תקציר הפרק הקודם: פגישה אקרעית עם ידידה מטוקיו מעלה מסקנות חדשות בנוגע לפונה
נפרדנו והמשכתי בדרכי אל החדר כשמחשבות על השיחה עם עינת ממלאות את ראשי. חייכתי כשנזכרתי בדבריה בנוגע לחיוביות יצירתית, במסיבות, סמים והדרך החוצה את הודו מצפון לדרום, ממנאלי ועד גואה כשפונה משמשת כתחנת מעבר על המסלול. המסלול הרוחני של הג'נקי, הדרך לגירוי היצרים, סיפוקים מידיים ועידוד החומרניות.
"רוצה מיליון דולר?" גיחכתי לעצמי. "אז סגור עיניים והתרכז בחיוביות יצירתית, קצת מדיטציה והכסף בדרך. אבל למה רק מליון, אחי? למה לחשוב בקטן? למה לא טריליון או טרליוני טריליונים? קצת חשיבה יצירתית ותוכל להיות עשיר מהמלכה הבריטית או אפילו להפוך לבעלי הבית של הכוכב. של מערכת השמש, שביל החלב והיקום. גם לאלוהים בטח יש מחיר…"
מילותיו של צחי בנוגע לשרלטנות קסמי האייקידו צפו ומילאו את תודעתי, מוחקות את הציניות, מזכירות לי את הדמיון בין הקסם לחמדנות הרוחנית, את העובדה ששתיהן עשו שימוש בעקרון היחס הישר, היה זה אלמנט שימושי שהנסיבות הפכו להזוי ומטופש.
לאינסופי.
ללא מציאותי.
חשיבה חיובית יכולה לעזור בעשייה כלכלית ממש כמו ששימוש בכוחו של היריב עוזר במאבק כנגדו, ואולם, האמונה שאלו הם מרכיביה היחידים של המשוואה, או שהנתונים בהכרח מתעצמים ביחס ישר האחד לשני, הינה מגוחכת בעליל. התחלתי לצחוק כשדמיינתי שילוב בין אייקידו ואושו – ביחס ישר כמובן, במוחי עולה דמותו של הגורו האולטימטיבי, אדם מואר היכול להשיג כל סכום ולספוג כל מהלומה.
'רכוש את חברת הרכבות ותוכל להסיט קטר ממסלולו בעזרת תנועת יד קלה. גלגל את השמש קצת שמאלה וונוס תהיה שלך…'
כה שקוע הייתי בהזיותי שכמעט ונחבטתי בגופה של אבהטי ששעטה לעברי במעלה הרחוב. קפאתי על מקומי, בוהה בה בהשתאות בעודה אוחזת בזרועי, נועצת טפריה בבשרי.
"מהר!" צווחה והחלה גוררת אותי לעבר הבית. "אין זמן, תזדרז."
"מה קורה?" שאלתי. תרחישים מחרידים צפו בתודעתי – טסה, אלוהים, מה עם טסה?
נזכרתי בחוטי החשמל הגלויים שבמטבח וחשבתי על התחשמלות, על טביעה שנפסלה כשעומקו של האמבט עלה בעיני רוחי. גם היקברות מתחת להריסות אחד הקירות המתפוררים שבחדר השינה נראתה מאוד אפשרית.
"מה קורה?" זעקתי שנית. במקום לענות חייכה אבהטי במסתוריות, דבר שרק החמיר את חרדתי. זיעה קרה כיסתה את מצחי כשפתחה את הדלת, ליבי הולם בחזי בעודי חולף על פניה, אץ פנימה, מציץ אל האמבט, מוודא שאין איש בפנים וממשיך אל המטבח. התחשמלות וטביעה ירדו מהפרק, נותרו רק קירות החדר הרעועים…
נשימתי נעתקה מגרוני כשהגעתי אל מפתן החדר. נעצרתי ובהיתי בדמות הגרומה שישבה על המזרן, גבר יחף לבוש בבגדים מרופטים שהיה שקוע כולו בחפצים שעמדו על הרצפה
החפצים שלנו!
הוא נראה לי מוכר אך לא הצלחתי לזכור מאיפה. אולי מישהו שראינו ברחוב? שעקב אחרינו, רוצה לשדוד ולהרוג…
איפה טסה, לכל הרוחות?
ידיי נקפצו לאגרופים, עיני סורקות במהירות את החדר.
"איפה טסה?" נבחתי וידיו של הברנש עצרו מלפשפש. הוא הרים את ראשו, מבוייש, מחוייך עד שזיהה את הרצח בעיניים.
"איפה מי?" גמגם, הבעתו תמימות צרופה.
