תקציר הפרק הקודם: טסה וגדי מגיעים לאשראם בפונה מתוך רצון ללמוד תיפוף וציור הודי.
היינו סחוטים מעייפות כשהגענו אל פונה בבוקרו של יום קיץ חם ומהביל, גופנו דואב משעות על שעות של נסיעה מייגעת ברכבת. ואולם, למרות התשישות הגופנית, לקחנו מונית מתחנת הרכבת ישירות אל האשראם. כה משולהבים היינו, כה צמאים לידע ולימודים.
את המונית חלקנו עם זוג גרמניות צעירות שהתגוררו בהודו כשנתיים ושהיו חסידות אדוקות של 'אושו '. כל הדרך לא פסקו דברי השבח וההלל לאשראם ולאושו, הגורו שהן מעולם לא פגשו.
"אושו נפטר לפני שלוש שנים," הסבירה אחת מהן. "הוא היה בן חמישים ותשע במותו."
"קצת צעיר, לא?" הערתי. "ממה הוא מת, אם יותר לי לשאול?" מילותי כמו גרמו לצל קודר לחלוף על תקרת המונית ולהעיב על פני הבנות.
"סיבת המוות הרשמית, לפחות לפי השלטונות, היתה 'סיבוכים של מחלת הסכרת'." לחשה הצעירה, עיניה נעות בעצבנות מצד לצד, כמו חוששת שמישהו עלול להאזין לדבריה. "אבל אנחנו, כמו רבים ורבות מחסידיו של המאסטר, לא מאמינות לגורמים הרשמיים."
"אז מה הסיבה הלא רשמית?" לחשתי חזרה. "מה האמת?"
"אושו הורעל בידי הסי.אי.איי."
"סליחה?"
"אכן כן," הנהנה הגברת. "והם עשו זאת בשפלות המתאימה לשכמותם. המנוולים הרעילו את אושו בהיותו בטיסה מארה"ב להודו."
הבחורה נראתה כל כך רצינית שכמעט והתפתתי לפלוט מספר הערות מתחכמות בנוגע להנחותיה המלומדות. אבל בטרם הספקתי לפצוח את פי חשתי את מרפקה של טסה ננעץ בצד גופי. טסה, כמו רוב האנגלים בני אומתה, נמנעת מלהיכנס לדיון בכל הנוגע לדת, פוליטיקה וכלכלה, נושאים שבדרך כלל גוררים סערת רוחות וחילוקי דעות. נזכרתי בנזיפה האחרונה שחטפתי ממנה לאחר ויכוח עצבני שערכתי בעל כורחי עם פלשתינאי במועדון לילה בבייג'ינג.
"אמריקאים נבזים," סיכמה הגרמניה השניה את דברי חברתה ואני חייכתי באיפוק, נוצר את לשוני,לעת עתה.
לאחר מספר דקות פנתה המונית אל כביש הגישה המוביל לאשראם. חומה ארוכה נמתחה לשמאלנו ועשרות אנשים בחלוקים הילכו במעלה ובמורד הרחוב, פניהם זורחים במין אור פנימי שמשום מה החריד אותי. הרכב נעצר לפני שערי האשראם והנהג נקב במחיר שהיה נחשב למופרז גם במדינות המערב. כרגיל, התכוננתי לריטואל ההתמקחויות עם הבחור המשופם, אך הגרמניות כבר שלפו שטרות מכיסיהן ושילמו את חלקן.
"אני לא מבין איך ההודים שחיים כאן יכולים לשלם את המחיר היקר," לחשתי לטסה.
"איזה הודים בראש שלך? כולם פה מערביים. אני לא ראיתי שום הודי חוץ מנהג המונית ושני הקבצנים ששכבו בכניסה לרחוב."
"באים?" שאלה אחת הגרמניות ועם מטלטלינו על גבינו צעדנו אחריה. היא הובילה אל אזור המבקרים של האשראם, אל עבר שולחן מאורך אליו היו ישובות שתי נשים בגלימות.
"התרצו לעשות סיור באשראם, יקיריי?" שאלה הגברת שמימין במבטא גרמני כבד.
"בהחלט," חייכה טסה.
