24

 

 

תקציר הפרק הקודם: גדי נפרד ממאו סיפו וטסה מוו'אנג – המאסטר לציור.

 

 

 

יומנו האחרון בבייג'ינג עמד בסימן של חויות קולונריות. סידורים אחרונים, פרידות ובעיקר שתיה ומזון. את הבוקר פתחה טסה בתעלול מיוחד. היא ניגשה למטבח והרימה את הכיסוי מעל קערת הגבינה, לוקחת כף ,מעמיסה מנה גדושה ומביטה בה בערגה.

"זאת תהיה הגבינה הטובה ביותר שיצרתי," התגרתה, פיה פתוח וקצה הכף נוגעת בעדינות בלשונה. "בוא ותטעם לפני שאני אגמור את הכל."

בשבועות האחרונים שיכללה טסה את יכולותיה במעבדת הגבינות הביתית שלנו. היא למדה איך להגדיל את התפוקה של חיידקי המעיים שגיאר הורישה לנו, איך לתבל ובעיקר – איך למגר את חמיצות היוגורט ממנו יצרנו את הגבינה.

"זה עובד, אל תגעי!" הזהרתי משהגיעה לנוסחא המושלמת. אך היא נשארה בשלה, לא פוסקת מנסיונותיה להשביח את התוצרת.

"סוד הטעם הוא בתהליך ההתיישנות," הסבירה, "ואני מחפשת את נקודת הזמן המדוייקת, את הגבול המפריד בין הגבינה המושלמת לזו המקולקלת.

"נו?" שאלתי כשהכף נעלמה בתוך פיה.

היא החזיקה את השלל בפה ועצמה את עיניה, טועמת, חשה את המרקם על לשונה. עיניה נפקחו, קרועות לרווחה, פניה מתעוותים בהבעה נוראה, עוטות גוון ירקרק חיוור. היא רצה לכיור, השליכה את הכפית וירקה בקדחתנות את הגבינה. היא פתחה את הברז ושטפה ביסודיות את פיה תוך השמעת קולות מעוררי אימה שנראה כי הגיעו הישר ממעמקי נשמתה המיוסרת.

הבטתי בהשתאות בקערת הגבינה שהיתה תמימה למראה, בוהה ולפתע מזהה תכונה במרקמה העדין. זחלים קטנטנים ובהירים מילאו את הקערה, מתפתלים, יוצרים גלים ומערבולות, מחזה מעורר בחילה כשלעצמו. הכרחתי את עצמי לא לחשוב על הטעם.

"גילית את גבול ההתיישנות, " החמאתי לה בעודה משתנקת, ישובה חצי מעולפת על הרצפה. "עבודה טובה."

לאחר שהתארגנו, עזבנו את הדירה בפעם האחרונה, זורקים את המפתח אצל נציג בית החולים שגר בבניין.

"להתראות." לחשה טסה למרות שידענו כי ככל הנראה לעולם לא נחזור. המשכנו בדרכנו כשלגבנו תיקי המסע הכבדים. את שאר הציוד שהיה לנו, ספרים, מחטים, גלילי נייר לציור, בגדים ושאר אביזרים, שלחנו יומיים קודם לכן.

"נראה לך שתספיק לארוחת הצהריים עם פו טייפו?" שאלה טסה בעודנו עומדים על שפת הכביש, מחכים למונית.

"למה לא?"

"כי לך תדע כמה זמן יקח להוציא את הויזה בשגרירות ההודית."

"יהיה בסדר."

"ואל תשכח שאנחנו ישנים הלילה אצל בראד. נצטרך להגיע אליו ולהוריד את התיקים לפני שתוכל להמשיך."

"הוא גר לא רחוק מהשגרירות. אל תלחיצי, יהיה בסדר וזהו."

מונית עצרה לצידנו בחריקת בלמים.

"לשגרירות ההודית," הורתי לנהג השמנמן שחייך אלינו בממזריות. טיפסנו פנימה והתמקמנו מאחור.

"תסתכל," לחשה טסה לאחר דקה של נסיעה. "המונה התחלף ועוד לא עברנו עשרה מטרים. הבחור מרמה אותנו."

