20

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מדגים למאו סיפו את אומנות היוקומנים היפנית.

 

 

שכבתי על הספה בסלון והשתדלתי לא לזוז. זיעה כיסתה את מצחי, מדגדגת וצובטת את עורי. נשמתי באיטיות והגנבתי מבט אל השעון שעל הקיר, מקלל את עצמי על התנוחה הבלתי נסבלת שבחרתי. מקלל, למרות שכבר ידעתי שרבע שעה של חוסר תנועה הופכת כל תנוחה לבלתי נסבלת.

"אל תזוז," אמרה טסה בעודה רושמת במרץ. "אני מייד מסיימת."

"בסדר," גנחתי וחזרתי לבהות בעמודי הספר שהיה פרוש לפני. שכבתי כשפלג גופי העליון שעון על מרפקיי והבטן צמודה למזרן. הקשת בגב התחתון פועמת בכאב, הכתפיים דואבות מהמאמץ, הזרועות רועדות והראש כבד מנשוא.

נשכתי את שפתי והתמקדתי במטרה שלשמה דיגמנתי בפני טסה במשך השבוע שחלף – שעות של תנוחות בלתי נוחות והכל בשם הצורך שלה למצוא את החיבור לאומנות הציור. הצורך של שנינו, למען האמת. ברגע שהיא תמצא את מבוקשה נוכל סוף סוף להסתלק מבייג'ינג.


"לעזאזל!" קראה טסה וקימטה את הדף שלפניה. "זה לא הולך לקרות, אתה יכול לשחרר."

קרסתי אל המזרן, קולות פיקוק נשמעים מהגב התחתון ומהצוואר. שכבתי ללא תנועה, מרוכז בנשימה והתגלגלתי אל הרצפה, שוכב על הגב על אריחי האבן הקרה, מתמתח ונאנח. גם טסה נאנחה.

"אני לא יודעת מה לעשות," אמרה ביאוש. "אני מציירת ולומדת מבוקר ועד ערב וזה עדיין לא מתחבר. המוח קולט, היד רושמת אבל התהליך כאילו פוסח על החוויה האישית, על רגשותי ותחושותי."

הרמתי את הדף המקומט ויישרתי אותו, בוחן את האיור.

"הטכניקה השתפרה," הערתי.

"למי אכפת! אני לא מציירת בשביל להפוך יום אחד למצלמה."

הלכתי לעברה ונתתי לה חיבוק.

"מה שהכי מתסכל בכל העניין," לחשה. "זה שאין לי ממש מושג איך מרגיש אותו חיבור שוו'אנג מדבר עליו. אני מגששת באפלה בלי כיוון, מחפשת את הבלתי נודע."

"את קצת דרמטית, זה מה שאת," חייכתי אליה. "את אולי מגששת באפלה אבל יש לך את כל הכלים והסיכויים למצוא את מבוקשך. יש לך הכוונה ואת מעמיסה עצמך בעשייה. קצת סבלנות והכל יבוא על מקומו בשלום."

"סתם כך?"

"לא יודע., אני מעריך שזה עניין של זמן. תחשבי על עצמך כציידת המכינה מלכודות, שוכבת במארב וממתינה לטרף שיחצה את נתיבה."


"ממתינה?" סננה טסה בין שיניה. "אם זה ימשיך במתכונת הנוכחית הציידת עוד תגווע ברעב או תמות מיאוש."

המשכתי לחבק אותה, משתוקק למצוא מילים מנחמות, מעודדות, מכוונות אבל יודע שהכל כבר נאמר ואין חדש תחת השמש. כל שנשאר זה לחכות.

הבטתי בחוסר האונים ובתסכול שניבטו מפניה ותהיתי שמא הלך רוחה הדרמטי ציין בדיוק את שהתבקש ברגע זה, שאולי דרמה היתה המרכיב החיוני שנדרש בכדי להשלים את החסר. אחרי הכל, ההיסטוריה האנושית שזורה בדוגמאות של צמיחה, השראה והתפתחות שנבעו מארועים דרמטיים; אומנות האייקידו שנולדה מול כיתת היורים, הנצרות, במותו של קדוש על הצלב, הטאג' מאהל עם פטירתה בטרם עת של מלכה אהובה…

טסה גנחה ונשפה אוויר בכבדות. דרמה או לא, מה שבהחלט התבקש כרגע הוא שינוי. הבטתי בשעון שהראה ארבע ורבע. פניתי אליה:

"רוצה שנרד לבדוק איזה סרט מוקרן הערב?"

"מה הטעם? זה בטח איזו שטות עם גנגסטרים סינים."


"לפעמים יש גם סרטים זרים. נו, בואי נצא, נשנה קצת אווירה."

"טוב בסדר." היא הסכימה.

חיכיתי עד שהייתה מוכנה ויצאנו לחדר המדרגות, חולפים על פני דלתם של גיאר וארתורו שעזבו את סין בסוף השבוע האחרון. ירדנו במעלית והלכנו לאיטנו ברחוב, יד ביד חוצים את הכביש הסואן ונעמדים לרגע בצד השני.

