18

 

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מגלה את שיטת הדיקור הסודית של פו טייפו. או כך הוא לפחות חושב…

 

 

חודשיים וחצי עברו מאז שנחתנו בבייג'ינג ודבר לא השתנה בשיגרת יומנו או בסביבתנו. הלימודים עדיין היו אינטנסיביים ומשביעי רצון, חיי החברה עשירים ומגוונים, המחייה זולה בצורה מגוכחת והאוכל טעים כתמיד. בקיצור, בייג'ינג הייתה אותה הבייג'ינג שפגשנו ביומנו הראשון בעיר.

ואולם, משהו השתבש בדרך בה חווינו את הוויית החיים הסינית, שוני תחושתי שהעכיר את האווירה ובהדרגה הפך את הימים לבלתי נסבלים. כנראה ששורש הבעיה היה נעוץ בהפיכתנו לחלק אורגני ממרקם החיים המקומי. לא עוד תיירים המתבוננים בעולם דרך עדשת המצלמה, לא עוד חיצונים הנהנים מברכת הריחוק בתוך בועת חוסר הנגישות.


"הם מוציאים אותי מדעתי," התוודתי בפני בראד בחדרו בקולג'. "שום דבר לא הולך פה בלי התמודדות והכל נמדד רק בכסף. אני אומר לך, לא ירחק היום והם יגבו מס נשימה."

בראד בחן אותי לרגע, אצבעותיו מתופפות על השולחן.

"חשבתי שכבר מזמן הבנת שפה לא תמצא קונפוציאניזם או קומוניזם שיוויוני," הוא אמר. "הגעת לסין בתקופה של שינוי כלכלי בעל השלכות מרחיקות לכת בכל המישורים."

"חתיכת שינוי," הנהנתי. "מעבר מקומוניזם לקפיטליזם חזירי במהירות של מליון קילומטר לשניה."

"מנהיג המפלגה, ג'יאנג-דה-מין, יחלוק על דעתך. לדבריו, השינוי שעובר על סין הוא רק קוסמטי, חיצוני, לא משהו שיפגע באושיות התרבות הסינית והקומוניזם הנאור שלה. ג'אנג-דה-מינג מדמה את סין לתפוז שכרגע משנה את קליפתו בעוד התוכן נשאר טעים ועסיסי."


"אולי זה נראה כמו תפוז ומריח כמו תפוז אבל בעצם זה חוש-חש, פרי דמויי תפוז המאופיין בקליפה קשה וטעם מבחיל. שלא תבין אותי לא נכון, בראד, אני יכול להעריך את השינוי שהם עוברים. הבעיה שאני כבר לא משוכנע שבא לי להיות חלק ממנו."

"ומה עם הלימודים?"

"כבר ספגתי פה חומר לימוד שיכול להעסיק אותי שנים ארוכות ויש מורים טובים לכל התחומים גם מחוץ לסין. לעניות דעתי, אין שום הכרח להמשיך ולהישאר דווקא פה."

בראד חייך בעודו שולף סיגריה מקופסת פח מעוטרת. הוא הצית אותה עם זיפו כסופה ולקח עשן עמוק לריאות.

"שום דבר לא מחזיק אותך פה, גדי," הוא נשף. "אם לא טוב לך אז תעזוב."

"זה לא כל כך פשוט. אני לא הולך לעזוב בלי טסה וטסה עדיין לא מוכנה לעזוב."

"דיברת על זה איתה?"

"לא ממש. אתה מבין, היא באמצע תהליך בעל חשיבות עליונה בלימודיה. עזיבה בשלב הזה תהיה טרגדיה מבחינתה."

"ואיך היא מסתדרת עם המקומיים? גם היא סובלת כמוך?"

"אצלה זה אחרת," נאנחתי. "המציאות שלה שונה. רוב היום היא נמצאת בבית או עם מר וו'אנג. היא מציירת, בעולם משלה, עולם האומנות משולל הדאגות. על פי רוב היא לא צריכה להתמודד עם הדברים שקורים מסביב."

