תקציר הפרק הקודם: גדי, טסה ואיאן מגיעים לקולג' בבייג'ינג. הם פוגשים בחבורת סטודנטים אמריקאים ולומדים כי בירה זולה יותר ממים.
לאיאן נשאר שבוע לבלות בסין לפני שיעלה על הרכבת הטראנס-סיבירית בדרכו לאירופה. לנו היה שבוע של סידורים לפני שהלימודים עמדו להתחיל. החלטנו לבלות את השבוע ביחד ולשלב את הסידורים בזמן הפנוי.
"ואין דרך טובה יותר לטיולים וסידורים בבייג'ינג מאשר על אופניים," איאן מצהיר.
"יש קפה?" אני שואל בפיהוק. "אני צריך קפה בבוקר."
איאן פורץ בצחוק.
"גם אם היה קפה לא נראה לי שזה היה יוצא מוצלח עם בירה רתוחה."
"דימוי נחמד, איאן. הוצאת לי את החשק מקפה לשנה הקרובה."
ברחבת הקולג' אנחנו פוגשים בבראד. הוא מעשן סיגריה, מבט פואטי בעיניו.
"מה קורה עם מקום לינה בשבילם?" איאן שואל, מצביע עלינו.
"לא נוח להנהלה עם זה," בראד נאנח. "בהתחלה הם אמרו שזה בעייתי בגלל שהם לא סטודנטים. כשהזכרתי להם שגם אתה לא סטודנט, הם טענו שזה בעייתי בגלל שהם לא נשואים. מסתבר שזה לא מכובד לזוג לא נשוי לחלוק חדר ביחד."
"מאוד מוסרי מצידם," טסה מעירה.
"שמרניים," בראד מתקן. "תאמיני לי, מוסריות זה לא ממש העניין כאן."
"אז מה עושים?" אני שואל.
"כרגע כלום. הם ידונו בעניינכם ובינתיים, קיבלתם את החדר שממול לאיאן."
אנחנו מודים לבראד והוא מחייך, לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה וזורק את הבדל לרצפה. הוא מועך אותה עם סוליית הנעל, מתכופף, מרים את הבדל וטומן אותו בכיסו.
"אוסף פילטרים?" איאן שואל.
"דואג להם," בראד עונה ומצביע אל ציפור היושבת על גג אחד המבנים. "האביב הגיע וציפורים בונות להן קינים. הן אוספות הכול לבניית הקינים, גם פילטרים – ופילטרים הם רעילים לגוזלים."
"כול הכבוד," טסה מחמיאה לו ואנחנו עוזבים את הרחבה ויוצאים אל הרחוב.
איאן מוביל אותנו לחנות להשכרת אופניים.
"הוא יכל להיות ישראלי מצוין," אני לוחש לטסה בעוד איאן מתמקח על המחיר. "להיות הכוכב של שוק הכרמל."
איאן מתקשר עם המוכר בתנועות ידיים גסות ואף משלב כמה מילים בסינית. כשהמשא ומתן מסתיים אנחנו עולים על האופניים ומפליגים אל לב ליבו של המרחב הגועש.
הכביש עמוס רכבים אבל זה כלום לעומת נתיבי האופניים שבשולי הכביש, מקום בו הצפיפות כמעט בלתי נסבלת. התנועה איטית ומסורבלת, והצמתים, בלילה קולנית של כול סוגי הרכבים בעת ובעונה אחת – פשוט סכנת חיים. אבל אנחנו לא מוטרדים מהעומס והסכנות. נהיגה מסוכנת ופקקים כבר חווינו בעבר. המנהגים הסינים הם שהורגים אותנו.
"תראה איך הם יורקים," טסה לוחשת בחוסר אונים. "נוסעים ויורקים כמו בהמות."
"נוסעים כמו בהמות?"
"מצחיק מאוד," היא נובחת עליי.
איאן, שכבר התרגל לנהיגה בבייג'ינג, מלמד אותנו איך לנוע בין הטיפות; להביט במי שנוהג לפנים, להקשיב לקולות אותם הוא מוציא ולהיות מוכן לסטות מהנתיב במידה והוא מטה את הראש.
