16

 

תקציר הפרק הקודם: מאו סיפו יוצר את הקאטא האולטימטיבית – מעין הכלאה בין סאנדא לטאיי צ’י.

 

 

אומרים שעל האדם לעבוד בחריצות למען המוניטין עד גיל ארבעים, שבגיל ארבעים התפקידים מתהפכים והמוניטין מתחיל לעבוד למען האדם. אומרים, אך כנראה שהם מעולם לא שמעו על פו טייפו…

עדת עיתונאים צרפתיים מילאה את החדר עד אפס מקום; עומדים מסביב לפו טייפו או גודשים את המעברים בין המיטות, הנועזים שבהם אף מסיטים ווילונות ופולשים אל פרטיותם של המטופלים בקריאות, “פארדון.”

השעה היתה אחת עשרה בבוקר. יום שישי, יום עבודה קצר, שעת שיא הלחץ במרפאה. פו טייפו נראה נינוח מתמיד למרות ואולי בגלל המהומה, זורח לשאלות הכתבים ועונה באריכות יתרה. מר לי תרגם לאנגלית והם הקשיבו בריכוז, קוראים, “אה ו’י!” משהבינו את דבריו ורושמים בקדחתנות בפינקסיהם העבים. הצלמים נעו בחדר ללא הרף, משנים זוויות ראיה ולוחצים על ההדק. הבזקי הפלאש שנורו מכלי זינם סמאו את הדוקטור שעמד זקוף וללא חת אל מול המתקפה, חיוך שפוך על פניו.


“איזה חרא,” נאנחתי וידיי נשלחו לתפוס בשיער ראשי, מושך וכמעט תולש חופן של שערות.

לא הייתה זו הפעם הראשונה בה חזיתי בפו טייפו מציג את מרכולתו לגדוד עיתונאים. הייתה זו חוויה לא קלה מבחינתי למרות שההופעה של פו הייתה בהחלט מעוררת התפעלות.

הנה זה מתחיל, חשבתי, כשהרופא ניגש אל המכתבה ופתח את אחת המגירות. הוא שלף מתוכה שתי צינוריות גומי, הקצרה שבהן באורך של כעשרים סנטימטר, הארוכה לפחות ארבעים.

כבר ידעתי באיזה חולה פו טייפו יבחר כשהוא הוליך את הצופים אל מיטת הקורבן. הוא תמיד בחר בחולים שסבלו משבץ מוחי, עובדה עליה העיר ארתורו בציניות: “חולה עם שבץ מוחי הוא האוביקט המושלם בשבילו. הוא לא מסוגל להתנגד או להתלונן. תחשוב על זה, גדי, איזה בן אדם אחר יתן לו לעשות דבר שכזה?”


“אבל אולי זה עוזר?” היתממתי. “אולי זה חלק חיוני מהטיפול?”

“חיוני? עוזר?” ארתורו גיחך. “תעשה לי טובה. אם זה באמת חיוני אז למה הוא עושה זאת רק כשיש עיתונאים בסביבה?”

פו טייפו נעמד בראש מיטת החולה שהחל לפרפר בחוסר מנוחה ובתזמון מדוייק עם פתיחת נאומו של הראשון. השבץ גרם לשיתוק של כל פלג גופו הימני של החולה, לא פוסח על פניו של האומלל, שהיו נפולים וחסרי חיות. ריר נזל בקביעות מזוית פיו וההברות הקטועות וחסרות הפשר שבקעו מפיו העידו על פגיעה קשה באזור הדיבור שבמוח. רק העיניים לא איבדו מחיוניותן והן התרוצצו מצד לצד בחרדה גלויה.

ההופעה החלה כשפו השתתק והחל לטפל, שולף מחטים מתוך הכרית שאטף אחז ודוקר במהירות וביעילות בשלל נקודות.

מיומנותו של פו לא השאירה את העיתונאים אדישים ומחמאותיהם הקולניות העלו חיוך רחב על פניו. מעודד מתגובתם לחלקה הראשון של התוכנית האומנותית,היה מוכן כעת פו להצגה המרכזית. הוא חזר לראש המיטה ונטל את הצינורית הקצרה מבין השתיים, שולף בדרמטיות מחט באורך של כעשרים סנטימטר.