"מצויין," אמרה הגברת שמשמאל. "יש סיור שיוצא בעוד מספר רגעים. אתם רואים את הקבוצה העומדת לפני ההיכל הקטן? כן, הללו. למה שלא תצטרפו אליהם?"
"אבל מה עם התיקים?"
"תוכלו להשאיר אותם פה עד שתחזרו. אל תדאגו," הוסיפה בחיוך למראה הבעת החשש שעל פנינו. "אף אחד לא יגנוב דבר מרכושכם."
"בסדר," הנהנתי והורדנו את התיקים מהגב. "יש פה שירותים?"
"שירותים," חזרה אחרי הגברת שמשמאל ולפתע שתיהן הרצינו כאילו פלטתי מילה גסה.
"כן, שירותים. יש עם זה בעיה?"
" יש משהו שחשוב שתדע," נאנחה הגברת. "אתה מבין, השירותים העומדים לרשותך ולרשות שאר המבקרים, הללו הנמצאים במבנה שמאחורינו, הם שירותים שעלולים להיות נגועים בנגיפי 'מחלת האיידס'."
"איבדת אותי עכשיו לחלוטין," קימטתי את מצחי. "ממתי נגיף האיידס תוקף שירותים? איך יתכן ששירותים עלולים להפוך לנגועים באיידס?"
"מכיוון שאין לנו שליטה על מה שמתחולל בתוכם. שאר השירותים באשראם, הללו הפתוחים בפני חניכי המקום, הם שירותים חופשיים מנגיפי איידס."
"ואיך אתם שולטים על מיקומם של הנגיפים?" שאלתי בסקרנות.
"על ידי בדיקת איידס," הצהירה השניה. "כל המשתוקק להצטרף לאשראם מחוייב בבדיקת איידס."
"מעניין מאוד," הנהנתי ובלעתי את החיוך שאיים לשסע את פני. הודתי לגברות שעקבו אחרי במבטים מבועתים בעודי צועד אל עבר המבנה החשוד בנגיפים. ריח חריף של נוזל חיטוי קיבל את פני בתא הקטן. הקירות היו לבנים וללא כתמים, הרצפה מצוחצחת, מושב האסלה מבריק בניקיונו כמו כס מלכות. התיישבתי ללא חרדה בעוד אני מהרהר באזהרותיהן של הגברות, תוהה שמא פיספסתי איזשהו מאמר רפואי חשוב בנושא התפרצות מחלת האיידס בשירותים ציבוריים. נראה שטסה מצאה עניין אחר בנושא נגיפי השירותים.
"מדוע, לכל הרוחות, הם כל כך חוששים מאיידס באשראם?" שאלה כשיצאתי מהיכל ההפרשות. "אפשר לחשוב שזה בית בושת ולא בית ספר לרוחניות."
"לכי תדעי," הרהרתי בקול. "אולי אושו מצא שילוב מעניין בין השניים?"
דימויים עסיסיים של אורגיות פרועות עלו במוחי, של מסיבות טוגות רוחניות ורוויות בזימה.
"נא להיכנס אל האולם," קטע את חוט מחשבתי בחור צעיר בגלימה ארוכה ושיער ארוך לא פחות. הוא הציג עצמו כמדריך הסיור באשראם וחיכה בסבלנות עד שכל המבקרים יתישבו לפני שפצח בהסברים ארוכים בנוגע לאושו והמרכז בו ביקרנו. הוא גם דיבר בהרחבה על דרך ההוראה היחודית של אושו. לאנגלית שלו היה מבטא ישראלי כבד.
"אושו היה המורה הרוחני הראשון שהציג לעולם שיטות חדשות למדיטציה," אמר הבחור ועיניו יקדו. "לא עוד ישיבה מתוחה מתחת למפל מים קפואים. אושו הראה שמדיטציה ניתן לעשות גם על כורסא נוחה."
הבחור המשיך בהרצאה וענה על כל שאלות המבקרים בצורה מכובדת ובקול שליו.
"הרעיון שמאחורי האשראם הוא פשוט," סיכם לפני שלקח אותנו לסיור המיוחל. "באשראם אנחנו מזקקים את גופנו ונפשנו מהקבעונות שמעכירים את חיינו, כלומר, משילים את הפחדים והמעצורים שהוטמעו בנו במשך החיים."
