19

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מתנסה באקרובטיקה ומגלה כי נפילה על הראש משפרת את מצב הרוח.

 

 

 

מאו סיפו נהג לתבל כל שיעור בהערות עוקצניות ונראה כי התמדתו הסיזיפית החלה סוף סוף לתת פרי. הערה ועוד הערה, בקטנות, במינונים משתנים, משיעור לשיעור מלך השום מעביר אותי על דעתי. הערותיו הזכירו לי עינוי סיני עתיק בו קושרים את הקורבן לעץ, מגלחים את שיער ראשו ומטפטפים מים על פדחתו – טיפה אחת כל כמה שניות. בתחילה לא חש הקורבן בחוסר נוחות ואולי אף נהנה מקרירות הנוזל על ראשו. ואולם, ככל שנוקף הזמן, פגיעת הטיפות בפדחת הופכת למעיקה וכואבת כהלמות קורנסים כבדים, מהדהדת בתוך הגולגולת ומטריפה את החושים…

בום! בום! בום! – הטיפות הולמות, יוצרות שקערוריות בתוך העצם, חופרות ומענות. בדיוק כמו הערותיו של מאו סיפו…


רוב העקיצות נגעו לאימונים שעברתי ביפן. מאו, הפגין שאט נפש עזה בכל הקשור לאומנויות הלחימה היפניות, סלידה שבאה לידי ביטוי בזלזולו המוחלט בטכניקה ובפילוסופיה של הבודו. הוא הצהיר שהיפנים גנבו את כל רעיונות הלחימה מהסינים ושהמינימליות הטכנית שלהם, לעומת העושר הסיני, מדגים את חוסר הדמיון והיצירתיות של העם היפני. הוא גם לעג לטכניקות המעטות שהצגתי בפניו ולא פעם עצר את השיעור בכדי להמחיש לשאר התלמידים את עליונותו הלחימתית.

הגישה השלילית של מאו לא הייתה זרה לי. גם הצוותים עימם עבדתי בבית החולים, שהוקם ומומן בידי היפנים, הפגינו יחס דומה וכך נהג מאסטר וו’אנג, המורה של טסה לציור. גם במדינות אחרות במזרח נחשפתי לאותה מנטליות. נראה שזכרון אכזריות הקולוניאליזם היפני היה מכנה משותף שאיחד אותן בשנאתן. הייתה זו משטמה שעברה בירושה מדור לדור והעיבה על כל נסיון לקירוב לבבות. היפנים השקיעו כספים, עזרו ותמכו אך דבר לא השכיח את השנים בהם הם טבחו, בזזו ועינו את עמי האזור. הופכים גברים לעבדים ונשים לזונות, מבצעים פשעים ברבריים נגד אוכלוסיות שלמות; מתעללים בשבויים,עורפים ראשים,ומוחקים ערים. האונס הקבוצתי המחריד שביצעו החיילים היפנים במלכתם האהובה של הקוריאנים מייד לאחר כיבוש המדינה, מהווה דוגמא ידועה לשימצה של מדיניות השלטון היפני בתקופה היסטורית חשוכה זו.


ואולם, עם כול זאת, חלק מהביקורת והזלזול שהופגן כנגד היפנים היה מגוחך כשבחי וו’אנג טייפו לתפוח האדמה הסיני, וצר מחשבה כלגלוגם של הסינים על העמים כהי העור. מאו סיפו אף הגדיל לעשות כשבסוף אחד השיעורים הוא ניגש אליי כשהדגמתי ליאו בריח מאומנות האייקידו.

“בריח יפני,” הוא אמר בביטול וביקש שאבצע עליו את הטכניקה. הוא עמד נוקשה כשכופפתי את מפרק ידו, מנצל את האיטיות והזהירות בה נעתי בשביל להתחמק בגסות.

“ביפן אולי לומדים לנעול מיפרקים,” הוא ציחקק, “אבל בסין לא רק נועלים. בסין גם מתחמקים.”

התאפקתי מלהציע לו הדגמה חוזרת, לא היה דבר בו רציתי יותר באותו רגע מאשר לאחוז את ידו, לנעול את מפרקיו ולהטיל אותו בחוזקה למזרן. שיפול על הראש, שיחטוף חבטה שתבקע את האטימות שבמוחו.

“אני מבין, סיפו,” קדתי לעברו והוא סבב על עקביו והלך לדרכו כשהבעת עליונות מעטרת את פניו המחוייכות.

