תקציר הפרק הקודם: יום המתחיל בפעלולי המחט של פו טייפו ומסתיים בריב עם פלשתינאים ונהג מונית.
בשעה שמונה ורבע בדיוק צעדתי בנחישות דרך שערי המרפאה. חלפתי במעבר, מחייך לאטף שנאבק בערימה של סדינים, מהדק את אחיזתי בספר שבידי וממשיך הישר אל מכתבתו של פו טייפו. מר לי, שישב לצד המכתבה, הרים את עיניו, הנהן וחזר לקרוא בעיתון שלפניו. התיישבתי לצידו, עיניי על הרופא, ידיי לופתות את הספר כאילו אצורים בו סודות החיים.
פו טייפו היה עסוק באחת המגירות, ידיו מוציאות, מכניסות ומזיזות חפצים במרץ. משסיים הרים את ראשו.
"מה אתה מסתכל עליי כמו טיגריס על טרף?" הוא שאל, מר לי ממהר לתרגם. "מה בדיוק אתה זומם?"
"אני חושב שיש לי את הנקודות היומיות," אמרתי בחיוך, מניח את הספר על השולחן ושולף מתוכו דף נייר מקומט.
פו בחן אותי בהבעה משועשעת.
"שוב? אני מבין שעבדת על זה כל הלילה?"
"מה הסגיר אותי?" השתאתי.
"אולי השילוב של עיניים אדומות עם פרצוף נפוח?" אמר לי בעוד פו מצחקק להנאתו. פו אמר כמה מילים והצביע עליי. ידעתי מה בתפריט, אותה בדיחה עתיקה שכבר הצמיחה זקן, זנב וקרניים.
"פו טייפו אומר שכושר האבחנה שלי משתפר," המשיך לי בפנים סמוקים. "בניגוד ליהודי הגאון שמבזבז את הזמן שלו על שטויות."
פו צחק, אטף הצטרף, לי חייך בביישנות. בדיחת ה'יהודי הגאון' כבר מזמן הפכה משעשוע למטרד מעיק, אך הפעם פו טייפו לא הצליח לערער את שלוות נפשי. המשכתי לחייך, מתעלם מהציחקוקים.
"אתה נראה מאוד בטוח בעצמך," העיר פו טייפו.
"הרבה יותר מהפעמים הקודמות."
"טוב," חייך פו ושילב אצבעות על כרסו בנינוחות. "עכשיו נשאר רק לחכות לחולה הראשון."
אטף ,לי ופו שוחחו בסינית בעוד אני מביט בדלת ובשעון לסרוגין. כדי לעמוד כנגד העייפות שאיימה להכריע אותי, הכרחתי את עצמי לשבת זקוף; פותח וסוגר את כפות ידיי, רגליי מתופפות בעצבנות על הרצפה.
ימים רבים עברו עליי בנסיונות לגלות את שיטתו של פו טייפו. הייתי קרוב, בזאת הייתי בטוח, כה משוכנע שכבר פעמיים הגעתי למרפאה, קורן מאושר והצהרתי על פענוח התעלומה.
"גאון בצרות," העיר פו לאחר שהתבדיתי וישבתי אבל וחפוי ראש. נראה שכל מאמצי נידונו לכישלון ולבסוף אמרתי נואש, מחליט לוותר על המחקר ולהתרכז, כפי שפו דרש, בפיתוח התחושה.
"זהו, אין לי כוח יותר," הודעתי לטסה ודחפתי את הספרים והרשימות שנחו על השולחן, מרחיק אותם ממני ככל שניתן. "אני מפסיק עם השטות הזאת ומתרכז בעיקר."
טסה בחנה אותי במבט מהורהר.
"לא אופיני לך לוותר," היא אמרה לבסוף. "למה שלא תשלב בין השניים? תתמקד בעיקר ותמשיך לחקור?"
היא המשיכה בשיחת המוטיבציה אך לא הקשבתי יותר. מילה אחת בדבריה מילאה את תודעתי, מהדהדת בקולניות בראשי.
שילוב! המילה צעקה מבפנים, משחררת צרור מחשבות ואת שאלת השאלות:
ומה אם שיטתו של הדוקטור היא בעצם שילוב של כמה שיטות?
