קסמי אייקידו – כתבה הסוקרת את היכולות המטאפיזיות של אומני האייקידו הגדולים

רבים מהמורים שעיצבו את אומנות האייקידו, כולל מייסד האומנות מוריהיי אואשיבה, היו ידועים כאומני לחימה בעלי יכולות מטאפיזיות, לוחמים שביכולתם להכניע יריב בעזרת מגע יד קל שבקלים או לעיתים ללא מגע כלל. מי העוסק באומנות שלא הביט בהערצה בוידיאו של מוריהיי אואשיבה מטיל קבוצת אנשים בתנועת אגן בלתי נראית? או ששאב השראה מהדגמותיו המדהימות של גוזו שיודה, ראש יושינקאן אייקידו, שהיה גורם לגופם של יריביו לאבד את שיווי משקלם בעזרת לחיצת אצבע קטנה?  אכן אין ספור אגדות על יכולות וביצועים מדהימים עוטפות רבים מהמאסטרים שחלפו מהעולם, וכבר היום כבר ישנו דור חדש של מורים שממשיך בדרכם, קוסמים מודרניים שניתן לראותם מככבים בסרטונים באינטרנט.

גם אני הולכתי בשבי המקסמים כשהחלתי דרכי באייקידו. ביומי השני ביפן, יום חמישי גשום אחד בשנת 1989, הגעתי עם חבר לצפות במאסטר גוזו שיודה מעביר אחד משיעוריו לחגורות שחורות. היה זה מדהים לחוות את אווירת הקדושה בדוג'ו כשהמאסטר קד וצעד אל מזרון האימונים. הכול היו מתוחים וקדו עמוקות למולו, כאחד קופצים אל רגליהם כול עימת שהמאסטר ביקש להדגים, כמו מתחרים על הזכות לגעת בו. היה זה יותר מהפגנת כבוד לאומן. בהתנהגותם הם הראו מסירות התואמת לכוהני דת. במשך שעה שלמה גוזו שיודה הדגים והסביר בשפה שהייתה לא פחות זרה וקסומה לי ממעשיו. הוא צחק תוך שהוא מניח ברכות את ידו על כתף, זרוע או כף יד  של אחד מחבורות הלוחמים שמסביבו, בתנועה קלילה מטיל את הצעיר והחסון כמו היה ילד בגן. עוד לא נגמר השיעור וכבר נרשמתי.

מאז גיל אחת עשרה התאמנתי באומנויות לחימה אך מעולם לא חשתי תשוקה לידע כמו שחשתי באותו היום. היה משהו מהפנט בדרך בה הכניע הזקן קטן הקומה את יריביו. רציתי את  המיומנויות שהיו לו, את היכולת להכניע כול אדם ללא מאמץ, עם חיוך של ביטול שלא מש מהפנים. אבל בכדי להתקרב אל המאסטר ולגעת בנשגב, היה עליי לרכוש תחילה חגורה שחורה. התחלתי להתאמן כמו משוגע, מבלה את ימי ולילותיי, אם בדוג'ו או מחוצה לו, באימוני אייקידו.

מזלי שיחק לי וחצי שנה לאחר שהצטרפתי אל הדוג'ו נטלתי חלק בקורס מאמנים שבמסגרתו היינו צופים בדממה בשיעורי המאסטר השבועיים, בארגה מביטים בו בפעולה. לאחר הקורס קיבלתי חגורה שחורה והתקבלתי כחלק מצוות מדריכי הדוג'ו. כעת הייתי קרוב מתמיד לחוש וללמוד את טכניקת המאסטר. הצטרפתי לשיעוריו ויחד עם שאר המדריכים התנסיתי בקסמיו מספר פעמים. זכורה לי ההתרגשות בה חשתי בפעם הראשונה שנגע בגופי. ברכיי כמו הפכו למים וצנחתי לרצפה, המום ומלא סימני שאלה.

עם חלוף הימים, וככול שהתקדמתי בלימודיי, נחשפתי יותר לדינאמיקה המורכבת של חיי הדוג'ו ולדרך שבה התנהלו המדריכים מול המאסטר.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הייתה העובדה שרק המדריכים היו אלה עליהם השפיעה טכניקת המאסטר במלא אונה ועוצמתה, ושבמקרים רבים הייתה תגובתם גם משוללת כול הקשר טכני לכיוון והעוצמה אותה הציג. זכורים לי לא פעם או פעמיים בהן הגיע אל הדוג'ו עיתונאי או סלבריטאי והמאסטר היה מבצע עליהם טכניקה כמו ניקאג'ו (ניקיו) או דומה לה. הגישה של חלק מהאורחים הייתה חוצפנית ואף מאיימת כלפי המאסטר וכולנו ציפינו לנעילת מחץ מצדו. ואולם התגובה למגעו הייתה תמיד ארצית ומוכרת, כאב מפרקים שכופף את יד האורח אך ללא נעילת הגוף המטורפת אליה היה נכנס כול מדריך מן השורה. גם היו תלמידים מספר, חגורות שחורות אך לא מצוות ההדרכה, שגם תגובת גופם הייתה הרבה יותר מאופקת.

אחד מהאוקים הצמודים של גוזו שיודה באותה תקופה היה סנסאיי מארק בייקר שלימים הפך לאחד ממיסדיי יושינקאן אייקידו העולמי. מארק היה זה ששפך אור על מציאות הקסם בבוטות שמחקה כול אפשרות לאשליה ממוחי. היה זה לאחר שיעור של המאסטר שבו מארק הדגים עימו רוב הזמן, נזרק באוויר בהינף אצבע ומתרסק על הרצפה, מתפתל לכאן ולכאן וחובט במזרון הטאטאמי כמו בכאב משתק.

