1

 

"מרגישים את זה?" שאל הבחור הלבוש בגלימת בורדו. הוא החווה בידו אל עבר לובשי הגלימות האחרים שאיכלסו את מרבית השולחנות ב-'מאפיה הגרמנית.'

"מרגישים את מה?" שאלתי, חרד מהתשובה.

"את האנרגיות," ענה הבחור, מילותיו פורצות מתוך סבך של זקן עבות ושיער ארוך ומדובלל, עיניו בורקות באור ההשראה הקוסמית שזיהינו בכל חניכי האשראם.

"אנרגיות?" סיננה טסה בין שיניה ובאותו הרגע, הקבוצה שישבה אל השולחן המאורך שלשמאלינו, פרצה בצחוק מטורף. צחוק מאולץ, לא טבעי, שהעביר צמרמורת בגבי.

"הם מסכימים איתך," צהל הבחור. "אמרת אנרגיה והם הגיבו יחד. איזו מחווה, איזה אור!"

טסה משכה את ראשה לאחור והוא הביט בה בחיוך, מפרש את הבעת הסלידה שעל פניה כרצון עז לרדת לעומק דבריו. "קחי אוויר ותרגישי את האור, את האנרגיה הקוסמית שחובקת את כולנו. תרגישי איך היא עוטפת…"

"עוד שניה ואני אחטיף לו קצת אור," לחשה לי טסה. "תעשה לי טובה ותוציא אותי מפה. הספיק לי."

הנהנתי בעודי לוקח ביס אחרון מהטוסט, שוטף אותו בלגימה ארוכה של קפה קר. אחזתי בידה ויחד נעמדנו מול הבחור שלפתע עטה ארשת השתאות מוחלטת. מצחו נחרש בקמטים כשהוצאתי שטר של עשרה רופי מהכיס והנחתי על השולחן

"לאן, יקיריי?" שאל.

"למצוא איזה מפל ולעשות מדיטציה במי קרח," הסברתי בחיוך.

"לא צריך," הניע הבחור את ראשו לשלילה. "תנו לי להסביר. לפי אושו אין צורך ב…"

"כן, אנחנו יודעים," חייכה טסה. "כבר שמענו את כל ההסבר המדהים על מדיטציה. אל דאגה – We are all individuals!"

"על מה את מדברת?"

"תראה מונטי פייטון ותלמד."

הסתובבנו והתחלנו לפסוע אל שער היציאה מהמאפיה, נסיגה מחושבת שהפכה להימלטות פרועה משפרצה הקבוצה בשולחן שלימיננו בבכי ממושך. בכיים נשמע מאולץ ולא טבעי כצחוקם של חברי הקבוצה הקודמת. גיהקתי בעל כורחי, הטוסט מתחיל לטפס במעלה גרוני, מונע מכוחה המבעבע של הבחילה.

"אל תלכו," קרא אחרינו ידידנו מהשולחן. "תראו איך הם בוכים. זה סימן מהיקום. רק תנסו…"

יצאנו מהמאפיה בחופזה, נושמים לרווחה בעומדנו על המדרכה. אור שמש קיצית של צהרי היום סינוור את עינינו, החמה יקדה במרומים, קופחת על ראשינו המעונים מבכיות, צחוקים ומשפטים פילוסופיים בנאליים שהיו שגורים בפיהם של חסידי האשראם.

קבוצת המקוננים יצאה מהמאפיה ביבבות מאולצות, שקועה ביגונה המעושה, כמעט ודורסת אותנו. נאנחתי וחיבקתי את טסה, מסוכך על גופה שהיה צנום ומרוקן מנוזלים וחיוניות, תוצאת השפעתן של הרעלות מזון חוזרות ונשנות. כשהקבוצה נעלמה בקרן הרחוב חצינו את הכביש, עוברים לצידה של הקבצנית שישבה ברגליים משוכלות, תינוק עטוף כצרור שוכב בחיקה. האשה לכדה את עינינו ומיד החוותה אל פיה וממנו אל התינוק בהבעה מעונה, כאומרת ללא מילים: "תנו קצת אוכל לאומלל לפני שיתפגר."

עקבתי במבטי אחר תנועותיה, חונק פרץ צחוק שאיים לבקוע מגרוני למראה התינוק המדושן ששכב בחיקה.

