23

 

תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה מחליטים לעזוב את בייג'ינג.

 

 

 

מפה צחורה כיסתה את שולחן האוכל העמוס לעייפה בתבשילים, כלי אוכל ומשקאות. מר וו'אנג תפס את מקומו בראש השולחן.

"שב," הוא הורה לי, מצביע על הכסא שלמולו. טסה התיישבה לצידו של המאסטר. על הכיסא המוגבה שביני ובין טסה התמקם בנם של בני הזוג וו'אנג, סי בן התשע.

"אשתי בשלנית נהדרת," העיר וו'אנג והמתורגמן, מר ג'יאו, בחור שמנמן בעל פנים בורקים מזיעה, ליקק את שפתיו הבשרניות לפני שתרגם. סי הצביע עליו, פלט כמה מילים והתפוצץ מצחוק. המבט בעיניו היה לעגני, מתנשא. מר ג'יאו האדים ונע על כיסאו בחוסר נוחות.

הגברת וו'אנג הגיעה מהמטבח כשבידה צלחת גדושה בבשר חזיר ברוטב אדום עם ניחוח חמצמץ – חמצמץ כמו ההבעה שעל פניה.

"זהו זה," אמרה בעודה מניחה את המאכל על השולחן. היא התיישבה לצידו של מר וו'אנג, גופה מתוח ושפתיה קפוצות.

סי, עיניו נעולות על ערימת המתנות שניצבה במרכז השולחן, פנה אל מר וו'אנג שהניד ראשו בשלילה. הילד פלט יבבה ושילב את זרועותיו על חזהו. פניו נפלו, שפתו התחתונה משתרבבת לחזית בהבעת עצב תהומית.

"בני משתוקק לפתוח את המתנות," הסביר וו'אנג בחיוך. "אבל הוא יוכל לחכות עד שנסיים עם האוכל."

הגברת וו'אנג נבחה מספר מילים והוא היסה אותה בתנועת יד עדינה.

"אחר כך, קודם נאכל."

המאכלים היו מדהימים אך האווירה נעכרה בשל חמיצותה של המבשלת והתנהגותו חסרת הרסן של סי. הילד התלונן בקולניות כשלא אהב את טעמם של חלק מהמטעמים, לכלך את השולחן, בלגן את הכלים ודרש בלי הרף לפתוח את המתנות. הוא השתדל והצליח להפריע לשיחות שניסינו לנהל והקניט ללא הרף את המסובים.


הבטתי בו והרהורים אודות הצורך בהקשחת חוק הילודה בסין עלו בתודעתי. שהות קצרה במחיצתו של היצור המפונק ורעיון ה- "משפחה אחת צאצא אחד" הפך לקונספט מתירני, שלא לומר שלוח רסן.

לאחר הארוחה הגיע זמן המתנות. את הראשונה הגישה טסה לסי בחיוך רחב. הבעת תאווה עלתה על פניו והוא קרע את העטיפה הצבעונית באצבעות משתוקקות, זורק את הנייר לרצפה ומביט בציור שעל הקופסא שלפניו.

"שחמט," הוא קרא בקול מאוכזב, פלט משפט שגרם למתורגמן להחוויר ופרץ בצחוק מרושע. מר וו'אנג התנצל על גסותו של הילד אבל נמנע מלנזוף בפרי חלציו המחוצף.

הגברת וו'אנג הגיבה בצורה לא פחות מרשימה משהגיע תורה, מסירה בחוסר חשק את העטיפה ממתנתה, מעיפה מבט חטוף בתכולתה ואומרת תודה, הבעת הכעס והמרירות לא עוזבת את פניה. מר וו'אנג, ביחס לשאר יושבי הבית, הדגים הערכה מרובה למתנתו. הוא הודה לטסה, חייך בחום אך גם הוא לא העיף מבט שני במתנתו. הגברת וו'אנג קמה בהפגנתיות וצעדה לעבר המטבח, רוטנת לעצמה.

הבטתי בטסה שהחלה להאדים, קורא את הבושה, הכעס והאכזבה שניבטו מעיניה, חושב על השעות הארוכות בהן שוטטה ברחבי העיר בחיפושים אחר המתנות הראויות לבני המשפחה. מתנות מכובדות, צנועות אך יקרות ואיכותיות, מתנות שנועדו להביע את הערכתה ותודתה לידע שרכשה ולזמן שהוקדש לה, מתנות המשקפות את הערצתה לאישיותו ולגישתו האצילית של המאסטר, אדם ששם אל מול עיניו את האהבה לאומנות כערך העליון, אדם שלא נסחף ונבלע במערבולת החזירות הקפיטליסטית של בייג'ינג.

