תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה מחליפים כספים בשוק השחור ולומדים כי מסעדות ושרותים הולכים ביחד.
השבוע במחיצתו של איאן עבר בנעימים ובמהירות מפתיעה. סיימנו את כול הסידורים ביומיים הראשונים ובשאר הימים, טיילנו ברחבי הבירה הסינית ומעבר לה – הולכים שבויים אחרי טסה והעותק של ה – 'LONELY PLANET' שהיה במחיצתה יומם ולילה,אוחזת בו כתנ"ך בזרועות תלמיד ישיבה נלהב.
הילכנו על החומה הסינית המחודשת, חומה צעירה בת פחות מעשור שנים שנבנתה במיוחד לתיירים ושממנה ניתן היה לראות את חורבות החומה המקורית נמתחים אל האופק. סיירנו גם בעיר האסורה, מקום מגוריהם של קיסרי סין לשעבר ובכיכר-טיאנאמן הידועה לשמצה, היכן שמרד סטודנטים דוכא באכזריות בסוף שנות השמונים.
היינו גם בתצוגת אופרה סינית, שילוב מעניין ומוזר של שירה, תחפושות, אלמנטים הלקוחים מאומנויות הלחימה המקומיות וביצועים אקרובטים מרהיבים נוסח ג'קי-צ'אן.
אני כשלעצמי, מעולם לא הייתי חסיד נלהב של מקומות תיירותיים אך נשרכתי אחרי שניהם באומץ – משתדל לרסן את לשוני מהערות עוקצניות ומוצא עניין בסיפורים שמאחורי הסיפורים הרומנטיים של מקומות התיירות המדוברים.
בחומה הסינית התוודעתי למהפכה התרבותית של שנות השבעים – תחיה פרו-קומוניסטית של הדור הצעיר בסין שבעקבותיה אוכלוסיות שלמות הועברו מבתיהם ורבבות אחרים נעצרו או קפחו את חייהם. הייתה זו אורגיה של השתלהבות יצרים פוליטיים, תקופה חשוכה שבה ילדים הלשינו על הוריהם לשלטונות החוק והכול הילכו מפוחדים וחפויי ראש – מבלי לדעת היכן ומתי יכה בהם הגורל המר.
לא רק אנשים סבלו במהפכה התרבותית של סין אלא גם אושיות התרבות וההיסטוריה המפוארת של המדינה. ספרים נשרפו וראשי פסלים נותצו, ציורים הושחתו וכך היה גם דינה של החומה הסינית. החומה פורקה, אבן, אבן למטרות המפלגה, עד שכול שנשאר היום מהמקור הם היסודות הטמונים באדמה.
"אבל אפשר לראות את זה מהירח!" אני יכול לשמוע את התייר המסורתי צורח.
"גם את הישבן שלי אם תסתכל ממש טוב."
בעיר האסורה התוודעתי לסיפור מעניין בנוגע לפילגשות הקיסרים. מסתבר שהייתה לקיסרות הסינית דרך מיוחדת לטפל בפילגשות שניסו להתחמק ולברוח מתפקידן המלכותי.
"במידה והיו תופסים את הפילגש הסוררת," אמר מדריך התיירים של הקבוצה אליה נצמדתי בעל כורחם. "היו קוצצים את זרועותיה ורגליה, תופרים את החתכים וטומנים את גופה בכד גדול, כך שרק ראשה המיוסר מתבונן החוצה. נסו לדמיין עצמכם מחוסרי תנועה ואונים כאותה פילגש," המדריך אמר בדרמטיות. "מטופלים כצמח בתוך הכד – מעולם לא חסרים מזון ושתייה – מושארים בחיים לשעשועו של הקיסר."
התרחקתי מאותה קבוצה וממדריך התיירים שירה לעברי מבטים מאיימים. נעמדתי במרכז רחבת האבן הענקית של עיר הקיסרים ודמיינתי אותה מוקפת בעציצים עם ראשי נשים המבצבצים מתוכם – יצורים מעונים אל מעבר לגבולות הסבל – בכיין מהדהד ברחבי העיר האסורה בסימפוניה של כאבים…
ביום הולדתה של טסה, יומיים לפני שאיאן עזב, יצאנו לטיול אופניים ארוך ברחבי העיר. נסענו במשך שעות, עוצרים לפרקים במקומות תיירותיים לפי הוראת ה – 'LONELY PLANET', או בחנויות ובקניונים הממשלתיים שהיו ריקים כמעט ממרכולת וגדושים באווירה עצבנית אותה מצאנו משעשעת במיוחד. היה שוני מהותי במוטיבציה ובגישה של המוכרים בחנויות הממשלתיות לעומת זאת שהודגמה בידי בעלי המסעדות והדוכנים הפרטיים.
בעוד שבעלי העסקים הפרטיים היו חדורים ברוח קפיטליסטית – ברצון עז למכור ולהרוויח, הרי שהעובדים הממשלתיים, ששכרם הנמוך והקבוע לא הושפע מנפח המכירות, הקרינו אדישות מרקסיסטית וחוסר רצון בסיסי לשרת את הלקוחות.
'מא-איו', (אין לי)," הייתה מילת המפתח השגורה בפיהם ולא רק כשהיו חסרים מוצר זה או אחר.
טסה: "אפשר בקבוק מים?"
זבנית בכולבו, (או 'אין-בו', ליתר דיוק): "מא-איו."
טסה, מצביעה אל הקיר שמאחורי הזבנית: "אבל יש בקבוקים מאחורייך."
