תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה מתוודעים לסביבת מגוריהם ולומדים כי מוצרים אמריקאים מחריבים את העולם.
לאחר תקופה מפרכת של שינון אינטנסיבי שלטתי בשמות נקודות המרדיאנים. בסיומה, פו טייפו בחן אותי במשך שעה ארוכה ומייגעת על כול נקודה ונקודה. הוא נראה שבע רצון מהשגי.
"מהיום תתחיל לדקור," הוא הבטיח בעוד אטף זורח מגאווה, מביט בי כאם המביטה בבנה בטקס סיום מסע כומתה. פו טייפו הוביל אותי אל החולה המיועד, גבר בשנות החמישים לחייו לאחר אירוע מוחי.
בעזרתו של מר לי, שוחחנו בקצרה על האיבחון והטיפול הנדרש. פו טייפו שאל ואני עניתי במהירות וללא היסוס. כבר למעלה משבועיים שאני במחיצתו של הדוקטור, שבועיים בהם הוא מטפל בעשרות חולים לאחר אירוע מוחי. מהתבוננות הסקתי כי לפחות שמונים אחוזים מהנקודות אותן בחר לריפוי המחלה היו זהות בכול הטיפולים. השוני התבטא בנקודות המקומיות שבחר, (נקודות באזור הפגיעה), ובנקודות 'היומיות', נקודות דיקור שחושבו על פי מצב גרמי השמיים, מעין אסטרולוגיה של אומנות הדיקור.
"מצויין," פו טייפו שיבח לאחר שסיימתי לנקוב בשמות הנקודות. הוא הוסיף לרשימה את הנקודות היומיות והמקומיות והורה לאטף להביא את המחטים. השלושה עמדו והתבוננו בעודי מחדיר את המחטים. פו טייפו המהם לעצמו כשסיימתי והורה לי לעבור לחולה הבא. שוב הוא תחקר אותי בקשר לאיבחון ושוב שיבח אותי לאחר שנקבתי בשמן של הנקודות המתאימות. במהלך הטיפול בחולה השלישי הוא טפח לפתע על כתפי.
"אתה דוקר לא רע בכלל," הוא אמר. "אתה אוחז ומחדיר נכון, עם חיבור למרכז. הרגישות שלך טובה."
מילותיו מילאו אותי בגאווה וגם את אטף שקרץ לי וספק כפותיו, חיוך רחב מעטר את פניו. החיוך נעלם כשהדלת נפתחה ובחור צעיר וחייכן בחלוק רופאים נכנס פנימה. הבחור ניגש ישירות אלינו, החליף מספר מילים עם פו טייפו וחייך לאטף. הוא הביט בי וזקר את סנטרו, מורה לי בתנועת יד אצילית להמשיך בטיפול. כשסיימתי, הבחור הנהן בשביעות רצון ועזב את החדר.
"מנהל בית החולים?" שאלתי את אטף והוא ציחקק בעצבנות.
"אולי הוא חושב שהוא מנהל," אטף אמר. "אבל הוא בסך הכול סטודנט מצפון קוריאה שמתמחה בבית החולים."
"באקופנטורה?"
"ברפואת פנים. אין לו מושג באקופנטורה אבל הוא מתנהג כאילו הוא רופא גדול."
"בחור מוזר," אמרתי.
"לא מוזר," אטף ציחקק. ""He's A Big Doctor, a very Big Doctor!
גיחכתי והציחקוק של אטף הפך לצחוק קולני.
"A very Big Doctor!", הוא חזר על המשפט השנון מספר פעמים, צוחק בהיסטריה עד שדמעות מילאו את עיניו. הבטתי בו בחשש, מודאג במקצת מהתפרצות הרגש הקיצונית.
"גדי," פו טייפו קרא ממקום מושבו ליד המכתבה ואני נשמתי לרווחה,
"מגיע," עניתי, מחייך אל אטף וחומק במהירות מהמקום. פו טייפו ביקש שאשב והחל לדבר על תולדות תורת האיבחון הסיני. הוא סיפר על מאות השנים שעברו עד שהצליחו הסינים להתאים באופן מדויק בין קווי המרדיאנים לגוף האדם. משם הוא עבר להסבר אודות סיבת האבחון באמצעות הדופק בפרקי הידיים והתבוננות בלשון.
