14

 

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מתמודד עם גברים שקורצים ואוחזים ידיים…

 

 

"זה הכול?"

"מה זאת אומרת?"

"אני רואה שיש לך הפוגה קטנה בצהריים. בטוח שלא תוכל להכניס איזו טיסה קטנה לסקוטלנד או אלג'יר?"

"נו באמת," נאנחתי בעודי שורך את נעלי. "יהיה בסדר."

"יהיה בסדר?" טסה המשיכה בחיוך. "אז בוא נראה. אתה תתחיל אצל פו טייפו, תמשיך בחדרי הניתוח, תדלג לאימון בוו'שו ותקנח בסרט עם בראד. נשמע כאילו תהיה עסוק מאוד בשלושת הימים הקרובים."

"אין לי שלושה ימים, החיים קצרים."

נשקתי לה לשלום ויצאתי אל חדר המדרגות, חולףבדרכי על פניהם של ארתורו וגיאר שהמתינו למעלית.

"יום טוב," ברכתי בחיוך רחב,

"לאן אתה הולך?" חקרארתורו. "המעלית כבר מגיעה."

"אין לי זמן," קראתי בעודי אץ במורד המדרגות, גומע אותן בקפיצות נמרצות. "החיים קצרים."

נראה שהמחשבה אודות היום העמוס החדירה בי תחושת דחיפות עזה. הגעתי לקומת הקרקע במהירות שיא והתפרצתי לרחוב דרך דלת הכניסה. משב רוח מרענן קיבל את פני. היה זה אמצע השבוע השמיני שלנו בבייג'ינג, יום שלישי בהיר, קריר ונטול עננים.

המשכתי בדרכי, מאט את צעדי רק כשהתקרבתי אל השומרת הזקנה וחמורת הסבר שישבה בקצה כביש הגישה לשכונה. הנהנתי לעברה והיא ענתה במה שנשמע כנביחה. את הכביש הסואן שלפני בית החולים חציתי בריצה, עוצר וקונה כמה באוזות מהגברת החביבה שעמדה לצד שער הכניסה, בולע את כולן ונכנס למרפאה.

פו טייפו היה במצב רוח קרבי ולא עבר זמן רב עד שחטף התקף עצבים.

"שן-מן, לא שון-מן," פו צווח כשטעיתי בנקודת דיקור.

"הייתי בטוח ששמעתי שון-מן," התנצלתי.

"אז תקשיב יותר טוב! זאת כבר הטעות השלישית השבוע. אנחנו פה לעזור, גדי. אתה עוד תעשה נזק לאחד החולים."

ניסיתי לנהוג בקפדנות יתרה כשטיפלתי בחולים הבאים, שואל ומוודא את שמה ומיקומה של כול נקודת דיקור. פו טייפו ענה בהבעה כאובה על השאלות ולבסוף התפרץ על לי.

"פו טייפו מבקש שתפסיק להציק לו," לי תרגם, חרדה ניבטת מעיניו. "הוא אומר שעוד שניה הראש שלו יתפוצץ."

"מצטער," נאנחתי ושלחתי מבט אל השעון שעמד תלוי על קיר. עשר בבוקר – עוד שעתיים תמימות עד שמר צ'אן יבוא לקחת אותי לחדרי הניתוח.

מר צ'אן, שימים ספורים קודם לכן נכנס אל חדרו של פו טייפו באמצע שיחה על דיקור וניתוחים , הסיק שברצוני לראות מטפלים אלטרנטיבים עוסקים ברפואה מערבית. מסתבר שחלק מהמנתחים האורטופדים בבית החולים עסקו ברפואה אלטרנטיבית ומר צ'אן, שתמיד השתדל לרצות את כולם, מיהר לסדר עבורי שעתיים של התבוננות במטפלים.

פו טייפו העביר את חיצי זעפו אל אטף ואני ניצלתי את ההזדמנות וחמקתי באלגנטיות מהמקום. מצאתי מיטה פנויה בקצה החדר והתמקמתי עליה, מעביר את הזמן בקריאת רשימותי. את השבוע האחרון העברתי בחקירה של נקודות הדיקור המיוחדות של פו טייפו, נקודות יומיות שנקבעו לפי שקלול נתונים אסטרולוגים ואסטרונומים. הקושי בהבנת שיטתו של הדוקטור נבע ממגוון הדרכים לחישוב גרמי השמיים ,ריבוי שבכמותו יכלו להתהדר רק תוצאות אותם חישובים.

"למה לך להתעמק בכך?" פו טייפו שאל כשהתחלתי במחקר. "הרי הנקודות המיוחדות הן רק התוספת, תתמקד בעיקר."

