תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה מתחבטים בנושא מחסום היצירה שלה, יוצאים לראות סרט והופכים עדים למחזה טרגי בלתי צפוי…
"זזזה הילד," גימגמה טסה, "זה הילד מהרחוב."
הנהנתי בעודי בוהה בשביל הדם הקולח מהילד, מרים את עיני ומביט בגופו ההולך ומידלדל, בראש הקטן המקפץ עם כל צעד ובגפיים המדממות.
"יהיה בסדר, בייבי" אמרתי וחיבקתי את כתפייה השמוטות. "למרבה המזל זה קרה בסמוך לבית החולים הטוב בבייג'ינג. יש פה רופאים מצויינים, הוא בידיים הכי טובות בסין. את עוד תראי, הם…"
נשמתי לרווחה כשהאב הגיע אל קבוצת האחים והרופאים, מצפה שיקפצו לרגליהם ויעוטו על העולל האומלל, שיחושו לקיים את מצוות המרפא. להפתעתי, הם עמדו והביטו בו באדישות, ללא נחישות או סימן של רצון להושיט עזרה; מעשנים, ידיים בכיסים, מסתודדים, חלקם אף מחייכים.
האם הגיעה ונפלה על ברכיה לצד בעלה, נושאת קולה בתחינה מהולה ביבבות קורעות לב. המהומה שהקימה גרמה לחבורת המטפלים לצאת משלוותה. הם התגודדו במהירות מול הכניסה לחדר המיון, חוסמים את הגישה בגופם. אחד הרופאים צעד לפנים והרים את קולו מעל לזעקות השבר של האם. הוא דיבר בגסות, מלווה את דבריו בתנועות אגרסיביות של זרועותיו. הוא הצביע אל כיוון שער היציאה.
"מה הם עושים לכל הרוחות?" קראה טסה והחלה למרר בבכי. "למה הם לא עוזרים? זה פשוט טירוף!"
מר צ'אנג הופיע לצידנו, ידיו שלובות על חזהו וחיוך רחב נסוך על פניו.
"אל תתרגשו מההצגה שלהם," הוא אמר בתנועת ביטול של כף ידו.
"מה?"
"איכרים!" הוא הסביר. "מה הם לא יעשו בכדי לקבל טיפול."
טסה הביטה בו בהשתאות.
"על מה אתה מדבר?"
"על כך שיש מספיק בתי חולים בבייג'ינג שיקבלו אותם אבל הם מעדיפים להופיע אצלנו. הם חושבים שהם חכמים גדולים אבל אנחנו יודעים בדיוק מה הם עושים."
"יודעים בדיוק מה הם עושים? הרי התאונה קרתה כאן, מחוץ לכתלי בית החולים!"
"גם אם זה היה קורה מרחק של חצי שעה מפה הם עדיין היו מגיעים אלינו. למזלנו, בית החולים מכיר את הבעיה ופיתח מדיניות כנגד מזימותיהם. אנחנו נמנעים מלטפל בשכמותם כפי שאת רואה."
מר צ'אנג הצביע אל חדר המיון והאב שלבסוף נכנע לדבריו הקשים של הרופא והחל לחזור על עקבותיו. צעדיו נראו הססנים, כנועים, עיניו קרועות, הבעתו כשל אדם שאיבד את דרכו במבוך. הילד החל לפרכס בזרועותיו.
"הוא עלול למות!" צווחה טסה.
"וזה מצער, אני מסכים," הנהן צ'אנג בחיוך מבין. "אבל אסור להתעלם מההשלכות של קבלת חולים חסרי אמצעים. מה אם אחרים יגיעו בדרישות דומות? מה אם הם יגזלו טיפול מהאנשים שמשלמים ומממנים את בית החולים?"
"מה יש לכם?" מררה טסה בבכי. "איפה הרחמים?"
מר צ'אנג ציחקק בעצבנות בעוד האיכר ממשיך בשיטוטו העקר, דמו של הפעוט זולג באיטיות, מטפטף כמו שעון חול, סופר את השניות שנותרו לו לחיות. האם לא פסקה מלצווח, רצה ברחבת בית החולים כתרנגולת ערופת ראש, נאחזת בחולים שנקלעו לדרכה, מיבבת וממשיכה בנתיבה חסר התכלית.
"כמה רחוק בית החולים שבו יואילו לקבל אותו?" חקרתי, דמי הולם ברקותי.
"עשרים דקות אם הוא יזדרז," נאנח צ'אנג, "אבל תראה אותו, במקום לזוז הוא מבזבז את הזמן בשטויות."
"מה קורה איתך צ'אנג? תסתכל על הילד! אין לו עשרים דקות מזוינות!"
"באמת, מר שור, אין צורך לנבל את הפה."
קשה לתאר את תחושת התסכול שכרסמה בתוכי, מחשבות מתערבלות בראשי, תובעות שאעזור, שאציל את המצב, מעלות רעיונות, תוכניות פעולה ואז נשברות על חומות בלתי עבירות של אזלת יד.
