22

 

תקציר הפרק הקודם: טסה מוצאת את החיבור הנכסף לציור כתוצאה מארוע טרגי בבית החולים.

 

 

 

 

שבירת מחסום היצירתיות הפכה את הנחייתו הצמודה של מר וו'אנג למיותרת.

"שטויות," גיכחה טסה כששטחתי את העובדה לפניה. "אתה לא יכול לדעת את זה מציור אחד."

"הציור האחד מתווה את הדרך ומקנה את התחושה לבאים אחריו. כעת כל שנשאר לך לעשות הוא לזכור, לאמץ ולשמר את החיבור שמצאת."

"מאיפה לך כל זה? אתה לא צייר."

"העובדות זהות לגבי כל האומנויות, אבל אין צורך להתווכח על העניין. קחי את הציור למר וו'אנג מחר בערב ותראי מה הוא יאמר."

למחרת היא התייצבה בביתו עם הציור. הוא סיפרה שהוא בחן אותו בעניין בעוד היא ניגשת אל שולחן הציור, כהרגלה, עומדת להכין אותו לשיעור. מר וו'אנג עצר אותה באמצע הדרך.

"אנחנו לא נצייר יותר," אמר, עיניו על הציור. "זה חסר טעם מעכשיו."

"חסר טעם?" היא חזרה על דבריו, נושכת את שפתיה, מביטה בו באימה, חוששת שמא יקטול את הציור, יכריז שאפסו תקוותיה להתקדם ויזרוק אותה לרחוב. מר וו'אנג הרים את עיניו והביט בה בהבעת עגומה.

"שנאת את הציור," הצהירה טסה בחשש.

"שנאתי? מה פתאום, זה הציור הטוב ביותר שעשית. תסלחי לי אם הפרצוף שלי לא משתתף בגאווה ובשמחה שאני מרגיש. פשוט קצת עצוב לי כי השיעור שלנו הסתיים."

מר וו'אנג הסביר לה שמעתה והלאה עליה למצוא את דרכה האישית בעולם הציור.

"כמובן שתצטרכי להמשיך לשפר את הטכניקה, זה משהו שתוכלי לעשות לאורך כל חייך. אבל את לא צריכה אותי יותר בשביל זה. יש לך את כל הכלים והנוכחות שלי מעכשיו היא מיותרת – אולי אף מזיקה. התפקיד שלי הסתיים ברגע שמצאת את עצמך בציור. ברגע שעשית את זה." הוא סיים והצביע על הציור.


מר וו'אנג הביא ארגז בירות קרות והם שתו לשוכרה, מרימים כוס אחר כוס לציון תום תקופת חניכותה – למורת רוחה של אשתו שהביטה בהם בהבעה חמורת סבר. הם סיכמו על ארוחת ערב חגיגית אליה גם אני הוזמנתי. כשחזרה לחדר וסיפרה על שאירע, העזתי להרהר בקול כי אולי הגיע הזמן לעזוב את בייג'ינג. להפתעתי טסה תמכה בהצעה.

"אבל לא לעזוב את סין עדיין," אמרה. "אני רוצה להמשיך ולטייל קצת. זוהי מדינה מדהימה וראינו כה מעט."

"טיבט?"

"מה יש לך? אתה יודע שטיבט סגורה עכשיו למבקרים."

"אז מה? עד כמה שהסינים יודעים אנחנו תיירים תמימים שלא קוראים עיתונים או יודעים מה נעשה סביבנו. פשוט ניסע ונראה מה יקרה."

"אין מצב! אני לא יודעת בקשר אליך אבל לי כבר אין כוח להתעמת עם המקומיים והממשל הקיקיוני שלהם."

פתחנו מפות, סימנו מקומות ולבסוף החלטנו על נתיב להמשך המסע.

"מתי נעזוב?" שאלתי.

"נראה לי ששבוע יספיק לכל ההכנות והסידורים."

*

יומיים לאחר התאונה הגעתי אל משרדו של מר צ'אנג והודעתי על עזיבתי. מר צ'אנג חייך בקרירות ושאל אם נוכל לשחרר את החדר עד סוף השבוע לטובת המתמחה הבא.