"ותמיד תהיו מודעים לכיוון הרוח," הוא מסכם. "מכיוון שברגע הקריטי אתם רוצים לסטות בכיוון הנכון."
אנחנו מקשיבים להנחיות ועוקבים אחריהם בצורה מוצלחת. אנחנו צוחקים בלי הפסקה, משועשעים מהעיסוק החדש. לאחר נסיעה של חצי שעה בקרוב אנו מגיעים לשוק המשי.
שוק המשי נמתח לאורכו של רחוב צר הבנוי משורה ארוכה ודו צדדית של חנויות מאולתרות, מעין כוכי מכירה קטנים הגדושים במשי. משי על מדפים ומתלים, משי על קולבים התלויים מחוטים הנמתחים משני עברי הרחוב כשתי וערב. יש שם מעילים, תחתונים, מכנסיים, חולצות, מגבות ובדים מאורכים. המון בדים בשלל צבעים ססגוניים.
סוחרים ולקוחות באים ויוצאים מהרחוב ללא הרף. צעקות וויכוחים קולניים נשמעים מכול הכיוונים.
טסה נכנסת עם איאן לסיבוב קצר וחוזרת לשמור על האופניים.
"בוא," איאן מורה. "בוא נכנס להחליף כספים."
אנחנו חודרים פנימה כמה צעדים והרחוב הראשי נעלם מעינינו. ריחות של משי וסיגריות חובקים אותנו, העשן סמיך, מדמיע ומסמא את העיניים. אנחנו נדחקים בין הבדים הצבעוניים, בדרכנו פוגשים שלל פרצופים שצצים מתוך מבוך המשי, בוהים בנו בהשתאות לשנייה, ונעלמים ברשרוש מתקתק של בדים. אני מסתחרר מקסמו של המקום.
"כמו לצעוד בתוך ארון הבגדים בדרך לנרנייה," אני מעיר ואיאן מגחך.
"רק שפה האריות גרועים לא פחות מהמכשפות." הוא אומר.
עוד כמה צעדים קדימה ואיאן עוצר ונכנס לתוך אחד הכוכים. בפנים יושב לו אדם שמנמן ואדום פנים וסופר ערימה של כסף, סיגריה מבצבצת מצד פיו. הוא מעיף בנו מבט חטוף, מחייך וחוזר לספור.
" – Change FEC החלפת FEC?" הוא שואל ומשתעל.
"החלפת שלוש מאות FEC," איאן מהנהן, " וכמה המחאות נוסעים."
"בלי המחאות נוסעים," האיש מנענע ראשו בחדות, ידו מתנפנפת באוויר להדגיש את דבריו. "לא המחאות נוסעים! אני מחליף FEC, אוקיי?"
"כמה לשלוש מאות?"
איאן מתמקח לזמן מה, אבל בניגוד לחנות האופניים, השיחה כולה מתנהלת באנגלית. בעל הכוך, למרות מבטאו הכבד, דובר אנגלית בצורה מעוררת כבוד. השיחה ביניהם קולחת לה בקולניות, מלווה בתנועות ידיים רחבות למרות העדר מחסום השפה. הסיני צוחק בחביבות לכול אורך הדרך בעוד שאיאן נראה רציני כמו התקף לב. הסיטואציה משעשעת אותי – סיני, קנדי וישראלי מתמקחים בשוק השחור – ממש כמו פתיח לבדיחה. אני מתחיל לצחוק.
לבסוף איאן סוגר עסקה והאדון המעשן מתרומם בכבדות מכיסאו, מוציא ערימת שטרות מכיסו, מוסיף אותה לזאת שאחז ומתחיל לספור. הוא מגיש לאיאן את הנתח הספור ואני מושיט לו את הכסף. הוא לוקח ותוחב את השטרות לכיסו.
"טוב מאוד, טוב מאוד." הוא אומר וטופח על שכמי בלבביות, חיוך צונן שהיה מקפיא את להבות השאול מעטר את פניו. אני מביט בו ונזכר בדבריו של בראד.
'סיני נחמד שמדבר אנגלית!' קולו צווח בתוך גלגלתי. 'תרוץ! תברח!'
