עולם אומנויות הלחימה של המזרח מצטייר בעיניי רבים כדרך חתחתים ארוכה המאתגרת, גופנית ורוחנית, את ההולך בה למען יצירת הלוחם האולטימטיבי. אומן לחימה שכזה נתפס כאדם המסוגל להתגבר על פחדיו ולעמוד בקשיים ובמצבים מסכני חיים תוך שמירה על קור רוח ומחשבה צלולה. אינספור מיתוסים, סיפורי גבורה ומסתורין אופפים את אומני הלחימה הגדולים. דבר זה אינו מפליא כלל, שכן יכולות טכניות גבוהות ושליטה עצמית יוצאת דופן היוו מאז ומתמיד מושא להערצה ולחיקוי. לא מפתיעה אם כך העובדה כי מדריכים ומאמנים רבים של אומנויות לחימה נתפסו בעבר ועדיין נתפסים כיום כאנשים יוצאי דופן, משכמם ומעלה, מורי דרך לנצחון על פחדים ולפיתוח יכולות נשגבות.
ההערצה הגבוהה למורי הלחימה הרחיבה בהכרח את תחום שיפוטם מעבר לתחום הלחימה. מי לא זוכר ומוקיר את גישתו המוסרית ללחימה של מיסטר מיאגי מ"קראטה קיד" או את משפטי המחץ העמוקים של הנזיר מגולח הראש מהסדרה "קונג פו"? מי יוכל לשכוח בנקל את יודה הקטן והעוצמתי מהסרט "מלחמת הכוכבים" ושעוריו המאלפים באומנות הג'דיי?
אך האם תפיסת המדריך כיועץ רוחני לחיים מוצדקת? האם באמת יכולת לחימתית גבוהה טומנת בחובה כלים המכשירים את המדריך למעמד על של גורו? התשובה לשאלה שכזו היא מורכבת ובהחלט תלויה באינדיווידואליזם של כל מדריך ומדריך. בהיבט ההיסטורי, לא היה מעולם קשר ישיר בין השניים, למעט במסגרות כמו בתי הספר של נזירי השאולין.
במסגרת דרכי באומנויות הלחימה נתקלתי במורים שדרך חייהם היתה בהחלט מושא להערצתי ומודל ראוי לחיקוי. ואולם, חייב אני לציין, כי גם פגשתי לא מעט אנשים שלמרות שלא עסקו בלחימה, דרך חייהם הייתה מעוררת השראה לא פחות, ולעיתים אף הרבה יותר.
לטעמי, המרכיב היחידי והבלתי תלוי בנושא המדריך המהווה יועץ לחיים, הוא באחריות שלוקח אותו אדם על חייו של תלמידיו. אחריות זו לא נופלת בחשיבותה מהאחריות אותה נוטל מורה לילדים בבית הספר או רופא על מטופליו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה הפשוטה שבכדי להפוך למורה לחיים, לגורו, על המדריך להענות לדרישת תלמידיו ולקיים מערכת יחסים שכזאת. ואל יאמר מי מהמורים כי מערכת יחסים שכזו היא חד צדדית בלבד הנמצאת רק בראשו של התלמיד וכי הוא מעולם לא דרש מתלמידיו התייחסות שכזו. הרי גם אם המורה לא דרש כך מפורשות, עצם העובדה כי מעולם לא שלל את העובדה, הוא הביא על עצמו את האחריות למצב שנוצר. כאשר ישו נעצר ונחקר בידי המנהיגים היהודיים והרומים לגבי היותו מלך היהודים, ישו השיב כי תלמידיו אמרו זאת ולא הוא. בכך הוא חתם את מר גורלו. עצם העובדה כי לא שלל את הדבר היה בגדר הודאה באשמה.
מעבר לאפקט הגורו שהוא בהחלט מהלך קיצוני המנוצל בידיי מורים מעטים, הרי ישנם גם תחלואים הנוגעים ליחסי הגומלין בין בעל הסמכות ותלמידיו. כאדם העוסק באומנויות לחימה מזה יותר מ20 שנה, זכורים לי מקרים רבים להמחשת דברי אך אציין כמה בודדים כי קצרה היריעה מלהכיל את כולם.
רק בשבוע שעבר חזרתי מטיול באירופה שם יצא לי להתאמן במחיצתו של מדריך ג'וג'יטסו מהולל. השיעור היה מצויין,המורה אכן היה בקיא בתחומו ונהניתי מאוד במחיצתו. אולם בתום השיעור הרגשתי הטובה השתנתה לאכזבה עמוקה כאשר החל המורה להתרברב בפני שורת תלמידיו הסוגדים לו, כי בזמן זה או אחר הוא שכב עם תלמידותיו ללא יוצאת מהכלל. יש לציין כי הוא לא המדריך הראשון בו נתקלתי שנוהג כך. בשובי לארץ, לאחר שהייה של מספר שנים בחו"ל, נדהמתי כאשר קולגה וחבר לשעבר התקשר ודרש בתוקף כי אסרב לפתוח את דלתות המכון שלי בפני קבוצה של תלמידיו לשעבר שעזבו אותו ושבהם הוא חשד כי עלולים הם להגיע לאימונים אצלי. כשסרבתי התנתקו יחסי הידידות ביננו. הוא לא היה היחיד. לפני כחודשיים הגיע אלי לאימונים תלמיד של קולגה אחר. מסתבר שאותו תלמיד מנע בעד עצמו מלהגיע לאימונים לאחר שאותו קולגה הבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי אסור לו להגיע אליי במידה והוא עוזב אותו.
גישה יהירה וחסרת מוסר שכזו היתה גורמת לסטיבן סיגל (סליחה – השריף סיגל) לצאת למסע של הרג וחורמה כנגד המורים בדוגמאות שהבאתי. אך גם אם סיגל לא יופיע, המסקנה המתבקשת מהבעיתיות שתיארתי היא שעולם אומנויות הלחימה נדרש לפיקוח וניטור כפי שכול תחום של יחסי מרות בחברה המתוקנת מבוקר.
עד אותו יום נכסף רצוי שכול מדריך,מורה ומאמן יבין את כובד מעמדו ויתיחס אל תלמידיו בכבוד הראוי להם
אם לא יקרה הדבר, יודה ונזיר הקונג פו יהפכו גבם עלינו ויתחבאו בארון מחמת הבושה, ומיסטר מיאגי ימשיך לקפוץ לבדו כחסידה על עמוד מבלי לומר אף מילה, ידיו מורחות ואקס לכול עבר.
וסטיבן סיגל?
הייתי מציע לכל אותם מורים נצלנים להיזהר ממה שהוא עלול לעולל להם…
סגור לתגובות