שיעור בהגנה עצמית – סיפור קצר על התגוששות רחוב מיותרת של אומן לחימה.

הסיפור הזה אינו סיפור חינוכי למרות שערכו הלימודי הינו ראשון במעלה. הוא גם לא סיפור של גבורה למרות חילופי המהלומות, ובטח לא שיעור בהתנהלות אסטרטגית וטקטית נכונה, למרות שלא מעט מסקנות נבונות נובעות מדרך הפעולה המטופשת שבה נקטתי.

מעז יצא מתוק, כמו שאומרים, ואולי נכון יותר יהיה להגדיר כי, 'גם במדמנת הטמטום לפעמים נרקיס של חכמה פורח.'

תחילתו של הסיפור בשעה שש בבוקר של יום ראשון אחד בשלהי חודש נובמבר. אותו בוקר עשיתי את דרכי לעבודה, ישוב ברכב כשהחלון פתוח והאוויר הצונן מכה בפני, שוטף מגופי את שיירי העייפות וממלא את נחירי בניחוחות מבשרי גשם. במזרח השמש החלה לנסוק למקום שיבתה במרומים, אורה האפרפר חושף עננים קודרים שנראו כעומדים לצנוח בכל רגע מפאת גודלם ומשקלם המכריע. בהיתי בהם, מפהק ונוהג, ברדיו מתנגן לו שיר נוגה של פוליקר.

"ואם את נוסעת," זייפתי בחדווה. "לאן את נוסעת? הנצח הוא רק… היי, מה לכל הרוחות?" קראתי בדאגה כשעיני חלפו על המראה, מזהות את רכב הספורט שנצמד אלי מאחור באורות מהבהבים ובצפירות קולניות.

"רד לי מהישבן, חתיכת אנאלי," חרקתי בשיניי ובחנתי את פניו הזעומים של הנהג שישב ברכב. הוא צווח וידיו התנופפו בחלל האוויר בתנועות מאיימות שהורו לי להזדרז או לפנות את הכביש. התגובה הנבונה היתה בודאי להיצמד לימין ולפנות את הנתיב לאדון הכעוס, ואולם, בכביש הצר בו נסענו, האפשרות היחידה לחמוק מזעמו היתה לגלוש אל שולי הכורכר הצרים או לסטות אל נתיב הנסיעה של הרכבים ששעטו מהכיוון השני.

נסיתי להאיץ אך הוא המשיך להיצמד, האטתי, אך נראה שהדבר רק שילהב את זעמו. חיוך זדוני עלה על פני כשנזכרתי בדרך בה נהגנו להיפטר במד"א מנהגים טורדניים שנצמדו אל אחורי האמבולנס בכבישים עמוסים, נהגים שניסו להינות מהנתיב שנפער בפני רכב הבטחון.

"ואם את נוסעת," חזרתי לזמזם ולחצתי על דוושת הדלק, מאיץ בחדות בעוד עיני עוקבות אחר הנהג שמאחור. הוא מיהר להגיב, מאיץ, נצמד וכמעט נכנס בי כשבבת אחת שחררתי את דוושת הדלק ולחצתי על דוושת הבלמים. במאמץ על אנושי המשלב בלימה והסטת הרכב לימין הוא הצליח להתחמק מתאונה כמעט בטוחה.

"שמוק," ציחקקתי בעודי מאיץ, המרחק ביננו מתרחב בהדרגה. ואז החיוך קפא על פרצופי כשהברנש חזר למשחק, שועט בטרוף קדימה, עוקף את קו ההפרדה הרציף שבין הנתיבים ונצמד אל כתלי רכבי. הוא חשף את שיניו וסובב את ההגה בחטף לכיווני כמנסה להוריד אותי מהכביש. עם שתי גלגלים על השוליים ניסיתי לחמוק ממנו, מאט את הרכב והוא מגיב בהתאמה, מאט את ריכבו ושוב מסיט את הרכב לכיווני.

