תקציר הפרק הקודם: גדי חווה שיעור בתיפוף ומגלה ששעה בהודו היא רק חמש עשרה דקות
למחרת פגשתי את צחי לאימון בוקר. הוא שוב נראה תשוש, עיניו אדומות ותנועותיו חסרות חיות.
"עוד לילה קשה עם אמילי," הסביר בפיהוק רחב . "בכי, צעקות, ויכוחים, מה לא עבר עליי הלילה?"
כרגיל, התחלנו את התרגול בקאטת הטאיי צ'י והמשכנו ב – 'Pushing-Hands'. צחי נע באיטיות ובחוסר מיקוד בתחילה אך לאחר כמה דקות של תרגול אינטנסיבי התאושש והחל לתפקד במהירות ובחדות האופייניים לו.
"מדהים כמה שאימון יכול לשפר את מצב הרוח והחיוניות," אמר בחיוך כשעברנו לטכניקות האייקידו. "אתה יודע, גדי, לפעמים אני תוהה אם לא קל יותר לקבור את הבעיות מאשר לחשוף ולהתעסק עימן."
לצחי היו שאלות רבות בנוגע לאלמנטים שונים של האומנות אך לא יכולתי להמחיש ולבצע את תשובותי כהלכה בגלל העדרו של מזרן מתחת לרגלינו.
"מחר בבוקר המצב ישתנה," הבטיח צחי. הרמתי גבה.
"מחר בבוקר? אבל אמרת שנוכל להתאמן בדוג'ו רק לאחר טקס הקבלה שיערך מחר בערב."
"כך חשבתי אבל מסתבר שטעיתי. אתמול בערב, לאחר ששיעור האייקידו באשראם הסתיים, פניתי אל המורה וסיפרתי לו עליך. הוא אמר שאין בעיה להתחיל באימונים בבוקרו של יום הטקס ושהוא ישמח לארח אותך."
"נחמד מצידו!"
"מאוד נחמד."
לאחר האימון הצעתי שנלך לשתות קפה אבל בחירתו של צחי במאפיה הגרמנית נתקלה בהחמצת פנים וסירוב תקיף.
"מה הבעיה?"
"שום בעיה. אני פשוט מנסה להמנע מללכת לשם. הלקוחות עושים לי רע עם השטויות שלהם."
"אבל הלקוחות הם חברי האשראם," צחק. "אותו האשראם אליו אתה עומד להצטרף."
"ובדיוק בגלל זה אין לי חשק ללכת לשם. עכשיו זה הזמן הפנוי שלי – באשראם לא תהיה לי ברירה אלא לסבול את נוכחותם."
אבל מכיוון שהאלטרנטיבה היחידה לקפה היתה בביתה של אבהטי, נאלצתי בסופו של דבר לצעוד בעקבות צחי אל המאפיה. המקום רחש מחסידי האשראם שצחקו, בכו ולעסו במרץ מיני מאפים טריים. לשמחתי, מצאנו שולחן פנוי בקצה המרוחק של המקום, הרחק מלב המהומה. התיישבנו ונהנינו מרגע של שקט יחסי עד שבחור שפוף בעל הבעה נמרצת ועיניים עצבניות התקרב אל השולחן.
"צחי, יקירי!" הכריז. צחי פרץ בצחוק רועם וקם לעברו. השניים התחבקו כמו זוג נאהבים במשך דקה ארוכה ואז שיחררו את אחיזתם לרגע, מביטים האחד בשני, פורצים בצחוק רועם ושוב מתחבקים.
"מתי חזרת?" שאל צחי כשהסתיים הטקס .
"אתמול בערב."
"איך היה במנאלי?"
"פשוט מדהים," אמר הבחור והפנה את תשומת ליבו אליי. הוא הרצין ועיניו לכדו את עיני, בוהה בי בעוד שפתיו נעות ללא רחש, ידיו מרחפות בחלל האוויר, נעות באיטיות מסביבי, כמציירות את קווי המתאר של גופי.
"אאורה מעניינת ביותר," אבחן בחיוך. "שמי פיצי ואתה?"
"גדי," חייכתי ולחצתי את ידו המושטת בעדינות מרובה. "נעים מאוד."
"חדש בפונה?"
"הכי חדש שיש."
לשמע הצהרתי נמתח פיצי למלוא קומתו. הוא נשם עמוקות, מנפח את חזהו ומתיישב בכסא הפנוי מולי, עיניו לא משות מפרצופי.