הבטתי בו נעלם דרך פתח הכניסה, חורק בשיניי וחש איך הטיפה נושרת על פדחתי כפצצה הנוחתת משמיים, מהדהדת בתוך גולגלתי בעוצמה מרתיחה.

בום!

“הוא כל כך מעצבן,” אמרתי לטסה. “שחצן, גס רוח וגזען. לפעמים בא לי להוריד לו את הראש!”

“חשבת על האפשרות שאולי אתה שוהה יותר מידי זמן במחיצתו? שש שעות כל יום זה המון זמן לבלות גם עם הנחמד באדם. למה שלא תוריד את המינון?”

“בלתי אפשרי,” אמרתי בנחרצות. “המנוול, למרות המגרעות, הוא אחד מטובי המורים שפגשתי מימיי. תאמיני לי, אם הוא לא היה כזה טוב כבר הייתי עוזב לפני מספר שבועות.”

“אז מה הפתרון?”

“לשים וו’קמן בזמן השיעור? להתאמן בלי להקשיב לשטויות שלו.”

“והוא יאפשר את זה?”

“בחיים לא. כמו שזה נראה אני אאלץ להמשיך ולסבול בשקט.”

העינויי הסיני נמשך בשיעורים הבאים ולא נותר לי אלא לספוג את העלבונות ולקוות להזדמנות בה אוכל להוכיח למאו סיפו כי לא כל דבר יפני ראוי לזלזול. למזלי, לא נאלצתי לחכות זמן רב.

היה זה יום חמישי כשהגעתי לאימון הצהריים ומצאתי קבוצה שלמה של תלמידים על המזרן. חיילים, שוטרים, יאו ועוד שלושה מדריכים צעירים.

יאו ואני שוחחנו עד שמאו סיפו הגיע והתחיל את השיעור. ביצענו חימום ארוך ומייגע, מבלים לפחות עשר דקות בעמידות ראש ועוד רבע שעה בתרגולי חבטות לאורך המזרן. משם עברנו לאימוני טכניקות קרב בזוגות ולקרבות קלים. האימון היה אינטנסיבי וכולנו נטפנו זיעה כשמאו סיפו הורה לכולנו לשבת ולהתבונן בתרגיל האחרון של השיעור.

“גדי,” נשמעה הקריאה לפני שהספקתי להתיישב. קפאתי על מקומי בעוד תנועת ידו המזמינה של מאו מורה לי לקחת את מקומי מולו. התקרבתי וקדתי, חש את עיני הצופים נעוצות בנו, מחשבות מטרידות על כוונותיו של מאו סיפו עוברות בתודעתי. בליבי קיוויתי שמאו לא יתחיל בהצקותיו ובהעלבותיו למרות שכל הנסיבות הצביעו על הכנת הקרקע למטרה נלוזה במיוחד – חיסול נציגו הלבן של הבודו היפני לעיני עדת מעריצים מקומיים.

מאו נעמד כשרגלו הימנית לחזית. הוא הורה לי לקחת תנוחה דומה.


“התרגיל נקרא “תחנת הרוח”, תרגיל לחישול הזרועות,” הוא הסביר לתלמידים. “מכים עם זרוע ימין למעלה ולמטה, מחליפים תנוחה לשמאל וחוזר חלילה.” מאו תרגם עבורי את דבריו והתחלנו בתרגיל. הוא שלח באיטיות את יד ימין לפנים בתנועה קשתית. מלמטה למעלה. חיקיתי את תנועתו, החלק הפנימי של זרועותינו נפגש על קו החזית ומעל לראשינו. משם עברנו לתנועה ההפוכה, חבטה קשתית מלעלה למטה, זרועותינו נפגשות הפעם על קו החזית ומתחת לקו האגן. מאו צעד עם שמאל לפנים ואני עם ימין לאחור. חזרנו על התהליך בשמאל.

“ברור?” שאל מאו.

“ברור.”

“נתחיל.”

שוב עברנו לימין והגברנו את הקצב בהדרגה, שתי מכות בימין ושתיים בשמאל, הקצב עולה וכך גם עוצמת החבטות. היה לי ברור לחלוטין כי מאו סיפו מנסה להוכיח את עליונותו ביכולת להכאיב ולספוג. מכותיו היו חזקות וכבדות והוא חייך בנינוחות.

“קדימה,” הוא אמר. “לא לימדו אתכם לספוג מכות שם ביפן?”

הנהנתי והתאפקתי מלחייך. מאו סיפו, מבלי לדעת, נחת סוף סוף במגרש המשחקים שלי. מאו חשב על תחנות רוח בעוד שבמוחי עלו המילים יוקומן וטאגאטאנא.