"מצויין," חייכתי אליה.

"מצויין? מה קורה לך?"

"אל תדאגי. יש לי תוכנית פעולה חדשה."

"עכשיו אני מודאגת."

ישבנו בשתיקה בעוד המונה מקפיץ את המחיר במהירות מרשימה – קצב של מונה של שעות הערב. הערתי על כך לטסה.

"מנוול," היא חרקה בשיניה.

"אני דווקא מעריך את כושר היצירה. אם כבר רמאי אז לך על כל הקופה."

כשהמונית עצרה לפני השגרירות ההודית הראה המונה סכום נכבד בהחלט. יצאתי החוצה, סידרתי באיטיות את התיק על הגב ופישפשתי בכיסי, מחייך ומהנהן אל הנהג שעקב אחר תנועותי במבט חמדני. טסה סיימה להתארגן ונעמדה לידי.

"מה אתה מחייך אליו כמו אדיוט?"

"מוכנה?" שאלתי, עיני לא עוזבות את הנהג.

"מוכנה למה?"

"אני סופר עד שלוש ואנחנו נעלמים בפנים."

אחזתי בידה, ובעודי מנופף לשלום לנהג הנדהם, התחלנו לצעוד במהירות לעבר שער הכניסה לשגרירות. חלפנו לצידו של החייל הסיני שעמד זקוף וחסר הבעה על בימה עגולה בכניסה, שומעים מאחורינו את צעדיו וקריאותיו של הנהג הזועם.

הוא נעצר ליד החייל, צורח, מאיים ומנבל את פיו. לפני שנכנסנו למבנה השגרירות לא יכולתי להתאפק. נעצרתי והסתובבתי אליו, מנופף בחביבות ומפריח לעברו נשיקה.

פעמיים יצאתי בזמן ההמתנה לויזה וראיתי את הבחור עומד ליד החייל, קללות נמרצות פורצות ומחליפות את ייאושו משנחות עלי עיניו.

נקמה מתוקה – קטנונית, אנוכית, חסרת ערך של ממש ובכל זאת, כל כך מענגת…

*

אטף ופו טייפו חיכו לי במסעדה במרכז העיר. אטף קפץ לרגליו כשנכנסתי והוביל אותי, ברוב כבוד והדר, אל השולחן. אדם שלא ראיתי מעודי ישב לצידו של פו טייפו, בחור אדום שיער ומנומש

"פאדי," הוא הציג עצמו ולחץ את ידי בחמימות. "אני לבנוני, מביירות." פאדי היה נוצרי ולא מוסלמי כאטף, עובדה שהודגשה כבר בתחילת השיחה. הוא סיפר שהוא תומך בישראל ושמלחמת לבנון היתה טובה לנוצרים בביירות.

"מה אתה עושה בבייג'ינג?" חקרתי.

"אני מהנדס מחשבים. עובד בשביל הממשלה הסינית."

"מחשבים בסין?" גיחכתי.

"בייג'ינג אולי ניראית פרימיטיבית, אך זוהי אשליה. אתה לא תאמין מה באמת קורה מתחת לפני השטח."

לדבריו של פאדי, לסינים היה ידע וציוד מהמתקדמים והמשוכללים בעולם.

"אתה עוד תופתע, גדי, סין לא רחוקה מלהיות מעצמה טכנולוגית."

"אני באמת אופתע," חייכתי, מאחסן את מילותיו בזכרוני תחת הכותרת 'מדע בדיוני'.

פו טייפו הזמין מגוון מאכלים תוך שהוא מפאר את המטבח הסיני, מסביר באריכות על דרך ההכנה, ההיסטוריה והגאוגרפיה של כל תבשיל. הוא נגס בזהירות, מתענג על הטעם ולועס באיטיות. נראה היה שפו טייפו הקדיש מחשבה ועומק למזון לא פחות משהקדיש למלאכת הריפוי ומי יודע, אולי נהג כך בכל נדבך בחייו.

"איך אתה מסכם את התקופה אצלנו?" שאל הדוקטור לאחר ששבע.

