12

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מתחיל בתהליך הקבלה לאשראם ויוצא מדעתו בבדיקות האיידס

 

עשר דקות לאחר מכן היינו שוב ברחוב, בדרכנו לאימון בפארק.

"נו תוציא," דחק בי צחי לאחר דקה של שתיקה מתוחה.

"מה להוציא?"

"לא אמרת מילה מאז שסיפרתי לך על אושו והזורבה בודהא. אתה שותק אבל בפנים רוחש כמו הר געש שעומד להתפרץ. רואים שאתה מת לשטוח באזני טענות בנוגע לפילוסופיית החיים של אושו."

"עזוב, אני לא רוצה להכנס לזה."

"נו באמת, תוציא ואל תחסוך דבר. אני מבטיח לא להיפגע."

"אם אתה מתעקש…"

הוא הקשיב לנאום התוכחה הארוך כשהוא בוהה בי בעיניים אדומות, ידו מסוככת על פיו, מסתירה וכובשת פיהוקים תובעניים. הבעתו לא השתנתה גם כשהתזתי מילות כפירה שלא השאירו הרבה מקום לדמיון, מאשים את אושו בשרלטנות, ניצול, ויישום מדוקדק של הקפיטליזם האמריקאי. קינחתי בכינוי 'המק'דונלד של הרוחניות'.


"ניתן לתמצת את פועלו של אושו," סיכמתי בלהט, "כגושפנקא לכל החרא האמריקאי שחונק את עולמנו. אושו, נושא הדגל של דת החמדנות והחרמנות, האדם שמשחרר את מאמיניו מקבעונות גשמיים על ידי אגירת רכוש וכסף. 'צבור רכוש וגרה את יצריך, אונן כפי יכולתך, זלול כמו חזיר עם בטן חסרת תחתית והרי לך מתכון מנצח לנירוונת העתיד."

"זהו?" פיהק צחי כשסיימתי את המשפט. עמדתי מתנשף בחמת זעם.

"לא ממש," מיהרתי להשיב. "מה שאני עדיין לא מבין זה איך אתה, טיפוס אנאליטי ושקול כל כך, יכול לשבת בלב ליבו של הטירוף האומלל הזה מבלי לצאת מדעתך?"

"אני מניח שזה בדיוק כמו שאתה ישבת בקרבת מאסטר גוזו והארגון שלו מבלי לצאת מדעתך."

דבריו צרמו לאזני למרות שהיו מעודנים פי מאה מהעלבונות שרק לפני שניה הטחתי באושו. נצרתי את לשוני, אמיתות דבריו מכה בי כמו חבטה עזה בבטן.

גוזו שיודה ז"ל, החל את דרכו בעולם אומנויות הלחימה תחת הדרכתו של מאסטר מוריהיי אואשיבה, מייסד האייקידו. לאחר מלחמת העולם השניה הפך שיודה למאמן בכיר בשיטתו של מאסטר אואשיבה והלה שלח אותו להדריך בכל רחבי יפן, דבר שהקנה לשיודה מוניטין והשפעה באושיות החברה היפנית. בסוף שנות החמישים של המאה העשרים נפרד שיודה ממאסטר אואשיבה וייסד את שיטתו,יושינקאן אייקידו. יושינקאן פירושו, בית חישול הרוח.

יושינקאן אייקידו, לבד מהיותה אומנות לחימה מכובדת ומיוחצנת בעולם כולו, הייתה גם תורת הלחימה אותה למדתי ולימדתי ביפן, בבית הספר הראשי של השיטה. את צחי הכרתי לראשונה באותו בית ספר.

"אני לא מבין מה הקשר בין גוזו לאושו?" שאלתי. ידעתי כי התשובה לא תמצא חן בעיני.

"שניהם היו נהנתנים גדולים שמכרו את הפנטסטי, לא? האחד מוכר נירוונה חרמנית וחמדנית, בעוד האחר מנפנף בקסמיו ההזויים."

פני האדימו לשמע הצירוף – 'קסמיו ההזויים', בעיקר מכיוון שהיו אלו אותן מילים בהן השתמשתי בעבר בכדי לתאר את הטכניקות העל אנושיות של מאסטר גוזו שיודה, טכניקות בהן נגיעה קלילה בתלמידים, לחץ עם אצבע על כף יד או כתף תורנית, גורמת לאיבוד שיווי המשקל ולהתרסקות אל הקרקע. מאסטר שיודה לא היה יחודי בעשייה הפנטסטית מכיוון שרבים וטובים מהמורים הדגולים באייקידו נהגו לבצע קסמים דומים ואף מורכבים יותר – חלקם מרחיקים לכת ומבצעים הטלות ובריחים ללא כל מגע, מציירים טכניקות באוויר והתלמידים מגיבים, ננעלים ונופלים כמו הוטחו בידי אוייב בלתי נראה ומסתורי.