טאגאטאנא פירושו, ‘להב-היד’, דימוי שנועד לתאר את החלק הגרמי של הזרוע והיד כלהב של חרב, (הכוונה היא לקו הנמתח מהזרת ועד למרפק). הדמוי עתיק היומין מוזכר לראשונה במיתולוגיה היפנית בסיפורו של סוזאנוהו, אחיה של אלת השמש שבצע את גופו של דרקון אימתני בעזרת הטאגאטאנא שלו.

(סוזאנוהו)

באומנויות הלחימה היפניות המסורתיות למושג טאגאטאנא יש גם משמעות מעשית; חבטות הטאגאטאנא מתרגלות את תנועות החיתוך בלהב חרב או סכין, כלי הנשק העיקריים של הסמוראי, ומשמשות גם כחבטות עוצמתיות בפני עצמן – אחת מאותן חבטות נקראת יוקומן – מכה צידית של להב-היד.

תרגול היוקומנים היה אכזרי במיוחד בקורס לשוטרים ביושינקאן אייקידו ביפן. החניכים היו מתחלקים לזוגות ומכים בחזקה וללא רחם האחד בשני, המדריכים מעודדים אותם להמשיך ולחבוט אל מעבר לגבולות הכאב, לוקחים את מקומם מדי פעם מול אחד החניכים ומכים בו עם זרועות נוקשות כמוטות ברזל. צרחות הכאב של התלמידים הדהדו ברחבי הדוג’ו לכל אורך התירגול. זרועותי, כזרועותיהם של שאר חניכי הקורס, היו נפוחות ודואבות לאחר האימון הראשון, מכוסות בשטפי דם וחבורות לאורכן ורוחבן, מיטלטלות כמשקולות כבדות לצידי גופי.


התרגול המשיך בקביעות בסוף כל אימון ובמהרה הזרועות התחשלו עד שגם החזקה שבחבטות לא יכלה להן. העצמות התעבו, הכאב נעלם, המכות חותכות את האוויר במעופן, כבדות כסלעים הניטחים מבליסטראות ומדוייקות כאיבחת חרב חדה. כחניך וכמדריך ביושינקאן אייקידו עברתי את הקורס מספר פעמים והתגאתי בעוצמת חבטותיי.

מאו הגביר את הקצב ועקבתי אחר תנועתו בשלווה. מאו סיפו היה בחור חזק, בכך לא היה לי ספק, אך מכותיו היו גסות יחסית לדיוק היפני. חיכיתי עד שהעוצמה הגיעה לגבולות הכאב והתחלתי לנגוס בבשר זרועו עם העצם, כחוטב עצים, פוגע שוב ושוב באותה נקודה. לאחר מספר חבטות הקהיתי את המיקוד, מחזיר למאו את בטחונו, ממתין עד שהעוצמה תעלה ושוב חובט בו עם הטאגאטאנא, חש את שרירי זרועותיו מתכווצים מול המכות.

תנועות קלות בזוויות פיו ועיניו של מאו המחישו את מצוקתו. חיקיתי את הבעותיו, מתאמץ להראות לא פחות, ואולי אף יותר, כאוב ממנו. החבטות המשיכו להלום במאסטר והוא ניצב חסר אונים בפניהן כטחנת רוח בסופת טייפון; לכוד במלכודת היוקומנים, הקהל נוטע אותו במקומו, כבודו מחייב אותו להמשיך למרות הפגיעות. מאו היה שבוי במצב שנוצר ואני נהנתי מכל מכה שנכנסה, מכה בו בשם האייקידו ושאר אומנויות הלחימה היפניות, מכה בו בשל רגש נקמנות מזופת.


הורדתי לו עוד ארבעה טובים וחדלתי, אוחז בזרועי השמאלית ומצמצם את עיניי בהבעת כאב מדומה.

“לא יכול יותר, סיפו,” גנחתי והוא חייך בהקלה.

*

צעדתי ברחובות העיר בדרך חזרה למגורי הרופאים. חיוך שפוך על פני, מהלך ברחובות כמצביא רומי בתהלוכת ניצחון – יוליוס קיסר מינוס הנזר שעל הראש. בערך באמצע הדרך חלפתי על פני שורת דוכנים שמכרו מזון ובגדים. המשכתי במורד הרחוב ועצרתי ליד דוכן לממכר פנקייק מקומי. הריח גירה את נחיריי, ריר מילא את פי. נעמדתי מאחורי הלקוח היחידי וחיכיתי בסבלנות לתורי, מתבונן במוכר השמנמן מתבל את הפנקייק, מקשיב למחיר שננקב וסופר את הכסף שהחליף ידיים.