"תראה אותם," אמרה טסה, מורה בראשה על משפחה של איכרים ישובים על שפת המדרכה. "נראה שיותר ויותר מהם מגיעים מהכפר אל העיר."

"נוהרים אחרי הכסף," הנהנתי. "רוצים לתפוס בייג'ינג."

אבל כמו משפחות רבות אחרות, לא נראה שהמשפחה שמולנו מצאה את האושר והעושר לו ייחלו. האב עמד באפיסת כוחות ובהה בכביש, צווארו הקמוט משנים של חשיפה מוגברת לשמש מגיח מתוך חולצה מטונפת, קרסוליו מכוסי הפצעים מבצבצים מתוך קצות מכנסיו הפרומים. האם, לבושה בשמלת סמרטוטים מוכתמת, פשפשה במרץ בתוך שק זבל שעמד בקצה שורת המסעדות. היא דלתה שאריות מזון מתוך הזוהמה והפסולת, אוספת אותן אל דלי מתכת מעוקם ומלקקת את שפתיה היבשות ברעבתנות.

רק בנם הפעוט נע חופשי מדאגות, מצחקק ומהמהם בעודו מדשדש יחף בתוך שלולית חומה ומצחינה. הילד סובב את ראשו והביט בטסה. הוא חייך וקרץ לה בשובבות. היא נופפה אליו והוא חזר לשחק במים המעופשים.


"עצוב," הפטרתי.

"מזעזע," הסכימה טסה. "בוא נלך."

היא משכה את ידי.

"חכי רגע, לאן את ממהרת?"

"קשה לי להסתכל על זה. בוא!"

"אבל למה? את לא אשמה במצבם האומלל."

"אני יודעת שאני לא אשמה," טסה הזעיפה פניה.

"אז מה הבעיה?"

"לא יודעת. אולי זוהי תחושת חוסר האונים שלי להטיב את מצבם או רגשי אשם על כך שאני חיה חיי אושר יחסית לעוניים המרוד. אין לי מושג מה הבעיה פשוט לא נעים לי ואני הולכת."


"אבל אולי אלו בדיוק התחושות שאת מחפשת? להתחכך במה שלא נעים זה…"

"תעזוב אותי בשקט," היא שיסעה את דברי. "אני יודעת בדיוק מה אתה עומד להגיד ועדיף שתנצור את לשונך. נמאס לי כבר מהתאוריה שלך בקשר לרגשות עזים ויצירתיות."

היא ניתקה את אחיזתה מידי והחלה לצעוד לעבר בית החולים. רצתי אחריה.

"מצטער," לחשתי ולקחתי בידי את ידה הקפוצה. חייכתי אליה. "רוצה לשמוע איך אטף נפטר מ-Big Doctor?"

חיוך החליף את ההבעה החמוצה.

"נו ספר."

"טוב. את זוכרת שסיפרתי לך איך לפני כשבועיים נכנס מתמחה דרום קוריאני בזמן ביקורו של-Big Doctor?"

"זוכרת. ההוא מאורטופדיה שגרם ל- Big Doctorלעזוב."

"בדיוק. אז מסתבר שאסור לצפון קוריאני להימצא עם הדרומי באותו החדר."

"איך אתה יודע את זה?"

"אטף בירר. הוא כל כך התרגש מכך שמישהו מסוגל לגרש את Big Doctor שהוא מיד הזמין את הדרומי לארוחה. הוא התיידד איתו, תיחקר אותו והאחרון הסכים לשתף עם אטף פעולה במאמציו להיפטר מהצפוני."

"סתם כך?"

"מה פתאום. אטף משלם בשביל זה."

נכנסנו למתחם בית החולים, שנראה שקט בצורה לא אופיינית וצעדנו בכיוון האודיטוריום. כעשרים חולים נמצאו ברחבה. חלק פסעו לאיטם ללא כיוון מוגדר, אחרים ישבו , עישנו, קראו או שוחחו. חלפנו על פני הכניסה למיון שהיתה ריקה מרכבי הצלה ובני משפחה מודאגים. רוב רופאי ואחיות המחלקה עמדו בחוץ, מעשנים ובוהים בחלל האוויר. אחד מהם הצביע לעברנו והתלחש עם חבריו. הם פרצו בצחוק רועם.

"בני זונות," לחשתי. "אין עבודה אז מתפנים לגזענות."

"עזוב אותם. ספר מה תכננו אטף והקוראני?"

"אה," חזרתי לחייך. "למחרת הפגישה עם הדרומי, אטף ניגש למחלקה הפנימית, היכן שהצפוני מתמחה ושיחד את אחת האחיות. בתמורה היא הסכימה להתקשר לאורטופדיה בכל פעם שהצפוני עוזב את המחלקה לביקור אצלנו."

"והדרומי מגיע?"