"מורידים מכנסיים ולובשים גלימות?" שאל בתמימות מעושה אדון מקריח וממושקף בעל הבעת פנים מלגלגת. המדריך התעלם מהערתו המתחכמת אבל עווית קלילה של עצבנות נראתה בקצה עינו השמאלית.
הסיור, שערך כחצי שעה, היה מעניין על גבול המשעשע. המדריך הציג בפנינו את כל המבנים שבמתחם וגלש להסברים נרחבים בנוגע לפעילויות המדיטציה השונות שהתחוללו בכל אחד מהם. שמרנו על שתיקה עד שעברנו לצידו של המבנה הגדול מכולם, אולם כנסים שלפי דברי המדריך שימש להרצאות היומיות של המאסטר ולטקסי החניכה של תלמידי האשראם.
"סליחה," עצר האדון המתחכם את שצף דיבורו. "אבל משהו לא נהיר לי."
"כן?"
"איך יתכן שאתם שומעים הרצאות של המאסטר? הרי אושו נפטר לפני מספר שנים."
"אושו אמנם נפטר," המדריך אישר. "אבל למזלנו, רבות מהרצאותיו צולמו ונשמרו."
"אז אתם מקרינים את ההרצאות?"
"לא סתם מקרינים," אמר המדריך. "אנחנו מתקבצים מסביב לבמה עליה מוצב לראווה כסאו של המאסטר, אותו כסא עליו הוא נהג לשבת כשהרצה בהיותו בחיים. את ההרצאות אנו מקרינים על מסך שממוקם מאחורי הכסא והאפקט שנוצר פשוט מדהים, כל כך חושני שממש ניתן לחוש בנוכחותו של אושו בקרבנו."
"נשמע כמו טקסיות מיותרת," הקשה המתחכם. "לא יותר פשוט להנפיק ולמכור את סרטי הוידאו למאמינים?"
"יותר פשוט אבל מרוקן מעומק החוויה שעוברת על החברים השומעים את ההרצאות כקבוצה. האנרגיה מדהימה, האווירה כובשת, האמיתות כמו שולחות ידים ואוחזות באדם מבפנים. בסיום ההרצאה כולנו, כפה אחד, שואגים בשמו של המאסטר: 'אושו', באקסטזה רוחנית אותנטית. הקריאה בשמו היא גם הסימן להתחלת המסיבה."
"מסיבה?"
"מוסיקה, ריקודים, אתה יודע. עוד שאלות? לא? יופי בואו ונתקדם."
חלפנו על פני מבנים נוספים אך גולת הכותרת של הסיור היתה ללא ספק הגן הפנימי של האשראם, גן צנוע בגודלו אך עשיר בצמחיה מגוונת ומטופח בצורה בלתי רגילה. לא פחות מרשימים מהגן היו התעלות השקופות שנמתחו ממעל, מעין צינורות זכוכית שקופה בתוכן יכל אדם לפסוע בנחת בעודו מתענג על יופיים של הצמחים.
"אושו אהב טבע אך סבל מאלרגיות רבות. הוא מאוד רצה גינה באשראם ובכדי לספק את רצונו, חסידיו התקינו למענו את תעלות הזכוכית שמעלינו. כך יכל המאסטר להלך בגנו מבלי לחלות."
בסיום הסיור פניתי אל המדריך.
"מה עם לימודי מוסיקה וציור?" שאלתי.
"מה איתם?"
"האם יש לימודים מהסוג הזה באשראם?"
"לא," ענה בחיוך. "אך ישנם הרבה אומנים בפונה. אני משוכנע שאם תרצה ללמוד אומנות, כל אומנות שהיא, אתה תמצא את מה שתבקש."
"אתה משוכנע?"
"כמובן," הנהן. "אם האנרגיה שלך דורשת אומנות היקום יספק לך אומנות."
הוא סיים השיחה, קד עמוקות ונעלם במורד אחד משבילי האשראם.
לקחנו את מטלטלינו, מצאנו פינה שקטה על המדרכה מחוץ לשערי האשראם והתיישבנו.
