15

 

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מבלה בחדרי הניתוח ולומד כי חולים עשירים מקבלים יחס מיוחד.

 

 

"אתה נראה גמור," העיר בראד בכניסה לאולם האימונים.

"יום ארוך בבית החולים," השבתי.

"חשבתי שכל יום בבית החולים הוא יום ארוך"

"אבל לא בכל יום אני מנתח."

בראד צמצם את עיניו, בוחן אותי לרגע.

"מה הבעיה?" התממתי.

"הבעיה? ממתי, לעזאזל, אתה מנתח?"

"חשבתי שידעת."

"שאתה חי בהזיות? שלא לקחת תרופות? מה אתה מבלבל לי את המוח?"

"לא בלבול מוח," תיקנתי. "ניתוחי מוח."

בראד נאנח.

"אתה באמת גמור. בטוח שיהיה לך כוח לסרט?"

"אל תדאג," טפחתי על שכמו. "מאו סיפו כבר יעיר אותי עם כמה בעיטות."

בתוך האולם מצאנו את יאו סיפו מבצע תרגילי מתיחה. הוא חייך וקפץ לרגליו, ממהר לכיווננו, לוחץ את ידו של בראד ונותן לי חיבוק קטן.

"מה שלומך?" שאלתי.

"מצויין," הוא חייך. "מצויין."

יאו הוכרח להמשיך ולקחת חלק ברוב אימוני, משמש כיריב אימונים ובמקביל, לומד לשנות את דרכיו הנלוזות. מאו סיפו נהג בו בקפדנות בלתי מתפשרת אך גם ברגישות ראוייה לציון. הוא מעולם לא ניסה לשבור את רוחו של יאו, תמיד דוחק בו להתחשל ולהתעצם מעבר לחולשותיו.

את פחדיו של יאו מחבטות, למשל, פתר מאו בעזרת תרגול פשוט ואלים. הוא הורה לנו לחבוש כפפות, לקוד ולהיכנס לעמידת קרב. יאו נראה מתוח, כתפיו מכווצות ועיניו נעות לכל עבר, נמנעות מלפגוש בעיני.

"עכשיו תכו לפי התור," מאו הנחה. "שני אגרופים ישרים לראש ובלי הפוגה. קדימה, למה אתם מחכים? גדי, אתה הראשון, תן לו בראש. לא, לא, יאו, בלי בלימות והתחמקויות. פשוט תעמוד ותחטוף"

מאו הורה לעצור לאחר שיאו ספג אגרוף ישיר לעין שמאל.

"שמור את הסנטר צמוד לכתף," הוא קרא, "ואת העיניים לחזית. כך ינחתו המכות על המצח, היכן שקל לחטוף."

הרקע באיגרוף אפשר לי להתחבר לדבריו בקלות יחסית. באיגרוף אין שימוש בבלימות ומכותיו של היריב מרוקנות מעוקצן ועוצמתן בעזרת תנוחת ותנועת הגוף. תנועת הגוף מסיטה, מחליקה ומתחמקת מהחבטות בעוד שתנוחת הגוף מחפה על נקודות התורפה, מאפשרת ליריב לפגוע רק במטרות שוליות יחסית כמו הזרועות, הכתפיים והמצח.

הפצרותיו של מאו נפלו על אוזניים ערלות.יאו המשיך לסגור את עיניו, להטיח זרועותיו כנגד המכות ולהסיט את ראשו בפני כל אגרוף, מזיז וחוטף בכל חלקה טובה של פרצופו.

"יותר חזק," דרש מאו. "העוצמה לא מספקת!"

לאחר כמה דקות התחלתי לחוש כיצד מצחי מתחיל להתעבות, תופח כבצק מעבר לקו הגבות, יוצר חומת מגן בפני החבטות. מזלו של יאו לא שפר עליו, פרצופו נזרע בחבורות אדומות ועגלגלות שנראו כפפרוני על פיצה.


ממש מסעדה איטלקית…

בשלב מסויים רגליו של יאו החלו לבגוד בו, נעות בכבדות ובחוסר יציבות משווע. ובכל זאת, נראה שיאו לא התכוון לוותר הפעם. אש בערה בעיניו והוא המשיך לחבוט בעוצמה. שלחתי שני אגרופים והגנבתי מבט מודאג אל מאו סיפו שהנהן לעצמו בסיפוק.