"אז אצלה הכל בסדר."

"לא הייתי מגדיר את זה כך. טסה, למרות הבידוד שלה, סובלת לא פחות כשהיא מתחככת במקומיים. אתה יודע שכמעט כל יציאה לקניות מלווה בריב? מסתבר ששנינו כבר התעייפנו מגסות הרוח, ההתעלמויות והרמאויות של זבני בייג'ינג."

"מה אני אגיד לך," הנהן בראד, ידו ממעכת את הסיגריה על השולחן. "מקווה שטסה תסיים את התהליך כמה שיותר מהר ושתוכלו להסתלק מפה בהקדם האפשרי."

"גם אני מקווה."

בראד נשען לאחור על מסעד כסאו ובחן אותי זמן מה.

"מה?" קימטתי את מצחי.

"תחייך!" בראד ציחקק. "תראה איך אתה נראה. נהיית כבד כמו איזה תחת של פרה. סין היא אותה סין, גדי, כלום לא השתנה חוץ מזה שאתה פשוט איבדת את חוש ההומור שלך."


"זה אף פעם לא היה ממש מצחיק," נשפתי בכבדות. "וזה הופך למעציב מיום ליום, ממש על גבול הטרגי."

בראד הניד ראשו מצד לצד.

"זה עדיין אירוני," פסק. "אתה פשוט החלטת להתעלם מהצד המגוחך של כל העניין." הוא הביט בשעונו וקפץ לרגליו. "בוא נלך. השיעור מתחיל בעוד חצי שעה."

"אתה בא?" שאלתי בתמיהה ובראד צחק.

"מה חשבת?" הוא אמר. "את המחזה הזה אני לא הולך להפסיד בעד שום הון שבעולם."

*

הייתה זו שעת צהריים והשמש יקדה בעוז במרכז השמיים, מכה ללא רחם בראשינו ומלהיטה את אוויר העולם. בעודנו ועדים, תיחקר אותי בראד אודות תוכנית הלימודים החדשה שלי.

"מספר שעות הלימודים נשאר כשהיה," הסברתי. "פשוט שיניתי את המינונים. את השהייה במרפאה קיצרתי ואני עוזב בצהריים, זונח את השעות בהן תנועת החולים במרפאה מינימלית. מילאתי את הזמן הפנוי בעוד שיעור בבית הספר לוו'שו. עכשיו אני מבלה שלוש שעות בבית החולים ושש בוו'שו."

"שש שעות של סאנדא עם מאו סיפו?"

"תלוי ביום. יש ימים בהם מגיעים שוטרים ואנשי צבא לאימוני קרבות ואני מצטרף אליהם, ויש ימים בהם אני מתאמן עם מאו סיפו ביחידות או עם יאו. היום זו הפעם הראשונה בה מאו סיפו יעדר מהשיעור ויאו יקח פיקוד. יאו מאוד נרגש מכך ויש לי חשש כבד שהוא מתכנן להפוך אותי לג'קי צ'אן הישראלי."


"בשביל זה אני פה," חייך בראד. "תראה, הבאתי אפילו חטיף לאכול בזמן השיעור."

"מקווה שאני אשאר בחיים. הסברתי לו מספר פעמים שאני רחוק מלהיות אקרובט גדול אבל הוא מתלהב ולא מקשיב."

יאו חיכה לי על המזרן כשלידו שני עוזרי מדריך צעירים. האולם היה חם ומחניק.

"אני מזיע והאימון עוד לא התחיל," לחשתי לבראד.

"אתה מזיע מפחד," הוא ציחקק.

עליתי למזרון והתחלנו בחימום שהיה שונה תכלית השינוי מזה שהכרתי. הרבה יותר תרגילי מתיחה ותנועה אומנותית. בסוף החימום העמיד יאו את כולנו על הראש, הרגליים צמודות לקיר.