"שילמתי עד סוף החודש," הזכרתי לו.

"נחזיר לך את ההפרש. החדר בא עם הלימודים."

לקחתי נשימה עמוקה, מהסס לפני ששאלתי את השאלה הבאה:

"מה עם הילד?"

"בסדר," ענה צ'אנג במרירות. "עכשיו נאלץ להתמודד עם מבול של פניות מהאנשים האלה."

הוא לא נפרד לשלום, עיניו מביטות בי בריחוק ובקרירות כשעזבתי את משרדו. שמחתי על החדשות אודות הילד אך בד בבד חשתי צביטה בלב ורגשות אשם, אולי בגלל שבסך הכל חיבבתי את צ'אנג. מר צ'אנג עמד לשרותי לכל אורך שהותי בבייג'ינג ועשה זאת בנאמנות ובמסירות ראויה לציון. מעולם לא רציתי להתעמת עימו, להכעיס או לפגוע בו ברמה כזאת או אחרת.


"אבל שום מתמחה לא אמור להגיע עד כמה שידוע לי," אמר אטף כשסיפרתי לו על השיחה עם מר צ'אנג. "מה עשית לו שימציא מין תרוץ שכזה? נראה לי שהוא מאוד משתוקק שתעזוב."

"זה לא ממש משנה," חייכתי אליו. "אני ממילא עוזב. בוא, אטף, תעזור לי להיפרד מהרופא."

פו טייפו הקשיב בפנים רציניים כשאטף הודיע על עזיבתי. הוא חקר לאן מועדות פנינו והרים את גבותיו כששמע שבכוונתנו לקחת רכבת לגוו'ילין שבדרום.

"גוו'ילין יפיפיה," אמר תוך שהוא ממולל מחט באצבעותיו. "אחד המקומות היפים בסין. מתי אתם עוזבים?"

"עוד שבוע."

"עוד שבוע? אני מניח שכבר יש לכם כרטיסים."

"עוד לא קנינו, יש לנו המון סידורים. מה? למה אתה צוחק? לי, תשאל אותו מה כל כך מצחיק?"

"פו טייפו אומר שאם אתה רוצה כרטיס לרכבת לעוד שבוע כדאי שתזדרז לעמוד בתור." תרגם לי. "זה לא כל כך פשוט להשיג כרטיס. צריך לעמוד בתור ולהתעסק עם מיטב הבירוקרטיה הסינית."

"שום דבר לא פשוט פה," גנחתי.

פו טיפו פלט כמה מילים ואטף הנהן בהתלהבות.

"הרופא שואל אם תהיה מוכן להצטרף אלינו לארוחת הצהריים, להיפרד כמו שצריך."

"אני אשמח. מתי?"

"לקראת סוף השבוע."

עזבתי את המרפאה עם מר לי שכרגע מצא עצמו חסר מעש.

"אני מוכן לעזור לך בקניית כרטיסיי הרכבת," הוא הצהיר. בחנתי אותו באריכות, נזכר בפעם האחרונה בה הציע את שירותיו מחוץ לכתלי בית החולים, חווה מחדש את עוגמת הנפש והסוף העגום. היה זה לפני כחודש כשטסה ואני, נסחפים בלהט החמדנות המקומית, החלטנו לצאת אל שוק המשי לקניות.

"כולם עושים כסף מהמשי הסיני," אמרתי. "הוא זול, איכותי ועד כמה שידוע לי גם קל מאוד לשלוח סחורות מבייג'ינג ליפן."

מר לי, ששמע על התוכנית, התנדב מיד לעזור בקניות.

"אני יודע שיהודים נחשבים למקחנים גדולים אבל בשביל להתמקח עם סיני צריך סיני," הוא חייך באצילות. "אני לשירותך."

שמחתי על הצעתו וקבענו להיפגש בשוק בסוף השבוע. אלא שביום המיוחל התייצב מר לי עם עדה שלמה של מכרים, דוד, אחיינים, אחות, חברה ומי לא. הוא ניסה לרכך את מבטינו העויינים בהסברים על חשיבותם של כל אחד ואחת מהנוכחים במבצע שלפנינו.