"נראה שאטף שילם לו טוב. הוא נכנס ומיד מתמקד בצפוני."

"ומה הוא עושה? מציק לו? חובט בו?"

"הוא לא עושה כלום חוץ מלדבר."

"מעליב את הבחור?"

"כך חשבתי בהתחלה מכיוון שהצפוני תמיד משתתק, מאדים ועוזב את החדר. אבל מסתבר שטעיתי ודבריו של הדרום קוריאני תמימים לחלוטין. כל שהוא עושה זה לספר בדיחות ל-Big Doctor. בדיחות לא פוליטיות, חשוב לציין, שום דבר שקשור במתיחות בין הצפון לדרום."

"בדיחות?" ציחקקה טסה.

"בדיחות," הנהנתי. " בדיחות שמבריחות את הבחור מהמקום."

"ממש אנאלי הצפוני הזה."

"והדרומי פשוט גאון."

"חוש הומור," צחקה טסה. "נשק יום הדין של צבא הדרום."

"את עוד תראי! לא ירחק היום שבדיחות יכריעו את הצבא הצפון קוריאני."


ליד הכניסה לאודיטוריום נמצאו שני אנשים, אחד מהם היה לא אחר מאשר האדמיניסטרטור – מר צ'אנג.

"מר שור!" הוא קרא. "מזמן לא התראנו. איך מתקדמים הלימודים עם פו טייפו?"

"מיום ליום," חייכתי. "איזה סרט משחק היום?"

"או, סרט מצויין מהונג קונג."

"גנגסטרים?"

"איך ידעת? אני קורא אכזבה בפניך, מר שור, אבל אין מה לחשוש. יהיה הרבה אקשן. וו'שו, יריות ומה לא? זה תענוג של סרט, אתה נשאר, נכון?"

הוא חיכה למוצא פי, מבטו תובעני, כמו דורש שאשאר. חייכתי אליו בעוד מוחי עובד בקדחתנות, מחפש מוצא ממתקפת החביבות של צ'אנג.

"לא יודע," עניתי. "קיווינו לסרט באנגלית לשם שינוי."

"אתה מצחיק, מר שור," צ'אנג גיחך. "בסין כל הסרטים הם בסינית וזה כולל גם סרטים מחו"ל. אבל אל דאגה, מר שור, אתם ברי מזל היום."

"ברי מזל? איך הגעת למסקנה הזאת?"

מר צ'אנג הניד ראשו מצד לצד.

"נו, באמת, מר שור. זה ברור, לא? הרי אני פה."

"אני לא יורד לסוף דעתך."

"מאוד פשוט. אני אשב לידכם ואתרגם לאנגלית. מבטיח שלא תפספסו שום פרט בסיפור."

העפתי מבט בטסה שזרחה מאושר, נהנית מחוסר הנוחות שאחזה בי. חרקתי בשיני, חש את עיניו של צ'אנג מפלחות את דרכן דרך עור פני כאילו היו מחטיו הארוכות של פו טייפו.

"לא יודע," הפטרתי לבסוף. "נראה לי שנסתובב קצת בחצר ונחליט."

"מחכה לך פה," צ'אנג חייך. הוא נופף לנו כשנגררנו מהמקום.

"מחכה לך פה," טסה חזרה על דבריו כשהתרחקנו מטווח שמיעה. "בחיי, תראה איך הוא גרם לך להזיע! אם חוש הומור זה נשק יום הדין כנגד הצפון קוריאנים הרי שחביבות חייבת להיות הנשק האולטימטיבי במקרה והסינים יחליטו לפלוש לישראל."

דבריה נקטעו בקול חבטה רמה, צרחת כאב ורעש חריקת בלמים. סובבנו את ראשינו בחדות בכיוון החומה הפונה לרחוב וקפאנו בצפיה. שקט השתרר, הזמן עצר מלכת, לוקח אתנחתה דרמטית לפני חשיפת הזוועה.
"אקשן!" קרא הזמן ובליל קולות בצע את הדממה – קללות, צעקות שבר, בכי וקול רגליים שועטות בכיוון הכניסה לבית החולים.

דמות פרצה דרך השערים, האיכר שחלפנו על פניו כשעמד עם משפחתו לצד הכביש. הוא רץ ישירות אל חדר המיון, מאחוריו מגיחים אישתו ועוד מספר אנשים. בגדיו של האיש היו ספוגים בדם ובידיו אחז צרור רופס, חבילה דוממת שנעה ונדה במרוצתו. האיש רץ בשקט מופתי, פניו חתומים וממוקדים, אשתו בוכה וצורחת בעודה מנסה להשיגו. צמצמתי את עיני, מנסה לזהות את מה שהחזיק.


"מה קורה פה?" לחשה טסה אבל לא היה צריך להסביר דבר כשהאיש חלף על פנינו בדהרה.

"אלוהים," היא החווירה, ידה נשלחת ואוחזת בידי, צפרניה חודרות עמוק אל בשרי.

הפרק הקודם  הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.