"מעשירה ביותר. רכשתי ידע למכביר ויש באמתחתי מספיק חומר לימודי להעסיק אותי בחמישים השנים הבאות."

פו טייפו צחק בעודו מנגב את פיו במפית נייר שאטף הגיש לו. אטף – האוצ'י דשי האולטימטיבי, כה מסור באהבתו למאסטר.

"ומה עם האמונה?" שאל פו. "האמונה בקיומם של המרידיאנים."

"זה בעייתי," נאנחתי. "אני רוצה, אבל קשה לי להאמין במה שאני לא חווה או רואה."

"האמונה תסיר את הלוט מעל התובנות שאתה מחפש ולא להיפך. מוזר מאוד, דווקא חשבתי שאתה, בן לעם שמתפאר באמונה בלתי מתפשרת באל אחד, לא יתקשה בחלק הזה של המשוואה."

"נעשה ונשמע," מלמלתי.

"סליחה?"

"נעשה ונשמע היתה דרישתו של האל היהודי כתנאי ראשוני להצטרפות לדת. אמונה לפני הכל."

"בבקשה," חייך פו. "ידעתי שזה לא אמור לחדש לך."

"לא מחדש אבל עדיין בעייתי. חוסר היכולת לנתק את הקשר בין הוכחה ואמונה מונע ממני גם את האמונה הדתית."

קול מזעזע בקע מתוכי בסיום המשפט, מלווה בכאב חריף כדקירת סכין, מפלח את בטני, מאיים לקרוע את המעיים לגזרים. הכל נעצו בי עיניים.

"אתה נראה קצת ירקרק," העיר פו בחיוך וסימן לאטף להגיש לי מפיות. "אולי זהו אות מהאל שלך, גדי. אולי הוא מנסה לרמוז לך שהוא לא ממש מאושר מחוסר האמונה שאתה מפגין כלפיו."

התכווצתי בכסאי כשעוד גל של כאב תקף באכזריות.

"אם זו הדרך של האל להוכיח את קיומו אז הוא מבזבז את זמנו איתי," גנחתי, זיעה קרה מכסה את מצחי. "בשביל מה לי להאמין במי שהשקיע זמן ומאמצים בבריאת הסבל?"

"אדם צריך אמונה," מלמל אטף.

"אני לא צריך אמונה אלא שרותים."

אטף העניק לי חיבוק שובר עצמות לפני שנפרדנו, פו טייפו צחקק ובקולו העמוק אחל לי הצלחה בהמשך דרכי. הם נכנסו למונית צהובה עם פאדי. עמדתי על המדרכה ונופפתי לעברם עד שנעלמו במורד הרחוב.

"לארוחה הבאה," לחשתי לבטני המכווצת, מלטף אותה, מעודד בחמימות. "עוד מאמץ קטן ואז אני מבטיח לך צום."

טסה חיכתה לי בחדרו של בראד. מקולחת, מבושמת, לבושה – מוכנה ליציאה.

"איפה בראד?" שאלתי.

"הלך להביא כמה בירות. איך היה?"

"נחמד מאוד עד לאות מאלוהים."

היא הביטה בי בדאגה.

"על מה אתה מדבר לכל הרוחות?"

"על קילקול קיבה. מהמוצלחים שחוויתי."

"ואיך זה מתקשר לאלוהים?"

"לא ממש ברור. תצטרכי לשאול את פו טייפו. הוא העלה את האפשרות. הוא יודע דברים."

"ומה האות אומר?"

"להפסיק עם האוכל הסיני."

"וזאת הסיבה שאתה מתכונן לארוחה הבאה?" אמרה בחיוך.

"כמובן – אם האל באמת יודע הכל אז הוא גם בטח יודע שאני אעשה הפוך מכל שיבקש."

"שיהיה," נאנחה. "עכשיו לך תתקלח. אין לנו זמן לשטויות."

בשבע בערב, לאחר שתי בירות ושתי ישיבות ארוכות בשרותים, צעדנו עם בראד בכיוון המסעדה החביבה עלינו, זאת שאכלנו בה עם איאן ביומנו הראשון בבייג'ינג.