נפרדנו בעוינות קלה, הוא ועדרו רוטנים ומאיימים, אני נשבע לטסה ששוב לא אתעסק עם מר לי מחוץ למסגרת בית החולים.

"אז מה אתה אומר, מר שור?" דרש לי. "תרצה עזרה בקניית הכרטיסים?"

"בהחלט," פלטתי ומיד קיללתי את עצמי. נראה שהמחשבה על העמידה במשך בתור שעות, משולל מיכולת ההבנה את הכתוב והנאמר סביבי, העיבה על שיפוטי.

קבענו להיפגש למחרת בבוקר בתחנת הרכבת.

מר לי עזב ואני המשכתי אל הנקודה האחרונה במסע הפרידה שלי מבית החולים. המרפאה של מר וו'אנג, היכן שהתחלתי בלימודי. סגירת מעגל.


מצאתי אותו באמצע וויכוח מלוהט עם אחד ממטופליו, בחור צעיר ומהודר שצעק, איים ולבסוף עזב את המקום בטריקת דלת שכמעט ועקרה אותה מציריה.

"הדור הצעיר," סינן מר וו'אנג בין שיניו הסגורות סביב הסיגריה בעודו דוקר את המטופלת ששכבה על אחת המיטות. "אתה יודע מה הוא רצה? הוא הגיש לי מעטפה שמנה של כסף ודרש שאעזוב את הגברת באמצע הטיפול ואטפל בו. הסינים המודרנים האלו חסרי כבוד. הם חושבים שהכל נמדד בכסף, שהם טובים יותר או ראויים ליותר מאחרים."

מר וו'אנג השתלהב מהמונולוג, עומד בתוך ענן עשן ונושא דברי תוכחה כנביא זעם, הסיגריה שבפיו נעה בקצב דיבורו. אפר נשמט מהקצה הבוער ונחת על ראשה של המטופלת. היא פנתה לוו'אנג והאחרון הבריש את האפר משערה ופניה בעודו נוזף בה ארוכות.

אני אתגעגע למר וו'אנג שעל אף אישיותו רבת הניגודים, נטייתו להרס עצמי והעובדה שהרגלי העישון שלו במרפאה עברו על כלל היסוד ברפואה: 'אל תעשה נזק', היה עדיין דמות מעוררת השראה בכל הקשור למוסר רפואי. פו טייפו, שהיה מיומן יותר, מנוסה יותר ובעל אישיות כובשת ומסתורית, לא הגיע לקרסוליו של הרופא המעושן בכל הנוגע לאתיקה מקצועית.

"חוזרים ליפן?" הוא שאל לפני שעזבתי.

"בשנה הבאה בירושלים הבנויה," תרגמתי לאנגלית את המשפט השגור והוא צחק והשתעל בעת ובעונה אחת.


"יפני משוגע," הוא קרא אחרי כשיצאתי מהמרפאה.

*

תחנת הרכבת היתה מבנה גדול, ישן וחנוק מעשן. המונים מילאו אותו עד אפס מקום; אנשים ישבו על ספסלים, מזוודות, שקים או השתרעו על הרצפה. אחרים עמדו בתורים ארוכים שהשתרכו באיטיות מורטת עצבים.

"איפה הוא?" שאלה טסה. "כבר שעה שאנחנו מחכים לאדון. בשביל מה קראת לו?"

"כי הוא מדבר וקורא סינית. מה את מסתכלת עליי ככה? גם לך אין מושג לאן לפנות במקום המטורף הזה."

"אני רק מקווה שהוא לא יביא את כל המשפחה."

בזמן שהמתנו, שוחחנו על המתנות שטסה רצתה לקנות למשפחתו של המורה לציור.

"למה שלא תתני לו כסף וגמרנו? בשביל מה לך להתעסק עם מתנות? את הרי יודעת שסינים אוהבים דולרים יותר מהכל."

"מר וו'אנג הוא שונה," אמרה טסה בנחרצות. "הוא איש של כבוד. הוא לימד אותי מתוך נאמנות לחבר ששלח אותי ומתוך אהבתו לציור."

"הוא עדיין סיני."