"רק רגע," אני מורה למוכר שפונה לעבר היציאה. אני נעמד מולו ובאחת, האווירה הנינוחה משתנה למתח אגרסיבי.
"כן?" הוא שואל, עדיין בחיוכו הקר. אני פונה לאיאן.
"תספור," אני אומר והחיוך נעלם מפרצופו של המוכר.
"אתה חושב שאני רמאי?" הוא צועק, שנאה וזעם רושפים מעיניו. אני מתעלם ומחכה לאיאן.
"חסר מאה," הוא אומר לאחר דקה מתוחה.
"לא חסר," המוכר צורח ומנסה לעבור דרכי והחוצה מהכוך. אני אוחז בחולצתו ומתאפק לא לחבוט בו כשהוא עובר לסינית עצבנית, מדבר לא אלינו אלא אל הרחוב. אני שוקל את צעדינו ופונה למוכר.
"תחזיר את הכסף או תן עוד מאה," אני אומר והוא מסרב, ממשיך לזעוק בסינית. תכונה מתחילה להישמע מכול העברים.
"אוקיי," אני נאנח וממשיך להביט במוכר כשאני פונה לאיאן. "לך תביא שוטר."
מילותיי משתיקות את המוכר.
"שוטר?" איאן מקמט את מצחו. "בשביל מה שוטר? אנחנו שניים גדולים והוא שמנמן וקטן."
"זה לא שניים על אחד, איאן. בדרך שהוא צווח זה יהיה שניים נגד רחוב שלם בקרוב."
קולות צעדים נשמעים ואיאן מהנהן בהבנה.
"אבל למה שוטר?" הוא מתעקש. "בוא נברח. להזכירך, החלפת כספים אינה חוקית גם בשבילנו."
"אתה צודק," אני אומר, ממשיך להתבונן בעיניו של המוכר. "אותנו בטח יעצרו ויזרקו מסין. אבל אותו," אני מכה בחזה האיש עם האצבע להדגיש את דברי. "אותו הם יעצרו לשנים רבות – אולי אפילו יתלו."
"אני מבין," איאן אומר ופונה לצאת מהכוך.
"לא צריך," המוכר לוחש בפנים חיוורים כסיד ונותן לנו את המאה שנותרו.
אני מרגיש חשוף ופגיע כשאנחנו יוצאים מהכוך. דרך הבדים הופכת לסיוט מאורך שלא מסתיים, חצי דקה של הליכה שמרגישה כמו שעתיים. אני נושם לרווחה כשאנחנו פורצים החוצה ומוצאים את טסה עומדת ליד האופניים. זאת הפעם האחרונה בה אגיש כסף לסיני לפני קבלת התמורה.
אנחנו מתרחקים מהמקום ומספרים לטסה את שהתרחש.
"אתם בסדר?" היא שואלת.
"קצת נסער," איאן מחייך. "הכול בסדר."
"ומה אתך?"
"מת מרעב," אני מצהיר והיא מניעה ראשה מצד לצד.
"מה זה קשור?" היא שואלת ופונה שוב לאיאן.
"אז מה נעשה עם כול המחאות הנוסעים שלנו?"
"תצטרכו להחליף אותם בבנק ל -FEC ואז לחזור לשוק."
"חרא!"
"אל תתני לזה להטריד אותך. מה שהחלפתם יחזיק אתכם לזמן מה."
עד לשעות הצהריים אנחנו מצליחים להספיק חלק גדול מהמטלות שתוכננו לשלושת הימים הבאים. הרעב מתחיל להציק לנו ואיאן מוביל אותנו לשדרה שעל מדרכותיה הרחבות, משני עברי הכביש, שורה ארוכה של מסעדות מאולתרות.
סירים גדולים ומהבילים עומדים על לבנים לפני כול מסעדה, חביות פח חתוכות ובתוכם אש בוערת משמשות ככיריים למחבתות המקפצות בידיהם של צוותי המטבח. הניחוחות הבוקעים מהרחוב מטרפים לי את החושים. אני רוצה לעוט על המסעדה הראשונה שנקרית בדרכנו אבל איאן מניע ראשו לשלילה.