'תטפל!' תבע קול אחד ומיד גווע מול חוסר יכולתי הטכנית. 'פתטי,' חשבתי בתסכול, 'ומה אעשה? אדקר את הילד? אעסה איזה מרידיאן ארור?'
'דרוש שהם יטפלו!' הציע קול אחר, נחשול חסר כוח שהתנפץ על חופי בורותי בשפה הסינית. 'ומה תאמר?' לעג קול המתנגד. 'תצעק מאיו? (אין לי), או איזה משפט דפוק אחר? הרי גם אם יבינו את דבריך הם יתעלמו בכוונה. מי אתה בכלל? אתה לא משלהם ואין לך שום זכות להתערב. מי מינה אותך למושיעם של עניי סין?'
האם קרסה לצידו של האב, אחזה אחת מרגליו ויבבה בתשישות. קבוצה קטנה נאספה סביבם, חולים ומבקרים ששהו ברחבה ומספר סקרנים שהגיעו מהרחוב לשמע זעקותיה של האם. ליבי הלם בחזי, מתח וזעם דורשים שאתערב, שאשפיע, שאנסה לעשות משהו, גם אם נואש ואבסורדי, במקום לעמוד ולצפות מהצד כמו איזה אדיוט.
"בואי," אמרתי לטסה ומשכתי אותה בכיוון הקהל.
"לאן אתה הולך מר שור?" קרא צ'אנג.
"להכות בקירות!"
"מה אמרת, מר שור?"
"להכות בקירות."
תוך מספר צעדים התייצבנו בתוך החבורה שהתקבצה סביב ההורים. עמדנו ביניהם בעוד אחד המתקהלים, ברנש צנום בחליפה, שוחח עם הסובבים בקול עמוק ותרבותי תוך שהוא מצביע על חדר המיון. נשמעו מלמולי הסכמה חרישיים, התגובות מאופקות, כיאה לאנשים שגדלו תחת שלטון קומוניסטי נוקשה ובלתי מתפשר. ראיתי פחד בעיניהם אך גם נחישות לא שיגרתית. עוד אנשים התוספו לחבורה, מחזקים את שורותיה, נוסכים אומץ באלו שנעו במקומם בחוסר מנוחה.
הילד הפסיק לפרכס, נשימתו הפכה שטוחה, גוון עורו הלך והאפיר. האשה גנחה וקולה, כבמטה קסם, הפיח בחבורה את להבת המרד. ללא מילים, התחלנו להתקדם כגוש אחד לעבר חדר המיון.
היה זה מחזה סוריאליסטי; כמה איכרים בלויי לבוש, מספר חולים שצלעו או התנשמו בכבדות, שניים או שלושה מבקרים וכמובן אנחנו, זוג לבנבנים זרים להוויה המקומית.
"מר שור!" קרא מר צ'אנג שלפתע הופיע לצידי. "מר שור, אני דורש שתחדל מלהתערב בעניינים הפנימיים של בית החולים. זה לא יאה לך להסתובב עם שכמותם. אתה אחד משלנו."
"אתה דורש?" סיננתי בין שיניי. "ולמה שלא תדרוש לפני הכל שחבורת האינטיליגנטים שלך יטפלו בילד?"
"אתה עושה טעות, מר שור," הזהיר צ'אנג, פניו אדומים מכעס. "אתה עוד תצטער."
"אני כבר מצטער."
חבורת המרפאים הידקה את שורותיה כשהתקרבנו, הקיר שמולנו מתעצם. הם נראו מבוהלים לא פחות מחבורתנו, מופתעים מהמהלך האנטי ממסדי. הגענו למרחק כמטר מהם כשמר צ'אנג פרץ אל אזור החיץ שביננו.
הוא הביט בי בעיניים רושפות ופנה אל האב, משוחח עימו בקצרה, מסתובב ומדבר עם חבורת המרפאים. כמובן שלא הבנתי כמעט מילה שנאמרה אך טון דיבורו הבהיר לאן מכוונים העניינים.
קיר המטפלים נבקע ומר צ'אנג, כמו משה בים סוף, הוביל את האב ושללו הדומם בחרבה. הוא העיף בי מבט אחרון, קר ומרוחק הפעם, כמו מורה בעיניו כי נסתם הגולל על ימיי בבית החולים – זמני תם.
השניים נבלעו מאחורי דלתות חדר המיון, הקיר האנושי נסגר, מונע חדירה נוספת. המשכנו לעמוד ולבהות לזמן מה, מופתעים מהתוצאה החיובית, מחכים, כמו להיות בטוחים שלא היתה זו אשליה.