"אשתי רוצה מתנה בדולרים,",אמר מר וואנג, והבעתו המתחסדת כצדיק הנאנס למעשה עבירה, עוררה בי בחילה עזה. טסה הביטה בו המומה אך התעשתה במהרה.


"בסדר," הנהנה ומר וו'אנג חייך ומיד שינה את הנושא, פוצח בשיחה על אומנות הציור. הוא קם וסימן לנו לצעוד אחריו אל חדר העבודה. קמתי והלכתי אחריהם בחוסר חשק, מביט בדלת היציאה בערגה וחולם על המחלקה הראשונה ברכבת. לפני שהספקתי לעבור את מפתן החדר חשתי יד קטנה אוחזת בידי.

"בוא ושחק איתי," ביקש סי באנגלית רהוטה. בידו השניה הוא אחז את קופסת השחמט.

"בבקשה," הוא חייך ועיניו נצצו. הבעתו התמימה של הקטנטן שבתה אותי לרגע, מוחקת מזכרוני את התנהגותו המחפירה בארוחת הערב.

"נו טוב," הנהנתי, שמח לברוח מנוכחותו של מר וו'אנג.

צעדתי אחריו אל חדרו המלא עד אפס מקום במשחקים. הוא קפץ על המיטה, מסמן לי לשבת לצידו, מול הטלביזיה. לקחתי את מקומי בעודו משליך את קופסת השחמט לרצפה ואוסף במקומה זוג ג'וייסטיקים. הוא הגיש לי אחד. קימטתי את מצחי והוא הצביע על הטלביזיה.

"משחק מחשב," אמר. "קרבות וו'שו. אבא אמר שאתה יודע וו'שו."

"יודע קצת וו'שו אבל אין לי מושג במשחקי מחשב."

"מכות, זה קל. שנתחיל?" סי הדליק את המכשיר ועל המסך צפו ועלו שתי דמויות של לוחמים גברתנים.

אחזתי בג'ויסטיק, ועוד לפני שהספקתי לבטא "איך", החל הקרב. ישבתי חסר אונים בעודי מצביע על חתיכת הפלסטיק הדוממת שבידי, מעביר את עיני על סי שהניע את הידית בזריזות ובקלילות. אצבעותיו הקישו במיומנות על הלחצנים, תנועותיו מתורגמות למגוון חבטות על המסך. ניסיתי לחקות את מעשיו ,אך הלוחם שלי סובב בהפגנתיות את גבו אל היריב וספג בעיטה הגונה שריסקה אותו אל הרצפה. סי צהל והניף את ידיו בתנועת ניצחון.

"תראה לי איך לשחק," ביקשתי אך הוא הניד ראשו לשלילה.

"אין זמן. הסיבוב השני מתחיל."

קוד ההגינות הספורטיבית נשמר היטב גם בסיבוב השני ולאורך כל המשחקים שבאו אחריו. סי מנצח, מסרב ללמד איך לשחק, שולח הערות עוקצניות, מצחקק ומלגלג, מנסר את עצבי. ניסיתי בכל כוחי לנצח אותו, הזעתי, קצפתי, שרירי ידיי דואבים מהמאמץ. אך למרות כל נסיונותי לא יכולתי למיומנותו הבלתי מתפשרת של המנוול הקטן.

"הוו'שו שלך לא משהו," הוא גיחך כשלבסוף השלכתי את הגו'ייסטיק על המיטה. עמדתי לעזוב אך הוא משך את ידי.

"שחמט?" הציע ואור נקמני נדלק בעיני.

"טוב, למה לא."

"אבל אני מזהיר אותך מראש," חייך סי. "אני ממש טוב."

"ראה הוזהרתי," חייכתי במתיקות. פתחנו את הקופסא, מוציאים את הלוח מעץ הדובדבן ואת הכלים העשויים ביד אומן.

"כל הכלים הם עבודת יד," הערתי וסי גיחך בתגובה.

"אתה עדיין תפסיד," הוא הבטיח.

סידרנו את הלוח וסי דרש לשחק בשחור. השתאתי נוכח בטחונו הבלתי מעורער ביכולתו לנצח.

המשחק החל וכבר ממהלכיו הראשונים ניכר היה שסי באמת יודע לשחק בצורה מרשימה יחסית לגילו הרך. הוא הכיר פתיחות והגנות וניחן בחשיבה טקטית ואסטרטגית. אבל הוא היה רחוק מלהיות בובי פישר הצעיר ולא היה לו צל של סיכוי. חמש דקות עברו לפני שחוסל מחצית צבאו וכעבור שתי דקות הוכרעה המערכה. פניו נפלו כשביצעתי את המהלך האחרון, מכיר בתבוסתו, מתבונן בחיוך הרחב שנמתח על שפתיי.

