את המקום, נטל משה את הפגיון, חתך את החבל מהענף וטמן אותו בתיקו.
"בשביל מה זה, משה?" שאלה בבעתה. הוא הביט בה באריכות לפני שענה.
"בשביל לא לשכוח שהאוייב, גם אם נוהג בידידות, אורב בכל פינה. בכדי לשרוד יש לחוש בצילו של התליין."
החבל נשאר באמתחתו לכל אורך המלחמה והוא לא נפטר ממנו גם כשעלו לארץ, סיימו את קשיי הקליטה, הקימו משפחה והתבססו בדירה מרווחת בגבעתיים, שומר אותו בתוך קופסאת פח ישנה עם שאר מזכרותיו מאותה התקופה. בני הזוג מעולם לא סיפרו על הארוע עם השוטר לאיש, גם לא לנציגת ארגון יד-ושם שנשלחה בכדי להקליט את עדותיהם מהמלחמה ושבפניה שטחו סודות רבים שנמנעו מלספר לילדיהם וחבריהם הקרובים.
"ישנם דברים שישארו פרטיים לנצח," הסבירה לה דבורה כשהגברת מצאה את לולאת התליין בקופסאת המזכרות הישנה. "מה שחשוב זה לזכור את שהחבל מסמל."
"ומה הוא מסמל, אם אפשר לשאול?"
"הישרדות!" קרא משה ונראה מופתע לא פחות מעוצמת הקול שבקעה מפיו.
הישרדות אכן הפכה לכוח המניע היחידי בחייהם, חיפוש מתמיד אחר מזון ומחסה ממלאים את שיגרת ימיהם בכל שנות המלחמה. החבל הוצא מהתיק בכל פעם שתחושת נינוחות העזה להתגנב לליבם, תזכורת לסכנות הרבות הסובבות אותם.
"למען החיים, העם והילדים שבדרך," נהגו לשנן האחד באזני השניה כשהקשיים איימו למוטט את עוז רוחם. "חולשה היא כניעה לצורר. אסור לתת לרוע לנצח."
דבורה נאנחה והניחה את החבל על מסעד הכסא, היד ממשיכה לרטוט, כמו מסרבת לעצור ולתת לשנים לחזור ולכבוש אותה, משתוקקת להשאר צעירה.
צעירה כפי שהיתה תמיד,כל כולה, בעיניו של משה.
מבטה נדד לעבר התמונות שניצבו על השידה, נעצר לרגע על תמונתו, גבר תמיר וצנום עם עיניים חומות, הבעה חמימה ובלורית שופעת, ועובר להתמקד בתמונה החבויה מאחור, תמונתה מגיל שש עשרה, ילדה בשמלת מלמלה דהויה המחייכת בשחור ובלבן מתוך מקלעת של צמות ארוכות ועבות. בתחתית מסגרת העץ הישנה של הצילום היה חקוק התאריך, 1936, השנה בה פגשה את משה, והמילים:
"שלך לעולמים, קטנטונת שלי."
"קטנטונת," הכינוי שהצמיד לה ביום בו נפגשו, כשהיתה צעירה ותמימה.
"קטנטונת," לחש באזניה ביום שלאחר חתונתם, למרות שכבר איבדה את תמיתות בתוליה והיתה לאשה.
"קטנטונת," אמר כשחיבק אותה אליו חזק כשברחו מוארשה והיא מיררה בבכי עז.
"קטנטונת," בזמן שהשוטר תקף אותם ביער, ו-"קטנטונת," כשהבטיח שיגן עליה מכל רע גם אם יעלה הדבר בחייו.
לאחר המלחמה המשיך לסוכך עליה עד שהתגברו על קשיי העלייה לארץ – חוסך אוכל מפיו וכסות מגופו כשהתמודדו עם העוני במעברה, מרגיע אותה כשהתלוננה על כספי הפיצויים מגרמניה שהולאמו לטובת המדינה, ועומד לצידה בכל פעם שהישראלים לעגו למבטא הכבד שלה.
"מנוולים!" קראה לעברם לא אחת והוא, כהרגלו, היה ממהר לעמוד כחוצץ בינה ובין המקומיים.
"אל תרגזי,קטנטונת שלי," נהג לאמר לה בעודו נועץ עיניים מזרות אימה בחוצפנים. "אין צורך לכעוס על אידיוטים שבקושי מדברים עברית, שפת אימם."
גם לאחר שנולדה להם הבת, ליאורה, המשיך לקרוא לה קטנטונת וכך עשה גם כשליאורה התבגרה, עזבה את הבית, התחתנה והולידה נכדים.
"קטנטונת שלי," היה קורץ וצובט את ישבנה כשהזקנה החלה לתת בה אותותיה ועורה החל מתכסה בקמטים.