*
היא נעמדה מול שולחן הציור ואחזה בו בידיים רועדות. עיניה היו אדומות מבכי והבעתה כאובה. הצבע טרם חזר לפניה. היא סגרה את עיניה ונשמה עמוקות, הרעדות הופכות לרטיטות קלות, הידיים מתייצבות בהדרגה, הכתפיים משתחררות, נשמטות. עוד נשימה עמוקה והעיניים נפקחו, בוהות בדף כמו מזהות תצורות בלתי נראות על פני המשטח. היא הנהנה לעצמה, שלחה יד והרימה מכחול, טובלת בשחור ומניחה את הקצה על הנייר, מותחת קו ראשון. התנועה התארכה ממרכז גופה, מחוברת ונושמת כאחת, מכחול ודף הופכים לחלק בלתי נפרד מהוויתה.
בקו השני משהו בתוכה כמו נפרץ, מפלס דרכו החוצה, נשאב ממעמקי תודעתה ומתפרץ אל הנייר. במהרה, הופיעו שלל קווים על הדף; קווים עבים, דקים ומחוספסים שהתעגלו, התפתלו והתיישרו, תחילה נדמים כגיבוב חסר פשר ובהדרגה הופכים לדמויות ברורות, חיות, אנושיות, סובלות. האיכר המביט בראשו השמוט של בנו הפעוט. האם שאוחזת בכתף בעלה, ממררת בבכי, ידה הפנויה מסתירה את פניה.
טסה הניחה את המכחול ולקחה אחר, גס יותר, טובלת את הקצה באדום ובוהה בו סופג את הצבע. שפתייה רטטו כשהניחה את המכחול על הדף והחלה למרוח, הצבע הופך לדם, זולג, מכתים ופוצע את הדמויות, ממחיש את הייסורים, הייאוש התהומי והדרמה בו הן נמצאות.
הבטתי בטסה בעודה מציירת, שבוייה בתהליך, סוחפת אותי בסערת רגשותיה, כאילו לא הייתי רק עד אלא חלק פעיל ביצירה. דמעות חזרו למלא את עיניה וזיהיתי רטיטות קלות בזרועותיה. זה היה רגע נדיר של גדילה וצמיחה, רגע של מציאת טביעת האצבע האומנותית. הרגע המכונן לו ייחלה וציפתה כל הזמן.
אנחת רווחה חרישית נפלטה מפי – הציפיה הסתיימה.
חשתי צביטה בלב, בושה ורגשי אשם למרות שידעתי כי השתלשלות הארועים היתה מנותקת משאיפתנו לצמיחה, שהמציאות עצמה היתה הקטליסט,הגורם לשבירת מחסום היצירה….
כל השואף לצמיחה הופך לציד של הרגע הטרגי לעיתים, אדם המשחיז את כלי זינו הגופניים והרוחניים ויוצא למסע בעקבות הידע. הוא מזהה עקבות, רודף, מכין מארבים וממתין, אך אין איש יודע מתי ואם בכלל, יפול הטרף במלכודותו.
איש אינו אשם בהמתנה לרגע מכונן.
טסה משכה את המכחול בפעם האחרונה ולקחה צעד לאחור. מתנשפת. תשושה, נעה קלות על רגליה, המכחול מטפטף באדום על הרצפה. קמתי והלכתי לקראתה, לוקח המכחול ומניח אותו במקומו, עומד, מחבק ותומך בעוד אנו בוחנים את הציור בדממה.
צמרמורת חלפה בגופינו, זכרון החוויה ניבט מהנייר המדמם, מעלה את תחושותיה; את חוסר האונים מול מערכת חסרת רחמים, הכאב של ההורים, ריחו המתקתק של הדם וצילו המאיים של המוות. למרות שהטכניקה והכלים היו זהים, לא היה זה ציור סיני מסורתי. הסגנון היה יחודי, אישי ואינטימי, ממחיש את הארועים דרך עיניה, מחשבותיה ורגשותיה הבלעדיים של האמנית.
"תפסת את הרגע," לחשתי והיא נאנחה באפיסת כוחות, נשענת עליי בכבדות.
"הרגע תפס אותי," היא מלמלה. "מצא אותי לא מוכנה."
"את טועה," הנעתי ראשי לשלילה וטסה הרימה עיניה במבט עייף.
"טועה?"
"את הופתעת, זה בטוח. אבל את היית מוכנה."
היא הנהנה, נתנה מבט אחרון בציור והלכה לשבת על הכסא שעמד בצמוד לחלון הפונה לרחוב, נמנעת מלהביט החוצה, עיניה על הרצפה. עשיתי כמוה כשהלכתי להתיישב לצידה – הדבר האחרון שרציתי כרגע היה עוד תאונה.
"איך את מרגישה?"
"כולי ניגודים – מרוקנת ושבעה, עצובה ומסופקת, עייפה ובוערת מאנרגיה פנימית."
"הניגוד הבלתי נסבל של רגעי הגדילה," חייכתי "עכשיו אני משוכנע שמצאת את מה שחיפשת."
(הציור של טסה)
סגור לתגובות