"ניצחתי!" צווחתי באושר עילאי, קופץ מהמיטה ומרקד בחדר, עיניי בורקות, ידיי מתנופפות בחלל האויר. הפסקתי מחשש שסי יפרוץ בבכי.


"חמוד קטן," חייכתי אליו וטפחתי על שכמו לפני שעזבתי את החדר.

למחרת טסה חזרה אל ביתם של הזוג וו'אנג בפעם האחרונה כשבאמתחתה המתנה הנכספת – מעטפה עם דולרים מרשרשים שכמעט וגרמו לגברת וו'אנג להזיל ריר על הרצפה. לתדהמתי, טסה לא איבדה את אמונה וכבודה אל מר וו'אנג למרות שנפגעה עד עמקי נשמתה מהידיעה שכנראה גם הוא, חרף מילותיו הנשגבות והתנהגותו המכובדת, הושפע בעיקר מארציותו של בצע הכסף.

*

מר קאנג, חייל במקצועו, היה אחד הלוחמים המרשימים ביותר שפגשתי בבית הספר לוו'שו. הוא היה תמיר וקשוח, מבנה גופו אתלטי, עצמותיו נוקשות כגזעים ושריריו מתפתלים כנחשים מתחת לעור. לא אחת התבוננתי בו בזמן שבעט בשקי האימון. הוא נע בקלילות של רקדן, פוגע לסירוגין עם השוק, העקב, הברך או כריות הרגל. חבטותיו המדויקות והעוצמתיות נחתו מכיוונים שונים ומר קאנג תמיד ניצב בנקודה הנכונה לחבטת ההמשך, תזמונו מושלם.

מעטים מקרב התלמידים יכלו לעמוד מולו. המעטים שהעזו יצאו בשן ועין ועם זאת ראו עצמם ברי מזל מכיוון שמר קאנג חס עליהם ולא היכה בעוצמה שיכל להפיק מגופו המיומן.

"עדיף לא להתעסק איתו," יעץ לי יאו. "להכות בו כואב לא פחות מכשהוא מרביץ."


מספר פעמים בעבר, פנה אלי מר קאנג בחיוך וקרא תיגר.

"קדימה," הקניט. "קרב אימון, גדי. בוא ותראה לי מה למדת ביפן. קדימה, אל תפחד, אני לא אכה חזק."

לא הייתי נשאר חייב להצעותיו חסרות השחר.

"תתכונן," נהגתי לענות בחיוך, נעמד מולו בעמידת קרב . "בוא ותראה לי מה למדת בסין."

מאו סיפו היה מתרגם את השיחות תוך שהוא מתפקע מצחוק. הוא נהג לעמוד כחוצץ ביננו, מוודא שחילופי הדברים לא יתדרדרו מעבר לגבולות הטעם הטוב.

כמובן שלא היה לי שמץ של סיכוי בקרב עם מר קאנג, שלא היה רק לוחם משכמו ומעלה, בעל טכניקת סאנדא עדיפה ונסיון עשיר בקרבות זירה, אלא גם שקל תשעים קילוגרם – כעשרים יותר ממני.

ואולם, למרות שידעתי שעדיף ללכת לפינת האולם ולדפוק את הראש בקיר מאשר להילחם במר קאנג, ולמרות שבסתר ליבי שמחתי על כך שנוכחותו של מאו סיפו מנעה מהקרב להיתממש, עדיין קינן בי יצר ההיענות לקריאת התיגר. להפסיד, לחטוף מכות, לדמם על המזרן – הכל נראה נסבל אם אוכל להכות בפה הרברבן ולו רק פעם אחת.

"אל תחשוב שאני לא יודע שאתה שוקל להילחם עימו," אמר מאו, שהיה האדם היחיד שראיתי מביס את מר קאנג לאחר מערכה קשה. "מר קאנג הוא שחצן לא קטן אבל הוא שחצן חזק ומיומן. לצערי, אין לך שום סיכוי להתמודד איתו."

בהתחשב בעובדות, לא הופתעתי לראות את מאו סיפו נעמד מולי כשהתקדמתי אל קאנג על המזרן. היה זה בצהרי היום, שלושה ימים לפני תאריך העזיבה, אימון הפרידה שלי מוו'שו, סאנדא וכמובן, ממלך השום.

"מה אתה עושה?" חקר מאו.

"קרב." עניתי בתמימות.

"עם מר קאנג?"

"כן."

"לא נראה לי."

"אמרת שאוכל להילחם במי שארצה באימון האחרון," הזכרתי לו.

"כי לא חשבתי שתבחר בקאנג. הוא לא בשבילך, אל תהיה אדיוט."