"צוואר חזק מאוד חשוב," הוא הסביר. "גם לחלק מתרגילי האקרובטיקה ובמיוחד כשנופלים לא טוב."

תרגול העמידה על הראש ערך רבע שעה, לפי שעונו של בראד, בערך ארבע עשרה דקות יותר ממה שציפיתי. הדם פעם בחזקה בתוך גלגלתי כשסיימנו, הכתפיים ניצבות לצידי האזניים, מעוררות בי חשש שאולי הצוואר נמס אל תוך הגוף ונעלם.


קולות פקיקה עזים נשמעו כשהכתפיים החלו להישמט ולחשוף את הצוואר הדואב. חשתי אותו עם אצבעותי, סופר את החוליות, מוודא שכולן נוכחות.

"מצויין," חייך יאו כשהתאוששתי ומיד פצח בסידרת סלטות חזיתיות כשהראש והידיים משמשים כבסיס לתנועה. הוא נעמד על הראש ושלח את רגליו קדימה כשגבו מקושת, נוחת כחתול על כפות הרגליים ומיד ממשיך בתנועה, גוהר לפנים, עומד על הראש וחוזר חלילה.

"עכשיו תורך," אמר יאו. הנהנתי, ידי מעסות את הצוואר.

שני עוזרי המדריך נעמדו לתמוך בי כשהתחלתי בתנועה, אחד מימין ואחד משמאל, ידיהם ניצבות לפני גופם במרחק סנטימטרים ממני, הבעת ריכוז על פניהם.

הנסיון הראשון לא צלח ונפלתי ישירות על הגב. קמתי בכבדות והגנבתי מבט אל בראד שישב ולעס עוגיה בצבע צהבהב. הוא חייך והניף את אגודלו אל חלל האוויר. הנסיון השני היה מעודד יותר והצלחתי לנחות על כפות הרגליים לפני שצנחתי חזרה לאחור. קיללתי וקמתי, מעסה את הגב והצוואר.

"מצויין," אמר יאו והבעתו המאושרת גרמה לי להבין שהוא כנראה מנסה להתנקש בחיי.

הנסיון השלישי היה מושלם ומרוב התרגשות המשכתי לבצע עוד שלוש סלטות אחת אחרי השניה.

"אתה רואה," אמר יאו. "אקרובטיקה זה לא כל כך נורא."

משם עברנו לגלגלונים, פעם בימין, פעם בשמאל, עם שתי ידיים לתמיכה בסיבוב הראשון ויד אחת בסיבוב השני. גם כאן הצלחתי לאחר זמן קצר. חשתי מעודד, מעז לחשוב שאולי בכל זאת אני אצא מהשיעור חי וללא נכויות.

יאו נעמד בקצה המזרן, גבו פונה אל מרכז האולם, והחל לבצע סדרת סלטות לאחור, גבו מתקמר כגשר, ידיו פוגשות ברצפה וכמו קפיץ, שולחות את רגליו לנקודה הבאה.

"אין מצב!" אמרתי כשיאו הורה לי לקחת את מקומי בקצה המזרן.

"אל תדאג," הבטיח. "אנחנו נעזור לך לכל אורך הדרך."

הוא הלך אל מערום הציוד שבפינה, שלף מקל באורך של כמטר וחצי וחזר למרכז המזרן. שני המדריכים הצעירים נעמדו לצידו והוא הורה להם לאחוז את המקל בקצותיו, במקביל לקרקע ובצמוד לגבו התחתון.

"למקל תפקיד כפול," הוא הסביר. "הוא מסמן את הגובה הנכון לתנועה ועוזר למומנטום."

יאו מתח את ידיו מעל ראשו והחל לבצע גשר לאחור. כשידיו כמעט ונגעו ברצפה הוא ניתק את אחיזת הרגליים במזרן, גופו נשלח מעבר לקו הראש בתנועה מאוזנת שזרמה מהאגן, המדריכים מניפים את המקל בכיוון התקרה, מוסיפים חדות וכוח לתנועה. ידיו פגשו ברצפה והתנתקו מיד, גופו משלים סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות באוויר. הוא נחת על רגליו בתנועה רכה וחרישית.