אבל להתמקד בעיקר מבחינתו היה לפתח תחושה לקווי המרדיאנים, יכולת שלדבריו אינה תלויה בטכניקה מוגדרת או לימוד אנאליטי ויכולה להגיע בכל רגע נתון,או לא להגיע כלל. הנקודות המיוחדות, לעומת זאת, היו תעלומה אותה הייתי משוכנע שאוכל לפתור. היו לי שני ספרים בנושא ובכול יום רשמתי את הנקודות אותן בחר הרופא. התהליך גזל זמן יקר ולאחר שבוע של מאמצים קדחניים עדיין הייתי רחוק ממציאת תבנית מוגדרת.

"חבל לך על הזמן," אטף אמר לי. "רבים וטובים ניסו ונכשלו."

בשעה שתים עשרה בדיוק נפתחה לרווחה דלת המרפאה ומר צ'אן עמד בפתח.

"מר שור, מר לי" הוא קרא ואני זינקתי לרגלי. נפרדתי מהרופא ומאטף ונחפזתי אל מר צ'אן, מר לי גורר עצמו אחרינו בחוסר חשק מופגן.

"מה יש לך?" שאלתי.

"סלידה מדם וניתוחים," לי הפטיר בפנים חיוורים. "אל תתפלא אם אקיא או אתעלף."

"מצויין," חייכתי.

"מה מצויין?"

"תסכים איתי שאם כבר מתעלפים הכי טוב לעשות זאת בבית החולים."

"אתה איש חולה, גדי."

"בגלל זה אני נמצא בבית חולים."

בדרכנו אל חדרי הניתוח חלפנו על פני חלון רחב ממנו נשקף אולם עמוס במכונות חדישות ומשוכללות. מר צ'אן נעצר ליד החלון והצביע פנימה.

"שלושים מכונות דיאליזה," הוא אמר וגופו נמתח בגאווה. "בשום מקום אחר בסין לא תמצא כמות כזו של מכונות."

"אני מבין שמחלת הסוכרת היא בעיה גדולה בסין."

"אכן כן," הנהן מר צ'אן. "מדובר במחלה ממנה סובלים מאות אלפי אנשים."

"מאות אלפים?" הרמתי גבה. "אבל בשביל מאות אלפים צריך הרבה יותר משלושים מכונות."

"זה מה שיש כרגע."

"אז איך מחליטים מי יקבל טיפול ומי לא?"

"מי שיכול להרשות לעצמו מקבל טיפול," הסביר צ'אן ביובש. "בית החולים שלנו הוא בית חולים אקסקלוסיבי. לא שמת לב שאין פה איכרים ופועלים?"

"אבל זה אומר שרק העשירים מבין תושבי בייג'ינג יהנו מהשרות."

"אז?"

"אז מה עם כל השאר?"

"ימותו," אמר מר צ'אן ופרץ בצחוק לבבי.

המשכנו בדרכנו וצעדתי כשעיני נעוצות ברצפה, מחשבות על קומוניזם לא נותנות לי מנוח. כמובן שלא ציפיתי למצוא חברה שיוויונית כשהגעתי לסין, ואולם, הבוטות והאדישות המקומית נוכח חוסר האיזון הסוציאלי בחיי היום יום ובמיוחד בבית החולים, גרם לי לחוש חוסר שקט עז. נזכרתי בחולה שפו טייפו גירש מהמרפאה וליבי נחמץ מצער.

בכניסה לחדרי הניתוח חיכה לנו גבר צעיר בבגדי מנתחים כחלחלים. הוא החליף כמה מילים עם מר צ'אן ואז פנה אלי.

"שמי הוא דוקטור צ'אנג," הוא אמר ולי תרגם. "אני אנחה את הסיור שלכם בחדרי הניתוח."

"נעים מאוד," עניתי ולחצנו ידיים.

"מר צ'אנג, כמו שאר הרופאים שתחזה בהם היום," הסביר מר צ'אן. "הוא מומחה לרפואה אלטרנטיבית."

"באיזה תחום, אם יותר לי לשאול?" שאלתי.

"עיסוי מסורתי – 'אמו'. מקווה שתהנה מהסיור. אני צריך לזוז."

מר צ'אן סב על עקביו והחל לפסוע בכיוון המדרגות.

דוקטור צ'אנג הוביל אותנו אל חדר הלבשה קטן שם פשטנו את בגדינו ועטינו על גופנו מדי מנתחים. את נעלינו הקפנו בערדלי בד שהוצמדו לקרסוליים בעזרת רצועות גומי,שיערנו נאסף במעין כובע רחצה מבד כשרצועת גומי מצמידה אותו לראשינו.חייכתי בהביטי במר לי שניסה,ללא הצלחה יתרה, לאסוף את שיער ראשו מבלי לפגוע בעיצוב תסרוקתו המשומנת.