לפחות עוד פעמיים חזר על מעשיו כשהוא מתעלם לחלוטין מהסכנה הצפוייה לשנינו במידה וינחל הצלחה; מביט בי ומסיט את רכבו בחדות ימינה, עיניו נוצצות בטרוף חושים מוחלט, גופו נמתח לשמאל, לוקח תנופה למהלך הבא. צפירות קולניות נשמעו מהרכבים שהתקרבו במהירות למולו. הוא הזעיף פניו והתנתק ממני, מאיץ, עוקף במהירות מסחררת ודוהר לחזית.

"הבן זנונים הפחדן," חשבתי בעודי לוחץ על דוושת הדלק, מחשבות רצחניות משסעות את מוחי. בליבי נשאתי תפילה שאצליח לתפוס את הברנש בצומת הבאה למרות שידעתי שהסיכוי למימוש תיקוותי שאף לאפס. המהירות שבה האיץ ותמרן את רכב הספורט בכביש הפתלתל היתה גבוהה לאין ערוך מיכולתיה של מכוניתי. לא חלפו יותר מעשרים שניות מאז עקף אותי וכבר נעלם מעיני.

"שיהיה,"נאנחתי והורדתי את הלחץ מהדוושה. לקחתי נשימה עמוקה, הרכב מאט בהדרגה, הלמות הלב מאבדות עוצמה ומרגיעות את הקצב. נשפתי בכבדות והעברתי את עיני על המראה, בוחן את בבואתי ומתחיל לצחוק.

"מטומטם," הנעתי ראשי מצד לצד. "פאראמדיק ונהג אמבולנס מדופלם שכמעט וסיים את הקריירה בקרבי ניידת הטיפול הנמרץ."

הכביש התעקל לשמאל בקשת רחבה, מתפצל לשני נתיבים ואז שלושה. המשכתי לחייך בעודי מתקרב לצומת הגדולה, מאט כשזיהיתי את אורו האדום של הרמזור, האישונים מתרחבים למראה הרכב שעמד בנתיב הימני. החיוך נמחק בחדות מפני, הלב חוזר להלום בדפיקות שאיימו לקרוע את גרוני ורקותי.

"הבן זונה," סיננתי בין שיני, החזה מתנפח, הידיים מתכווצות לאגרופים.

"רק שלא תתחלף," התחננתי בפני הרמזור ועצרתי בחריקת בלמים. צמצמתי את עיני והבטתי בנהג שלימיני. הוא הזעיף פניו וזקר את סנטרו בהתרסה.

"ככה?" צווחתי דרך החלון הפתוח והפעם הוא זקר את האצבע האמצעית.

"חלאה," קראתי, משחרר את חגורת הביטחון, פותח את הדלת וקופץ החוצה מהרכב. התחלתי להתקדם לעברו כשזעם מהול במחשבות חינוכיות ממלא את ראשי. רציתי להפחיד את הברנש, לגרום לו לקפוא במקום יושבו, שירעד לו, מאויים ומבוהל, בעוד אני צווח איומים ונאצות באזניו, שילמד לא לנהוג באגרסיביות על הכביש ולו מהחשש שמעשיו יובילו לפעולת תגמול קיצונית של אדם אלים ומופרע במיוחד. אבל נראה שאיש לא הסביר לבחור את תפקידו בהליך הלימודי שהנחלתי. לא הספקתי לקחת שתי פסיעות וגם דלת מכוניתו נפתחה והוא קפץ החוצה, איש ממוצע קומה בעל כרס גדולה, כתפיים רחבות, זרועות שריריות ומבט נחוש בעיניים.

האטתי את צעדי בעוד הוא גומע את המרחק ביננו במהירות מסחררת, מהר מכדי שאוכל לתכנן דרך פעולה חדשה. המחשבות התחבטו בתוך מוחי ואז השתתקו בחטף, נאלמות דום מאחורי מסך אדום של כעס ואלימות.

עוד שלושה צעדים.

שניים.

אחד.

אינסטנקטיבית, שלחתי יד קדימה ובלמתי את התקדמותו, אוחז בצווארו בעוד היד השניה מתרוממת להכות בפרצופו.

"עזוב אותי, אל תיגע בי," הוא החל לצווח. "בלי ידיים, אל תיגע בי, אל תיגע בי."