מטורף, חשבתי לעצמי. מישהו עוד יצא מפה עם נזק מוחי!

קול פנימי קרא לי להתקומם כנגד התרגול הברברי. לטעמי, לא היו בו כל תכלית וערך חינוכי או טכני,קל וחומר בריאותי. חוסר ההגיון הזכיר לי את השיעור הראשון עם יאו.

תן למאו סיפו קצת קרדיט, נזפתי בעצמי. מי יודע, אולי הוא שוב מהתל בך עם מניעיו הנסתרים?

"יותר חזק," מאו צעק. "הכאב מלמד…"

אגרוף כבד פגש את שפתי, כאב חד מפלח את גולגלתי.

"אדיוט," לחשתי לעצמי, שומע את מאו מצחקק. "שמור על הריכוז."

שפתי החלו להתנפח וטעמו המתקתק של הדם מילא את פי. ראשי דאב, הבצק על מצחי כבד ונוטף זעה, מצל על פני כמצח הניאנדרטל.


נאנחתי והנחתתי שני אגרופים. יאו התנדנד על רגליו, מבט זגוגי בעיניו. הססתי לשנייה כששוב הגיע תורי להחטיף.

"קדימה!" יאו חרק בשיניו. "תרביץ!"

הנהנתי, רוח הלחימה של יאו מפיחה בי חיים חדשים.

זמן בלתי ידוע חלף, החבטות מתעצמות בהדרגה אך גם מאבדות אפקטיביות, כוחן נבלם בבצק שעל המצח, שוקע בגבינה שמתחת לפפרוני. התחלתי לצחקק וכשיאו תקף זקרתי את סנטרי למולו, סופג אחד לאף ואחד לעין. מזגי הלא יציב השפיע במהרה גם על יאו.

"תן, תן," הוא התגרה, מחייך כשידיו על מותניו. הוא לא מצמץ או זז כשהנחתתי שני אגרופים בפניו. התחלנו לצחוק בהיסטריה, מתנדנדים כשיכורים על רגלינו, מתעלמים מסיפו ששאג פקודות ומכים ללא הפוגה.

לבסוף נאלץ מאו להתייצב בינינו בכדי שנחדל מהשעשוע המסוכן. הייתה זו הפעם האחרונה בה ראיתי את יאו מסיט את ראשו ממכה.

נראה ששיעוריו של מאו סיפו נשאו פרי. יאו הפסיק להתהלך כטווס בבית הספר ואיימי דיווחה כי יחסו אל קבוצת הילדים השתפר לטובה. השינוי שיאו עבר לא פסח גם עליי ומאימון לאימון התקרבנו והפכנו לידידים.

*

מאו סיפו נכנס לאולם כשמבטו מלא השראה. הוא נעצר לצידו של בראד ושוחח עימו, משקל גופו נודד מרגל לרגל. תוך כדי השיחה מאו העיף בי מבט, חיוך מסתורי על פניו. קימטתי את מצחי, תוהה אם עליי להיות מודאג מהשינוי בהתנהגותו.

בשבועיים האחרונים התפתחה מתיחות ביני ובין מאו סיפו. המשבר התחיל כשצ'וי, אלוף העולם בטאיי צ'י, הודיע כי עליו לחדול מאימונינו המשותפים עקב שליחות בלתי צפוייה בדרום המדינה. הדבר השאיר אותי ללא מדריך והכוונה, שהיו חיוניים בנקודה שבו נמצאתי בהפנמת הקאטא.

"למה שלא תבדוק במרכז לוו'שו?" טסה הציעה. "בטוח שלהם יהיה מישהו טוב."

"רעיון מצויין," חייכתי אליה, מעודד מהצעתה.

שימחה וציפיה מילאו בהדרגה את פניו של מאו משתחקרתי אותו בנוגע למדריכי טאי צ'י. נראה כאילו קשה היה לו להתאפק עד שאסיים.

"את עשרים וארבע התנועות אני יכול ללמד אותך," הוא הצהיר ומייד החל לפצוח בסדרת התרגילים. תנועתו הייתה מדוייקת ומרוכזת כתנועתו של צ'וי אך הייתה בה גם חדות מיליטנטית שעמדה בניגוד לחנניות האומנותית של אלוף העולם. מאו סיפו לא נראה מופתע כשסרבתי בנימוס, כנראה שהבעת פני אמרה הכל עוד לפני שפתחתי את פי.