המחשבה התנגשה עם הנחת היסוד שלי מכיוון שעד אותו רגע הייתי משוכנע שפו טייפו, בהיותו מטפל מסורתי, בחר את נקודותיו על סמך שיטה ספציפית, שיטה בעלת מתודיקה ופילוסופיה יחודית ולא שילוב של אלמנטים ממקורת שונים.
"מה אתה עושה?" שאלה טסה כשגרפתי חזרה את הספרים והרשימות.
"משלב," עניתי בעודי עובר על רשימת הנקודות שפו טייפו בחר בימים האחרונים. עבדתי בשיטתיות, מקדיש לכל יום עמוד מיוחד. בחלקו העליון של הדף רשמתי את נקודותיו של פו כשמתחתיהן הצבתי את הנקודות הנבחרות של כל שיטה שהכרתי. שעות עברו, הלילה התקצר, אך לא פסקתי עד שסיימתי לרשום את הנקודות של כל יום ויום.
משם המשכתי בחיפוש התאמה בין נקודותיו של פו ובין נקודות השיטות. התוצאות לא אחרו לבוא, תבנית פעולה צצה ועולה מתוך ערימות הכתובים.
"כל כך פשוט," לחשתי ושיפשפתי את עיניי. "בסך הכל שילוב של שתי שיטות."
נעמדתי וקולות פיקוק נשמעו מגבי. שפשפתי את עיניי וצעדתי לעבר החלון, מביט באור השמש שהחל לצבוע את שחור השמיים בכחול. שעון הקיר הראה חמש בבוקר.
"תסיים עם זה," אמרתי לעצמי בפיהוק. "תמצא את הנקודות של היום ולך לישון."
השעה הייתה חמש וחצי כשהנחתי לבסוף את ראשי על הכר, מנמם לשעה ואז קופץ מהמיטה, מוכן ומזומן להראות את ממצאי, למרות העייפות ששלטה בכל רמח איברי…
ההמתנה לחולה הראשון מרטה את עצבי. שוב העברתי את מבטי מהשעון לדלת, בוחן לשניה את פו טייפו והחברה. פיהקתי, עצמתי עיניים ונשמתי עמוקות, מנסה להזרים קצת אנרגיה בעצמותי התשושות. בחשכה שמאחורי העפעפיים הסגורים מצאתי שלווה, מקשיב לקצב הלב, מתרכז בנשימה. נקודות אור רחוקות הבליחו מולי ככוכבים בשמי לילה כהים, מאירות את עולמי הפנימי. במהרה, קווים זוהרים בלבן נמתחו בין גרמי השמיים, מציירים חיות, אנשים, יוצרים דיאגרמות ומשוואות שעליהן שמות הנקודות.
הבטתי בחזיון, מזהה תבניות, קורא ברשומות כשלפתע הכל התעוות והיקום החל לרטוט בפרצי צחוק קצרים.
"בוקר טוב," שמעתי את קולו של פו טייפו ופקחתי את עיניי, מביט היישר בחיוכו הרחב. "צר לי להפריע לך," הוא המשיך, "אבל יש לנו חולה. מוכן לבדוק את הנקודות?"
"בודאי."
כנהוג בפעמים הקודמות, מסרתי את רשימותי לאטף. כל נקודה שפו יידקור אטף יכתוב ולבסוף נשווה את התוצאות. ליבי הלם בעוז כשפו החל בטיפול, מכפיל את קצב פעימותיו כשהרופא סיים עם הנקודות היחודיות למחלת החולה ועבר לנקודות היומיות. פו קרא בשמה של כל נקודה שדקר ואטף רשם, הזמן חולף באיטיות, השניות כמו דקות ושעות. פו נעץ את המחט בנקודה האחרונה והסתובב לעברי.
"קדימה אטף," הוא הורה. "תשווה את הנקודות." פו טייפו המשיך להביט בי בעוד אטף עובר על הרשימה.
"אותן נקודות בדיוק!" אטף הכריז לאחר דקה ארוכה ופניי קרנו מאושר. פו טייפו חייך בחזרה.
"יופי גאון שלי," הוא אמר. "מאושר?"
"אין לך מושג."
"מצויין, ומה עכשיו?"
"עכשיו?"