דבריו ציננו את זעמי, עיניו הקרועות לרווחה וקולו הגבוה מתפרשים במוחי כחרדה מטורפת. קפאתי על עומדי, בוהה ומקשיב לצעקותיו ההיסטריות ואז חש חבטה מאחורי אזני. עמימות אפפה אותי ובאחת, איבדתי שליטה על איברי גופי, החיוניות נעלמת, מותירה אותי רפוס, חסר אוריינטציה ומתנדנד מצד לצד על הכביש כמו מריונטה. היד שעל צווארו עברה לדש חולצתו, מהדקת אחיזתה כאילו הבד הלח מזיעה הוא קרנות המזבח. בחוסר אונים נתליתי עליו עם כל משקל גופי, גורר אותו איתי לרוחבו ואורכו של הכביש במחול מגוחך של חוסר שיווי משקל.

למזלי, היד שאחזה בחולצתו גם שמרה אותו חסר יציבות כמעט כמוני, מטלטלת ומונעת ממנו להמשיך ולהכות.

"האם יתכן שאני מפסיד?" היתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשי כשהתחלתי לחזור לשליטה עצמית. "ומה הפלא, אדיוט שכמותך?" התנשפתי בכבדות. "הוא פוחד ואתה קופא. הוא מכה ואתה בוהה כמו מטומטם."

כשרגלי התייצבו גם יריבי התייצב אבל הפעם לא הקשבתי למילים שהמשיכו להיפלט מפיו, עיני מתבוננות במרכז גופו ורואות גם את ידיו, רגליו ומסמנות למטרה את פניו. היתה זו הפעם הראשונה בה חשתי משולל עכבות, הססנות ואי שקט.

"בזירה הזאת כבר הייתי," אמרתי לעצמי כשהוא שלח עוד מכת מגל רחבה לעבר צד ראשי, מכה שאיבחנתי כאיטית ומרושלת. לא בלמתי את החבטה אלא צמצמתי את הטווח, מרפק שמאלי מוביל את הדרך, העצם החדה מתרסקת בחזקה על לחיו. הוא צרח בכאב וכופף את ראשו בעוד המרפק נשלח שוב קדימה, מסמן הפעם את עורפו. החבטה גרמה לו לצנוח על ברכיו לקרקע. ידיו נשלחו אל ראשו, אוחזות ומסוככות עליו בעוד יבבות חרישיות בוקעות מפיו.

 

"חתיכת חרא," קראתי. "מה קרה שהשתתקת? מה?" ידי התרוממה לחבטה נוספת ואז נעצרתי, פתאום מודע לעובדה שאזלת ידו גרמה לזירת ההתגוששות לשוב ולהשתנות – השינוי הרביעי בתוך חמש דקות.

עיני התנתקו ממנו וספגו את העולם החיצון; צומת ראשית בעיר גדולה, מספר הולכי רגל שעומדים ומתבוננים, רכב או שניים שצופרים בעודם חולפים על פנינו, היריב שעל הכביש והחיוך שהשתקף אלי מחלון מכוניתו, החיוך שעל פרצופי. פתאום נבהלתי נורא.

"אתה בסדר?" שאלתי ופסעתי לאחור. הוא הרים את עיניו והביט בי ארוכות לפני שהניד ראשו לחיוב. סקרתי את פניו, מחפש חתכים, דימומים או נפיחויות שיצביעו על פגיעה פנימית. נשפתי לרווחה משלא מצאתי דבר למעט חבורה אדמדמה שהתנוססה על לחיו.

"אתה עוד תהרוג מישהו," הצהרתי בתוכחה, אזני בוערות לשמע המשפט המגוחך. "כמעט והורדת אותי מהכביש."

"ואתה כמעט והרגת אותי עם הבלימה הפתאומית."

דיכאתי את הדחף לענות ולהתווכח, יודע שכל מילה נוספת תהיה מיותרת ושטותית. חכיתי עד שקם מהרצפה וחזרתי אל הרכב. זה לצד זה ישבנו, איש איש בנתיב נסיעתו, איש איש במכוניתו, בשקט מחכים לרמזור שיתחלף. החלפנו מבט אחרון כשהאדום השתנה לירוק ואף הוספתי קידה קטנה כשלחצתי על דוושת הדלק.