"שמעתי על הקרב שלך עם קאנג," אמר בראד בחיוך. "יאו אומר שאם מאו לא היה נוכח, קאנג היה מחסל אותך."

"נראה לי שהוא עשה עבודה לא רעה," חייכתי חזרה, מלטף את הנפיחות שעוד בצבצה מצד ראשי.

"אתה יכול להאשים אותו? שברת לו את האף, מה נכנס בך?"

"רוח אלוהים," גיחכה טסה. "גדי מתקשר עם האלים."

לאוו'נגה וג'ואן כבר חיכו במסעדה. טסה התיישבה ליד ג'ואן ולאוו'נגה אחז בידי, מושיב אותי לצידו. הוא לא הרפה מאחיזתו למעט הרגעים בהם השאלתי אותן בחזרה לצורך אכילה.

שוחחנו עד שהגיעה הארוחה – ברווז צלוי עם כל התוספות הנלוות. אכלתי ברעבתנות למרות שבטני עדיין לא התאוששה מהרעלת הצהריים.

לפני שנפרדנו החלפנו כתובות, מבטיחים לנסות לשמור על קשר ואולי להיפגש בעתיד.

"תמיד רציתי ליסוע לאפריקה," אמרתי.

"זה לא מפליא," הצהיר לאוו'נגה. "לחובב טבע כמוך יש הרבה מה לראות ולעשות בטנזניה."

"ולנוצרי מאמין כמוך יש הרבה מה לעשות ולראות בישראל."

הוא נראה מזועזע מהרעיון.

"לא יודע, שמעתי שישראל זה מקום מסוכן."

"אתה צודק," הנהנתי בכובד ראש מעושה. "מלחמות האזרחים, המחלות, הזיהומים ואל תשכח את האריות שאורבים למבקרים…"

ג'ואן ולאוו'נגה עלו על אוטובוס ואנחנו צעדנו בעצלתיים בחזרה לקולג'. בדרך עצרנו וקנינו בירות בפאב מקומי.

"רוצים לשבת?" שאל בראד.

"לא פה," הצבעתי על קבוצת הסינים הצעירים שישבו לשולחן ושוחחו בקולניות. חולצות משי צבעוניות, שיערות משוחות בשמן והבעות מתנשאות. אחד מהם הצביע עלינו, מלמל משהו ודבריו גררו פרצי צחוק מרעיו השיכורים. יצאנו אל הרחוב. מחוץ לפאב היתה ערימה של לבנים ובראד הציע שנשב עליה.


"קרוב מדיי," אמרתי. "לא בא לי לשמוע את היצורים הרועשים האלו."

"בסדר, אבל בוא לא נתרחק. אני מריח אקשן."

חצינו את הרחוב וישבנו על שפת הכביש. שתיתי והעברתי את מבטי מהפאב אל בניין המגורים שמעליו, מזהה דיירים שהביטו החוצה בחשש. אחד מהם קרא בקול, מבקש שקט, אך נראה שדבריו רק ליבו את להבות השמחה.

"הסינים החדשים," חזרתי על דבריו של דוקטור וו'אנג באזני בראד. "הוא טוען שהם חצופים ומפונקים, אנשים שחושבים שמותר ומגיע להם הכל בגלל הכסף."

"קצת קיצוני לדעתי," השיב בראד. "לא כולם פה מונעים מחמדנות."

עוד הוא מדבר ואחד השיכורים פסע מחוץ לפאב. הוא ניגש על מערום הלבנים, ולקול צחוקם של חבריו, הרים אחת והטיח אותה בחזקה במרפסת של אחד השכנים.

הלבנה שברה את התריס והתרסקה פנימה. קול תרועה נשמע מהפאב והבחור, מעודד מתמיכת חבריו, פנה אל הלבנה הבאה.

"איפה המשטרה?" שאלה טסה ובראד חייך והצביע בכיוונו של מבנה מואר שניצב כמאה מטרים מהפאב.

"הם פה," הוא גיחך. "אבל כנראה מאוד עסוקים."

הבחור שמעבר לרחוב המשיך במלאכת ההרס עד שהתעייף וחזר פנימה. מחיאות כפיים סוערות ליוו את כניסתו.