"זה בסדר," הוא אמר בחיוך אך לא המליץ על מדריך אחר מהמרכז. האימונים המשיכו כסדרם,איכותיים ומקצועיים,אולם את הקירבה ביננו החליף ריחוק. מאו סיפו כבר לא נטה לשוחח עימי בסוף האימונים והלך רוח קודר ורציני תפס את מקומה של חייכנותו הקודמת.

מאו קד לבראד ועולה על המזרן. החימום מתחיל וכבר מהרגע הראשון ניתן להבחין בחוסר סבלנותו של סיפו. התרגילים בוצעו בשיטחיות לא אופיינית והמעברים בין התנועות היו חדים ומהירים. חימום שבדרך כלל לוקח עשרים דקות הסתיים לאחר כחמש.

"היום תלמדו קבוצת תרגילים שחיברתי במיוחד בשבילכם," מאו הצהיר בעודנו מסדירים את נשימתנו. "אתם בודאי תזהו חלק גדול מהטכניקות. את רובן כבר תרגלנו באימוני הסאנדא השיגרתיים."

"קאטת סאנדא?" שאלתי ומאו הנהן בחיוב.

הוא נעמד מולנו בתנוחה קלאסית, ידיו במרכז גופו, אגרוף פתוח מסוכך על אגרוף קמוץ, הרגליים מקבילות במפתח רוחב הכתפיים, עיניו ממוקדות לפנים. בתנועה חדה הוא עבר למנח רחב כשאגרופיו נמשכים לצידי גופו, מכה פעמיים ומשנה תנוחה, עובר לסדרה שלמה של חבטות מגוונות המשלבות מה שנראה כהטלות ובריחים. תנועותיו היו חדות, מרשימות ועוצמתיות. המעבר בין התנוחות קלח בקצב יעיל ומסחרר. הייתה זו הדגמה אומנותית המותאמת לאישיותו בצורה מוצלחת, התאמה אשר נעדרה, לטעמי, כשהדגים את קטאת הטאיי צ'י המסורתית. הוא סיים בתנוחה בה התחיל, קד והביט לעברנו בחיוך מתוח, כאומן המצפה לתגובת הצופים.

שקט השתרר באולם. הבטנו בו בהשתאות, מעכלים את המכלול שהציג.

"בראוו," קראתי ומחאתי כף, שובר את הדממה בהתפרצות רגשות של אוהד כדורגל. בראד הצטרף לשמחה ורק יאו שמר על שתיקה נבוכה.


"טוב, מספיק," אמר מאו, מנסה ללא הצלחה להקשיח את הבעתו כנגד הסומק הפושט בלחייו.

הוא החל ללמד את רזי הקאטא, עובר משלב לשלב באיטיות, מסביר את האפליקציות הלחימתיות של כל תנועה ומוודא שביצענו כהלכה את כל היבטיה. מאו סיפו בער בתשוקה כשלימד את יצירתו, מחייך כשהצלחנו לבצע את המהלכים ומזיע דם בנסיון לתקן משכשלנו. אט אט החלה מתחוורת לי הגאונות שמאחורי הקאטא של מאו. היה בה שילוב של מרכיבים משתי האומנויות אותן למדתי בבייג'ינג, חיבור הזרימה האומנותית של הטאיי צ'י אל החדות הלחימתית של הסאנדא.

לימוד הקאטא נמשך רוב האימון והזמן עבר במהירות מפתיעה.

הקאטא האולטימטיבית! חשבתי לעצמי כשהשיעור הסתיים ולשניה תהיתי אם לא הייתה זו דרכו החמקמקה של מאו ללמדני טאי צ'י למרות סירובי להדרכה ממנו. שללתי את המחשבה, הרי לא יתכן שמאו יצור קאטא במיוחד בשבילי…

לפני שעזבנו את המקום ניגש אליי מאו סיפו והניח יד על כתפי.

"אני רואה שאתה בכל זאת מתחבר לטאיי צ'י שלי," הוא לחש וצחקק במיסתוריות.