פו טייפו אחז בצד ראשו של המטופל. מקבע אותו, מדבר אל החולה ומחדיר את המחט מזוית הלסת. הקהל עצר נשימתו, עוקב בדריכות אחר מהלכה של המחט מתחת לעור הדק. כנחש מתכת היא פילסה את מסלולה בנחישות, ישירות בכיוון הפה. העיתונאים השתנקו כשראשה של המחט ביצבץ לפתע מצד שפתיו של המטופל, מעמעמת באחת את גניחותיו. הרופא אחז את המחט בשני הקצוות כמאלף נחשים מדופלם, מושך קדימה ואחורה, מדגים את שליטתו במפלצת הברזל.

מצלמות תקתקו בחדווה, מעוורות את החולה הממלמל בחוסר אונים. פו המתין בסבלנות בעוד גלי ההתרגשות שבחדר שוככים ותשומת הלב של הנוכחים מתמקדת בו שוב. הוא נטל את הצינורית הארוכה ובאיטיות שלף את המחט באורך ארבעים הסנטימטר.

קצב מלמולו של החולה עלה כשהבין את זממו של הרופא. הוא רטט על המיטה ופו שוחח עימו ברכות עד שנרגע. אטף פתח את חלוק המטופל, חושף את בטנו וחזהו.

תופים! דממה בהיכל! אלומת אור יוקדת מתמקדת בדוקטור…

פו טייפו חייך אל הנוכחים ואז גהר לפנים, מחדיר את קצה המחט במרכז חזהו של החולה, בקו עצם הבריח, ישר מתחת לצוואר. משם המשיך במסעו לאורך הסטרנום, חולף על מפתח הלב ומסיים כשראשה של המחט פורץ החוצה מעל לקורקבן.

טא-דאם!
הבזקי מצלמות, קריאות נרגשות מטביעות את אנחות החולה, פו טייפו מחייך ונואם בהתלהבות.

כשהעבודה נגמרה מיהרתי החוצה, חולף בדרכי על פני חדר האוכל.

“רק רגע, מר שור,” אמר מר צ’אן, שהופיע יש מאין. בידו הוא אחז באוזה דשנה במילויי ירקרק חשוד, נוגס ולועס בחדווה גלויה.

“מה קורה?”

“סלח לי, מר שור, אבל אתה חייב לטעום את זה,” הוא הורה על הבאוזה שבידו. “בטוח שלא טעמת מעדן שכזה מימייך.”

“קצת ירוק, לא?” עיקמתי את אפי.

“באמת, מר שור, תטעם עם הפה, לא עם העיניים.”

נאנחתי ונעמדתי בתור לדוכן המזון, בשידולו של מר צ’אן קונה לא אחת אלא ארבע באוזות דשנות.


“נו, תטעם!” הורה מר צ’אן.

הבטתי בו, תוהה מה גרם למר צ’אן להפוך לסוכן מכירות של מזון. אולי בית החולים נמצא במצוקה כלכלית? אולי הוא זקוק לקצת כסף כיס?

הוא המשיך לחייך כשנגסתי בכדור הבצק, בוצע את דרכי אל מעמקיו הירקרקים של הלא נודע. עונג עשרם של הטעמים היה כה בלתי צפוי שדמעות אושר עילאי מילאו את עיניי.

“איך, מר שור?”

“גאוני,” עניתי בפה מלא וכאחוז תזזית התחלתי לרוץ. מחשבה אחת מילאה את מוחי – להגיע אל טסה כל עוד הבאוזות חמות. רצתי ואכלתי, כמעט נחנק, הבאוזה נמרחת על פרצופי. לא יכולתי להפסיק ללעוס, הבאוזה קוראת לי להמשיך ולתור במרחבי טעמיה הענוגים.

“תטעמי את זה!” קראתי כשהתפרצתי אל הדירה וטסה צווחה באימה, מברשת הציור שבידה מורמת באיום מעל לראשה.

“תגיד לי, השתגעת?” היא השתנקה. “כמעט גרמת לי להתקף לב.”

“עזבי שטויות, את חייבת לטעום.”