"אני אלך להזמין לנו שתיה ואוכל," הצהיר צחי.
"אני אבוא איתך," אמרתי וצחי הניד ראשו לשלילה.
"תשאר עם פיצי. תכירו קצת."
"רוצה כסף?"
"שמור את הכסף שלך. אני מזמין."
"אם אתה מתעקש."
"אני מתעקש. מה תרצו?"
"קפה," אמרתי. פיצי ביקש עוגת קינמון וצ'אי וברגע שצחי נעלם מטווח שמיעה החל לתחקר אותי. הוא שאל על הסיבות והנסיבות שהביאו אותי לפונה וציחקק כשסיפרתי על רצוני ללמוד תיפוף.
"ובכל זאת נשארת והצטרפת לאשראם?"
"כן."
פניו של פיצי אורו והוא קפץ לרגליו.
"איזה אנרגיה!" שאג, קולו מהדהד בחלל החדר. חלק מהסועדים השתתקו והפנו מבטים מהורהרים לעברנו, אחרים הנהנו בהבנה. פיצי ניפח את חזהו בתגובה, מעודד מתשומת הלב שספג.
"אנרגיה?" לחשתי. "איזה אנרגיה בראש שלך?"
"האנרגיה של פונה. זאת ששבתה ומשכה אותך לכאן באמתלת התיפוף והשאירה אותך אצלנו לטובת הרוחניות. זאת ש…"
"שום רוח," קטעתי אותו. "אני פה בשביל להתאמן עם צחי, זה הכל."
פיצי קימט את מצחו והתיישב באיטיות.
"להתאמן עם צחי?" שאל. "גם אתה בקטע של הטאיי צ'י?"
"טאיי צ'י ואייקידו."
"טאיי צ'י ואייקידו," פיצי הנהן וחיוך החל מתפשט על פרצופו. הוא שוב קפץ לרגליו.
"איזה אנרגיה!" קרא בקול רועם אף יותר. "אושו – מורה הדרך הגדול מכולם."
שוב ספגנו מבטים שגרמו לפיצי נחת מרובה ושהלהיטו את פני, גופי מתכווץ אל תוך עצמו, כמו מנסה להעלם מהמקום. פיצי לא חיכה שאשאל בנוגע להתפרצותו האחרונה. הוא התיישב ומיד החל להסביר.
"אומנויות לחימה, כמו טאי צ'י ואייקידו, הן אומנויות של רוח," אמר באיטיות, כל מילה מודגשת, כמנסה להאיר את עיניו של תלמיד הלוקה בשכלו. " הרוח היא העוצמה שמאחורי טכניקות הלחימה ואתה פה בגלל חולשותיך."
"סליחה?"
"כן, כן, בגלל חולשותיך," אמר וצמצם את עיניו כשהנעתי ראשי בספקנות. "אין צורך לנסות ולהתכחש לעובדות, ידידי, האאורה שלך כבר גילתה לי הכל אודותיך."
"האאורה שלי," אמרתי בספקנות. "ואני מנחש שפונה תחזק אותי, נכון?"
"כמובן. הרי זו היא אמת אוניברסלית. הכל יודעים שכשהרוח מזדקקת הגוף והנפש מתחשלים ומתעצמים. תראה אותי," הכריז ומתח את גופו למלוא אורכו המנוון. "קשה להאמין אך גם אני הייתי פעם כמוך – אדם שהחולשות שלטו בחייו. למזלי הגעתי הנה. פונה תשנה את חייך, גדי, ממש כמו ששינתה את חיי."
בחנתי אותו לרגע, תוהה ביני ובין עצמי האם הוא מתלוצץ או פשוט מטורף.
"שיהיה," נאנחתי ופיצי נראה נזעם מתגובתי. הוא רכן לעברי ועצר כשפניו במרחק של סנטימטרים ספורים מפני. הוא בהה בי בהבעה אינטנסיבית ואז פלט צרחה נוראית. הרעש וניחוחות הבל פיו היו מחרידים במידה שווה. צמרמורת חלפה בגבי ואינסטנקטיבית משכתי את ראשי לאחור, עוצר את נשימתי, מנסה ללא הצלחה לחמוק מטיפות הרוק והצחנה האיומה שנפלטו מלועו הפעור.
"קולט את העוצמה?" קרא פיצי כשהתחלתי להסתחרר. "רואה איזה אנרגיה אני מסוגל להפיק, גדי?"
