פורמליות

ישנם מצבים בחיים שלעיתים יש לחדול מעשייה מסויימת בכדי ללמוד ולהעריך את חשיבותה. משהו

כמו להפסיק להתקלח לכמה ימים לפני שהריח מחזיר את האדם אל הסבון והאמבט. בתור מרדן

מלידה, אדם בעל אופי ספקני שמחפש הסבר הגיוני לכול דבר, התנסתי במצבים שכאלו לאורך

כול חיי.

כול פרה קדושה, כול מסורת, אמונה או תבנית התנהגותית ותרבותית עמם נפגשתי מעולם לא נלקחו כמובן מאליו. הם נחקרו, נשללו ולעיתים קרובות נעקרו ממקומם – ואם רק בכדי לדעת את טעמם ומשמעותם.

לפעמים הניסוי היה מוצלח – כמו במקרה של שבירת קבעון הכשרות – דבר שהוציא אותי בחדווה אל עולם קולינרי עשיר בטעמים וניחוחות. ואולם במקרים רבים חוסר הציות למוסכמות עלה לי בצרות ואף בסיכון חיים ממש. דוגמאות רבות יש לי לדבר. הרי אחת:

בתחילת שנות התשעים, בזמן הפוגה מהאימונים בטוקיו, יצאתי לטיול ברחבי יפן עם מספר חברים. לאחר יומיים הגענו לעיירה קטנה על שפת האגם הכחול ביותר שראיתי מימי. היה זה יום קיץ חם וכמובן שהדבר הראשון שעלה בדעתנו היה לקפוץ למים, לשחות, להשתכשך ולהתקרר מהחום. אלא שהיו שלטים מסביב לאגם שאסרו את הכניסה למים. החברים היפניים, קונפורמיסטים מטבעם, לקחו את הדבר כמובן מאליו. אבל לא אני. אני הייתי חייב לדעת למה אסור לשחות.

מיד עצרתי איזה מקומי זקן, (מעצר אזרחי), והתחלתי לתחקר אותו לפשר הדבר.

"האם אי פעם שחית באגם?" שאלתי והזקן הניד ראשו בשלילה.

"זה אסור," הוא חזר על ההסבר הסתום.

"ולמה זה אסור?"

בתגובה לשאלתי הזקן קימט את מצחו ועם יד כחושה החל לגרד את ראשו. דקה של הרהורים חלפה.

"לא יודע," הוא הודה ותשובתו כמו נסכה כעס בעצמותי.

"אבל חיית פה כול ימיך! האם מעולם לא התפתת להכנס למים? האם מעולם לא רצית לדעת למה אסורה השחיה?"

הזקן נראה מופתע מהתפרצותי.

"אף פעם לא," הוא אמר באדישות, מלמל, "הנא גייג'ין" לעצמו, (זר מוזר), והמשיך לו בדרכו במורד הרחוב. שאלנו עוד כמה אנשים אבל גם הם לא ידעו את הסיבה.

"אחרי!" הוריתי לחברה וללא הסבר נכנסנו לרכב ונהגתי מספר קילומטרים מסביב לאגם – אל מקום קרוב למים אך מחוץ לטווח ראייתם של המקומיים.

"לאן אתה הולך?" חקר אחד החברים היפניים כששעטתי מהרכב לבוש בבגד-ים.

"לשחות, אלא מה?"

הם ישבו על החוף והביטו בי בהשתאות כששחיתי, צללתי וצפתי על פני האגם. השמש זרחה, כחול מלמעלה, כחול מתחת וכחול מסביב – היו אלה המים הצלולים ביותר שראיתי מעודי. כשיצאתי מהמים לא הפסקתי להקניט את חברי על פחדנותם להעיז כנגד המוסכמות. נכנסנו לרכב והמשכנו בדרכנו עוד כמה קילומטרים כאשר לפתע הופיע מבנה תעשיתי אפור לצד הכביש. מבנה גדול ומכוער שתעלות יוצאות ממנו אל מימי האגם הכחול. עצרתי את הרכב בחריקת בלמים מול השלט שהתנוסס על גדר המבנה.