"איזה קטנטונת בראש שלך?"היתה קוראת ומצביעה על חמוקיה שאבדו עגלגלותם והפכו רופסים, מתלוננת על זקיפות קומתה שנעלמה ועל הכאבים ברגלה הימנית שהתעוותה עם השנים.
"בשבילי את קטנטונת גם אם תהיי בת אלף שנים," היה אומר בכל פעם שסיימה טרונותיה. "בשבילי את בת שש עשרה ניצחית."
דבורה נאנחה ודמעות ניקוו בעיניה כשנזכרה ביום בו הודיעו למשה על מחלתו חשוכת המרפא, נזכרת איך ישבה המומה במשרדו של הרופא, אוחזת בידו של בעלה בעוד החדר חג סביבה כמו נשרים מסביב לפגר.
"כמה זמן נשאר לי לחיות?" שאל משה באומץ.
"שלושה חודשים, מקסימום חצי שנה," ענה הרופא וגופה התרוקן מחיוניות, משה לופת את ידה בחזקה, שומר שלא תאבד את הכרתה ותצנח לרצפה.
"ומה אם אטפל ואלחם?"
"אין מה להפסיד. תמיד שווה לנסות."
"קטנטונת," חייך אליה משה בסלחנות כשהתלוננה על תחושת עלפון. "הכל יהיה בסדר."
הוא ביקש מהרופא כוס מים, המתין עד שתתאושש, הודה לרופא ועזר לה לקום מהכסא. הוא ליטף את שערה ושמר על שתיקה כל הנסיעה חזרה מבית החולים. הוא תמך בה בזמן שטיפסה במדרגות, כפי שתמיד עשה מאז שהחלו הבעיות בברך, ועזר לה להוריד נעליים ולשכב על המיטה כשנכנסו לדירה. כשסיים, ניגש הישר למכתבה, פתח את קופסאת המזכרות, הוציא את חבל התליה, מישש וריחרח ואז הניח מתחת לכר מצעו.
"חזרנו למלחמה," הסביר כשפגש במבטה השואל. הוא גהר לעברה ונישק למצחה. "אל תדאגי, קטנטונת," המשיך בחיוך. "הסירי העצב מעינייך, יהיה בסדר. על הנאצים גברנו ואין שום סיבה שנשבר בפני מחלה אחת קטנה."
המחלה, כך מסתבר, היתה קשה ועיקשת מכל אוייב שהכירו אך משה לא נכנע בפניה, רוממות רוחו לא נשברת גם כשהסבל איים להעביר אותו על דעתו.
"תתגאי, קטנטונת," התבדח כשהטיפולים גרמו לשערותיו לנשור. "הרי לא לכל אשה יש בעל עם ראש חלק ואדום כמו תחת של בבון."
"איזה יופי, קטנטונת," חייך בתשישות כשהכאבים והבחילות הפכו קשים מנשוא. "תראי איך רזיתי. אם הדיאטה הזאת תמשיך אוכל לדגמן לאיזה מגזין."
פעמיים ביום היה מוציא את החבל, מניח אותו על המיטה ביניהם ומפתח דיון אסטרטגי בנוגע לדרך המאבק במחלה ובאופן בו ינהגו מול הבירוקרטיה הבלתי מתפשרת של קופת החולים.
"לבד ננצח, קטנטונת שלי," צחק כשכשלו מאמציהם להשיג תרופות נסיוניות והרופאים הודיעו כי הם מרימים ידים, מפסיקים את הטיפולים ורושמים לו רק תרופות נגד כאבים.
רק כששכב גוסס, דקות לפני שנפח את נשמתו, רק אז השתנתה נימת קולו והוא פרץ בבכי איום.
"קטנטונת שלי," יבב בשארית כוחותיו כשגופו הרצוץ בזרועותיה. "חיים ארורים, מחלה מרושעת, האוייב מבפנים גרוע מכל נאצי שפל. אם אלך מי ישמור לי על הילדונת? מי ישמור לי על הקטנטונת? מי? מי?"
כך בכה עד שפסק לנוע, שכוב דומם בחיקה, גופו מתקרר באיטיות בידיה, קווי הכאב נעלמים מפניו. היא חשה הקלה מסויימת כשנפטר, שמחה שלא יסבול עוד לעולם.
"משה," לחשה כשהאמבולנס לקח את גופתו בלילה והיא נשארה עומדת לבדה בפתח הדירה. קולה הדהד בין קירות המסדרון, מכה באזניה, תר במרחבי הדירה הריקה ולבסוף גווע בקול ענות חלושה. נשימתה נעתקה בגרונה מהדממה שהשתררה סביבה.
עומדת ומביטה בממלכתה השוממת בעוד השקט סוגר עליה מכל עבר.