"טסה," סיננתי בין שיני וכבר עמדתי לזנק על היצור האומלל, לכתוש את פרצופו המשופם באגרופיי תוך כדי תחקור נוקב, לרסק אותו לרסיסים עד שיתוודה על כל מעשיו הנלוזים. צעדתי פנימה והוא קפץ הצידה, חושף צמד תופים שניצבו מאחוריו.
"החטטן הזה התעקש לחכות לך בחדר," שמעתי את קולה של טסה. הסתובבתי בחדות על עקבי, בוחן אותה לשניה, מוודא שהיא בריאה ושלמה ומיד עובר לנזיפה.
"אבל למה השארת אותו לבד?"
"כי הייתי צריכה לשרותים."
"שלא תדעי אילו סצינות דמיינתי, עוד שניה והייתי מולק לו את הראש."
"תרגע, מה יש לך? אתה לא מזהה אותו? זה הבחור שמתופף על הרצפה ליד תחנת הרכבת, זוכר?"
העברתי את מבטי ממנו אל התופים וחוזר חלילה.
"אההה," לחשתי בעוד אבהטי דוחקת את גופה המדושן אל החדר, נעמדת ביני ובין הברנש.
"שמו צ'אנד," אמרה, עיניה לוכדות את עיני במבט מתריס. "צ'אנד הוא מוזיקאי ומורה בחסד. אני מכירה אותו שנים רבות."
"גם אנחנו מכירים אותו," הנהנתי.
"לבקשתי," המשיכה. "צ'אנד זנח את כל עיסוקיו והגיע במיוחד בשביל ללמד אותך. הוא אפילו העניק לך הנחה הגונה במחיר, מאתיים רופי לשעה, מחיר מציאה."
"אוקיי."
"ואתה הפחדת אותו. תבקש סליחה."
רציתי להתלונן על כך שצ'אנד נבר בחפצינו ושמאתיים רופי הוא מחיר מופקע אך במקום זאת נאנחתי ופניתי אל הבחור שישב מכווץ בפינה.
"אני מצטער," אמרתי ואבהטי חייכה.
"ילד טוב. עכשיו שב ותתחיל בשיעור."
היא החליפה מספר מילים עם צ'אנד והוא חזר לתפוס את מקומו על המזרן, מסמן לי לשבת לצידו. גלגלתי את עיני וטסה גיחכה והתיישבה בקצה השני של החדר, מביטה בי בעיניים משועשעות.
"באה לשתות תה במטבח?" שאלה אבהטי. טסה הניעה ראשה לשלילה.
"אני מאוד מתעניינת בשיעור," אמרה.
"אני בטוחה שצ'אנד ישמח לתת גם לך שיעור."
"לא תודה. לצערי, אין לי את הכישרון המוסיקלי שיש לגדי. אני מעדיפה להתבונן."
היא סובבה את ראשה, עושה עצמה כמתעסקת במכחוליה. חיוכה לא נעלם מעיני.
התיישבתי מול צ'אנד ומבטו הרצין כשהגיש לי את אחד התופים. הוא הדגים כיצד אוחזים את הכלי, בחן את מעשי וטלטל את ראשו בחדות מימין לשמאל, ממחיש את שביעות רצונו, האזניים כמעט ומתנגשות בכתפיים הגרמיות.
"עכשיו ככה," אמר באנגלית עילגת ופצח במקצב פשוט. הוא הורה לי לחקות את המהלך, הקשיב לשניה, תיקן את מעשי לשניה נוספת ומייד עבר לטכניקה הבאה. רציתי למחות, לבקש ממנו שיתן עוד קצת זמן לאימון הטכניקה הראשונה אך חשקתי שפתיים וניסיתי לעקוב אחר תנועות ידיו, מקווה בליבי שההגיון מאחורי שיטת ההוראה יוכיח את עצמו ובמהרה.
רמת הקושי עלתה אך הזמן שצ'אנד העניק לתרגול היה זהה לקודמו, אולי אף קצר יותר. במאמץ עליון הצלחתי להגיע לרמת ביצוע סבירה מינוס, שטוף זיעה מהמאמץ הגופני והנפשי.
"עכשיו ככה," הכריז צ'אנד ועבר למשפט מוזיקלי חדש, אצבעותיו פורטות במהירות מסחררת על עור התוף המתוח. נראה שהפעם רמת הקושי הייתה מעל ומעבר לכוחי, דבר שכמובן לא בלם את צ'אנד מלדרוש, לאחר רגעים ספורים, שנעבור לתרגיל הבא.
"רגע אחד," התחננתי. "אכפת לך אולי שנחזור על המקצב הקודם?"
הוא גנח בחוסר חשק ובהה בי לשניה כשתרגלתי, שוב מניע את ראשו בחדות.