מארק ירד מהמיזרון וניגש אליי. הוא החל להסביר על נפלאות המגע ואיך הנעילה הקסומה של המאסטר כמו מושכת את רצונו של האוקה ומכריחה את גופו להינעל. ואז מארק גיחך ופרס כף ידו לפניי. הוא ביקש כי אקיש עליה בקצה אצבעי והמום מיהרתי לבצע. ברגע שנגעתי בכף ידו גופו התקשח ונסק לחלל האוויר, צווחה אדירה בוקעת מפיו. הוא התרסק על המזרון וגופו החל להתעוות, כף רגלו חובטת כמו דורשת שאפסיק את מגע הקסם המושלם.


השיעור שמארק נתן לי העלה הרהוריי חטא שכרסמו במוחי. קשה היה לי להבין מדוע ישקרו המדריכים בתגובותיהם, שהרי אם המיומנים הם באמת היחידים עליהם עובד הקסם אז המדריכים הם חלק פעיל במעגל של שקרים. היו לי מחשבות על קונספירציה ומחשבות ציניות על ארגון היושינקאן כארגון כלכלי ומשומן המוכר חלומות לאוהדי אומנויות הלחימה ואף הופך את חלקם לחלק מהמערך השקרי שלו, מערך ממנו קשה להם לחמוק. שערו בנפשכם מדריך שלאחר שנים של למידה והוראה קורסת  מערכת אמונותיו מול עיניו כשהוא מגלה כי אין קסם במעשי המאסטר. הוא מאוכזב, מרגיש מרומה ואולם נטוע כה עמוק בנבכי העסק שאין ביכולתו לעזוב. הרי הוא כבר חלק מצוות המדריכים והפרנסה שלו תלויה בהוראה. יותר מכך, שמו הטוב, האגו והאינטלקט שלו עומדים בסכנה ברגע בו יקרא למלך הערום בשמו. כי הרי אם המלך ערום מה עשית עמו כול כך הרבה זמן?  בלית ברירה מחליט המדריך להמשיך ולקיים את אותו השקר. לטובתו ולטובת הארגון. האמת יכולה להירקב לה בפנים.

ואז חשבתי על עצמי והציניות החלה להתמוסס ממני. האם גם אני חלק ממעגל השקרים? הרי גם אני צנחתי כמו השאר למגע יד המאסטר. מבולבל החלטתי שהדבר הנבון הראשון יהיה לבחון את עצמי והדרך שנטלתי בכדי להפוך לאחד ה"אוקים הנופלים."  סקרתי את לימודיי מהיום שהגעתי לדוג'ו. את תגובותיי הראשונות למראה ביצועיי המאסטר, את אימוני האוקה המפרכים שנטלתי כעוזר מדריך בכדי שאוכל להדגים עם המורים הבכירים במכון. המורים נטלו להדגמות רק את האוקים הטובים, הללו שהגיבו בדרמטיות מופרזת לכול מהלך שעשו. הבנתי כי אומנתי להיות "סופר-אוקה" וכי היה זה אלמנט מכריע לתגובותיי. ואולם גם "סופר-אוקה" ניחן בבחירה חופשית למעשיו, ואני, כאחד שאינו עוסק באיקידו לפרנסתו כמו שאר המדריכים, מדוע עדיין הגבתי למעשיי המאסטר בצורה דומה? האם טשטשו היפנים את הכרתי עד שלא ידעתי משמעות מעשיי?

בשיעור המאסטר הבא התבוננתי בעיון במדריכים כשלקחו את האוקה או הקשיבו לדבריו. קראתי את התשוקה הבוערת בעיניהם, ואת גופם חדור המוטיבציה. נדהם מחדש מהרצון המטורף והכן שלהם  לפול לרגליו. ואז הבנתי כי לא שקר מניע המדריכים להגיב כפי שהגיבו אלא דווקא חרדת קודש שרחשו אל המאסטר ואל מה שייצג. רצונם להאמין בנשגב היווה את אבקת הקסמים שפוזרה על מעשיו והפיחה בהם כוחות עלומים. היה זה מקסם אמת, חזיון דתי, אמת שתלויה באדיקות קהל המאמינים.

אך הקסם פסק לעבוד עבורי למרות שהמשכתי לקחת אוקה ואף לא חשתי מרומה או מרוגז יותר בעקבות גילויי. המשכתי ואני ממשיך לעסוק באייקידו בצורה ארצית ופשוטה. כנראה שפשוט אינני אדם דתי. אך לא רק באומנות מסורתית כמו אייקידו ניתן למצוא את הרצון לגעת בנשגב גם אם הנשגב הוא ארצי בהחלט. האם אין חניכים העוסקים בלחימת הזירה נדרכים אנרגיה בכול פעם בה הם מתבוננים בלוחם מפורסם, מדמים עצמם כסלבריטי הUFC  או ה-K1 למרות שרובם לעולם לא יגיעו להילחם ברמה מקצועית שכזו?  גם להם כמו לאומני האייקידו יש סוג של אשליה שדוחפת אותם קדימה, להיות קוסם או ואנדליי סילבה, העיקר לשאוף להיות יותר מאחד האדם.

דעתי בנושא קוסמי האייקידו המודרניים שווה לזו שלגבי קוסמי העבר. אין בליבי עליהם דבר. הארי פוטר מוכר מיליונים, אומנם רכוב על מטאטא ולא על ג'ו, אך בכול זאת קוסם חובק עולם ומפורסם לכול דבר. העולם מאמין. העולם צריך אמונה וכול עוד האמונה קיימת יש מקום לכול סוג של מקסם. כנראה שאני סוג של "מוגול" כפי שנקראים בני התמותה בפי הקוסמים וכמוגול נגזר עלי לחיות במציאות עולם אפורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.