"מה תעשה עכשיו? פתרת את התעלומה, מה הלאה?"
"חזרה לשיגרה," הסתרתי פיהוק עם כף היד. "מה עוד נשאר?"
"עוד נראה מה נשאר ממך," פו צחקק. "אתה נראה גמור מעייפות. מזל שיש לך לחיים לתמוך בעיניים הכבדות והאדומות שלך."
באמת לא היה קל להמשיך בשיגרת היום. ליאות מכבידה החלה חודרת במתינות לעצמותי, נספגת בבשר, מרוקנת אותי מאנרגית ההתרגשות והמתיחות שקודם רחשה והסתחררה בי כבתוך מייבש כביסה. נעתי כרוח רפאים במרפאה, דוקר בחוסר חשק, לא מתקשר, מקשיב לסיפוריו של פו טייפו וצובט את ירכי בכדי להישאר ער.
עמדתי במשימות למרות הקשיים, בועת האופוריה של הצלחתי מדרבנת אותי קדימה, נלחמת בדרישתו של הגוף למנוחה. מפיחה בי חיים.
בסיום היום גררתי את עצמי החוצה ושירכתי את דרכי במורד המדרגות. וו'אנג טייפו עמד ליד כתלי בית החולים ועישן סיגריה.
"גדי," הוא חייך בלבביות. "מזמן לא התראנו, מה שלומך?"
"כמו אחד שקירות היכו בו בחזרה," חייכתי בעמימות. "אבל אי אפשר להתלונן, אני מרגיש נפלא."
"לפחות מצב הרוח טוב. מה השמחה?"
סיפרתי לו על מציאת שיטתו של פו טייפו והוא הקשיב בעניין.
"באמת?" הוא שאל בספקנות כשסיימתי. "ואיך עשית את זה אם יותר לי לשאול."
סיפרתי לו על כל התהליך, לא מחסיר את הדרמה, תחושת הייאוש וההברקה של ליל אמש.
"שילוב של שתי שיטות," וו'אנג טייפו גיחך בביטול. "באמת? האם פו טייפו ידע על המחקר שלך?"
"כמובן."
"כמובן? נו, טוב, שיהיה."
"מה זאת אומרת?" שאלתי בחשדנות.
"סתם. שום דבר."
"וו'אנג, בבקשה!"
וו'אנג סגר בשפתיו הבשרניות על הסיגריה, שואב עשן, הקצה הבוער צובט את הפילטר. הוא זרק את הבדל לקרקע ומעך אותו.
"בזמן לימודי באוניברסיטה," הוא אמר מתוך מסך עשן, "הוטלו עלינו משימות שמטרתן להרחיב ולהעשיר את יכולתנו. המשימות היו קשות ומורכבות."
"אני לא מבין את הקשר."
"חלק מהמשימות עסקו בשיטותיהם של מאסטרים באקופנטורה, של מטפלים שנתנו את מגעם האישי לאומנות. אחת מאותן משימות הייתה למצוא את שיטתו של פו טייפו לדיקור היומי. הייתה זו משימה שהדירה שינה מעיני כולנו."
וו'אנג בחן אותי בחיוך, כמחכה למוצא פי.
"והצלחתם?" שאלתי בקול חנוק.
"איזה הצלחנו? במשך ימים ושבועות עברנו על כל השיטות המוכרות, משלבים, משנים, לוקחים בחשבון גורמים חיצוניים, עוברים על כל ספרי ההיסטוריה. לא היה תחום שלא כיסינו אך ללא הועיל."
"אני עדיין לא מבין," קימטתי את מצחי.
"זה מאוד פשוט," וו'אנג נאנח. "אם באמת הצלחת לגלות את השיטה של פו, יהיה שווה גם לבדוק למה הוא אפשר לך למצוא אותה."
*
כעסתי על וו'אנג טייפו ועל הדרך בה התייחס בביטול למאמצי ולהצלחותיי. ייחסתי זאת למירמור ולתיסכול, שמנסיוני, היוו כוח מניע אצל הדוקטור. ואולם, למרות הסתייגותי, לא יכולתי להתעלם מהמשמעות של מילותיו. הספקות כירסמו בי, מגרשים כל ודאות ומנוחה, דורשים מענה לשאלות שהציב וו'אנג.