"גם הפילוסופיה והמונחים של אושו ושיודה די דומים," המשיך צחי ללא רחמים. "אושו עם האנרגיות שלו ושיודה עם ה'קי' – אנרגיית הקוסמוס. אושו עם תורתו הרוחנית שדוגלת בנהנתנות במקום בסגפנות ושיודה עם הקסמים משוללי האידאולוגיה הדתית, אידאולוגיה שכה איפיינה את מאסטר אואשיבה."

הנהנתי בהסכמה לדבריו, מכיר מתוך חוסר ברירה בהקבלה הכמעט מושלמת בין שני המאסטרים, מזהה פתאום את הקשר בין הסלידה העמוקה שחשתי כלפי המילה אנרגיה ובין הדחייה שהייתה לי מהמילה 'קי'. חשבתי על שנותי ביפן, נזכר בהתעלות הנפש שחוויתי בפעמים הראשונות בהן חזיתי במאסטר שיודה בפעולה, ברצון העז שהתעורר בי, מעין דחף בלתי נשלט לצעוד בדרך שהתווה בפני תלמידיו, דרך של אימוני פרך מצד אחד ושל נהנתנות משוללת רסן מהצד השני – של שתיה עד שיכרות בכל ערב, של עישון מסיבי בכל שעות היום ושל חרמנות קיצונית.


נזכרתי גם בתחושת האכזבה שטלטלה אותי כשהבנתי כי הקסמים של שיודה, ממש כמו ההבטחה של אושו להארה, היו בסך הכל תרוצים עלובים לחיים של נהנתנות איומה. מרה שחורה החלה לחבוק, למחוץ ולחנוק את נשמתי – תחושה של חוסר נוחות הולכת ומתגברת בתוכי, דרישה נואשת לקום ולברוח מהמקום הארור.

"הכל בסדר?" שאל צחי. הוא נראה מודאג.

"איזה בסדר," לחשתי. "אני חי במילכוד, צחי, בסיוט ממנו אין מנוס. אחרת איך תסביר את העובדה שאני, מי שעזב את הדוג'ו ביפן בגלל הצביעות הקיצונית שהתגלתה בפני, לא ממשיך לברוח כשאני מוצא אותה שוב בפונה, אלא קופא ואפילו שוקל להצטרף לאשראם בכדי להפוך למאמין אדוק."

"לא נראה לי שאתה צריך לדאוג בנוגע להפיכתך למאמין אדוק," צחק צחי. "זה לא ממש קרה ביפן וזה בטח לא הולך לקרות פה. לטעמי, כל שאתה צריך לעשות זה להרגע ולקחת את הדברים בפרופורציה ."

"ומהי אותה פרופורציה?"

"פשוט לא להתלהב או להיסחף יתר על המידה, בטח לא לפני שבדקת את העובדות עד הסוף. אם תתנהל בצורה הזאת אין שום סיבה שתחושת האכזבה שחווית ביפן תחזור על עצמה."

"אז בשביל מה בכלל להצטרף לאשראם?"

"מפני שגם כאן, מתחת לערימות הפסולת, השרלטנות והשקרים, חבויות מתנות שימושיות שלעיתים מתגלות כיקרות מפז. אני לא מתעסק עם השטויות אלא מבודד את העיקר. אני שולה את המתנות, מנקה את הלכלוך ונהנה מתרומתן. כמובן שיש אשראמים עם פחות שטויות ויותר עיקר ואין ספק שלא תמיד צריך אשראם בשביל להגיע לתוצאות חיוביות. אבל אתה חייב להודות, גדי, שאין עוד מקום בעולם בו תמצא ריכוז כזה גבוה של גרמניות תאבות שחרור."

*

 אימון הבוקר עבר בחוסר מיקוד מוקצן, מוחי טרוד בשלל מחשבות ותהיות קיומיות בעוד צחי קורס תחת תשישות גופו היגע. איכות האימון היתה נמוכה ובמהרה נאלצנו לחדול מכל מעשה מחשש לפציעות. לאחר שנפרדנו צעדתי נמרצות אל ביתה של אבהטי, עיני נעוצות בקרקע, מסרבות להבחין בלובשי הגלימות שמילאו את הרחובות, פי זמזם נעימה חרישית, אוטם את אזני בפני מילים הקשורות בהארה ואנרגיה.