"בתקופה הקדומה, המרפאים שטיפלו בקיסרית הסינית נאלצו לעשות זאת מבלי לראותה," פו טייפו אמר בחיוך. "לא היתה להם ברירה – כול המניח עיניו עליה, מלבד הקיסר, כמובן, היה מוצא מיד להורג. בזמן האיבחון הקיסרית היתה יושבת מאחורי פרגוד ומוציאה את הידיים החוצה או מראה את הלשון דרך כיסוי ראש. למרפאים לא היתה ברירה אלא להסתמך על מה שהיה מותר לחוש ולראות."
הנהנתי למרות ששמעתי וקראתי את הסיפורים כבר מספר פעמים בעבר. במשך השבועיים האחרונים לא פסק פו טייפו מלהלאות אותי עם סיפוריו. הקשבתי בחוסר עניין בעודי מהרהר, ולא בפעם הראשונה, כי אולי ארתורו צודק, אולי פו טייפו הוא באמת טרחן זקן האבוד בסבך דרכיו המסורתיות ודעותיו המיושנות.
"אני בטוח כי דברי מוכרים לך," פו טייפו אמר ודבריו כמו יצקו שמן רותח על עצבי הבוערים. הוא חייך וחייכתי חזרה, חורק בשיניי מאחורי שפתיים חשוקות.
"אתה מכיר את הסיבות לשמותיהם של המרדיאנים?" פו המשיך.
"קראתי על זה מספר פעמים."
"מצויין," פו טייפו חייך. "לקרוא זה מצויין, עכשיו תן לי לספר לך על זה."
הוא פתח בסיפור המוכר בעודי יושב ומקשיב, רגליי חסרות המנוחה מתופפות על הרצפה שמתחת לשולחן. הכסא כמו בוער מתחתי. קולו של פו טייפו מצליף במוחי כאיבחות השוט, בוצע שבילים מדממים באיבר הדואב.
"די!" צווח קול פנימי בגולגלתי. "בבקשה תשתוק!"
אבל פו טייפו היה רחוק מלשתוק. הוא המשיך במרץ, מאריך את הסיפור ומתבל אותו בתובנות אישיות ופרושים ממספר מקורות. לא יכולתי להתאפק יותר ופניתי ללי.
"תשאל את פו טייפו מדוע הוא מעניק חשיבות גדולה כל כך להיסטוריה של האקופנטורה?"
לי תירגם את דברי ופו טייפו הקשיב בהבעה משועשעת.
"החשיבות היא לא בהיסטוריה אלא בהערכת הידע שנאסף עם השנים," הוא ענה. "באמונה בתובנות של אומנות האקופנטורה."
"אני לא מבין."
"מה אתה לא מבין?" פו טייפו שאל.
"את הקשר בין אמונה, אומנות ורפואה. הרי רפואה היא פרקטיקת טיפול המסתמכת על נתונים אמפיריים, עשייה שאין בה מקום להשראה היצירתית והדמיונית של האומנות או לחוסר ההגיון וחוסר ההוכחות של האמונות."
"מסכים עם כול מילה," פו הנהן.
"מסכים?" כיווצתי את גביני. "אז איך אתה מסביר את הניגוד הזה?"
"שום ניגוד," פו חייך. "באקופנטורה, כמו ברפואה מערבית, הטיפול מסתמך על נתונים יבשים. ההבדל בין השניים נעוץ במהות. ברפואה מערבית מסתמכים על מתודת המדע, אנטומיה, פיסיולוגיה, כימיה וכו', בכדי לאבחן ולטפל, בעוד שבאקופנטורה מסתמכים על אמונה בתאוריית המרדיאנים."
"וההשראה, הדמיון והאמונה?"
פו טייפו נאנח והעביר יד על פניו הקמוטים.
"תביט בדיאגרמה הזאת," הוא הצביע על בובת גומי עליה צויירו קווי המרדיאנים. "אתה רואה, בדיוק כמוני, את האיור שעליה, אבל האם אתה רואה אותו על גופך או על גופם של המטופלים? האם אתה חש את זרימתם של קווי המרדיאנים?"
"לא," הודתי.
