13

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מרגיש מנוצל בידי מאו סיפו בעוד טסה מתמודדת עם חולשותיה בציור.

 

 

"הומופוב!"

"די, נו."

"זאת לא בושה, גדי, פשוט תכיר באמת – אתה הומופוב."

"שטויות. אם לא בא לי לצעוד כשהוא אוחז בידי זה לא אומר שאני הומופוב."

"לא נראה שזה הזיז לך בפעם האחרונה שנפגשתם."

"מה קרה לך, טסה? לא ראית איך התעוותתי כולי כשהוא לקח את ידי והחל לצעוד במורד הרחוב? כל הדרך התפללתי שהוא לא יתחיל לדלג."

"זה דווקא נורא חמוד אם אתה שואל אותי."

"אני לא שואל אותך."

טסה חייכה ובחנה אותי זמן מה.

"מה את רוצה עכשיו?"

"להזכיר לך שזה חלק מהמסורת שלו. לאוו'נגה עלול להעלב אם תסרב פתאום – במיוחד אחרי הפעם האחרונה."

"יעלב, יעבור לו. אל תדאגי ללאוו'נגה, הוא כבר ילד גדול."

"אבל…"

"מספיק עם השטויות, אני רוצה לזוז לפני שהבנק והחנויות יסגרו."

היה זה בוקר יום שישי, יום חופש שיוקדש לטובת קניות וסידורים. הרבה מטלות עמדו לפנינו ונדרשנו להספיק ולמלא את כולן לפני שקיעת השמש.

עזבנו את הבניין רכובים על אופניים והחלנו לשייט ברחובות הצדדיים של העיר בדרכנו אל הבנק. טסה החלה לשטוח בפני את התוכניות האומנותיות לסוף השבוע. הנהנתי לדבריה מבלי להקשיב, המילים מתמזגות עם רחשי הרחוב, משפטים חולפים דרך מוחי כרכבים השועטים על הכביש, נטמעים לרגע בתודעה ואז נעלמים בתוך ענן רועש של פיח; ארוחת ערב… לינה במגורי הסטודנטים של לאוו'נגה… ג'ואן…

"ואז אשכב עם לאוו'נגה וגו'אן," שמעתי אותה אומרת. "פעם איתו, פעם איתה ובסוף עם שניהם." המשפט היה כחריקת בלמים צורמת בתוך ראשי, כתגובה המאוחרת של הנרדם על ההגה רגע לפני תאונת הדרכים.

"מה אמרת?"

"מה אכפת לך?" היא גיחכה. "אתה ממילא לא מקשיב."

"קדימה, מבטיח להקשיב הפעם."

עד שהגענו לבנק כבר הספקנו לעבור על כל התוכנית ואף לחזור ולשוחח על תחושת חוסר הסיפוק של טסה מיכולת ההבעה שלה בציור.

"ממש תחושה של חוסר אונים," היא אמרה, "ומה שאירוני בכל הסיפור זה ששנים רבות ציירתי ונהנתי מבלי להיות מודעת למגבלותי. עכשיו המצב התהפך, עכשיו אני מודעת ומשלמת בתסכול וחוסר הנאה."

"אז תחזרי אחורה," הצעתי. "אל המקום המבורך של חוסר המודעות."

"אין דרך חזרה," היא הניעה ראשה לשלילה. "הרטיות שהסיר מר וו'אנג מעיני נשרפו והפכו לאפר. אין שימוש חוזר או דרך חזרה. זוהי קללת המודעות, גדי, הדרישה להשתפר, לגדול ולפרוץ את החומה הגבוהה והבצורה שסוגרת עלי מכל עבר. אם אני רוצה לחזור ולהינות מהציור זה מה שנגזר עלי לעשות…"


הגענו אל הבנק וקשרנו את האופניים אל עץ לצד הכניסה המהודרת. בפנים, קידם את פנינו אולם רחב, נקי ומרוהט לפי צו האופנה של מסבאה מהמערב הפרוע. משני צידי הדלת, בצמוד לקיר, ניצבו ספות עמוקות ונוחות, כסאות עץ ושולחנות פוקר עגולים סודרו לפניהם בתפזורת. דלפק עץ, חלקו העליון מעוטר בזכוכית שקופה ועבה, חצה את האולם מקצה אל קצה, מפריד בין הלקוחות לפקידים. נברשות ססגונית נצצו ממעל, שטיח צמר, כמו דשא אדום, כיסה את הרצפה מקיר לקיר.