"הכל פה הפוך לגמרי," לחשתי לטסה. "אנחנו בהודו אבל אין כמעט הודים, המחירים אירופאים והאשראם סגור בפני חולי איידס כאילו היה זה בית בושת ולא מקום לבריאות הגוף והנפש. הצחוק עושה חשק לבכות, הבכי קורע מצחוק – אפילו הקבצנים נראים בריאים ועשירים מכל הודי אמיד שפגשנו בחודש האחרון."

"התינוק באמת נראה קצת שמנמן," הודתה.

"התינוק? ומה איתו?" הצבעתי אל עבר הקבצן שישב מטרים ספורים בהמשך המדרכה. הוא חייך ונופף אלינו בכפות ידיו החבושות.

"מה איתו?" שאלה.

"אני מת, אבל מת ללכת ולהוריד לו את התחבושות. תראי את הידיים שלו – כמו שזה נראה שום אצבע לא חסרה לו! למען האמת, אני מוכן להתערב איתך על מליון רופי שהדבר היחיד המגביל את תנועותיו הן התחבושות עצמן."

פרצתי בצחוק רועם, על גבול ההיסטריה כיאה לשוכני המקום. טסה הביטה בי בהבעה קפואה.

"מה?" שאלתי והיא התפוצצה עליי.

"זאת הפעם אחרונה שאני מקשיבה להצעותיך," הרימה את קולה. "איך לעזאזל הסכמתי להגרר אחריך לכאן?"

"רצית ללמוד ציור הודי," הזכרתי לה. "ואני חשבתי לנסות תיפוף."

"יפה מאוד," הנהנה. "אבל למה פה מכל המקומות שבעולם? מישהו אמר לך שיש כאן איזשהו מרכז לציור או לתיפוף? אני ממש לא מבינה…"

"כי חיפשנו מקום ללמוד ואמרו לי שמקום ללמוד זה אשראם. אז בחרתי באשראם הגדול והמפורסם ביותר – איך יכולתי לדעת שזה מרכז רוחני?"

שתיקה קצרה ומתוחה עברה עלינו. היא נאנחה לבסוף וחייכה בעצבות.

"לא נורא," עודדה את עצמה. "לפחות אנחנו ממשיכים בדרכנו." ידיה נשלחו אוטומטית אל תיקה הפתוח, משתוקקות לספר הטיולים האסור. "לגואה, כמו שתכננו?" שאלה בתקווה.

עמדתי לענות בחיוב כשלפתע שמעתי קול קורא בשמי. הבטתי סביב, מזהה דמות כהה וחסונה פוסעת לעברי מכיוון האשראם. צמצמתי את עיניי, בוהה בשיער השחור והארוך שכיסה את פלג גופה העליון של הדמות, בצוואר הרחב והזרועות השריריות שפרצו מתוך הגלימה ונופפו לעברי בפראות.

"צחי!" קראתי ובתגובה נשמע צחוקו המתגלגל. גם אני העזתי לצחוק, לפחות עד לרגע בו הוא חיבק אותי בחמימות מוחצת עצמות ופסק:

"איזה אנרגיות! היקום סידר לנו פגישה!"

הבטתי בטסה שקיללה חרש. היא ידעה, לא פחות טוב ממני, שפגישה עם צחי פירושה אימונים.

ואימונים פירושם שאנחנו נשארים.

*

המקום היה העיירה 'פונה' שבהודו, הזמן – סוף חודש יולי של שנת 1993, כחודשיים לאחר עזיבתנו את בייג'ינג. הרפתקאות רבות ומגוונות עברו עלינו מאז עזבנו את הבירה הסינית. כיסינו מאות קילומטרים, פגשנו אנשים שונים ומשונים ואף הצלחנו לבקר בחלק נכבד מהאתרים המומלצים בספר ה – Lonely Planet, התנ"ך של המטיילים דוברי האנגלית.

אלא שאז נמאס לשנינו ורצינו הפוגה ממרוץ העכברים שהספר, תוך שימוש מניפולטיבי ברצונה החופשי של טסה, כפה עלינו. רצינו לעשות משהו שונה, משהו מיוחד ולא שיגרתי.

"מה דעתך שנלמד משהו?" הצעתי באחד הימים המשמימים בהם ישבנו בחוסר מעש.