"מצויין," העיר. "ועכשיו ככה."
הוא סיים להדגים את המקצב הרביעי, הביט בי לרגע כשתרגלתי ואז קפץ לרגליו.
"זהו," אמר, ידו פשוטה לפניו. "עכשיו כסף."
עצרתי מלתופף והיבטתי בו בפליאה, לרגע תוהה שמא עברה כבר שעה. 'הזמן רץ כשנהנים', חשבתי בתוכחה עצמית ועיני נדדו אל עבר מחוגי השעון המעורר של טסה.
"איזה כסף בראש שלך?" קראתי. "בקושי עברה רבע שעה. שב ותלמד אותי תיפוף!"
"כסף," דרש צ'אנד.
"אין כסף לפני שהשעור נגמר. יש עוד ארבעים וחמש דקות."
אבהטי, שכנראה שמעה את המהומה, נכנסה אל החדר.
"מה הבעיה?" שאלה. לאחר שהקשיבה לטרונותי פנתה אל צ'אנד ושוחחה עימו בקצרה.
"הוא טוען שלימד אותך מספיק טכניקות," פנתה אליי וצ'אנד הנהן בחיוך. "הוא אומר שארבע טכניקות הן מעל ומעבר ושעכשיו אתה צריך להתאמן."
"אני אתאמן והוא ישב פה לידי עד שהשעה נגמרת," אמרתי. "אני צריך עזרה והוא יתן לי אותה. מה הוא חושב שאני? איזה גאון בתופים? אני בקושי זוכר את הטכניקות."
"הבנתי," אמרה ושוב פנתה אליו בדברים. צ'אנד הקשיב, התרגז, העז להרים את קולו ומיד התכווץ בפחד כשאבהטי החלה לצווח. כשסיימה, הביט בה בכניעות לפני שהתיישב בכבדות על המזרן.
"הכל בא על מקומו בשלום," חייכה אבהטי. "עכשיו, אם לא אכפת לכם, אני הולכת לרבע שעה לקניות. תשתדלו להתנהג יפה."
שמענו את דלת הכניסה נסגרת מאחוריה ואז פניתי לצ'אנד. הגשתי לו את התוף והוא חטף אותו מידיי.
"אתה לא טוב!" קרא בזעף. שמעתי את טסה מצחקקת אך לא הבטתי לכיוונה.
"שנתחיל?" שאלתי ופצחתי במקצב הראשון, היחידי שנרשם בזכרוני. צ'אנד הקשיב, נאנח בקולניות כשטעיתי, הדגים, וכשחזרתי לתרגל החל לסרוק את החדר, בוחן את חפצינו בעניין ואף שולח ידיים וממשש את הבגדים הפזורים לצד המזרן. חולצה אדומה ממשי תפסה את תשומת ליבו והוא משך אותה אליו בערגה, מריח ומלטף את הבד העדין.
"השיעור כבר נגמר," נבח לעברי כשביקשתי שידגים את הטכניקה השניה. "תתאמן בשקט."
"ובכל זאת," סיננתי בין שיני וצ'אנד בהה בי למספר שניות ולבסוף הניח את החולצה ועשה כבקשתי. הוא תופף בחוסר חשק, תיקן את מעשי בחוסר חשק, סיים ומיד אסף אליו את חולצת המשי. הוא נעמד ובידו הפנויה החל לבדוק את החפצים שעל השידה.
"היי," קראה לעברו טסה אך הוא התעלם ממנה, אצבעותיו מפשפשות בחמדנות בתוך תיק הרחצה שלה. היא כבר לא צחקה כשנעמדה ומשכה את התיק מידיו. היא פסעה לאחור והוא עקב אחריה, זרועות פרושות קדימה, טפריו נמתחים לעבר התיק בערגה.
"תתרחק!" איימה והרימה את ידה הפנויה, כעומדת לסטור לו.
"השיעור נגמר," הכרזתי, זונח את התוף ומתייצב בינהם. "הגיע הזמן שתלך."
הוא נראה מאוכזב כשמשך את ידיו חזרה.
"כסף!" דרש וליקק את שפתיו כשהוצאתי את התשלום מהכיס. הוא חטף את השטרות מידי המושטת, ספר אותם והרים אליי מבט פגוע.
"אין טיפ?" שאל.
"טיפ? איזה טיפ בראש שלך? עבדת חצי שעה וקיבלת כסף לשעה מלאה. היה מגיע לך מאה וקיבלת מאתיים. תפסיק להתלונן ותגיד תודה שקיבלת את הסכום המלא."
"אבל מגיע לי טיפ."
"עוד מילה אחת ואני אקח בחזרה את המאה שלא הגיעו לך."