הבטתי סביב, מחפש את הפסנתרן, מביט למעלה ומקווה למצוא פרוצות מציצות מעבר למעקה העץ שבקומה השניה. לאכזבתי הרבה, אין בנמצא פסנתר או פסנתרן, אין פרוצות או קומה שניה. וגם אין לקוחות או תנועה מעבר למתרס הפקידים.

"בנק רפאים," לחשתי וציפיתי לשיחים צהבהבים ועגולים שיחלפו להם על מרחבי השטיח, נעים מכוח שריקתו של המזגן.

"שם," טסה הצביעה אל הפינה הימנית של האולם, אל השלט, 'Foreign Exchange', שניצב מעל לדלפק. התקדמנו לעברו, מזהים פקיד חיוור ונמוך קומה פוסע לכיווננו מהעבר השני.

"כן, בבקשה," הוא אמר.

"ויסקי!" עניתי והכיתי עם האגרוף על הדלפק.

"סליחה?"

"אמרתי ויסקי."

"מה אתה עושה, אדיוט?" טסה לחשה בהבעה זעופה. היא תפסה את מקומי מול החלון וחייכה בהתנצלות לפקיד הנבוך. עמדתי לצידה והמתנתי, מתופף על הדלפק עם האצבעות. מזווית עיני הבחנתי בלקוח נכנס לאולם, בחור צעיר עם חזות מזרח תיכונית, לבוש בג'ינס, חולצת פסים ונעלי התעמלות מהוהות. הוא הביט סביב וגרד את ראשו, אולי מחפש את הפסנתרן או היצאניות. עיניו נחו עליי והוא חייך והחל פוסע לכיווננו בצעדים ארוכים ומדודים, גבו זקוף וכתפיו נעות בקלילות מצד לצד, כמו דוגמנית בתצוגת אופנה.

"החלפת כספים?" הוא שאל והנהנתי בחיוב. הוא מבקש עזרה ומתעלם בהפגנתיות מטסה שממהרת להרתם למשימה. היא מושכת כתפיה וחוזרת לעיסוקיה. אני משיג לו עט, טפסים ואף מסייע בכתיבה. טסה מסיימת עם הפקיד ומביטה בנו מהצד בחיוך רחב.

"מיאד," הוא אומר כשהטפסים מוכנים. הוא מושיט לי יד.

"גדי," עניתי בהיסוס ואחזתי בידו.

"נעים מאוד."

מיאד מביט לתוך עיניי ולא מרפה מידי לזמן ארוך בהרבה מהמקובל. פרצופו קורן מאושר כשהוא משרבב את שפתיו וקורץ בעינו השמאלית. שפתיו נפשקות ולשונו מבצבצת מזווית פיו.

אני מביט בו באימה, קפוא במקומי בפנים ואזניים בוערות, כהר געש בלבו של קרחון. אני נושם לרווחה כשהוא משחרר את ידי ולא מגלה כל התנגדות כשטסה מושכת אותי מהמקום. אני חש את עיניו נעוצות בי כשאנחנו חוצים את האולם ונעלמים מעבר לדלת.

"מה קרה כאן?" שאלתי כשעמדנו ברחוב.

"טסה." היא מחייכת ומציעה לי את כף ידה. היא משרבבת שפתיה, קורצת בשובבות ונותנת ללשונה לבצבץ מזווית פיה.

"תן לי נשיקה," היא לוחשת במתיקות. "קדימה, הומופוב חמוד שלי…"

מסכת ההצקות לא הפסיקה. קריצות מאחורי מסך של בדי משי בעודי מחליף כספים, הפרחת נשיקות מאחורי גבה של זבנית עם קניית רמקולים מינאטורים ל – Walkman והבלטת שפתיים בחיוך מפתה במהלך מילוי טפסים בשגרירות נפאל.

"תתחבר לצד הנשי שלך," היא דחקה בי. "תרגיש את הרכות מבפנים…"

מעשיה החלו לשאת פרי כשהגענו לחנות נעלי נשים ודרשתי למדוד נעלים אדומות עם עקבי סטילטו גבוהים.

"אסור!" המוכרת אמרה כשפיה מעוות בהבעת קבס.

"אבל אדום הולך מצויין עם השיער שלי."

"רק נשים!"

"אני מחובר לצד הנשי," הבטחתי ושירבבתי את שפתי.