"רעיון גדול," הנהנה בהתלהבות מפתיעה. "הייתי מתה ללמוד קצת ציור הודי."

"ואני חשבתי על תיפוף. שמעתי שיש פה מאסטרים מהגדולים בעולם בתחום."

"מצויין!"

היא קרנה מחיוכים בעודה שולחת יד אל עבר תיקה, מקום מושבו של ספר הספרים, ה-Lonely Planet.

"לא הפעם," עצרתי בעדה. "מספיק סבלנו מהספר המטופש הזה."

"אז מה אתה מציע?"

"שנמצא את המקום המתאים מבלי לשאול בעצת הספר הארור. נמאס לי מהדרך בה הם מייצרים תיירות במקומות בהם לא הייתה דורכת כף רגלו של המשועמם באדם."

"אתה מגזים."

"מגזים? נראה לך שהייתי מסכים לבלות יותר מיומיים ברג'סטאן בלי הספר הזה? מדבר, אבק, גמלים ובדואים דוברי הודית. אני לא יודע מה איתך, אבל לי זה הרגיש כמו טיול ממושך בין עיירות פיתוח בנגב."

"בלי הספר הזה לא היית פוגש את טורנסטון או את דודנו של המהראג'ה מג'ייפור," הזכירה לי.

"וגם לא הייתי פוגש את ג'וני."

"אה, ג'וני. כמעט ושכחתי ממנו."

"איך את יכולה לשכוח את היצור הזה?"

ג'וני היה איש המכירות, מדריך התיירים ונהג הגמלים בטיולנו האומלל באזור פושקר. הוא היה גם זה ששיכנע אותנו להתחייב לסיור בן יומיים במקום לטיול של יום אחד.

"כך נוכל להגיע למקדש בו נערכת מחר בלילה מסיבת יום ההולדת של האל קרישנה," הסביר ג'וני. "מסיבה מטורפת, יהיה נהדר."

"ואיפה נישן?"

"בחוץ, לאור הכוכבים. זה יהיה מושלם – ידעתם שמחר בלילה יהיה גשם של מטאוריטים?"

"אני לא יודע," נאנחתי. "יום אחד נראה לי די והותר. חוץ מזה – מניין לך שמחר יהיה גשם של מטאוריטים?"

"אני יודע הרבה יותר ממה שאתה חושב," חייך ג'וני. "ואתה דואג הרבה יותר מכפי שצריך." ג'וני שלף אלבום תמונות בו הוא נראה מחוייך ומחובק עם קבוצות שונות של תיירים. "רואים? תסתכלו עליהם – כולם אוהבים את ג'וני!"

"הוא נראה הרבה יותר שמח מהחברה בתמונות," הערתי בלחישה אך טסה ביטלה את דברי בתנועה של כף ידה.

"תפסיק להיות פראנואיד. אפילו ב-Lonely Planet ממליצים על טיולי הגמלים באזור פושקר."

"אה, אז למה לא אמרת קודם? אם זה כתוב שם בטוח שיהיה טוב."

בלית ברירה הסכמתי וכמו שחששתי, החוויה היתה רחוקה מלקיים את שהבטיחה. הבוקר התחיל במסע מייגע על גבם של הגמלים; ליתר דיוק – טסה ואני על הגמלים בעוד ג'וני שרוע על עגלה שהיתה רתומה לגמל עליו רכבתי.

ג'וני, כך הסתבר, היה מאותם טיפוסים שלא מסוגלים להינות מרגע אחד של שקט. הוא הגיע לטיול כשהוא חדור בהלך רוח תזזיתי והוא לא סתם את הפה לשניה, מדבר, שורק או שר לצלילי המוזיקה הנוראה שבקעה מהטייפ הנייד והחבוט שלו. היתה לו רק קסטה אחת של מוסיקה הודית והוא הקשיב לה באדיקות וללא הרף, שוב ושוב הופך אותה מצד לצד, קולו עולה ויורד בזיופים מחרידים, החיוך לא מש מפניו. במהרה החום, הרכיבה המתנדנדת והרעש שבקע מג'וני, החלו להוציא אותי משפיות דעתי.

"אני הולך לעשות משהו דרסטי!" איימתי באזני טסה שעשתה הכל בשביל להרגיע את סערת רגשותי. למזלנו, הגענו אל מקדשו של קרישנה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, בדיוק ברגע בו עמדתי לזנק על הטייפ הנייד ולרסק אותו לרסיסים.