"חריף כמו בצל," לחשתי בעיניים דומעות, מרגיש חלש ומקווה לא להתעלף מהריח. "אתה יכול להפסיק עכשיו, פיצי," התחננתי. "בבקשה. ההדגמה היתה מאוד משכנעת."
פיצי חייך בסיפוק ובאיטיות נשען לאחור , משחרר אותי לנשום בחופשיות.
"גם אתה תוכל להיות עוצמתי כמוני לאחר שהייה קצרה באשראם," סיכם. "זאת הבטחה שלי, הבטחה של פיצי, איש האנרגיות. אנרגיות!" הוא חתם בשאגה וקהל הסועדים הריע בתגובה.
*
צעדנו אל ביתה של אבהטי. ראשי היה מורכן ורגלי נגררו בכבדות על הקרקע.
"אתה לא נראה כל כך טוב," אבחן צחי.
"פיצי," גנחתי בתשישות.
"אני מאוד מצטער. היום הוא בהחלט התעלה על עצמו."
"הוא פירק לי את המוח."
"גם לי. נראה שהעדרותו מפונה היתה ארוכה מדי. הוא היה טעון בצורה בלתי רגילה ושיחרר את כל הלחץ עלייך. אני מאוד מצטער."
"גם אני."
כשנכנסנו לביתה של אבהטי צעדתי במהירות בכיוון החדר, פתחתי את הדלת וצנחתי בכבדות על המיטה. טסה, שישבה על כסא בפינת החדר וציירה, העיפה בי מבט מעבר לכתפה, גלגלה עיניה ופנתה אל צחי שעמד בפתח.
"מה קרה לו?" שאלה בחיוך.
"מינון יתר של אנרגיה," ענה. "המתח במערכת הפנימית עלה מעבר לקצה הגבול העליון, לכי תדעי אם לא נשרפו כמה פיוזים."
"הוא באמת נראה גמור."
"מעוך כמו בננה על הכביש. את יודעת, אני מתחיל לחשוד שצדקת כשאמרת שסיכוייו לשרוד בפונה שואפים לאפס."
"אבל זה היה ברור כשמש. הפעמים היחידות בהן ראיתי אותו מסתדר עם קהל גדול של אנשים היו בזמן אירועי אייקידו וגם שם הוא מיעט לשוחח והיה נעלם ברגע שהארוע נגמר."
"היי, אני נמצא כאן," קראתי ממקום מושבי. "אולי כדאי שתלכו למקום אחר בשביל לרכל עליי?"
"דווקא פה זה די נחמד," חייך צחי לאחר הרהור קצר. "אז מה את אומרת?" פנה אל טסה. "רוצה התערבות גם איתי?"
"כמה זמן אתה נותן לו לפני שישבר?"
"מקסימום שבוע."
"שבוע? מאוד נדיב מצדך. אני נותנת לו יומיים וגם זה בהסתייגות קשה."
"מאתיים רופי?"
"מצויין, כמו מחיר של שיעור תיפוף. עשינו עסק," הנהנה והם לחצו ידיים.
"תודה על הבעת האמון," רטנתי.
"אנחנו מנסים להיות חיוביים," קרצה טסה. "מנסים לתרגם את הכישלון שלך להצלחה כלכלית."
השניים פרצו בצחוק וקול שמחתם היה כמו שוט שהצליף בכבודי העצמי. נשכתי את שפתי ולפתע, כל שרציתי לעשות היה להוכיח עד כמה הם טועים. נעמדתי בינהם למלוא קומתי בחזה נפוח.
"למה להתערב רק על מאתיים רופי?" קראתי. "למה לא להגדיל את ההתערבות? אני מוכן לשים אלף רופי מול כל מי שמאמין שאני עומד לעזוב."
"באמת?" גיחך צחי.
"באמת, צחי, ואתה יודע למה, צחי?"
"אין לי מושג, גדי."
"בגלל שאני לא הולך לשום מקום."
*
ההכרה בסיכלות הצהרותי חלחלה לתודעתי ברגע שצחי עזב וטסה חזרה לציוריה. למען האמת, כבר ידעתי בליבי כי הגעתי לקצה גבול סבלנותי בפונה.
"נאד נפוח," קיללתי את עצמי כשחשבתי כמה קל לסחוט ממני תגובה מטופשת, שכל שנדרש הוא לעורר את האגו המפותח שלי בכמה מילים פשוטות. למזלי, טסה וצחי לא התייחסו ברצינות לקריאת התיגר שלי אחרת הטמטום היה עלול לעלות לי בכסף.