 *

 למעט חבורה קלה בעצם שמאחורי האוזן ומרפק אדום בעל נפיחות קלה, לא היו סימנים גופניים להעיד על החוויה שעברתי. אבל המקרה לא הרפה מתודעתי בימים הבאים, מוחי עובד בקדחנות, בוחן ומעבד, מנסה להבין את כל ההיבטים של השתלשלות הארועים. בכדי להקל את מלאכת הניתוח, הגדרתי ארבע זירות למערכה ביני ובין הברנש.

הזירה הראשונה היתה הכביש והדרך בה נהגנו; הוא, שנצמד אלי מאחור, אני, שלחצתי על המעצור ולסיום הוא, כשניסה לדחוק אותי מהכביש תוך כדי הפרה בוטה של מרבית חוקי התעבורה. המסקנה הראשונה שזעקה מהזירה הראשונה, ואין זה משנה במי יתמוך הצדק בבית המשפט, היתה ששנינו נהגנו כאדיוטים חסרי אחריות. המסקנה השניה שנבעה מהזירה הראשונה היתה גם היא די ברורה – הבחור היה הרבה יותר קיצוני במהלכיו ממני, עובדה שהייתי צריך להפנים בטרם זינקתי לעברו בצומת.

והדבר מוביל אותנו הישר אל הזירה השניה ואל עבירות הבטיחות החמורות שנקטתי כשיצאתי מהרכב, חמום מוח ובלי שום התייחסות לאופיו של היריב שכאמור, כבר הדגים בפני את יכולתו להרחיק לכת הרבה מעבר לגבולות ששמתי לעצמי. הייתי צריך לצפות שיצא גם הוא מהרכב והיה רצוי שאבחן את ידיו, לוודא שאינו אוחז בנשק ולהיות מוכן למהלומות במקום להתרכז בצעקותיו. נראה שהרבה דברים שהייתי 'אמור' לעשות או להיות מודע אליהם לא קרו מפאת הבלבול וחוסר האוריינטציה שחשתי. למזלי, יריבי לא היה יריב מיומן אחרת המקרה היה עלול להסתיים מבחינתי באסון של ממש.

הזירה השלישית היתה היחידה בה חשתי נינוח, היחידה בה ידעתי כיצד להגיב בנחישות, אולי בגלל שבשלב זה כבר הצלחתי לבודד את היריב ממרבית הגורמים הבלתי נודעים, מודע ליכולתיו ולתגובותיו ומרוקן ממחשבות טורדניות, הססנות ובלבול.

את הזירה הרביעית אגדיר כזירת ההתפכחות, הזמן היחידי בו הייתי באמת מודע לתמונה המלאה; הרכבים ששעטו בכביש במהירות לא נמוכה והרבו לצפור לעברנו, הצופים הבודדים שעקבו אחרינו מהרחוב ובעיקר המודעות ליריב, מיקומו, תנועותיו והאפשרויות הלחימתיות העומדות בפניו. מעבר להתייחסות לפרטים, היתה בזירה הרביעית גם מודעות רחבה יותר, כזאת שלקחה בחשבון סיכונים עתידיים לי וליריבי, כמו פציעות חמורות יותר במקרה וההתגוששות תמשך או האשמה בתקיפה ושלילת החופש האישי כשלבסוף תגיע המשטרה למקום.

מה שהטריד את מנוחתי יותר מכל זירה ספציפית היתה הידיעה שלא הצלחתי לקרוא נכונה את הארוע, מהרגע בו נצמד אלי הרכב ועד לרגע בו נשלחה המהלומה הראשונה. הדבר הכעיס והביך אותי מאוד, תחושה שנבעה, כך סברתי, מרמת הציפיות הגבוהה שהיתה לי מעצמי, צפיה שבעצם גרמה למחשבת יתר בזמן אמת, גורם לא מבוטל באזלת היד שהפגנתי ושכמעט ועלה לי בהפסד ואולי אף בטיפולים רפואיים.

כנראה שלא טעו החכמים כשאמרו שהרחוב הוא לא הדוג'ו, התבוננות שלוקחת בחשבון, מעבר לכל מיומנות טכנית ותרגולים של סיטואציות מדמות מתקפות מציאותיות, את הנסיון הישיר והבלתי מתפשר של הרחוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.