ירדנו מהגמלים וג'וני הוביל אותנו ברוב כבוד והדר אל המקדש.

"כהן הדת הוא אישיות נעלה," הסביר ג'וני. "הוא בן למעלה ממאה ועשרים שנה. איש צנוע, רוחני ומדהים בעומק ידיעותיו."

"למעלה ממאה ועשרים שנה," חזרתי על דבריו בספקנות לא סמויה, משוכנע בעליל שג'וני, כרוב ההודים אותם פגשתי, היה חסר מושג בסיסי בכל הנוגע למרכיבים הנדרשים לחישוב גילו של האדם.

המקדש באמת נראה עתיק, פיתוחי האבן שעל קירותיו דהויים ומפוררים, מרצפותיו שבורות או משופשפות עד כדי סכנת החלקה, תוצאת אלפי הרגליים שצעדו על האריחים לאורך מאות שנים. ג'וני הוביל אותנו למרכז המבנה הראשי שהיה חשוך וקריר.

"הנה הבאבא," לחש והצביע אל הצללית שהיתה שרועה על המזבח בקצה המרוחק של האולם. "תביטו בו, הוא מתעורר."

מצמצנו בעינינו והתמקדנו בדמות שהתיישבה באיטיות מולנו. הבאבא היה אדם זקן, כחוש וקמוט הלבוש באזור חלציים. זקן לבן עבות עיטר את פניו ושיער ראשו היה דליל, חושף חלקים נכבדים מקרקפתו השזופה והמנצנצת. הוא פלט כמה מילים לעברנו וחייך ללא שיניים, עיניו הכהות בורקות למרות חשכת האולם.

"הבאבא רוצה לברך אתכם," תרגם ג'וני בעוד הזקן משכל את רגליו, עוצם את עיניו ומניח את כפות ידיו על הירכיים. הוא נשם עמוקות וכשנשף, רוגע התפשט בחדר, כאילו והאוויר שפרץ מתוכו מהול בקסם אלוהי. הוא נראה כה משכנע בהליכותיו שלרגע תהיתי אם היה התגלמותו המחודשת של הבודהה או לפחות דוגמן הבית של המושג 'הארה'. התקרבנו אליו ובהנחיתו של ג'וני צנחנו על ברכינו למולו, עוצמים את עינינו ונותנים לשלווה שהקיפה את המאסטר המואר לכבוש גם אותנו.

התרכזתי בנשימה ובשקט שהשתרר סביבנו, כה מרוכז שכל כולי הזדעזעתי כשחשתי בתפיחה קלה על הכתף מלווה בהבל פיו של ג'וני על אזני הימנית.

"הבאבא שואל אם תרצו לקנות קצת גראס," לחש, מילותיו מנפצות את הקסם של הבאבא באופן מהיר ומוחלט.

"באמת שקצת רוחניות מגולגלת לא תזיק לנו," הנהנתי וטסה פקחה עין משועשעת, הפליטה, 'אום' ארוך ויחד פרצנו בצחוק מטורף. ג'וני נאלץ להתנצל בפני הבאבא תוך שהוא גורר אותנו החוצה.

"מה קורה לכם?" נזף בנו כשעמדנו בחוץ. "פשוט חוסר כבוד… לא ירשו לנו להיכנס לחגיגה אם תתנהגו בצורה שכזאת."

"אל תדאג," חייכתי. "במקרה הגרוע נקנה קצת רוחניות מהבאבא והכל יבוא על מקומו בשלום."

את שעות אחר הצהריים בילתה טסה ברישומים של המקדש ושל באי המסיבה שהגיעו בקבוצות קטנות ורעשניות. הם זרמו אל המקדש מכל רחבי המדבר, רכובים על סוסים, ג'יפים ובעיקר על גמלים. במהרה, התמלא החניון שמול המקדש עד אפס מקום. השמש שקעה במערב, השמיים בוערים בצהוב וארגמן. מוסיקה החלה לבקוע מתוך המקדש והכל נהרו בעקבותיה.