“נו, תביא.”

“רק רגע.”

רצתי למטבח והנחתי את שלושת הבאוזות הנותרות על מגש. חזרתי לחדר בצעדים נמרצים והנחתי את המטמון על השולחן.

“שלא תעיזי לגעת,” הזהרתי כשהתיישבה, ניגש לוולקמן ולוחץ על כפתור, קולה של ריקי גל בוקע מהרמקולים הקטנטנים.

“מה יש בבאוזה הזאת?” קימטה טסה את אפה בחשדנות. “היא נראית מוזר.”

“סגרי עיניים,” הוריתי. “לא להציץ!”

קרבתי באוזה דשנה לפיה והיא נגסה, לועסת בקצב עולה ובולעת. עיניה נפקחו ברעבתנות.


“לא יאמן,” היא לחשה. “הצבע מבחיל אבל הטעם פשוט אלוהי.”

הבטתי בה בעוד היא מחסלת את הבאוזה הראשונה, מצטרף לסיבוב השני של הבאוזות.

“אני צריכה לדעת את המתכון,” טסה אמרה. “חייבת!”

לצערי, לא נמצא המתכון המיוחל. כמעט עשרים שנה עברו מאז ונראה שהזמן לא יכול להקהות את זכרונו של הטעם. רישומו שמור איתי עד היום, חרוט וחקוק במערכת חושיי לשארית חיי.

 

*

 

תחושה מבשרת רעות אחזה בי באותו אחר צהריים למרות שלא היתה שום סיבה הגיונית לדבר. לו הייתי מאמין בגורל ודאי הייתי מקיש כי זהו אות משמיים, מדליק נרות, נושא תפילות ומתחבא מתחת למיטה עד יעבור זעם.

אבל לא כך נוהג אפיקורוס מדופלם…

לאוו’נגה וג’ואן הגיעו לביקור קצר. שתינו בירה ושוחחנו על חיי הלילה בבייג’ינג.

“כבר ביקרתם בדיסקוטקים?” ג’ואן חקרה.

“היינו במספר דיסקוטקים עם ארתורו וגיאר,” עניתי. “הם נוהגים ללכת לדיסקוטקים שבבתי המלון.”

“מוסיקה טובה?”

“קצת מיושנת, אבל החוויה היא לא במוסיקה אלא בארתורו, שסולד בצורה עמוקה ממנטליות ‘שחוט את התייר’ הנהוגה בעיר. ארתורו, מרדן מטיבו, מצא דרך מקורית להתמודד עם החמדנות הסינית. כשהוא יוצא לבלות הוא לוקח משקאות מתחת למעיל, ויסקי, וודקה ולפעמים טקילה. בתוך הדיסקוטק הוא קונה רק משקאות קלים, משתכר ונמנע מהמחירים המופקעים. כמובן שהוא לא מפסיק לקטר ולהתלונן במשך כל הבילוי. ממש דון קישוט, הוא קורע מצחוק.”

“זה לא היה כל כך מצחיק בשבוע שעבר,” טסה התערבה. “כשזרקו את כולנו מהדיסקוטק.”

“למה שלא תבואו איתנו הערב למועדון שנמצא ליד האוניברסיטה?” לאוו’נגה שאל. “המחירים סבירים והמוסיקה טובה.”

“רעיון נפלא.”

התארגנו ליציאה וזמן קצר לאחר מכן מצאנו את עצמנו על אוטובוס בדרך ליעדנו. נדחקנו במעבר והתמקמנו במרכז הרכב, מול דלת היציאה, בסמוך לאשה צעירה שעמדה כשהיא אוחזת בידו של ילד קטן. הילד התבונן בנו בעניין, עיניו נעצרות על לאוו’נגה. האשה הפטירה כמה מילים והחלה להתקדם לכיוון החלק האחורי של האוטובוס, מושכת את הקטן מאחוריה.