'מפעל לכימיקלים', השלט צרח ללא מילים.

"זה לפחות מסביר את הכחול," החבר שישב לידי אמר ושמעתי צחקוקים קלים באים מהמושב האחורי. לא אלאה אותכם בפרטי התקף החרדה שהמשיך מאותה נקודה. יהיה זה די לאמר שבמשך חודשים הייתי משוכנע שאת גופי עוטה מן אאורה כחולה.

*

בגישה לא שונה נקטתי כשיום אחד בשנת 2002, לאחר יותר מעשור שנים כמורה לאייקידו, החלטתי להשיל את הפורמליות מכול הקשור לדרך האימון בדוג'ו. למי שאינו מבין למה אני מתכוון במונח פורמליות, הרי לפניכם הסבר קצרצר. שיטת יושינקאן איקידו, השיטה עליה התחנכתי ושאותה לימדתי, היא שיטה המשופעת בנוהלי פעולה הגוזלים זמן רב מהעשייה הטכנית בשיעור האייקידו.

המיקום על הטאטמי בו מבוצעת הטכניקה הוא קבוע, דבר המכריח את המבצעים לחזור לאותו המקום בסיום כול טכניקה. וישנה גם דרך מיוחדת להכנס לקמאיי, דרך מיוחדת לצאת ממנו ודרך נוספת להחליף אותו בין ימין לשמאל. רבים מהשיעורים גם נערכים במבנה של הנחיה. המורה מקריא את הטכניקה וכולם מבצעים באותו הזמן ואין זה משנה מתי סיימו, כולם מחכים לכולם. וישנן גם שפע קידות, עמידות בדום מתוח, ישיבה ארוכה בסאייזה ועוד, ועוד, ועוד…

חישוב מתמטי פשוט הראה לי שלפחות חמישים אחוז מזמן מהשיעור נלקח לטובת אותה עשייה הפורמלית. לתומי חשבתי שבלעדיה ינוצל זמן השיעור בצורה טובה יותר. באותה התקופה גרתי באנגליה ושם גם התאמנתי בג'וג'יטסו ברזילאי, שיטה ששילהבה את דמיוני ושהייתה משוללת כמעט מכול גינוני הטקסיות היפנית. בשיעור היו שיחות חולין, רביצה על המזרון בין הקרבות ולא אחת המורה היה אוכל סנדביץ תוך שהוא מעביר טכניקה. זכור לי איך יום אחד שוחחתי בטלפון עם קולגה ששהה באותו הזמן בברזיל, מעביר את זמנו באחד ממכוני הג'וג'יטסו הטובים בעולם.

"למה אתה לוחש?" שאלתי אותו והוא הסביר שהתקשרתי בדיוק באמצע שיעור.

"מצטער," אמרתי. "לא רציתי להפריע. אתקשר מאוחר יותר."

"לא, זה בסדר," הוא אמר. "מותר לדבר בשיעור. אני לוחש כי יש פה מישהו שישן על המזרון. אני לא רוצה להעיר אותו."

 

דרך האימון הברזילאי קסם לי – הרי לכם שיטה שיעילותה הלחימתית אינה מוטלת בספק ושאינה נגועה במחלת הפורמליות.

*

וכך התחלתי לאמן, מתמקד בעשייה הטכנית וזונח את אטיקט התנהלות השיעור. כפי שחשבתי, השינויי גרם לכך שיכולתי לבצע וללמד הרבה יותר תכנים טכניים בשיעור. גם האווירה בדוג'ו השתנתה, נינוחות ורוגע מושרת על התלמידים. העשייה הפורמלית, כך מסתבר, הייתה אחת הסיבות העיקריות למתח שנוצר בגופם של המתאמנים. בנקודה זו חשוב לציין כי כול תלמידי באנגליה היו מתחילים.