עיניו נפערו בחרדה והוא מיד קיפל את השטרות והטמין אותם בכיס מכנסיו.
"רק רגע," עצרתי בעדו כשביקש לצאת עם החולצה. "זה נשאר פה."
"החולצה במקום הטיפ," אמר.
"אין מצב!"
משכתי את הפריט מידיו והוא המשיך אל החפץ הבא, אוחז בבקבוק בושם ודורש במפגיע שאעניק אותו כפיצוי על המחסור בטיפ. שוב סרבתי, משחרר את הבקבוק מאחיזתו והוא עובר אל השידה. קפצתי ולפתתי את גופו מאחור אך הוא כבר הספיק לאחוז בשתי חולצות ומספר חזיות.
"מהר," קראתי לטסה. "תוציאי את התופים שלו מהחדר."
הוא התפתל בזרועותי כשגררתי אותו החוצה, משחרר אותו רק לאחר שטסה סגרה את הדלת מאחורינו.
"עכשיו תביא את החולצות," תבעתי. הוא הניע ראשו לשלילה, מרים את התופים מהרצפה, עיניו נעולות על פרצופי בעודו צועד באיטיות לאחור, לעבר דלת הכניסה.
"תחזיר את הבגדים!"
"זה הטיפ שלי."
עמדתי לזנק על הבחור כשהדלת נפתחה ואבהטי, סל מלא מצרכים בידה, עמדה מתנשפת בפתח. צ'אנד חייך בהקלה למראהה ואולם הבעתו השתנתה לבהלה מטורפת כשפתחה את הפה והחלה לצרוח. בפנים חיוורים כסיד הוא השליך את הבגדים אל הרצפה, חלף על פני אבהטי כשכל גופו רועד ונס מהבית בריצה פרועה.
*
"אני מאוד נבוכה," אמרה אבהטי כשישבנו במטבח ושתינו תה ביחד. "פחדתי שמשהו כזה יקרה למרות שצ'אנד הבטיח שיתנהג למופת. אני מתנצלת, לא תמיד הוא היה כזה חמדן נרצע."
"מאיפה את מכירה אותו בכלל?" שאלה טסה ואבהטי נאנחה בכבדות, עיניה נעוצות בקיר בעודה דולה פרטים מהעבר.
"כשצ'אנד היה מוזיקאי צעיר ומבטיח הוא הצטרף לאשראם ומייד שבה את לב החברים בעזרת הכשרון, היצירתיות וצניעות הליכותיו. אומנות וחיי רוח היו כל שצ'אנד חפץ. הוא לא התעניין בחומר ונהג להסתפק במועט. גם אני נשביתי בקסמיו ובמשך תקופה מסויימת בערה ביננו משיכה רוחנית עזה."
"אני לא משוכנע שאני בטוח למה את מתכוונת במשיכה רוחנית," הערתי. אבהטי הסמיקה כעגבניה בשלה.
"בוא נגיד שהיינו מאוד קרובים," אמרה. "ושהקשר העמוק ביננו נמשך גם לאחר שהמשיכה דעכה."
"אז מתי הוא השתנה?" שאלה טסה. "מתי הוא הפך, אם להשתמש בדברייך, לחמדן נרצע?"
"כשאושו מת ומלחמות הירושה החלו?" ניחשתי. אבהטי הניעה ראשה לשלילה.
"היה זה שינוי הדרגתי שהחל מהרגע שהוא הגיע. צ'אנד, כמו מספר חסידים אחרים שפגשתי, לא הצליח להשתמש בגירויים הרבים שאושו הציב בפניו לצמיחה רוחנית. הוא הפך לעבד של הגירויים, זונח את האומנות והיצירתיות המבורכת לטובת גשמיות הנאות הגוף."
אבהטי תיארה את תהליך ההידרדרות של צ'אנד שבסופו של דבר גרמה לבידודו וגרושו מהאשראם. היא סיפרה ודבריה החזירו אותי למחשבות בנוגע ל –'מסלול הרוחני של הג'נקי'. המחשבות מוססו את הכעס שחשתי כלפיו.
צ'אנד הצעיר נדרס על ידי מכבש הגירויים של האשראם, נמעך תחת עול היצרים שזעקו לסיפוק מידי. צ'אנד האומן הפך לעבד של עולם החומר.
"גם אושו ידע שהשיטה לא עובדת בשביל כולם," סיכמה אבהטי והנהנתי למשמע האמת שבדבריה בכובד ראש.
חשבתי על שני קטבי גלגל היצר שאליהם נחשפתי היום. על הקוטב החיובי, המואר, עליו עמדה עינת ועל הקוטב השלילי, החשוך, עליו עמד צ'אנד בבדידות תאוותו הבלתי מרוסנת.
סגור לתגובות