מכה ברקותיה בקצב הלמות ליבה.
מטלטל את גופה עם כל פעימה וכמעט מרסק אותה לרצפה.
מוחץ, חונק.
מתהדק על גרונה כמו לולאת חבל התליין.
המחשבה על החבל גרמה לפניה להאדים מכעס, החולשה נוטשת את גופה בעוד היא חורקת בשיניה.
"השרדות," לחשה בגרון ניחר ונשכה את שפתה. "בשביל מה, לכל הרוחות? בשביל מה להתאמץ, להילחם ולסבול? בשביל עוד כמה ימים על פני הכוכב הארור הזה? מה הטעם אם בסופו של דבר כולם, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, מתים והופכים לאבק?"
היא פסעה לחדר השינה כשנשימותיה שטוחות ומהירות, דוחקת חפצים שעמדו בדרכה עם ההליכון כאילו היה אייל ניגוח. היא נעצרה לצד המיטה, בוהה בכר שעד לפני ימים ספורים היה כרו של משה.
"שקרן! נוכל!" צעקה בעיניים אדומות בעודה שולחת יד ומושכת את החבל החוצה, מנופפת אותו בזעם אל מול הכר. "הבטחת לי שננצח את המוות," צווחה. "שתהיה לצידי, הקטנטונת שלך, שתשמור עלי מכל משמר, מפזר הבטחות כמו פוליטיקאי שנון בעוד גופך מעכל עצמו למוות. גופך הוא התליין, האוייב – ואתה שקרן! רמאי! נוכל! איך יכולת לעשות לי את זה? "שאגה."להשאיר אותי לבד, אותי, הקטנטונת שלך? אני כל כך מתגעגעת אליך, מנוול שלי, כל כך אוהבת אותך…כל כך…"
חנוקה מדמעות היא אבדה את אחיזתה בידית ההליכון וצנחה קדימה על המזרן, טומנת ראשה בכר ובוכה, חבל התליה נח לצד ראשה. היא לא הצליחה להרדם במשך שעות, מתהפכת על יצועה ללא הרף, קפואה למרות שמיכת הפוך העבה, אפה מלא בניחוח גופו, ידייה נשלחות לעברו, משתוקקות לחבק ומוצאות רק את הכר והחבל שמתחת.
"קטנטונת שלי," שמעה את קולו וחייכה כשהופיע למולה בחלום זמן קצר לאחר שנרדמה. הוא נראה תמיר, חסון ושופע חיוניות, עור פניו מתוח ובלוריתו שופעת – משה כפי שראתה אותו בפעם הראשונה, כשהיה בן שמונה עשרה.
"קטנטונת," לחש לה ונשכב לצידה, עוטף אותה בזרועותיו לאורך כל הלילה. בבוקר קמה מלאת מרץ ומעודדת, מייחלת שישוב בכל לילה, משתוקקת להינות מחסדי אשליית נוכחותו.
בצהריים קברו את משה בחלקת הקבר הזוגית שלהם בטקס צנוע והיא שבה לביתה בליווי בני משפחתה, מצפה בכליון עיניים ללילה, מקווה שישוב לבקר אותה. לשמחתה הוא הופיע יומיים מאוחר יותר והיא קיוותה בסתר ליבה שכשליאורה תעזוב אולי יופיע בכל לילה.
"בואי אלינו, אמא," התחננה ליאורה ביום השמיני, כשנגמרה השבעה והיא עמדה לחזור לחיק משפחתה. "תנוחי ותשני אווירה. המקום הזה טעון בזכרונות מרים."
"ומה יקרה כשאשוב הביתה, חמודה שלי?" חייכה אל ליאורה. "הרי הזכרונות לא יעלמו. הם יחכו לי וכשאחזור, יכו בעוז."
"אז תמכרי את הדירה ותמצאי מקום אחר, קרוב אלינו, בלי זכרונות כואבים ובלי מדרגות. אל תחשבי שאני לא רואה כמה שאת סובלת מהברך, הרי גם עם ההליכון את בקושי עומדת על הרגליים ואיך תצאי מהדירה בלי עזרה? בואי איתי, אמא, בשביל מה לך להיות לכודה בבית כמו דג באקווריום? אני…"
"מספיק ליאורה," חתכה דבורה את שצף דיבורה. "את הבית הזה אני לא עוזבת."
"אז מה האלטרנטיבה, אמא? להשאר פה ולסבול?"
"להשאר ולתת לחוויות נעימות ושמחות למחות את מכאובי הזכרונות."
אבל הימים הבאים היו קשים מנשוא, העצב מהדהד בדירה הריקה מנפשות והמלאה בשנים של זכרונות שהוטמעו בכל פינה וחפץ.