"אתה נראה נפלא," החמאתי וזכיתי במבט זועף.

כשסיימנו להתלבש, הוביל אותנו מר צ'אנג אל מסדרון ארוך המשובץ בדלתות הזזה רחבות.

"כול אחת מהדלתות מובילה לחדר ניתוח," הסביר מר צ'אנג. "בסך הכל שמונה חדרים."

"ובכולם מתבצעים ניתוחים כרגע?"

"כן, אבל אנחנו נתמקד רק בשלושה, באלו שבהם הכירורגים הם גם מטפלים אלטרנטיבים.מר צ'אן אמר שאתה מעוניין לראות אותם בפעולה – בחירה מצויינת לטעמי."

הבעת גאווה עלתה על פניו משהוסיף את אבחנתו. הבטתי בו בתימהון. האפשרות שמר צ'אן, אדמיניסטרטור ללא שום הכשרה או הבנה רפואית, יזהה קשר שאינו קיים בין הגורמים היה סביר בהחלט. ואולם, מר צ'אנג היה איש רפואה והתקשתי להאמין שהוא באמת ייחס חשיבות לאלמנט האלטרנטיבי.

"ואיך עובדת היותם מטפלים אלטרנטיביים משפיעה על הניתוח?" שאלתי בתמימות מעושה. "האם הם מעסים את אזור הניתוח או משתמשים באקופנטורה לאילחוש?"

"ממש לא," מר צ'אנג צחק. "מבחינה טכנית אין שום השפעה. ההבדל נעוץ בגישה. כירורג בעל השכלה אלטרנטיבית, לדעתי, ניחן ברגישות ובראיה רחבה יותר מזאת של הכירורג הרגיל. מוכנים להיכנס?"

צ'אנג הגיש לנו מסכות ופסענו אחריו דרך אחת הדלתות, נעמדים ליד הפתח. על מיטה במרכז החדר שכב חולה מונשם כשכול גופו, למעט ראשו וברך אחת, חבויים מתחת לסדין רחב. רופא אחד ישב מאחורי ראשו של החולה ושניים אחרים לצד ברכו. היו גם שתי אחיות בחדר, האחת משרתת את הרופאים והשניה עומדת ורושמת בקלסר גדול.


"ניתוח לשבר באזור הברך," הסביר מר צ'אנג וסימן לנו להתקרב אל מיטת החולה. נעמדנו בסמוך למגש המתכת שניצב לצידם של הרופאים המנתחים, מגש עמוס לעייפה במסורים, מקדחים, פטישים, מצבטות ומספר לא מבוטל של איזמלים.

"ממש נגריה," לחשתי ללי שהיה חיוור כרוח רפאים, עיניו נעוצות בברכו של המנותח. שברי עצמות ושאר רקמות בצבצו מתוך המפרק הפתוח והרופאים פישפשו בתוכו בעזרת פינטצות ואיזמלים. מר לי החל להתנדנד על רגליו.

"הניתוח לוקח כשעתיים," צ'אנג אמר. "יש צורך לנקות את המקום מחלקיקי העצם השבורה, לאחות את השבר בעזרת ברגים ואז לתפור את הרקמות."

"ומה עושה הרופא שלצד ראשו של המנותח?" שאלתי.

"הוא הרופא המרדים. ראוי לציין שהניתוח נעשה בדרך כלל בהרדמה אזורית ואולם," צ'אנג חייך מאחורי המסכה. "הכירוגים דרשו הרדמה כללית בכדי שהחולה לא יסבול נפשית."

"וזאת משום שהם מטפלים אלטרנטיבים?"

"כמובן!" צ'אנג הנהן. "כמו שאמרתי לך ה…"

רעש מחריש אזניים קטע את המשפט כשאחד הרופאים החל לקדוח במרץ, שבבי עצמות, רסיסי שומן ודם ניתזים בחלל האוויר. מר לי הביט בי באומללות וסובב את גבו אל המחזה, ראשו מושפל, חזהו עולה ויורד בקצב מסחרר.הקידוח הסתיים והפצע נשטף מחלקיקים. אחד הכירורגים הרים מסורית וגחן קדימה.

"יש לישר ולשייף את העצם," צ'אנג הסביר בעוד הרופא מנסר. "צריך ידיים טובות בכדי שהעבודה תתבצע בצורה משביעת רצון."

צ'אנג הוסיף ואמר שאחת הסיבות שקשה למצוא מנתחים מעולים בימנו היא העובדה שהרפואה המערבית דורשת יכולת אנאליטית גבוהה אבל מזניחה כישורים גופניים.