"גדי? גדי, זה אתה?" קול נשי דרש בעברית וחשתי יד מעודנת נחה על כתפי . "גדי?"


נעצרתי והיא נעמדה למולי, צעירה קטנה ונאה, עיניים חומות וגדולות ננעצות בפני, שפתיים דקות נמתחות בחיוך רחב, ריח יסמין ממלא את נחירי.

"עינת?"

"אלא מי, טפשון?" צחקה והתקרבה לנשק את לחיי, חמוקיה נלחצים אל גלימתה, מלטפים את גופי. עכשיו גם אני חייכתי.

את עינת פגשתי באחת ממסיבות הטראנס הסוערות שבטוקיו. חבר משותף הכיר בינינו ובמשך לילה מהנה בילינו בפיזוזים על רחבת הריקודים. משיחותינו המעטות הבנתי שעינת היא בליינית סדרתית ושלפחות שלוש פעמים בשבוע הייתה מרקדת במסיבות עד השעות הקטנות של הלילה.

"איך את מחזיקה מעמד?" צווחתי באזניה תוך כדי ריקוד, גופי הדואב מכוסה בזיעה כתוצאה מהתנועה האינטנסיבית.

"הבולים עוזרים," אמרה.

"בולים?"

"אל אס די," הסבירה. "ואם זה לא מספיק אז יש גם כדורים – ספיד, אקסטזי וכמובן, לא לשכוח, תמיד אפשר לשפר את מצב הרוח באיזה-'לתת בלמעלה', מהיר."

"לתת בלמעלה?"

"בחיי, אתה לא יודע כלום. כשאומרים 'לתת בלמעלה' מתכוונים לקוקאין."

עינת גם סיפרה כי בשנים האחרונות בילתה במסיבות טראנס בעשרות מדינות בעולם ושבכל יבשת מצאה מספיק אנשים שרצו לחגוג.

הקשר בינינו התנתק לאחר זמן מה, אני חזרתי לשגרת יומי בדוג'ו, הרחק משאון הדיסקוטקים, בעוד היא המשיכה לעבוד כמארחת ולחגוג בלילות.

"מה את עושה בפונה?" שאלתי בהפתעה לא קלה.

"אני חברה באשראם," הצביעה על הגלימה. "לא רואים?"

"רואים אבל קשה לי לדמיין אותך יושבת בשקט ועוסקת ברוחניות."

הבעת פניה הפכה לרצינית.

"מתמיד עסקתי ברוחניות," הוכיחה.

"חשבתי שהמסיבות היו העניין מבחינתך."

"מכיוון שהמסיבות מהוות חלק גדול מהעשייה הרוחנית שלי."

"לא הצגת את זה בצורה הזאת בפעם האחרונה שהתראינו."

"מכיוון שלא הייתי מודעת לכך. רק כשהגעתי למסיבה במנאלי שבצפון הודו ושהיתי במחיצתם של חסידים מהאשראם, רק אז התחוור לי שהריקוד הוא בעצם סוג של הבעה רוחנית."


עינת נאנחה ומחתה זיעה ממצחה.

"חום אימים בחוץ," אמרה. "רוצה לשבת במאפיה ולשתות איזה קפה קר?"

"בשמחה," עניתי ללא מחשבה יתרה.

היא החלה להוביל בצעדים נמרצים. נגררתי אחריה, עיני ממוקדות בתנועות העיכוס של ישבנה כנגד הבד הדק. כשהגענו, הזמינה עינת משקאות והתעקשה לשלם.

"שילמת עליי מספיק במסיבה בטוקיו," אמרה. "תן לי לפנק אותך בחזרה. תן לאנרגיה להתאזן, להתגלגל הלאה."

עינת הסבירה שמאז שהצטרפה לאשראם מצבה הכלכלי השתפר פלאים.

"מסתבר שכסף היווה עבורי סוג של חסימה אנרגטית, דבר שגרם לי להתייחס אליו כאל משהו מפחיד ושלילי. לא אהבתי לעבוד ובכל פעם שקבלתי תשלום מיהרתי לבזבז אותו, הכסף כמו שורף לי את היד, כמו דורש במפגיע שאפטר ממנו."

"ואני מניח שהשהייה באשראם שינתה את גישתך."