"אני כבר אדיוט. בבקשה, מאו, מה אכפת לך? אתה פה, מה כבר יכול לקרות?"

"הוא יפרק אותך – זה מה שהולך לקרות! מה אתה מנסה להוכיח, גדי? אתה כל כך משתוקק לעזוב את בייג'ינג עם איזה אף שבור, פנס בעין או סתם זעזוע מוח?"


"למה להיות שלילי, סיפו? אני מעדיף לחשוב עליהם כעל מזכרות מבייג'ינג."

מאו סיפו הביט בי כלא מאמין, בוחן את פרצופי, בודאי מנסה לזהות סימנים לאובדן שפיות דעתי.

"נו, טוב," הוא נאנח לבסוף. "לך אדיוט, לך קבל קצת מזכרות."

חיוך רחב התפשט על פניו של קאנג כשהתייצבתי מולו.

"מוכן לקבל קצת מכות, חייל?" שאלתי אך מאו סיפו מיאן לתרגם.

"זה לא משחק," הוא הזהיר בפנים רציניים. "תשמור על עצמך. מספיק עם השטויות."

קדתי לעברו, חש מעיין חמימות פנימית. דאגתו של מאו סיפו לשלומי ורווחתי נגעו מאוד לליבי.

"בסדר," אמר מאו ונעמד בינינו. הוא החליף כמה מילים עם קאנג ואז פנה אליי, נותן הנחיות אחרונות. "אני רוצה לראות קרב נקי. תשתמש בכל מה שלימדתי אותך ואל תשכח שהוא גבוה ממך. אל תפסיק לזוז ונסה לצמצם טווח במתקפות מתפרצות. הכי חשוב – שמור על הראש!"

הנהנתי בעודי מתמקד בקאנג.

"מוכנים?" שאל מאו והרים את ידו אל התווך שביננו. הנהנו והוא משך את ידו ופסע לאחור. קאנג חייך ומיד שלח שני אגרופים לפנים ובעיטה תחתית. מהאגרופים התחמקתי אך הבעיטה מצאה את מטרתה, נוגסת בשריר ירכי ומסובבת אותי במקום. חשקתי את שפתי והחזרתי את הטובה, שולח שני אגרופים מהם חמק קאנג ללא בעיה, מסיים בבעיטה תחתית שפגעה במטרתה, מתרסקת על ירך נוקשה בעוצמה שזיעזעה את כל גופי.

קאנג גיחך בעודו מקפץ סביבי. התאמצתי לעקוב אחריו על שתי רגליים כבדות, ירך אחת הופכת נוקשה משניה לשניה, חברתה פועמת בכאב.

שתי התקפותיו הבאות של קאנג הסתכמו בחבטה באוזן ובירך שאיימה להפסיק ולתפקד. נשימתי הפכה למהירה ורדודה והתחמקתי בקושי מעוד מתקפה, יודע שבקרוב כבר לא אוכל לעמוד. חלון ההזדמנויות להכות בפרצופו של קאנג החל להיסגר מול עיניי.

עכשיו או לעולם לא…

"קדימה יפני," הוא צעק ובאותה השניה זינקתי לחזית, מפתיע בשלושה אגרופים. ראיתי את עיניו של קאנג נפערות בהפתעה אך הוא הצליח לבלום שתיים מהמכות, האגרוף השלישי מוצא את אפו, ממעך אותו פנימה בעוצמה לא מבוטלת.

חייכתי, וזה פחות או יותר מה שנותר בזכרוני מאותו הקרב. את שאר הפרטים דליתי מאוחר יותר ממאו סיפו בעודנו ישובים על ספסל בטון מחוץ לאולם האימונים. מסתבר שמיד לאחר התקפתי, איבד מר קאנג את קור רוחו ולפני שמאו יכול היה לעצור בעדו הוא שלח בעיטה שפגעה בצד ראשי.


"נפלתי?"

"לא," חייך מאו. "אבל החבטה של קאנג זיעזעה את מוחך. איבדת כל שליטה ברגליים, מתנדנד, מחייך, מטיח חבטות באוויר וכל הזמן צועק: 'But we only throw stones…'"

"מעניין. קונג פו שיטת השיכור?"

"זה היה יותר אלביס רוקד מאשר קונג פו," צחק מאו.

"אתה מכיר את אלביס?"

"מי לא מכיר את מלך הרוק?" שאל ונעמד מולי, מעביר יד דרך שיער ראשו ופוצח בעיוות מחריד לשיר – Jail House Rock – רגליו מחקות את ריקודו של אלביס.


מאו טפח על שכמי לפני שנפרדנו

"אתה בחור מטורף," חייך. "אבל אני אתגעגע אלייך."

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.