"וכמו שאתה מבין," לי תרגם בקול רועד. "גם בכך יש יתרון לכירורגים שהם בעלי השכלה אלטרנטיבית. גם… אני הולך להקיא."

"סליחה?" שאלתי אבל לי לא ענה. הוא פנה לעבר הדלת בצעדים מהירים, פורץ החוצה ונעלם מעיננו. נשארנו עוד כעשר דקות בחדר, דוקטור צ'אנג מנסה לתרגם את מהלכי המנתחים באמצעות מילים בודדות באנגלית ותנועות גוף וידיים נמרצות. מאמציו גרמו לו להזיע מאחורי המסיכה והניבו התפרצויות צחוק בחדר. לבסוף הוא ויתר על ההסברים ונעמד בשקט לצידי.

הרופא סיים את מלאכת הניסור. הוא נטל מכשיר יניקה שבקצהו צינורית והחל שואב את חתיכות הרקמה והעצם. חייכתי בעודי מהרהר בכמות הידע העצומה שאותה נדרשים הרופאים לשנן בכדי לעסוק במה שנראה כרגע כהכלאה מוצלחת בין נגרות לקצבות.

"סטייק?" אמרתי וגבותיו של צ'אנג התכווצו בשאלה. סימנתי לו עם ראשי לכיוון הדלת, קדתי לצוות ויצאנו למסדרון. מצאנו את מר לי עומד כשגבו שעון כנגד הקיר. הצבע חזר לפניו והוא ניסה לחייך.

"עוד שני ניתוחים וגמרנו," עודדתי אותו.

"עוד אחד ואני גמרתי," הוא נאנח.

בחדר הבא התבוננו בניתוח להסרת גוף זר מהזרוע – סכין ליתר דיוק. לי עמד בגבו למנותח ותירגם כמיטב יכולתו – מעיף מבט בניתוח מעת לעת ומחוויר, ממושמע כאשת לוט. המנתח היה בחור חביב שהמחיש, בעזרת לחיצות עדינות על שרירי הזרוע של המנותח, את תנועת הכיווץ של כף היד.

הוא אחז את האיבר באוויר כאילו היה כלי נגינה, הגידים ניבטים מתוך הקרע בזרועו של המטופל כמו מיתרים של גיטרה. הרופא לחץ והגידים התכווצו, התנועה מושכת את האצבעות, סוגרת את כף היד לאגרוף.

הדרך בה הרופא אחז את הזרוע העלתה בעיני רוחי את דמותו של ג'ימי הנדריקס.

"היי גו'," הפלטתי ובלעתי חיוך.

"לצערי," מר צ'אנג אמר לפני כניסתנו לחדר השלישי. "הניתוח שמתבצע כרגע זהה כמעט לחלוטין לזה שהיה בחדר הראשון."

"עוד ברך?"

"כן. אם אתה לא רוצה להיכנס אני אבין," מר צ'אנג הוסיף. "למרות שהבטחתי למנתחים שתבקר והם מצפים לבואך. גם הם מהצוות האלטרנטיבי."

"אז בוא ניכנס."

היה באמת דמיון מדהים בין שני הניתוחים. סוג הפגיעה בברך היה זהה וכך גם הניתוח שהתבצע ומספר אנשי הצוות הרפואי שלקחו חלק בתהליך. השוני התבטא באלחוש, שבמקרה הנוכחי נעשה רק בפלג גופו התחתון של המנותח. המנותח שכב כשמסך בד ניצב לפני חזהו, מסתיר מפניו את המתרחש אבל לא עוצר את רעשי הניתוח. עיניו התרוצצו ללא הרף בגולגלתו, כתפיו מתכווצות לשמע קולות הניסור, הקידוח והיניקה.

לאחר התבוננות קצרה שמתי לב להבדל נוסף בין השניים. בעוד שבניתוח הראשון הכירורגים עבדו בזריזות ובמהירות הרי שכאן קצב העבודה היה איטי להחריד. המנתחים עצרו תכופות, שוחחו בינהם ואף לגמו קפה בכפפות מוכתמות בדם וחלקי רקמות. עניין רגישות המטפלים האלטרנטיבים עלתה במוחי ופניתי למר צ'אנג.

"למה החולה לא מורדם ולמה הם עובדים כל כך לאט?" שאלתי ולי תרגם את דברי בלחישה. מר צ'אנג חייך ולחש את תשובתו למר לי.

"המטופל הוא איש עשיר מאוד," לי הסביר, "העבודה האיטית ועצם היותו ער נועדו לגרום לו להעריך את מאמצי הרופאים."

"להעריך?" צמצמתי את עיני. "אל תגיד לי שאתה מתכוון לכסף?"

"אתה מכיר דרך אחרת להבעת הערכה?" צחק לי בתשובה.

הפרק הקודם  הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.