"אז איך אתה יכול להסתמך על נתונים לא מוחשיים שכאלה בלי האמונה שהם קיימים?"
"זה בעייתי."
"בכלל לא," פו טייפו חייך. "שנים רבות של ניסוי ותהייה עברו על מטפלי העבר עד שתאוריית המרדיאנים התבססה. אם אתה יוצא מנקודת הנחה שהם לא היו חבורת אדיוטים ומודע לתוצאות החיוביות של הטיפול, הרי שקל מאוד לפתח אמונה."
"אבל מה לזה ולאומנות?"
"כלי האומנות, הדמיון וההשראה, הם הכלים שבעזרתם מפתח המאמין את התחושה לבלתי נראה – קווי המרדיאנים, במקרה שלנו."
הוצאתי נשיפה ארוכה והבטתי בפרצופו המחוייך.
"חייבים להאמין?" שאלתי.
"לא יודע אם תמיד חייבים," פו טייפו אמר. "מה שאני כן יודע הוא, שבמקרה שלך, גדי, חוסר האמונה מהווה את המחסום העומד בינך ובין פיתוח התחושה."
פו טייפו הסביר כי שנים רבות מחייו הוא הקדיש לפיתוח התחושה לקווי המרדיאנים.
"בשבילי, המרדיאנים הם אמת צרובה בבשר," הוא סיכם. "אני חש בזרימתם בגופי ובגופם של מטופלי ומודע לאינסופיות של מספר נקודות הדיקור שעליהם. כבר אין לי צורך בבובה או בנקודות ההתיחסות שעליה בכדי לדעת היכן וכיצד לדקור."
מספר פעמים בשבוע היו מגיעים למרפאה נציגים משגרירויות מדינות ערב. אטף, שהיה זה שהזמין אותם, נהג לחכות מחוץ לכתלי בית החולים ולהוביל אותם, ברוב כבוד והדר, אל ממלכתו של פו טייפו. גם פו טייפו טרח לנהוג בהם במשנה כבוד והעניק להם תשומת לב מיוחדת. לא היה פלא בדבר בהתחשב במראן הבריא והגדוש של מעטפות ה"בקשיש הרפואי" שנמסרו לאטף לאחר כול טיפול.
אטף נהג להציג אותי בפניהם והתגובה הראשונית אצל כולם, ללא יוצא מן הכלל, היתה של סקרנות מהולה בחשדנות. בימים הראשונים במרפאתו של פו, בטרם הורשתי לגעת במטופלים, היתה האינטראקציה מסתכמת בחילופי דברים קצרים ובהתעלמות הדדית. ואולם, מהיום בו הורשתי לדקור, התקשורת נווטה לערוצים חדשים.
השגריר העיראקי היה הראשון מבין הנציגים שזכה לטיפולי.
"אדון חמיד," קראתי בעוד אני צועד לעבר מיטתו. מר חמיד היה שרוע על בטנו כשפלג גופו העליון חשוף. הוא הרים את ראשו והעיף בי מבט, עיניו נפערות באימה למראה סט המחטים שאחזתי.
"איפה הרופא?" הוא שאל וגבו התקשת.
"איזה רופא?" חייכתי והתמקמתי לצידו. "באתי לטפל."
"אתה בטוח שזה בסדר?" מר חמיד שאל בעודו מביט אל עבר הפתח שבווילון, כמחפש ישועה ממצב הרה אסון.
"יהיה בסדר כול עוד תספר לי הכול," אמרתי בנימה מבודחת, שולף בשתי אצבעות מחט בגודל בינוני מהסט. הראתי לו את המחט.
"סליחה?"
"זה עוד לא מאוחר, ספר לפני שאני דוקר…"
"אטף!" מר חמיד צווח ומייד ניבט פרצופו של אטף מהפתח. השניים החליפו דברים בערבית. קולו של מר חמיד היה רם וכעוס. מדי פעם, ומבלי להביט בי, היה מצביע עלי בתנועה חדה.
רוח השטות נשרה ממני בעוד אני מביט בדיאלוג המלוהט.
נסחפת, נזפתי בעצמי. חופשי הגזמת.