"רואה," חייך יאו. "זה לא מסובך אם עוקבים אחרי ההוראות."

לקחתי את מקומי על המזרן כששני המדריכים אוחזים את המקל בצמוד לגבי. לקחתי נשימה עמוקה והתרכזתי, משנן במוחי את הפרטים.

"אתה חושב יותר מדיי," אמר יאו. "קדימה, צא לדרך."

הנהנתי ושלחתי זרועות מעל לראשי, הגוף מתקשת לאחור, מעבר למקל. חשתי בחוסר איזון מנח הידיים עוד בטרם פגשתי במזרן. ניסיתי לתקן אך ללא הצלחה מרובה, הרגליים מתנתקות מהקרקע, המדריכים מוסיפים כח לתנועה במשיכת מקל שהזניקה את רגלי למעלה. יד שמאל פגשה במזרן שבריר שניה לפני הימנית, קורסת תחת עול משקל הגוף, מערערת את המשכיות התנועה. התרסקתי על הראש, שומע צליל מחריד מכיוון חוליות הצוואר, כאב חד מפלח את גלגלתי וזורם בכיוון חגורת הכתפיים.

"לא רע," ניסה יאו לעודד בעודי יושב מטושטש על הקרקע. מטושטש מספיק בשביל לקום ולנסות שוב. הנחיתה השניה הייתה גרועה לא פחות מהראשונה. שוב חוסר איזון בתנועת הידיים, שוב כאב מזעזע את הראש והצוואר.

"איך היה?" שאלתי ונעמדתי, מתנדנד על רגלי. "לא רע, הא?"

"אתה בסדר?"

"מצויין. שננסה שוב?"

"בסדר," אמר יאו בהיסוס. גם שני המדריכים שאחזו במקל נראו לא משוכנעים במיוחד.

"קדימה," דרבנתי אותם, קולט מזווית עיני את בראד נחנק מצחוק בפינת האולם.

הנסיון השלישי היה האומלל מכולם. התעוררתי על הרצפה, כתמים כהים מרצדים לפני עיני, חזיונות מן העבר נמהלים בהכרתי, הדם פועם כתוף כבד בתוך גלגלתי.

בום! בום! בום!

נאחזתי בשני המדריכים הצעירים שרכנו לעברי וקמתי באיטיות, רגלי מרגישות מימיות מתחתי, כאילו התמוססו להן עצמות הגפיים.

"איך?" שאלתי, לא משוכנע שיודע בקשר למה.

"לא רע," אמר יאו בהבעה מודאגת, "ובהחלט מספיק להפעם. נמשיך בפעם הבאה."

נמשיך את מה? רציתי לחקור אבל המילים לא מצאו דרכן החוצה, שבויות בתוך נבכי חשכת המחשבה.

בראד ליווה אותי בחזרה למגורי הרופאים, תומך בי ומתפוצץ מצחוק לשמע השטויות שפלטתי ללא הפסקה.

"אתה נראה הרבה יותר מאושר עכשיו," הוא העיר. "וגם הרבה יותר משעשע. מי יודע? אולי כמה נפילות יומיות על הראש זה בדיוק מה שאתה צריך בשביל להמשיך ולהנות מהחיים בבייג'ינג."

"מזג האוויר מצויין," הנהנתי בהסכמה. "בא לי פלאפל."

יחלפו שעות עד שאחזור לתפקוד מנטלי מלא וכשלושה ימים עד שכאבי הצוואר יפסיקו לייסר את גופי. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה ניסיתי את מזלי באקרובטיקה. יאו נמנע מלחזור וללמד את הנושא ואני, למרות שדרשתי בהפגנתיות שימשיך בשיעור, שמחתי בסתר ליבי על החלטתו.

הפרק הקודם  הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.