16

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מגיע לשיעור אייקידו באשראם – מעשה הגורר אחריו החלטות דרמטיות

 

 

לא הגעתי לטקס הכניסה לאשראם. הערב הוקדש לאריזת חפצינו ולסידורים לקראת העזיבה המתוכננת. את צחי פגשתי בחטף בצהריים. הודעתי לו על החלטתי והזמנתי אותו ואת אמילי למסיבת פרידה בחדרנו.

"מסיבת פרידה?"

"משהו צנוע. נשתה כמה בירות ונראה סרט. שום דבר מיוחד."

"סרט? איזה סרט? אתה יודע שאני חולה על סרטים."

"'בלתי נסלח' של קלינט איסטווד. מערבון חדש. ראית כבר?"

"לא, לא ראיתי אבל אני מאוד רוצה לראות. אני מת על קלינט."

"מצויין. מחר בערב, שבע?"

"קבענו."

פניה של אבהטי נפלו כששמעה שאנו עומדים לעזוב.

"החדר לא טוב?" שאלה. "משהו שאמרתי? זה בגלל צ'אנד? תגידו את האמת, זה בגלל צ'אנד, נכון? אני מאוד מצטערת, לא ידעתי שהוא יתנהג כמו חזיר…"

"החדר מצויין, פיך הפיק רק מרגליות וצ'אנד הוא בחור לא מזיק ואף משעשע בסך הכל," אמרתי בחיוך מרגיע. "הכל בסדר, אבהטי, פשוט הגיע הזמן להמשיך בדרכנו."

"סתם ככה?"

תוכחה ואכזבה מילאו את קריאתה של אבהטי שסובבה את גבה אלינו ובמשך מספר שעות התעלמה מקיומנו, מסתפקת במבטים חטופים ופגועים ששלחה לעברנו כל אימת שחלפנו על פניה. לקראת שעת השינה החלה לחזור לעצמה, הזמינה אותנו לתה עשבים חזק ושוחחה עימנו עד השעות הקטנות של הלילה.


למחרת, בדיוק בשבע בערב, התייצבו צחי ואמילי בפתח ביתה של אבהטי. התחבקנו, החלפנו כמה מילים והתקדמנו לעבר חדר השינה, עוצרים לשניה ליד המטבח, שם חיכתה טסה עם הבירות.

"אני רואה שאתם כבר ארוזים ומוכנים להמשך המסע," צחי הצביע על התיקים שעמדו בכניסה לחדרנו.

"למען האמת נשאר עוד דבר אחד לעשות," אמרתי ושלפתי ערימת שטרות מכיסי. ספרתי אלף רופי והגשתי לצחי. "בבקשה, תספור."

הוא ציחקק והניע ראשו לשלילה.

"שמור את הכסף שלך." אמר.

"למה?"

"לא רוצה אותו."

הוא קפץ מעל המזרן שחצה את חלל החדר והתיישב על אחת הכריות שהנחתי על הרצפה. התיישבתי לצידו.

"קח את הכסף," דרשתי. "התערבות זאת התערבות!"


"בעולם שלך, גדי. בעולם שלי מותר לוותר על התערבויות."

"בעולם שלי אין בעיה לקחת את הכסף שלך," התערבה טסה ואמילי, שהשתרעה על המזרן לצידה, ציחקקה בקלילות. "אתה יכול לתת לי את כספי הזכיה של צחי אם זה יעשה לך טוב,"המשיכה . "אני מוכנה לעשות את ההקרבה הזאת למענך."

"את מה שהייתי חייב לך כבר קיבלת אתמול," הזכרתי לה.

"מוכנה לקחת עוד."

"חמדנית קטנה שלי," נאנחתי ורכנתי לעבר מכשיר הוידאו.

"שנצפה בסרט?" הצעתי. "לפני שהאנרגיות בחדר יהפכו לשליליות."

"בבקשה."

לחצתי על מתג ההפעלה והתרווחתי לאחור. שקט השתרר בחדר, העיניים ננעצו במסך.

"זהו זה," לחש צחי כשפרסומות החלו לשטוף את המרקע. "הערב האחרון שלכם בפונה."