"ממש גיבור," צחק בראד. "אבל זה הולך לעלות לו ביוקר."

שוטר התקרב למקום רכוב על אופניים. הוא נעצר בכניסה לפאב וצעק משהו פנימה. הקולות נדמו ואחד הגנדרנים יצא החוצה. השוטר צעק והוא ענה בראש מורכן. הוא שלף ארנק מהכיס, שיחרר כמה שטרות לעברו של השוטר והלה עלה על אופניו והמשיך בדרכו. לא עברה דקה וקולות הצחוק חזרו להרעיד את השכונה.

"אופייני," פלטתי ובראד הדליק סיגריה וטפח על שכמי.

"אתה רגיש מדיי וחבל."

"רגיש מדיי – לך זה לא מפריע שאנשים מתנהגים כמו בהמות?"

"בוודאי שמפריע אלא שלעומתך אני בוחר להתעלם, מנסה לא להיות נגיש או מעורב מדיי במתרחש. זוהי תקופה היסטורית ואני רוצה להיות עד לתהליך מבלי להיפגע או לאבד את שפיות דעתי."

"כל הכבוד לך, עליי זה גדול."

"זה גדול על כולם, גם עליהם," הצביע בראד בכיוון קהל השתיינים. "כולם פה מבולבלים, לא בטוחים, חוששים – זה חלק מהיופי שבשינויי, גדי, הצעידה בדרך זרועה בחוויות בלתי צפויות."

*

התמקמנו בתא המהודר של קרון המחלקה הראשונה, מתרשמים מהניקיון, מהפרטיות, מהכסאות הנוחים ואפילו מהשלט מאיר העיניים שתבע בתוקף: 'נא לא לירוק בכל מקום!'

"שלנו!" צעקתי בדיוק משנפתחה הדלת האוטומטית ואל התא נכנס בחור סיני בגיל העמידה. הוא היה לבוש בחליפת פסים, נעלי עור מבריקות לרגליו. אחריו נכנסה בחורה צעירה ומחוטבת שיכלה בקלות להיות ביתו. הוא חיבק את מתנייה והושיט לי יד שהריחה מקרם לחות.

"צ'או," אמר בחיוך. "אתה יודע? צ'או, כמו להתראות באיטלקית."

הוא ציחקק, הגיש לנו כרטיסי ביקור והציג את חברתו לנסיעה במבט מתגרה.

"הממממ," הנהנתי, מביט בטסה וחונק צרחה שאיימה לפרוץ מגרוני. המחשבה אודות שמונה עשרה השעות הצפויות לי בחברתו של סיני חביב הדובר אנגלית שוטפת, העבירה צמרמורת של חלחלה בגופי. אדיוט, נזפתי בעצמי. למי ציפית? הרי ידוע שבסין יש סינים…

לאחר מספר דקות של שיחת נימוסין נכנס כרטיסן במדים מעומלנים. הוא בדק בעיון את הכרטיסים, הביט במספרי המושבים, קד ויצא מהתא. נשמעה צפירה והתרווחנו בכיסאותנו. הרכבת יצאה לדרך.

הבטתי בעיר הסואנת מבעד לחלון עבה שלא התיר לשום צליל לחדור פנימה, אוויר התא ממוזג ומבושם קלות, שונה בתכלית מהערפיח המחניק של בייג'ינג. פתאום חשתי מנותק, כמו מתבונן בסרט אילם המציג חיים ממקומות רחוקים.

בהיתי במכוניות העשנות ובאנשים שנעו על המדרכות וגדשו את מסלולי האופניים. ביריקות, בויכוחים, בסירים המהבילים שעמדו בחזיתות המסעדות המאולתרות ובשלטי החוצות הצבעוניים.

עצמתי עיניים וחייכתי לעצמי כשעזבנו את העיר. המסך יורד בסיום הסרט ובעיני רוחי רצות כתוביות עם שמות השחקנים, הניצבים ושאר האנשים שלקחו חלק בהרפתקאותינו בבייג'ינג.

 

סוף

גדי שור

6/11/2011

הפרק הקודם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.