"עכשיו אתה מתחיל עם הגזענות?"

"מר שור!" שמענו את קולו של מר לי שהגיח לקראתנו מתוך הקהל. "מר שור, כבר שעה שאני מחפש אותך."

"ואנחנו אותך."

"אז הנה אנחנו," חייך לי.

"אנחנו?" שאלה טסה בחשד.

"מיס לינג," אמר לי והחווה על הגברת הצעירה שהופיעה לצידו. "מיס לינג היא מתורגמנית מתחילה בבית החולים. היא ביקשה להתלוות אליי, להתאמן באנגלית."

"רק היא?" שאלתי בעוד אני בוחן את סביבותיו, מצפה לראות כיתה שלמה של מתורגמנים צצים מאחוריו.

"רק היא. אין בעיה עם זה, נכון?"

הבטתי בטסה שגלגלה את עיניה והנהנה בכאב ניכר.

"שום בעיה," חייכתי ולחצתי את ידה החיוורת של מיס לינג, אישה קטנה ודקת גזרה עם חיוך שובבני. "אז מה עושים עכשיו?"

"הולכים לתור הראשון."

"מה זאת אומרת, הראשון?"

"יש לנו שלושה סיבובים לעבור, מר שור."

"תסביר בבקשה."

"בוא נתקדם קודם כל אל התור הראשון. כשנעמוד שם אני אסביר את הכל."

מר לי פילס לנו דרך בתוך האולם הדחוס, טסה ואני בתווך, מיס לי מאספת מאחור. הגענו לקצה התור ושם נעמדנו, נדחפים ונדחקים, חשופים לשלל הקולות הרמים של ההמון.

"היה אפשר לחשוב שבמדינה המאוכלסת בעולם, עם הבירוקרטיה המסורבלת בעולם, האנשים יהיו קצת יתר סובלניים," העירה טסה. "תראה אותם, הם יותר גרועים מישראלים."

הנהנתי בהסכמה לדבריה נוכח הויכוחים, הדחיפות ושאר ביטויי האגרסיביוית שהתרחשו מכל עבר. קלסטרופוביה נוראית אחזה בגרוני, חונקת אותי. הרגשתי סחוט רגשית, נפשית וגופנית למרות שהיום רק התחיל.


מר לי החל להסביר על האופן בו מתנהלים העניינים:

"התור הראשון נועד לסיווג זהות הנוסע. אתם זרים ולכן תקבלו כרטיסים צהובים באשנב הקבלה. משם נעבור לתור השני בו תקבלו אישור לקניית כרטיס רכבת. התור השלישי הוא לקניית הכרטיס."

"זה יקח שנים," גנחתי.

"אתה מגזים, מר שור," צחק לי. "שלושה ימים לכל היותר. עם קצת מזל זה יקח רק יומיים."

מחציתו הראשונה של אותו יום עברה עלינו בבילוי בתור הראשון. משם המשכנו אל החלק השני של היום, המסע לאשנב הקבלה לאישור קניית הכרטיסים. בבוקר היום השני צעדתי ללא חשק אל עבר התור האחרון.

"לשם מה אנחנו עומדים בתור הארוך הזה?" התלוננתי באזני לי לאחר שקצה נפשי בהמתנה המסויטת. "התור השני הרבה יותר קצר."

"אבל התור השני נועד למחלקה ראשונה – זה יקר!"

"קח אותו," הוריתי, מתעלם ממבטה העויין של טסה.

"זה יעלה לפחות עוד מאה דולר, מר שור."

"שיעלה עוד מאתיים, זה שווה את זה, נמאס לי לסבול."

"חבל."

"מה חבל?"

"אם הייתי יודע מראש זה היה חוסך המון זמן בתורים הקודמים."

בהיתי בו בחוסר אמון, תוהה מדוע לא הסביר זאת קודם. נשכתי את שפתי, יודע שאין טעם לשאול. חצי שעה לאחר מיכן היינו בחוץ עם זוג כרטיסים למחלקה הראשונה של רכבת האקספרס לגוו'ילין. עוד חמישה ימים ואנחנו עוזבים את בייג'ינג.

הפרק הקודם  הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.