המוכר חייך כשהניח את עיניו עליי. הוא החל לשרוק נעימה צורמנית בעודו שופך בלילת פנקייק על פלטת מתכת לוהטת. הבצק תפח מולי, מתפשט לעיגול נרחב ומתקשה, צבעו הבהיר הופך לכהה. ביטני גירגרה כשהוא טיגן ביצה מלמעלה, הוסיף בצל ושאר תבלינים. השמנמן סיים את הטיגון, קיפל את הפנקייק בתנועה זריזה של ידיו ועטף אותו בנייר. שלחתי יד ותלשתי אותו מאחיזתו, נוגס בתאווה ומגיש שטר של עשרה יואן. המוכר פישפש בתוך תיק קטן של שטרות והחזיר לי עודף. ספרתי שמונה יואן ופני הפכו לאדומים.

“חסר יואן אחד!” אמרתי בסינית עילגת. המוכר הניד את ראשו מצד לצד.

“זה עולה שני יואן,” הוא אמר.

“אחד!” קצפתי, מקלל את עצמי על שלא שאלתי את המחיר מראש. הגשתי לו את הפנקייק חזרה אך הוא סירב לקחת את המעדן האכול למחצה או להחזיר את הכסף. התחלנו להתווכח בלהט, הוא בסינית ואני באנגלית, שני חמומי מוח על שפת הכביש.

לאחר דקה של צעקות הוא יצא מאחורי הדוכן ונעמד מולי, מנופף בזרועותיו בתנועות מאיימות. הדם הלם ברקותי ומבלי לחשוב, שלחתי יד והדפתי אותו לאחור בגסות. הוא צווח כשגבו נחבט בפלטת המתכת הלוהטת שעל הדוכן. פיו פלט קללות כשהוא חזר להתייצב מולי, ידיו מאוגרפות. מזוויות עיניי קלטתי התגודדות ליד שורת הדוכנים שבמורד הרחוב. ספרתי לפחות עשרה גברים שהביטו בי בעיניים מזרות אימה והחלו להתקדם לעברנו.

“בן זונה,” חרקתי שיניי ושוב דחפתי את המוכר לאחור, מספיק חזק בכדי שיאבד שיווי משקל ויפול על ישבנו השמנמן. התחלתי לרוץ לפני שהקהל יסגור עליי, הפנקייק בידי, תיק האימונים מיטלטל על הגב. הגנבתי מבט לאחור. רוב האנשים נעצרו ליד המוכר אבל חלק המשיכו לדלוק אחרי, מחרפים ומגדפים בקול רם.

רצתי כאילו השד רודף אותי, ליבי הולם בחזי, דמות המצביא הדגול נושרת ממני, מתחלפת בחזיון של נהר המיסיסיפי, חבל תליה ולינץ’…


קולות המרדף נעלמו לאחר שניות מעטות אבל המשכתי במרוצתי מספר רחובות, מגדיל את הטווח ביני ובין זירת האסון. לאחר מספר דקות עצרתי להסדיר את נשימתי. התיישבתי על המדרכה, גבי שעון אל קיר של בניין מגורים ישן.

אדיוט! נזפתי בעצמי. מה לעזאזל זה היה? להשתולל ככה ברחוב ולתקוף מקומיים? זה יכל להיגמר בפציעה, מעצר, לך תדע מה עוד? מה זה יואן אחד? אגורה אחת או שתיים? אז מה אם הוא רימה במחיר? לכל הרוחות, כולם פה מרמים על ימין ועל שמאל. ממתי הפכתי למחנך הילידים? למחנך המורים… מאיפה החוצפה וההתנשאות?

אחזתי את ראשי בשתי ידיי, מתנשף בכבדות, נזכר בחבטות בזרועותיו של מאו סיפו ומאדים מבושה.

“אני חייב לצאת מפה,” לחשתי. “לברוח לפני שהטרוף והטימטום משתלטים עליי. לפני שאעשה משהו טיפשי ממנו אין דרך חזרה.”

מחשבותי נדדו אל טסה ותשוקתה לציור, לצורך שלה להתגבר על מעצורי המכחול…

כל מחשבותי מאותו רגע התמקדו בדרך בה אוכל לעזור לה לממש את שאיפותיה, מחליט לתמוך ולדחוק בה עד שתשבור את מחסומיה ונוכל לעזוב.

אני חייב לצאת מפה…

הפרק הקודם  הפרק הבא

Comments are closed.