"למה אתה כל כך מתעקש להישאר?" שאלתי את עצמי. "הרי גם כשהחלטת להצטרף לאשראם היית מלא בהסתייגויות שלא התמוססו עם חלוף הזמן, כפי שקיוות, אלא להיפך, רק התפתחו למועקה של ממש. האווירה המתקתקה כבר לא מגוחכת אלא מעוררת בחילה. הסיסמאות הרוחניות, הבוטות והרדודות שנזרקות ללא הרף אל חלל האוויר לא סתם מציקות אלא מוציאות אותך מדעתך. הכי גרוע, חסידיו של אושו, עם האור בעיניים, הגלימות המתנפנפות וההתנהגות המאולצת, הם כבר לא גורמים לך לרצות לברוח אלא ממלאים את ראשך במחשבות על רצח, איברים קטועים ודם ניגר."
טסה זמזמה שיר של ריקי גל תוך כדי ציור והרכות שבקולה שלתה אותי מחשכת הגיגי. בהיתי בה טובלת את המכחול בדיו שחור, יד ענוגה מותחת קווים על הנייר במיומנות מעוררת השראה. הנינוחות והשלווה שהקרינה ציננו את השתלהבות רגשותי, ממקדות את מחשבותי.
חזיון של כפות מאזניים ענקיות עשויות מתכת עלה בדמיוני, הכף השמאלית מלאה בטיעונים התומכים בהצטרפות לאשראם ואילו הימנית מציגה לראווה את טיעוני הנגד.
הבטתי בכף השמאלית, מזהה בתוכה את הבעיות הפנימיות שהעלה צחי מחשכת התת מודע שלי, את החשדנות וחוסר הרצון לקחת אחריות. זיהיתי גם את התקווה לשנות את התחושות השליליות שהיו לי כנגד מורי דרך רוחניים.
החשדנות וחוסר הרצון לקחת אחריות נראו כרכסים בלתי עבירים כשההכרה בהם צצה ועלתה לראשונה אל פני השטח ואולם, עם חלוף הזמן, הן התגמדו לגבעות קטנות ולא מאיימות, מתפוררות תחת מהלומות קורנסי הפרופורציה שנחה כעת בכף המאזניים הימנית.
החשדנות וחוסר האחריות, כך מסתבר, היו תוצרי הלוואי של מנגנוני הזהירות הנוקשים והקיצוניים שפיתחתי לאחר החוויות במרפאה עם מיקה, חוויות שזעזעו אותי עד עמקי נשמתי; חשדנות – בכל מי שניסה להפוך אותי למורה דרך ושדרש כי אקח אחריות על מעשיו, הימנעות – מכל מי שביקש שאהיה קרש ההצלה של תחלואיו חשוכי המרפא.
עוצמתם של תוצרי הלוואי נבעה מהסתתרותם במעמקי התת מודע, מתפתחים כגידול ממאיר ובהדרגה, חונקים ומעיקים על הנשמה. כך היה עד שצחי העלה אותם לתודעתי, חשף אותם לאורו של יום ואפשר לי לבחון, להבין ולמצוא כלים שיערערו ולבסוף ישחררו את אחיזתם בי.
כמובן שהיתה לפני עוד דרך ארוכה לעבור לפני שתוצרי הלוואי יאבדו את עוקצם ההרסני אך כבר לא הייתי מודאג מנוכחותם. קורנסי הפרופורציה עמדו לרשותי והייתי משוכנע שיהיה בכוחי להכות ולפורר את אותם גורמים שליליים, דבר שיעדן ויזכך את אמצעי הזהירות שפתחתי.
וגם אם לא אוכל להם, תמיד תשאר האופציה שהעלה צחי כשהתייחס לבעיותיו עם אמילי – הבחירה להפסיק לנבור בחולשות, לחפור בור בתחתיתו העמוקה של התת מודע ולקבור אותן שם, בלי זמן קצוב וללא אפשרות חנינה, לסגור את הגולל על הפתח ולעולם לא לחזור למקום.
מה שלא יהיה, בדבר אחד הייתי משוכנע – לא נדרשתי עוד לפונה בכדי להתעמק בנושא.
חזרתי להביט בכף המאזניים השמאלית, מזהה בה את התקווה הנואשת שאולי אושו יצליח להביא לשינוי בתחושת הקבס האיומה שעוררו בי מורי דרך רוחניים, שאולי הוא ימוסס את דחייתי ממאסטר גוזו שיודה ומעצמי.