לאוו’נגה, פניו מתוחים, דיבר אליה כשחלפה על פניו. קולו היה נוקשה והאישה נראתה מוכת הלם לשמע הסינית הקולחת שבקעה מפיו. שאר נוסעי האוטובוס הביטו במתרחש בשתיקה. ג’ואן התקדמה אל לאוו’נגה ותפסה את ידו, כף ידה הצחורה מאדימה מעוצמת הלחיצה. לאוו’נגה הידק את שפתיו, עיניו רושפות בעוד האישה מתרחקת ללא אומר עד קצה האוטובוס. הדממה והמתח שבאוויר הלכו והתפוגגו לאיטם.

“אז מה היה לנו כאן?” חקרתי.

“עזוב,” לאוו’נגה ענה.

“מה עזוב? עכשיו אני חייב לדעת.”

“אין הרבה מה לאמר. הנבערת הזאת אמרה לבנה לשמור מרחק ממני, שלא יחטוף מחלות משחור מלוכלך.”

“היא אמרה שחור מלוכלך?”

“קוף, למען האמת.”

“אני לא מאמינה,” טסה אמרה.


“תאמיני,” לאוו’נגה נאנח. “לצערי זה קורה המון ובדרך כלל אני לא מגיב, אין טעם, אבל הפעם, בגלל הילד, לא יכולתי להתאפק. לא מסוגל לעמוד מהצד כשמישהו מנחיל את הטיפשות הזאת לדור ההמשך. הדעה הרווחת כאן היא שהסינים הם הגזע המפותח ביותר גנטית ולפיכך הנאור ביותר,” המשיך לאוו’נגה. “הלבנים במקום השני, לא ממש מפותחים אבל לפחות במקום טוב באמצע. השחורים, בני גזעי, הם הנחותים ביותר, שלב אחד בלבד מעל הקוף.”

מעגל אנשים רעבים חיכו על הרצפה בחדרו של לאוו’נגה, התפריט הקבוע נטוע במרכז, נזיד בשר עשיר וממליגה חמימה. לאחר הארוחה יצאנו בקבוצה גדולה לכיוון הדיסקוטק. היה זה מבנה בטון חד קומתי רחב. מוסיקה רועשת בקעה מהכניסה, Arrested-Development , צו האופנה האחרונה. פרצנו פנימה והתחלנו לרקוד.

סטודנטים רבים גדשו את המקום והקנו לו תחושה נינוחה ועממית, שונה בתכלית השינוי מהאווירה שבבתי המלון. רקדנו, צחקנו ושתינו ללא הכרה; עוד בירה, עוד שוט של וודקה, עוד מכל הבא ליד. החדר התחיל להסתחרר, אגם האלכוהול שבמוחי לכוד במערבולת. נפרדתי מהקבוצה והתיישבתי בפינת המבנה, נתמך בבקבוק בירה שאחזתי בידי. לא חלפה דקה ובחור עם חזות מזרח תיכונית התקרב אליי.

“אחד החברים שלך סיפר שאתה מישראל.” הוא דיבר אנגלית במבטא ערבי.

“אכן, כן.”

“אני מפלשתין.”

“Our Enemy,” חייכתי והוא קימט את מצחו.

“סליחה?”

“סתם בדיחה פרטית.”

הבחור לא צחק אבל גם לא הלך. הוא התיישב לידי.

“למה אתם יורים בבני עמי?” שאל בקול שדרש מענה.

“תגדיר לי אתם. אני, כפי שאתה רואה, לא יורה כרגע באף אחד.”

“אבל אנחנו רק זורקים אבנים.”

“אבנים,” חזרתי על דבריו, ראשי מהנהן לקצב השיר

‘Give A Man a Fish’.
“רק אבנים,” הוא שב והדגיש. התאפקתי מלחייך. כשהוא אמר אבנים זה נשמע תמים, כמעט לא מזיק, כה לא מאפיין את מטחי הבלאטות שזכרתי מעופפות בכיוון ראשי.


“אז אולי תפסיקו לזרוק אבנים?” הצעתי.

“אבל אנחנו רק זורקים אבנים,” הוא התעקש. ניסיתי לגרור את השיחה למקומות אחרים אבל ללא הועיל. הבחור, כמו מחט של תקליט שרוט, רק חזר שוב ושוב על המשפט הסתום.

“אבל אנחנו רק זורקים אבנים.”