 *

הגענו לבית החולים ונכנסנו אל אולם הכנסים הנרחב. הסרט עמד להתחיל בעוד מספר דקות ועובדי בית החולים, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, אדמינסטורים ועובדי משק בית., מילאו את המקום.

"סרט גנגסטרים מהונג קונג," הסביר בראד לאחר שקרא את תאור העלילה מהפוסטר שהודבק לקיר בסמוך לכניסה. "ראיתי אותו בעבר. קצת מצחיק, זה סרט סיני שיצא במקור באנגלית ודובב לסינית."

"רק שחקנים סיניים."

"גם מערביים עד כמה שאני זוכר. בוא נמצא מקום ישיבה."

עמדנו ובחנו את האולם.

"שם," הצבעתי אל הפינה המרוחקת.

"למה שם?" אמר בראד. "זה רחוק מהמסך."

"אבל גם רחוק מהקהל."

"די גדי," בראד הפליט צחוק קצר. "אתה הורג אותי לפעמים."

"מה עכשיו?"

"פשוט מצחיק אותי לחשוב שדווקא אתה, אחד המיזנטרופים הגדולים שהכרתי, יבחר לעסוק ברפואה אלטרנטיבית מכל התחומים שבעולם. מי יודע, אולי לזה מתכוונים כשמדברים על קארמה."

"לא קארמה ולא שנאת אדם במקרה שלפנינו," השבתי. "פשוט, מנסיוני, שם נמצא הריכוז הנמוך ביותר של יריקות ועשן."

מצאנו מקום ישיבה ובזמן שנשאר שוחחנו על נושא הבקשיש הרפואי. בראד הקשיב בסבלנות כששטחתי את טרונותי בפניו, מהנהן בחיוך מהורהר.

"זה נשמע נורא," הוא אמר כשסיימתי. "אבל לאור המצב במדינה זה לא בלתי ניתן להבנה. הנתונים הכלכליים בסין מצביעים על כך שרופאים בכירים מרוויחים השנה כעשרים דולר לחודש. עשרים דולר, אתה קולט? והם מהשכבה העשירה במדינה. חסרי המזל האמיתיים, האיכרים, הרוויחו עשרים דולר בכל השנה שעברה וגם זה בשטרי חוב לפרעון מאוחר."

"אז מה אתה אומר בעצם?" התרעמתי. "שהמצב הכלכלי הקשה מצדיק את ההתנהלות של פו טייפו והמנתחים? שזה בסדר לסרב לטפל בעניים?"

"כל מה שאני מנסה להגיד זה שצריך קצת אמפטיה לאנשים שחיים פה. תחשוב על פו טייפו, רופא ברמה עולמית שאמור לחיות מעשרים דולר לחודש ושבוודאי הרוויח הרבה פחות בעבר."

"וזה הופך את הבקשיש הרפואי למוסרי?"

"נו, גדי, אל תהיה אדיוט," בראד נאנח. "כמובן שזה לא מוסרי לזרוק עניים מהמרפאה. כל מה שאני מנסה להגיד זה שצריך להתייחס אליהם בהבנה לאור המצב המסובך."

אבל גם בראד התקשה להתייחס בהבנה למנטליות המקומית בזמן הצפיה בסרט. לא היה זה בגלל היריקות או העשן שאפף את האולם, גם לא העובדה שקהל הצופים לקח חלק פעיל וקולני בסרט, מוחאים כף, צוחקים, נאנחים כאחד ומעירים הערות ללא הרף.

"אני לא מאמין," הוא לחש כשעל המסך הופיע שחקן שחום עור.

"למה אתה לא מאמין?"

"רק רגע."

הוא הביט במסך בעיון, קולות צחוק מלגלג נשמעים מכל עבר, כצחוקה של עדת צבועים מורעבת.

"מה קורה בראד?"

"הם קראו לו קוף מספר פעמים," בראד ענה.

"למי? לשחקן שחום העור?"

"כן."

"תתייחס בהבנה," לא יכולתי להתאפק מלהכניס לו. "קצת אמפטיה, הם מרוויחים רק עשרים דולר לחודש."

"לא דיברתי על הרופאים," בראד לחש, עיניו נעוצות במסך. "הם קראו לו קוף בדיבוב של הסרט."

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.