כפי שציפיתי, המסיבה היתה גיבוב של טקסים הזויים מלווים בקורטוב של עשן, מים, תפילות ושירה בציבור. לא עבר זמן רב והעניין האנתרופולוגי שגיליתי בנעשה נעלם. פיהקתי והעפתי מבט בטסה שהיתה עסוקה במאבק מנומס בקהל הנשים המקומיות. הנשים נראו נרגשות מאוד מהשהיה במחיצתה. הן התגודדו סביבה ולא פסקו מלגעת בעור זרועותיה החשופות, חלקן אף מגרדות אותה בציפורניהן החדות, כמנסות לברר אם הצבע הבהיר של עורה הוא רק שיכבה חיצונית שתתקלף במהרה. היו גם כאלו שניסו למשוך את משקפיה מפניה והיא נאלצה לאחוז בהם או להסתכן באובדנם.

"בוא נצא," התחננה בפני כשההטרדות הפכו לבלתי נסבלות בעליל.

"בשמחה," חייכתי ופלסתי דרך החוצה. "למען האמת, אני מופתע שנשארת עד עכשיו." פרשנו שקי שינה על האדמה בקרבת הגמלים והבטנו בשמיים זרועי הכוכבים.

"זה לא גשם אלא מבול," העירה טסה בציניות לאחר שעברה חצי שעה יתומה ממטאוריטים.

"למה ציפית? הרי לא באמת חשבת שאסטרונומיה היא ממקצועות החובה הנדרשים מנהגי הגמלים."

"לא, לא ממש. פשוט זה קצת מאכזב."

את הזמן עד לשינה העברנו במשחקים עם הגמלים. מסתבר שאורם של פנסי הכיס שלנו עורר את סקרנותם של החיות. בכול פעם שהאור חלף מעל ראשיהם הם מתחו את צווארם ונהמו אל חללו של הלילה – מי יודע, אולי גם הם שרים לכבודו של האל קרישנה…


למחרת בבוקר הופתע ג'וני מהשינויים שהנהגתי בסידורי הרכיבה על הגמלים.

"אתם רוצים לשבת בעגלה ושאני ארכב על אחד הגמלים?" הרים גבותיו.

"בהחלט כן."

"ובלי מוסיקה?"

"אם יש לך מוסיקה, אז תביא," אמרתי. "אבל אם תשים עוד פעם אחת את הקסטה הארורה הזאת אני מבטיח לך שהיא תמעך, תתרסק ותעוף לכל הרוחות."

"ומה עם שירה?"

"שלא תחשוב על זה בכלל!"

"בסדר," רטן ג'וני בעודו לוקח את מקומו על אחד הגמלים. הבעה עגומה עיטרה את פניו כל הדרך חזרה לפושקר. הוא המעיט בדיבור, נמנע מלזמר, לצחוק ואף מלחייך.

"איזה מסכן," לחשה טסה. "אני ממש מרחמת עליו."

"גם אני כמעט ומרחם עליו," הנהנתי. "אבל רק כמעט."

ג'וני, למרות, ואולי תודות למגרעותיו, חימש אותי בנשק האולטימטיבי כנגד עריצותם של טסה ויועצה המגונה: ה-Lonely Planet. למען האמת, איזכור שמו של ג'וני היווה עילה מספקת בכדי לזכות אותי בשרביט ההנהגה בפעם הראשונה במסענו, בהזדמנות ובאחריות למצוא מקום ללימודי ציור בשביל טסה ותיפוף בשבילי. נרתמתי למשימה בחדווה ובמשך מספר שעות התרוצצתי בין התיירים שגדשו את המלון המעופש בו התגוררנו; שואל, חוקר ומקיש מסקנות. במהרה חזרתי עם התוצאות לטסה שחיכתה בחדר.

"פונה?" חזרה על דברי בחשש ניכר. "למה פונה?"

"כי לדברי חלק גדול מהתיירים, בפונה נמצא אחד האשראמים הטובים בהודו."

"אשראם?"

"אשראם זה סוג של בית ספר הודי," הסברתי בחיוך.

"ואתה בטוח שיש שם לימודי ציור ותיפוף?"

"כמו שאמרתי, זה אחד האשראמים הגדולים שבהודו. אני משוכנע שנמצא שם כל מה שנרצה ללמוד."

וכך, כעבור מספר ימים, מצאנו עצמנו מול שערי האשראם שבפונה, מעוזו של הגורו המנוח, מר ראג'ניש או 'אושו', כפי שכונה בפי מאמיניו הקנאים.

הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.