מסביבו התחילה להתגבש קבוצת מזרח תיכונים שירו לעברי מבטים לא נעימים. אחיזתי התהדקה סביב בקבוק הבירה, סופר את מספר היריבים, את מיקומם, מתכנן מי הולך לחטוף ראשון ובכלל, איך יוצאים מהמצב עם כמה שפחות חבורות…

“הכל בסדר, גדי?” שמעתי את קולו של לאוו’נגה מאחור. הצצתי לעברו, נושם לרווחה כשזיהיתי את כל הצוות האפריקאי עומד מסביבו. הבחור התרומם מכיסאו וגם אני הזדקפתי, פנים מול פנים, הוא בראש קבוצת הערבים עם החולצות התחובות במכנסיים, אני, לבנבן שיכור בראש קבוצת אפריקאים עם שרשראות זהב נוצצות.

“אבל אנחנו רק זורקים אבנים,” הבחור שוב פלט את משפט המחץ והתרחק מהמקום.

המוסיקה המשיכה לנגן אבל לי התקלקל מצב הרוח.

“בואי נלך,” אמרתי לטסה.

“קדימה,” היא פיהקה. “אני קרועה.”

נפרדנו מהחברה ויצאנו מהדיסקוטק, טסה תומכת בגופי המתנדנד. פסענו לעבר קבוצת המוניות שחיכתה בקרן הרחוב. נכנסנו לאחת הצהובות ומסרנו את המען, מקווים לנחור עד שנגיע אל מגורי הרופאים. אבל כמובן שזה לא עמד להיות כל כך פשוט.

“תראי את המונה,” לחשתי לטסה, “הוא לא איפס אותו.”

היה זה טריק זול וקבוע של נהגי המוניות הצהובות בבייג’ינג, לא לאפס את המונה אחרי הנסיעה הקודמת ולהנחית את התשלום המצטבר על הלקוח הבא. לפי החוק, היה על הנהג לאפס את המונה עם כניסת הלקוח לרכב, דבר שהקנה לנוסע את עשרת הקילומטרים הראשונים במחיר קבוע של 10 רמינבי.

“תפסיק,” היא בקשה. “אין לי כוח לפראנויה שלך.”

“איזה פראנויה? הוא הולך לקרוע לנו את הצורה.”

לא הספקתי לסיים את המשפט והמונה אכן התחלף, המחיר מקפץ בקצב מסחרר.

“אמרתי לך!”

“די, גדי, אני עייפה. תתעלם, זה לא כל כך יקר.”

“לא יקר? זו גנבה לאור יום!”

“תפסיק כבר,” היא ניסתה להרגיע אבל אני כבר הייתי בסרט אחר.

“מאיו! מאיו!” צרחתי על הנהג והצבעתי על המונה. הוא צרח בחזרה, בסינית כמובן, והויכוח חסר התוחלת התלהט. לבסוף הוא עצר את הרכב בחריקת בלמים והורה לנו להישפך החוצה. בעטתי ברכב, הוא קילל ולחץ על דוושת הגז, ממסך אותנו בעשן לפני שנעלם.

“אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך,” חרקה טסה בשיניה.

“לא מרוצה אבל גם לא מרגיש רע במיוחד. נלחמתי בשחיתות.”

“איך? בזה שצעקת, מאיו? מאיו, אם לא זכור לך זה – אין לי.”

“אז?”

“אז הוא הבין שאין לך כסף וזרק אותנו החוצה. אדיוט שכמותך, בפעם הבאה שאתה מחליט להילחם בשחיתות תלמד עוד מילה או שתיים ולו רק בשביל שיבינו אותך.”

“טוב, תרגעי. אני קצת שיכור.”

“תרגעי? השעה שתים עשרה בלילה ואנחנו פה על האוטוסטראדה, לפחות שעה הליכה מהמגורים.”

“שעה זה לא כל כך נורא.”

“מה אתה אומר? נראה אותך הולך שעה בנעלי עקב.”

“חכי ותראי, את עוד תצחקי כשנגיע לחדר.”

מסתבר ששנינו טעינו. ההליכה לא ארכה שעה אלא שעתיים ומצב רוחה לא השתפר אלא החמיר בסיומו של המסע.

הפרק הקודם  הפרק הבא

Comments are closed.