מעודד מהתוצאות החיוביות שנוצרו, המשכתי בהתנהלות הלא פורמלית. נהנתי מהדרך שבחרתי ובליבי גיחכתי על עמיתי למקצוע המבלים דקות יקרות בשיעור ללא כול עשייה טכנית. לצערי לא הספקתי לראות תוצאות ממשיות לניסוי ושנה לאחר שהתחלתי, שבתי לישראל. בארץ המשכתי באותה גישה ואולם מיד שמתי לב לדבר שנעלם מעיניי באנגליה.

בארץ חלק גדול מהתלמידים היו אייקידוקה מנוסים שהתחנכו על האסכולה היושינקאנית הישנה והפורמלית. הם קיבלו בברכה את השינויי שיצרתי ולראשונה יכולתי לראות את ההבדלים בין מתחילים שגדלים על שיטת האימון החדשה ובין המתקדמים. להפתעתי היה הבדל עצום בינהם והפער לא נסגר גם עם חלוף הזמן.

בעוד שהמתקדמים, גם ללא הפורמליות, שמרו על המיקוד הגופני והנפשי בין הטכניקות, הרי שהמתחילים היו מאבדים את אחידות תנועתם מיד עם סיום הטכניקה; תנועתם הייתה מרושלת והקשר בינם ובין יריבי האימון היה כלא היה. והיה עוד משהו, דבר שכמו סירבתי לזהות באנגליה ושלפתע נגלה במלוא מערומיו –  גישת האימון החופשית דרשה אחריות מכלל התלמידים לניצול זמנם באופן אופטימלי ואולם לא מעטים ניצלו זאת לשיחות חולין או להתנהלות איטית –  לבזבוז זמן מסוג חדש.

ההתבוננות החדשה לימדה אותי שני דברים. היא הראתה לי כי גם ללא פורמליות אנשים מבזבזים את זמנם היקר. היא גם הדגימה את חשיבות העשייה המודעת בין הטכניקות. כול הכניסות לקמאיי, היציאות ממנו ושאר המרכיבים אותם כיניתי פורמליים, הוכיחו עצמם כתרגילים של מודעות למרכז ומודעות לתנועת יריב האימונים. הייתה זו העשייה של חוסר העשייה שהוכיחה עצמה חשובה עד מאוד.

מסקנות רבות ניתן להסיק מהניסוי שערכתי. לטעמי היה זה ניסוי מוצלח מכיוון שהוא חשף בפניי את היתרונות והחסרונות שבעשייה הפורמלית, או העשייה שבטעות הגדרתי כפורמלית. הניסוי גם פתח בפני צוהר לדרך לימוד אחרת, חופשית יותר. כיום יש שילוב בין שתי האסכולות אצלנו בדוג'ו. ישנו דגש רב על שמירת הקשר עם יריב האימונים ושמירת אחידות תנועת הגוף בין הטכניקות, ובו בזמן, דרך העשייה היא רגועה ונינוחה מזו שנהגנו ביושינקאן אייקידו.

לתלמידים עדיין יש חופש, או את האחריות אם תרצו, לשמור על קצב האימונים על ידי משמעת אישית. אך ביזבוז זמן אינו נמצא בתפריט. במידה והמיקוד והאחידות נפגמים תמיד אפשר לחזור לתבנית שיעור מונחה, לקחת את האחריות מהתלמידים לרגע ולנצל את הזמן הקצר.

כפי הנראה, לרבים מקרב המדריכים בתחום, תובנות מסוג זה באות כמובן מאליו. יש המביטים בשעון ורואים את ההגיון שבתנועתו ויעודו גם אם לא מבינים בדיוק את המנגנון.

"זה עובד, אל תגע!" הם יזהירו. אבל לא אני. אני מאלו שקודם כול יסירו את המחוגים.  מאלו שרק אז יבינו שבלעדי המחוגים למוצר אין תכלית.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.