"אז מה נראה לך?" שאלתי בעוד טסה בוחנת בעניין את התנהגותם של חסידי האשראם.
"ממש בית משוגעים," ענתה בחיוך. "הם מאוד משעשעים החברה האלו אבל יש לי הרגשה שלא יחלוף זמן רב לפני שאחטוף עליהם קריזה."
"אותי הם קצת פחות משעשעים," נאנחתי למראה שלושה בעלי חלוקים שהתחבקו בדממה לצידנו. היה זה גבר צעיר בעל חזות מזרח תיכונית ושתי נשים שנראו אירופיות. השלושה אחזו האחד את השני בכוח רב, ידיהם כמו מאגדים אותם לגוף אחד. עיניי הנשים היו עצומות וראשיהם התרפקו על כתפי הגבר שחייך בסיפוק, הבעה משולבת של רוחניות ותאוות בשרים מעטרת את פרצופו השחום. הוא הידק אחיזתו על גופה של הבלונדינית מבין השתיים והאחרונה החלה ליבב בקול. היא פלטה כמה מילים וחברתה ענתה לה ברכות. גם הן דיברו בגרמנית.
"אז מה נעשה?" שאלה טסה בפיהוק רחב. "מוסיקה וציור בטוח אין פה."
"אבל גם אם נחליט לעזוב זה לא הולך לקרות היום," סיכמתי לאחר שבחנתי את עיניה האדומות מעייפות. "אין לי כוח להמשיך. אני קרוע לא פחות ממך."
היא שוב פיהקה, פיהוק מדבק שגרם לי לפהק בחזרה. מתחתי את זרועותי מעל לראשי בעודי יושב ברגליים משוכלות, מסובב את גבי לימין ולשמאל, קולות פיקוק בוקעים מבסיס עמוד השדרה. סגרתי עיניים, מניח ידיים על ירכי ומתמקד בנשימה.
"לא כך," אמר מישהו בעברית ומיד חשתי טפיחה על השכם. פקחתי עיניים, מביט ישירות בפרצופו הזורח של אחד המחובקים שלצידנו.
"סליחה?"
"למה לך לסבול כשאתה עושה מדיטציה?" העיר הבחור "שב בנוח, תתרווח, מדיטציה נועדה לענג."
"שום מדיטציה, אני סתם נמתח…"
"אין צורך להתנצל," חייך אליי. "רואים שאתה מגיע מהאסכולה הנוקשה למדיטציה, מהתורה הישנה. אבל אל דאגה, הגעת למקום הנכון. אין כמו פונה בשביל ללמוד שאין צורך לשבת מתחת למפל מים קפואים בזמן מדיטציה."
"אבל אני לא עושה מדיטציה, לעזאזל!" הרמתי קולי והבחור התרחק מספר צעדים לאחור.
"מסכן שלי," לחש. "העצבנות עוד תהרוג אותך. תרגע, תהנה, תשכח מהעבר. אל דאגה, פונה תזקק ותשחרר אותך מכבלי החינוך הנוקשה."
תשובה עוקצנית עמדה על קצה לשוני אלא שאז צפו ועלו בתודעתי דברי המדריך מהאשראם; מילים, ביטויים ודימויים שהיו זהים כמעט לחלוטין לדברי הבחור שמולי. שניהם קראו לשחרור מכבלי וממגבלויות התפיסה אך נראה שכל שעשו היה להחליף את אסוריהם הישנים בכבלים חדשים.
"משתחררים מחליפה אחת ועוברים לאחרת," מלמלתי לעצמי, חיוך שובבני מותח את שפתי לצדדים.
"סליחה?" אמר הבחור.
"אמרתי שחינוך מחדש זה בדיוק מה שאני צריך."
"בדיוק כך, אחי," הנהן וחזר לחיבוקים. "אתה קולט מהר."
"תודות לאנרגיות החיוביות."
"של היקום," סיכם ועזב את המקום.
"ממש משוגעים," לחשתי לטסה, עיניי קולטות בעלי חלוקים אחרים שבחנו אותנו בעניין. "בואי, בואי נלך למצוא מקום אחר לשבת. נראה לי שפה לא יעזבו אותנו במנוחה."
סגור לתגובות