פו טייפו הגיע לשמע המהומה וגם הוא העיף בי מבט זועף כשאטף תירגם את דברי מר חמיד לסינית. הבטתי בהם וחשבתי לעצמי שזה הסוף, שזו הפעם האחרונה שפו טייפו יאפשר לי לדקור מטופלים, שאני אהיה בר מזל אם לא יזרקו אותי לכול הרוחות מבית החולים ואולי אף מסין. הייתי שקוע במחשבותי האובדניות כשלפתע שמתי לב שהחדר השתתק וכולם מביטים בי. פני האדימו כשהשקט המתוח נמשך. התחלתי לשקול את אפשרות הצניחה לקרקע, משם יהיה קל לזחול ולמצוא מסתור מתחת למיטתו של מר חמיד.
פו טייפו לחש משהו לאטף ואטף, מבטו הנוקב לא מש מפני, פתח את פיו.
"פו טייפו מאוד מאוכזב מהגישה שלך," הוא אמר וליבי החסיר פעימה, עמדתי לפניהם חפוי ראש כנידון לפני הקראת גזר הדין.
"הוא אומר שעדיף שתצא," אטף הוסיף.
"לצאת?" קראתי בעודי מזיע דם. אנחה עמוקה פרצה מפיו של אטף.
"אלא אם כן אתה מעדיף," הוא אמר לאחר שהביט ברופא ובחמיד שהנידו בראשם בחיוב.
"מעדיף מה?"
"לספר לנו הכול לפני שאתה דוקר."
השלושה פרצו בצחוק היסטרי, מר חמיד מקופל לשניים על המזרון, אטף בוכה מעונג.
"מנוולים," חרקתי בשיניי.
"היית צריך לראות את הפרצוף שלך," מר חמיד אמר בעודו משתנק על המיטה. "חבל שלא צילמתי אותך, אני משוכנע שסדאם היה תולה את התמונה בכיכר בבגדאד."
מאותו היום הייתי זהיר יותר בדברי עם המטופלים ובפרט עם נציגי השגרירויות. רוב הנציגים הופיעו לטיפולים חוזרים ועם רובם התידדתי עם חלוף הזמן.
"Our Enemy, (האוייב שלנו)," הם נהגו לקרוא לי והאווירה הייתה נעימה ומבודחת לכול אורך הטיפול. להפתעתי, השגריר המצרי, מי שמדינתו היתה כרוכה בהסכם שלום עם ישראל, היה היחידי ששמר על ריחוק ממני ושדרש שרק הרופא יטפל בו. השגריר הלובי, לעומתו, היה האוייב הידידותי מכולם.
לעיתים, השגרירים היו מביאים את נשותיהם לטיפול – לפחות שתי נשים היו לכול אחד מהם. הנשים היו לבושות לפי כול כללי הצניעות המוסלמית. רעלות כהות כיסו את ראשיהן וגלימות ארוכות ורחבות טישטשו את חמוקיהן ואף הסתירו את נעליהן. מאוד הופתעתי לגלות, משפשטו את הרעלות, שלפחות מחציתן היו אירופאיות ושכולן, ללא יוצא מן הכלל, היו יפהפיות ממש.
"הרבה בקשיש רפואי," אמר אטף בגאווה לאחר יום גדוש בנציגי שגרירויות ושאר מכובדים שהשאירו אחריהם מעטפות שמנות במיוחד. הוא הראה לי את המגירה העמוסה בבקשיש כשבחורה צעירה וחיוורת הופיעה בפתח המרפאה.
הבחורה ניראתה לא יציבה. היא עמדה שעונה כנגד מפתן הדלת, מתנשפת בכבדות, רגליה כמו עומדות לקרוס תחתיה. אטף סגר את המגירה והתבונן בשתיקה בעוד פו טייפו משוחח עימה. לאחר מספר מילים השתנה טון הדיבור הידידותי של הדוקטור. הוא נבח עליה בזעם והיא בכתה בתגובה, גופה מיטלטל מפרץ הרגשות ופניה מעוותות מכאב. פו טייפו פלט עוד מספר מילים רמות ובידו סימן לה לצאת החוצה.
"מה קורה פה?" שאלתי את אטף כשהבחורה גררה עצמה במורד המסדרון.
"אין לה בקשיש רפואי," הוא ענה בראש מושפל.
סגור לתגובות