"כן," חייכתי. "צריך להמשיך ולזרום הלאה. גואה מחכה."

"לזרום הלאה, אהבתי את זה. אז איך אתה מסכם את השהייה שלך פה?"

"מעניינת ומאירת עיניים," אמרתי לאחר מחשבה קצרה. "למדתי המון על עצמי."

"אני חושב שאתה האדם היחיד שפגשתי בפונה שלמד כל כך הרבה מבלי להצטרף לאשראם."


"שכמעט והצטרף לאשראם."

"אולי תשתקו כבר שניכם?" קטעה טסה את השיחה. "הסרט מתחיל ואנחנו לא שומעות שום דבר."

"סליחה," אמרתי ועיני חלפו על אמילי וצחי.

"מעניין מתי נפגש שוב, אם בכלל," חשבתי לפני שעברתי להתמקד במסך.

*

חוף ארמבול שבגואה בורך בחולות זהובים, מפרצים מנוקדים בסלעים משוננים המזדקרים בדרמטיות מתוך המים ואגם מים מתוקים שגבולותיו כמעט ונושקים למי הים הכחול. בשיא העונה, סביב חודש ינואר, כשמזג האוויר נוח יחסית, המה המקום מטיילים שנהרו אל גואה מכול קצוות תבל, נמשכים אל הדי מוסיקת הטכנו הרועמת ואל שפע הסמים. בחודש אוגוסט, לעומת זאת, כשהשמש קפחה על הראשים במלוא עוצמתה והמונסונים שטפו את החופים בממטרים עזים, המקום היה כמעט שומם.


"הולך לרדת מונסון," אמרה טסה שישבה לצידי על שמיכה צבעונית שקנינו בג'ייפור.

"כמה זמן יש לנו?" שאלתי מבלי להרים את עיני מהספר שהיה פרוס על קרסולי.

"מקסימום עשרים דקות."

"מקסימום עשרים? מה זה אומר? חמש עשרה דקות? חמש דקות? דקה? את לא יכולה להיות קצת יותר ספציפית?"

"למה שלא תחליט בעצמך? תרים את הראש ותסתכל אם אתה כזה מומחה."

"נראה שאין ברירה," גנחתי והבטתי אל השמים שנפרשו מעל הים, בוחן את העננים השחורים שנעו בכבדות לכיווננו מקו האופק, מנסה להעריך את מהירותם והזמן שיקח להם לכסות את המרחק.

"לפחות חצי שעה," אמרתי לבסוף.

"חצי שעה? ומה זה אומר, לכל הרוחות? שלושים וחמש דקות? ארבעים דקות? שעה? אתה לא יכול להיות קצת יותר ספציפי?"

"זה אומר שיש לי יותר מעשרים דקות להמשיך לקרוא בספר מבלי לדאוג שיירטב."

טסה חרקה בשיניה אך לפני שהספיקה לענות, החריד צחוק רועם את הדממה שסביבנו. הפניתי את ראשי בחדות אל כיוון הרעש, עיני נפערות למראה המחזה הסוריאליסטי שנגלה לעינינו. צחי ואמילי, עירומים כביום היוולדם כשרק כובע לראשם, משקפי שמש לעיניהם, סנדלים לרגליהם ותיקים בידיהם, התקדמו לעברנו מכיוון האגם.

"גדי, טסה" קרא צחי תוך שהוא מנופף בידיו. "בואו, תביאו חיבוק."

למרות השמחה שמילאה את ליבי חשתי זעזוע עמוק מהמחשבה על קרבה גופנית יתרה. ההרגשה הקשה החמירה כשהשניים נעמדו לצד השמיכה, שערות ערווה בגובה העיניים סוככות על ראשינו מפני השמש החמה. קפצנו לרגלינו בתזמון מושלם, לשניה עומדים חסרי ישע כשהשניים העניקו לנו חיבוקים עזים במיוחד.

"איזה אנרגיות!" צעק צחי. "היקום שוב סידר לנו פגישה."

סוף

הפרק הקודם

02/09/2012

גדי שור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.