"פה זה לא טוב," הוא אומר ומורה לנו לנדוד הלאה.
אני עוקב אחריו ומנסה להבין מה לכול הרוחות הוא מחפש. זה לא יכול להיות האוכל – כול המסעדות מציעות את אותו התפריט ואיאן, כך נראה, לא מביט בכלל במסעדות על פניהן הוא חולף. הוא בוחן את קירות הבתים והחנויות שמאחוריהן, שולח מבטים אל מעבר לכביש – למדרכה שבצד השני של השדרה.
לבסוף, לאחר שכמעט והגענו אל קצה השדרה, הוא נעצר מול אחת המסעדות.
"פה טוב?" הוא שואל.
"היה טוב גם שם," אני עונה לו. "בתחילת השדרה – לפני כקילומטר."
"אבל שם לא היה את זה," הוא אומר ומצביע על מבנה קטן העומד בקרן רחוב. אנחנו מתיישבים ומזמינים מרק אטריות וערימה של כופתאות ממולאות ברוטב סויה וחומץ. בעוד אנו טורפים איאן מסביר שהמבנה הקטן הוא שירותים ושבסין, ישנה חשיבות ראשונה במעלה לוודא גישה נוחה לשירותים לפני שאוכלים.
"סין רק נפתחה לשוק הקפיטליסטי," הוא אומר בפה מלא באטריות, "ואחד המהלכים הראשונים שהשלטון עשה היה לתת אישור לפתיחת מסעדות תמורת שלוש מאות דולר."
"ממש בלי כסף."
"בשביל מערבי, לא בשבילם. רבים ניצלו את מיטב רכושם לקניית האישור. זאת הסיבה שכולם עומדים ומבשלים ברחוב עם היגיינה מינימאלית ובשר וירקות שהם לא בדיוק סמל הטריות. וזאת גם הסיבה שצריך שירותים בקרבת מקום. האוכל פה טעים אבל יכול להפוך את המעיים לזירת קרבות."
כמו בתגובה לדבריו, כאב חד מפלח את בטני, מלווה בקולות בעבוע מזעזעים. גלי חום וקור מעבירים בי צמרמורת, זיעה קרה מכסה את מצחי.
"מנוול," אני נאנק ואוחז בבטני. "כישפת אותי."
אני מזנק לרגלי ואיאן מציע לי חבילת טישו אותה הוא מוציא במהירות מהתיק.
"תתעלם מהם," הוא קורא אחרי בעוד אני רץ בכוחותיי האחרונים אל מבנה השירותים.
'תתעלם ממי?' אני תוהה בשפתיים חשוקות.
שרירי בטני מכווצים, עומדים נואשים כנגד נחשולי הלבה הרותחת שמכים בהם ללא רחם, דוחקים כנגד הלחץ שמאיים לפרוץ החוצה כמתוך לועו של הר געש. אני פורץ את דלת השירותים ולשנייה נעצר במקומי למרות הכאב והלחץ. המקום שרוי בעננת ריחות חריפה שחונקת וממסכת את העיניים בדמעות ייסורים.
אני נאבק בסחרחורת ומביט סביב, מחפש מקום שיגאל אותי מיסורי. מחפש אבל המקום ריק מתאים, דלתות, ושאר האביזרים המצופים משירותים ציבוריים. אני מביט מטה ומבוכה משתלטת עליי כשאני מזהה את העיניים שמביטות בי חזרה מכיוון הרצפה.
הרצפה הומת אדם הכורעים מעל חורי בול פגיעה משני עברי המעבר. כול העיניים נעוצות בי, חלק מביטים מעל עיתון האחוז בידיהם וחלק סתם מביטים.
הם לא מחייכים, לא נחמדים או מדברים אנגלית, אבל בכול זאת אני שוקל לברוח. הכאב החד מכריע את המאבק.
'תתעלם מהם,' אני נזכר במילותיו של איאן שעכשיו מקבלות את המשמעות הרצויה. אני נדחק בין שני סקרנים וסוגר עיניים.
מנסה להתרכז.
מנסה להתעלם מהקהל אבל ללא הצלחה מרובה…
סגור לתגובות