"החוצה!" היא צווחה והצביעה אל הדלת.

"איזו אפליה," התלוננתי ופניתי לטסה. "הומופובית שכמותה!"

מחובקים ובסנטר מורם עינטזנו את דרכנו החוצה מהחנות.

 

*

 

החדר היה מלא עד אפס מקום בסועדים שהתקבצו מהחדרים הסמוכים. רובם ככולם סטודנטים לרפואה מאפריקה, חבורה עליזה ששוחחה בקולניות וצחקה ללא הרף, דבריהם מודגשים בתנועות ידיים דרמטיות. המילים שהשמיעו התנגנו במוחי ללא פשר – אומבה, לומבה, דונגה, מונגה נשמעים מכל עבר.

ישבנו במחיצתם על רצפת האבן. צפופים, כתף אל כתף, מעגל של אנשים רעבים. במרכז המעגל עמדו שני סירים גדולים. לאוו'נגה הסיר את המכסה הראשון, חושף נזיד בקר מהביל בעל צבע אדמדם וניחוח משכר.

"נראה מדהים," אמרה ג'ואן ומילותיה גרמו לגל רחשים במעגל האנושי. טסה וג'ואן היו הנשים היחידות בחדר וכל מילה שפלטו, כל חיוך שהפריחו, גרמו מיד להתרגשות. בלילה צהבהבה העשויה מקמח תירס מילאה את הסיר השני.

לא יכול להיות! חשבתי בעודי מעביר את עיניי בין יושבי החדר. אין סיכוי, הרי הם כהים מדי ודוברים בלשון זרה לעמי המערב. אין זה יתכן שהם מרומניה ובכל זאת…

"מה זה?" טסה שאלה בלחש, מצביעה על בלילת קמח התירס.

"ממליגה," עניתי בחיוך "מאכל רומני מבית אבא."

"מה אתה מקשקש?" היא שאלה בעוד קהל הרעבים שולחים ידייהם אל קרבי סיר הממליגה, בוצעים נתחים דביקים, מועכים לגושים אחידים וטובלים בציר הבשר. הממליגה ספחה נוזלים בעוד הם מפשפשים בתוך הסיר, אוספים חלקי בקר וירקות ונושאים את האוצר הישר אל פיותיהם הרעבים, טיפות רוטב חומקות בין אצבעותיהם, מציירות נתיבים אדמדמים שנמתחו מהסיר, דרך הרצפה והבגדים, אל סנטריהם.

"צריכים סכו"ם?" לאוו'נגה שאל בעודו לועס במרץ.

"לא תודה," עניתי ותחבתי את ידי בקדרה. חשש הטעימה הראשוני התחלף באכילה תאוותנית וחסרת מעצורים. הממליגה הוכיחה עצמה כמצע המושלם לספיגת הרוטב, טעם הנזיד עשיר, מלוח ומתקתק כאחד.

לאחר הארוחה יצאנו לטייל בשבילי הקמפוס שהיה נקי מרבב ועשיר בצמחיה מטופחת. לאוו'נגה פסע בנינוחות בין ג'ואן וטסה בעוד אני משמש כחלוץ, שקוע באימון טאיי צ'י. בדמיוני עברתי על כל מהלכי הקאטא, מאחד את התנוחות לתנועה אחת זורמת, מנסה לחוש את החיבור למרכז, מדמה את האפליקציות הלחימתיות שלה…

היה זה הרגל לימודי שרכשתי בשנתי הראשונה ביפן. אימון שהסתמך על 'עקרון ההעמסה' – שינון, שחזור והתעמקות בפרטים עד הצפתה של התודעה, הצפה המטביעה במודעות את הפרטים עצמם ובמקביל יוצרת הבנה חדשה ובסיס להתפתחות.

"האימון האמיתי נעשה מחוץ לדוג'ו," נהגתי לנאום לתלמידי ביפן. "בלכתכם, בנסיעתכם ברכבת, בזמן האכילה, בכל מצב… בחוץ לומדים ובדוג'ו מתרגלים."

בנוסף, אפשר האימון האישי העמקה אל תוך חלקיקי הטכניקה – אלמנטים נקודתיים כמו תנועת אצבעות, תנוחת ראש, נשימה וכו', תכנים בהם קשה להתמקד במסגרת השיעור.