מבט חטוף בכף הימנית הראה לי עד כמה נואשת היתה תקוותי. נראה שתחושותי השליליות רק התעצמו בזמן שהייתי בפונה. אושו, מצליח כשהיה, התגלה כדומה לכל גורו אחר שהפך את הפנטסטי, הבלתי נודע והנשגב, למוצר חליפין המשמש לרכישת צרכיו הארציים. היה זה מוצר טוב, כך יעידו רבים מהמאמינים האמונים על תרבות הסוחרים שבה גדלו, אך אוביקטיבית, לא מצאתי בו שום יחוד ממשי. תורת אושו, לטעמי, התבססה על עקרונות עתיקים הדורשים לימוד והעמקה, עקרונות אותן הוא רידד אל המכנה המשותף הנמוך ביותר ואז תיבל בלהיטות ברעיונות קפיטליסטים המיועדים להצדקתו של הרווח החומרי, האישי.
זניחה בעיני היתה השאלה אם אושו באמת האמין לרוחניות שמכר או שמא היה רק שרלטן זדוני. מה שחשוב היה זה להבין הוא האם השיטה עובדת או לא, האם היא מצליחה לשפר את איכות חייהם של המאמינים או סתם מבזבזת את זמנם בתקוות שווא. לא היו בידי כל נתונים סטטיסטיים בכדי להעריך את היחס בין ההצלחות לכשלונות אבל היה לי ברור שהמאזן אינו נוטה חסד לאושו ותורתו. פזלתי לעבר כפות המאזניים, מנופף לאבהטי שחייכה אליי באומץ בעודה נאחזת בכל כוחה בכף השמאלית ואל עינת וצ'אנד החבוקים על הכף הימנית, זו מחייכת בעיוורון וזה מזעיף את פניו לעברי. הבטתי בשתי הכפות ותהיתי אם אין אפשרות שלישית במידה ואחליט להצטרף לאשראם. נאנקתי כשהרהרתי בשאלה, משוכנע כי הדרך היחידה לענות עליה היא בעשייה, בהכנסות אל בין שורת חסידיו של אושו.
"תנסה," הציע בעדינות קול פנימי.
"כבר ניסית," ענה קול אחר בכובד ראש. "ניסית אצל גוזו שיודה ויצאת מאוכזב ומריר. ניסית אצל מיקה וחטפת בביצים."
"אבל לא ניסית את פונה. לך תדע, אולי פה הנסיון יהיה מוצלח?"
"לא," הרעים הקול השני. "פונה היא בסך הכל אותה הגברת בשינוי האדרת. פונה היא כמו ביתה של מיקה ואושו הוא כמו שיודה. בסרט הזה כבר היינו והוא תמיד מסתיים בכשלון."
כשנלאתי ממאבק הקולות הפנימיים עצמתי את עיני ולקחתי נשימה עמוקה, מנסה לרוקן את ראשי ממחשבות.
"שבעתי ממילים, מאנשים וממורי דרך," גנחתי ופתאום כל שרציתי היה להודות בתבוסתי בפני טסה וביחד איתה לסוע דרומה, אל חופיה הארוכים של גואה, רצועת חוף שהיתה חופשיה מג'נקי-מוארים בתקופה הזאת של השנה.
"רוצה את הטבע, את הפראי, הפרימיטיבי," לחשתי בערגה.
חריקה עזה משכה את תשומת ליבי בחזרה אל מאזני המתכת. נראה שהכף השמאלית, הגדושה והכבדה, החלה לשקוע. תנועתה גררה צעקות מהכף הנגדית, היכן שקבוצה נכבדה של גרמניות מעורטלות עמדה וקיפצה במרץ סביב עינת וצ'אנד, כמנסה לעצור את צניחת הכף השמאלית. לא היתה ברכה במעשיהם והכף המשיכה לשקוע. ציפיתי שתגיע לרצפה, אלא שאז היא נבלמה בחדות.
בתחילה לא ראיתי את הסיבה לעצירה הפתאומית. התחלתי מודד בקפידה כל פרט במפלצת הברזל, כשלפתע נעצרו עיני על החפץ שעמד על צירי המאזניים וששימש כבלם כנגד משקל הכף השמאלית. היה זה שלט קטן ועליו כתובת ביפנית. צמצמתי את עיני בעודי מתאמץ לקרוא את האותיות בקול רם.
"איי קי דו," אמרתי וטסה הרימה את ראשה מהציור.
"אמרת משהו?"
"אייקידו."
סגור לתגובות