זכרונות מפתיעים.
מרגשים.
מעצימים את תחושת הבדידות ואת הגעגועים למשה. ארון הבגדים שהתקין בחדר השינה הזכיר לה את היום בו עברו לדירה, כשהתנו אהבים על הרצפה המאובקת, בין לוחות העץ, פחי הצבע, המברשות וגלילי הטפטים, ריח חריף של דבק מגע מסחרר את ראשיהם ומגביר את התשוקה. המראה שעל הקיר במסדרון הזכירה לה איך היה עומד ומתקין את העניבה בכל יום לפני שיצא לעבודה, קולות צחוקם שלו ושל ליאורה ממלאים את אזניה בכל פעם שחלפה ליד חדר השינה של הילדה. רוב הזכרונות עלו בעיני רוחה כשהביטה במיטה; רואה את משה ישן על המזרן החדש בבגדי העבודה או מלטף את בטנה ההרה, מחייכת כשנזכרת איך שכב לצידה ללא אומר והביט בה מניקה את ליאורה העוללה, ואיך שחיבק אותה בחזקה בעוד היא בוכה כשליאורה התבגרה ועזבה את הבית. איך חבקה אותו כשהתקשה לנשום מפאת המחלה.
כשגסס.
כשבכה ונעלם לעד.
נראה שהזכרונות היו חקוקים בצורה בלתי מתפשרת בדירה ודבורה עמדה חסרת אונים למולם, מודעת לסבל שהרעיפו עליה אך מוכנה לספוג הכל בשם התקווה הקלושה שישוב ויבקר אותה בחלומה. מוכנה היתה להיות לכודה בדירה כמו דג באקווריום והכל למען לילה נוסף בו ישוב לחבוק אותה במיטתם, ילטף את שערה ויקרא לה קטנטונת.
"בוא אליי אהובי," התפללה בכל ערב לפני ששכבה לישון, משוועת לחוש את נוכחותו ומתעוררת מאוכזבת וחסרת חשק משהפציע היום והוא מיאן להופיע.
"איך ההשרדות הפכה מעקרון מנחה למועקה וסבל?" תהתה במרירות בכל בוקר בעודה נאבקת עם כוח המשיכה, אוחזת בהליכון ומושכת את גופה הדואב מהמיטה. עומדת על רגל אחת, רגלה השניה תלויה בזוית מעוררת חמלה. "איך מציאות הקיום שלי הפכה לגיהנום עלי אדמות, בעוד ההזיה מחליפה את מקומה כמקור התקווה וההנאה שבחיים?"
"אל תסבלי בשמי, קטנטונת," דרש ממנה משה ברכות כשהופיע בפעם האחרונה בחלומה, כחודש לאחר מותו. "אל תעצרי את החיים בשביל העבר והזכרונות."
"החיים נעצרו כשהלכת," לחשה ונצמדה אל גופו. "אבל אל תדאג לי, אהובי. כל הסבל שבעולם בטל בשישים מול רגע אחד בזרועותיך."
רגע שלא שב כבר שנתיים תמימות…
גברת דבורה ליבוביץ לקחה נשימה עמוקה ואחזה בידיות ההליכון – הגיע הזמן לנאום הסיום.
היא נעמדה על רגליה במאמץ עליון, חבל התלייה בידה, זקפה את קומתה והביטה סביב, חדר השינה שוב מיטשטש, אולם בית המשפט קם לתחייה ברעם מחריש אוזניים.
"אני מאשימה את יצר הקיום בשרלטנות גורפת!" הרימה קולה. "מאשימה אותו ביצירת אשליות חסרות שחר. חמדן חסר מצפון שכמותך, יצור שלא בוחל בשום אמצעי בכדי לקנות עוד יום, עוד שעה. ובנוגע אלייך," הורתה על גופה. "אותך אני מאשימה בנטיות רצחניות ואובדניות. בשימוש בהזדקנות ומחלות. בהיותך התליין – הקלגס האכזרי מכולם."
היא רכנה לפנים, מרפקיה נשענים על ההליכון בעוד היא קושרת את קצה החבל אל סורגי החלון ועונדת את הלולאה לצווארה.
"אתה הוא המוצא," לחשה וחייכה בעצב. "יחד נערים על בית המשפט, נערים על התליין."
היא חייכה בניצחון אל השופט והקהל והרפתה מאחיזתה בידיות, רגליה קורסות תחתיה, הלולאה מתהדקת על הצוואר.
לחץ הולם ברקות ואור בהיר וצח בוהק מול עיניה.
פניו עולים מתוך האור.
פנים יפים, מביעים אהבה ורוך.
"קטנטונת," לוחש ומלטף את השיער. "קטנטונת שלי."
היא מחייכת אליו.
סגור לתגובות