"גדי," לאוו'נגה קרא וחשתי את ידו אוחזת בידי, כרשתו של דייג,שולה אותי ממעמקי הגיגיי הנשגבים.

קורא לעצמך אומן לחימה? נזפתי בעצמי. חתיכת אדיוט שכמותך! חייכתי אל לאוו'נגה בעוד אני מקלל את עקרון ההעמסה ואת דרכו החמקמקה להשכיח מליבי את מתקפת היד הצפוייה.

"האחיזה שלך קצת חלשה בשביל אומן לחימה," לאוו'נגה העיר, מורה בראשו כלפי הידיים.

"אני פשוט לא רגיל," התנצלתי והגנבתי מבט לאחור, מזהה את החיוך שעל פניה של טסה וחורק את שיניי כשג'ואן הבליטה את שפתיה בחושניות וקרצה.

מנוולות!

"תזהר," קרא לפתע לאוו'נגה, עוצר בעדי רגע לפני שקרסתי אל תוך מעקה הבטון שתחם את הדרך. ציפיתי שיעזוב את ידי אך לאוו'נגה לא הרפה כשקפץ מעל למחסום.

"אתה רואה," הוא חייך, אוחז בי בג'נטלמניות מופגנת כשדילגתי מעל למעקה. "אחיזת הידיים היא לא רק מנהג באפריקה אלא גם כלי להצלת החיים."

"אני מבין שיש הרבה מעקי בטון בטנזניה."

"בטון לא אבל גזעי עצים כרותים לא חסר."

פניו הרצינו כשהוא החל לספר על טיול רגלי אחד מילדותו בטנזניה.

"בבוקר יום ראשון בהיר, לאחר התפילה בכנסיה המקומית, עשיתי את דרכי חזרה אל הכפר בלוויית דודי ואבי. שלא כהרגלנו, לא צעדנו בשביל הראשי אלא בשביל צר ומלא במהמורות שהתפתל בתוך צמחיית הסוואנה. הלכתי ביניהם, מקשיב למעשיות מילדותם, סיפורים שדודי תיבל בתאורים מצחיקים עד דמעות. העליתי קושיות, ושקעתי בסיפורים, ידיי אחוזות בידיהם. השתמשתי בהן כנדנדה, מרים את רגלי ומטלטל באחיזתם – ילד בן שבע נטול דאגות ומאושר.

"בשלב מסויים, דודי, שאצה לו הדרך, נפרד מאיתנו לשלום והחל לפסוע במרץ על השביל. אני זוכר שהתלוננתי לאבי, מצר על אובדן הנדנדה וסיפוריו המשעשעים. הוא הספיק להתקדם כמה עשרות צעדים כשדרכו נחסמה בגזע עץ שמן ששכב לרוחב הנתיב. דודי הביט לעברנו, נופף בידו וקפץ מעל הגזע."

לאוו'נגה נאנח וידו לפתה את ידי בחזקה.

"הוא נעלם מעייננו ואז נשמעה נהמה מחרידה, מלווה בקולות מאבק וצרחות קורעות לב. אבי, שכנראה ניחש את שארע, הרים אותי בידיו ומיהר אל עץ קרוב. הוא ציווה עלי לטפס בעודו שובר ענף רחב. הוא אחז את הענף כאלה מעל ראשו ורץ בכיוון הגזע הכרות, שואג ממעמקי גרונו ומכה עם הענף בקרקע.

"האירוע שנמשך פחות מדקה נדמה כנצח עבורי. מסתבר שדודי קפץ על אריה ששכב לתומו מהצד השני של הגזע. האריה אמנם ברח מהמהומה שאבי הקים אך היה זה מאוחר מדיי בשביל דודי. הוא קיפח את חייו והוא רק בן שלושים ושתיים."

לאוו'נגה חייך בעצב. "אתה יודע גדי, עד היום אני לא מפסיק לחשוב שאולי הגורל היה שונה לו נשאר איתנו, לו המשיך לאחוז בידי במקום לשעוט קדימה."

המשכנו לצעוד בשקט, לאוו'נגה שקוע בסערת רגשותיו, אותי מעסיקות מחשבות על הומופוביה ואריות, מנסה למצוא קשר.

"לאוו'נגה," אמרתי לאחר זמן מה.

"כן?"

"יש אריות בבייג'ינג?"

"לא עד כמה שידוע לי."

"אז עשה טובה, שחרר את היד."

הפרק הקודם  הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.