"מה זאת אומרת, 'הוא נתן לך לגלות את השיטה'?" חקרה טסה.
"זאת אומרת שהוא חשף בפניי את דרכיו במתכוון."
"מאיזה מניע?"
"זה בדיוק מה ששאל וואנג טייפו," הנהנתי. "אבל אותי יותר מעניין מה שמשתמע מכל זה."
"כלומר?"
"שתוכן הפיתרון אליו הגעתי מוטל בספק. וו'אנג טוען שהשיטה שאני מצאתי פשטנית עד מאוד יחסית לשיטה המורכבת שהוא מכיר."
"אבל המשמעות של דברייך קצת מטורפת, לא?" חזרה טסה לנושא הדיון הראשוני. "מדוע שפו טייפו יערים עלייך?"
"יש לי חשדות בנושא."
"קונספירציה?" היא חייכה.
"דווקא לא. אם הוא מערים עליי הרי זה נעשה בכדי לנווט אותי למה שהוא מכנה: 'העיקר'. מהרגע שפתחתי בחקר שיטתו הוא ניסה לאמר לי שהדבר חסר תוחלת. 'תתמקד בעיקר, בפיתוח התחושה', הוא דרש אבל אני לא הקשבתי."
טסה הנהנה תוך תנועה אל המטבח. היא חזרה עם שני בקבוקי בירה. לקחנו כמה לגימות והתבוננו דרך החלון ברחוב הגועש.
"יש דרך לבדוק אם פו טייפו באמת הערים עלייך," היא אמרה לבסוף.
"איך?"
"להערים עליו בחזרה. לבצע מעקב אחר נקודותיו המיוחדות אך מבלי לחשוף את מעשיך. כך תוכל לבדוק אם יש אמת בדבריו של וו'אנג."
"כנראה שזאת הדרך היחידה," הסכמתי.
אותו ערב חישבתי את הנקודות היומית ליום הבא, משנן את שמן ואת מיקומן עד שיכולתי לדמות אותן בעיני רוחי ללא כל מאמץ. למחרת הגעתי למרפאה רענן ושופע חיוכים.
"אז מה הנקודות היומיות?" חקר פו כשהגענו לחולה הראשון.
"לא יודע," היתממתי. "מעכשיו אני מתמקד בעיקר."
פו טייפו בחן אותי במבט מהורהר.
"בחירה טובה," הוא אמר לבסוף, שולף מחט מהכרית שאטף אחז. הוא דקר בעוד אני משתדל להראות לא מתעניין. לשמחתי, היו אלו אותן הנקודות שבחרתי בליל אמש.
"פו טייפו נאמן לשיטה שמצאתי," אמרתי לטסה בעוד אנו זוללים ערימה של אטריות במסעדה של לין. "כמו שחשבתי, וו'אנג הוא סתם פראנואיד."
"חכה לפני שאתה מחליט," היא אמרה. "אם הוא באמת ערמומי הוא לא יחשוף את האמת מייד, לא לפני שהוא בטוח שהפסקת להתעניין."
ימים עברו וכל הבדיקות שביצעתי היו מוצלחות – הנקודות נשארו זהות. הגעתי למסקנה כי הנחותיי היו נכונות ככלות הכל ובהדרגה איבדתי עניין בנושא. לאחר כשבוע של מעקב הפסקתי לחשב את הנקודות ובוודאי הייתי שוכח מכל העניין לולא טסה שהעלתה אותו שוב בוקר אחד.
"מה הטעם לבדיקה חוזרת?" התלוננתי.
"בגלל שסביר להניח שפו טייפו כבר לא חושד בכלום," היא ציינה. "הרי גם אתה איבדת עניין."
עשיתי כמצוותה ובערב שבתי הביתה עם הרשימה. חישבתי את הנקודות לפי שיטת השילוב ובחנתי את התוצאה.
"אז?" טסה אמרה. "מה אתה יושב ובוהה בעיני עגל?"
הבטתי בה ללא אומר, מסננן קללות בלחישה.
"נו גדי, תגיד משהו."
"המנוול," לחשתי בגרון ניחר.
"מה אמרת?"
"המנוול שינה את השיטה."
סגור לתגובות