"שינתה מהקצה אל הקצה. אני כבר לא קורבן של כסף – אני עושה כסף!" את המשפט האחרון הכריזה בקולניות שגרמה למספר מהיושבים בשולחן שלידינו להסב את ראשיהם ולהביט בנו בעניין.

בקשתי מעינת לפרט מעט אודות המהלכים שבעקבותיהם החלה להרוויח במקום להפסיד אך היא רק הניעה את ראשה בשלילה.

"אין שום מהלכים," אמרה, "אלא רק כלל אחד שצריך לזכור ושבעצם אומר את הכל."

"והוא?"

"חיוביות יצירתית."

עינת החלה בהסבר ארוך ומשעשע על הדרך בה ניתן לשנות את מציאות החיים בעזרת דמיון בריא. היא סיפרה שבשלב הראשון העבירה שעות במדיטציות בהן יצרה בדמיונה עינת אחרת, אחת שאוהבת כסף, שחוסכת, שלא מתביישת לבקש עוד מהעולם ושכבר יש לה ממון ונכסים.


"המדיטציות חזקו את דימויי האישי ומיקדו אותי בדברים שחפצתי לשנות. 'את ראוייה לכך,' אמרתי לעצמי, 'וכל שעלייך לעשות בכדי להגשים את חלומך הוא להתעלם מהקולות הפנימיים השליליים, אלו האומרים שלא מגיע לך יותר, ולדמיין את עצמך במקום הכלכלי בו את אמורה להיות.' במהרה הכסף התחיל לזרום, בדיוק כפי שדמיינתי."

"מדהים," חייכתי. "אז השיטה עובדת."

"עובדת ולא רק בכלכלה," המשיכה, עיניה בוערות בלהט ההתלהבות העצמית. "עם עוצמה רוחנית השמיים הם הגבול. כבר פגשתי אנשים ששינו את חייהם מהקצה אל הקצה בעזרת החיוביות היצירתית. אנשים שעלו במעמדם החברתי, שפתרו בעיות חברתיות ואישיות, שמצאו בני זוג." עינת שלחה יד ואחזה בזרועי, שפתיה פשוקות בחושניות. "ואם כבר מדברים על בני זוג ," לחשה. "מה אתה עושה הערב? יש היום מסיבת טראנס מדהימה."

"מסיבות טראנס בפונה?"

"מהטובות בעולם."

"יש בולים?"

"אתה צוחק עליי? יש בולים, כדורים, עשבים, בפונה יש את כל הסמים שתרצה."

לדברי עינת, בפונה היו מסיבות טראנס רבות. רבים מחברי האשראם, עינת ביניהם, חיו על הקו שבין מנאלי לגואה, נעים ממסיבה למסיבה.

"בצפון, במנאלי, קריר יחסית בקיץ ויש שם אנשים נהדרים ושדות מריחואנה שעושים את החיים מעניינים במיוחד. לדרום נוסעים לבלות בחורף, כשנהיה יותר קר. המסיבות מתחוללות בשני המקומות כשההבדל היחידי בינהם הוא קנה המידה. במנאלי המסיבות קטנות, כמעט פרטיות, בעוד שבגואה הן המוניות."

"ופונה היא תחנת המעבר?"

"בדיוק," אחיזתה התהדקה על זרועי. "אז מה קורה איתך הערב?" חזרה על שאלתה.

"שום דבר מיוחד. כנראה שנצא לאכול משהו ואז נחזור לחדר ונצפה בוידאו. רוצה לבוא?"

"מי זה נצא?" אמרה, מושכת במהירות את ידה ממני. "אתה לא לבד?"

"טסה איתי."

"טסה?" חזרה אחרי, ההתלהבות נעלמת מקולה, עיניה נודדת ממני והלאה.

"טסה מאוד נחמדה. רוצה לבוא ולצפות איתנו?"

"אולי בפעם אחרת. הרי אתה יודע שאני לא מוותרת על ריקוד בעד כל הון שבעולם."

מנקודה זו הדרדרה השיחה לפסים רדודים ופחות משולהבים, ריכולים על חברים משותפים והחלפת חוויות מרחבת הריקודים. כשסיימנו את השתייה קפצה עינת לרגליה. היא התקרבה אליי ונשקה ללחיי בקולניות.

"היה ממש נחמד לפגוש אותך כאן," אמרה. "אם תתחרט ובכל זאת תרצה להגיע למסיבה, פשוט שאל את החסידים. הם כבר ינחו אותך."

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.