האישה מעבירה מבט על שורת הבקבוקים שמאחוריה ואומרת בחיוך: "מא-איו."
"רק תשלחי יד לאחור. זה לא קשה, אני יכולה לעזור."
"מא-יו."
בשלב מסוים אחר הצהריים הרחובות העמוסים עד אפס מקום התרוקנו מאדם. האנשים המעטים שהעזו להישאר ברחוב הילכו בצמוד לקירות הבתים כששקיות פלסטיק מכסות את ראשיהם.
"הם נראים כמו כוורנים," טסה העירה. "תראה איך הם קושרים את השקיות אל הגרון, איך הם יכולים לנשום?"
"אולי זוהי שעת המתאבדים?" הצעתי ואיאן משך בכתפיו.
רוח החלה לשרוק בעוד אנו דוהרים בשבילי האופניים. הרוח התעצמה בהדרגה, צופרת ביובש כמו חולת קצרת סופנית, מטלטלת את גופנו ומביאה עימה ענני אבק צהובים שבלעו את אור החמה. שנייה לאחר מיכן מצאנו עצמנו בסופת החול האיומה ביותר שחוויתי בחיי.
הראות הצטמצמה עד כדי כך שבקושי יכולתי לראות את טסה שנסעה לצידי. נעצרנו ועמדנו שלושתנו חבוקים בעוד החול מתערבל סביבנו, מוצא דרכו אל כול חלל פתוח בבגדינו ובגופנו כאחד. חול בחולצה ובמכנסיים, חול באוזניים, בעיניים, בנחיריים ובפה.
"לו הייתי גמל," נאנחתי ואיאן צעק שהקולג' נמצא פחות מחמש דקות נסיעה. המשכנו בדרכנו והנסיעה ארכה כחצי שעה בתוך התופת החולית. כשלבסוף הגענו לקולג' נראינו כמו שלושה פסלי טרקוטה שברחו על אופניים מקבורת הקיסרים.
התקלחנו, וכשהרוח שכחה מעט, יצאתי עם איאן למצוא מתנה ועוגת יומולדת לטסה. שוטטנו שעות בין חנויות ודוכנים וכול שמצאנו היה עוגה עם קרם צהבהב וחשוד ובובת דובי חמודה.
"היא תאלץ להסתפק בזה," אמרתי לאיאן ושבנו חזרה. טסה שמחה כשהגשנו לה את המתנה והעוגה למרות הנר העקום שתקענו בעוגה ולמרות העובדה שהדובי כבר איבד עין בשעה הקצרה שבילה בקופסא. לעוגה היה טעם של מרגרינה בצבעי גואש.
בראד הגיע לאחר טקס יום ההולדת. הוא סירב בנימוס לפרוסת עוגה והזמין את כולנו למסיבה.
"יהיו שם זרים מכול רחבי בייג'ינג," הוא אומר. "רובם סטודנטים אבל יהיו גם אחרים."
אנחנו מביטים בו בעיניים אדומות מעייפות ואבק אבל לא מצליחים להחליש את עוצמת הנחישות של ההיפי.
"קדימה," הוא מדרבן אותנו. "זה יום ההולדת של טסה ויהיו שם אנשים מעניינים, הופעה ואוכל מיוחד – כזה שלא אוכלים כול יום בבייג'ינג."
בראד ממשיך לשכנע ומילותיו פורמות את התנגדותנו. אנחנו מתלבשים וצועדים אחריו אל חשכת הלילה. בדרכנו אנו פוגשים את קבוצת האמריקאים מפרינסטון. אחת מהם, שמנמונת עם הבעה אצילית, נצמדת לטסה.
"אנה," היא מחייכת ולוחצת את ידה. "יש לי תואר ראשון בסינית ובמדעי הפוליטיקה. מה התואר האקדמאי שלך?"
טסה נותנת בי מבט מוזר ומסבירה לאנה כי אין לה שום תואר. אנה נאנחת ומניחה יד מנחמת על כתפה.
"זה בסדר," היא אומרת במתקתקות. "אולי יום אחד תצליחי. את עוד צעירה."
היא מתרחקת מטסה שבוהה בה במבט מזרה אימים.
"כדאי שתרחיק אותה ממני," היא לוחשת לבראד בארסיות. "חבל עליה, היא עוד צעירה."
אנחנו ממשיכים בדרכנו ובראד חוזר להסבריו.
"המקום בו נאכל היום ממוקם באזור המוסלמי של בייג'ינג."
"מוסלמים בבייג'ינג?" אני מרים גבה. "לא ידעתי שיש מוסלמים בסין."
"המוסלמים הגיעו לסין כבר לפני כ-1400 שנה. יש מוסלמים בכול פינה בסין."
"הרבה מוסלמים?"
"לא," בראד מניע ראשו לשלילה. "רק כמה מיליונים."
"וזה מעט?"
"זה מעט במדינה של כמיליארד אנשים."
בראד אומר שהמוסלמים בסין, כמו מיעוטים אחרים, סובלים קשות מאז השתלט הקומוניזם על המדינה.
"הסינים מגזע ה-האן, שהם הרוב במדינה, מתנכלים למוסלמים במשך שנים. יש ביניהם איבה בלתי נסתרת. אתה כבר תראה כשנגיע לאזור המוסלמי."
בראד אומר שהמסעדה אליה אנו הולכים מנוהלת בידי בחור בשם מחמוד ושלמחמוד ישנן צלקות על הגוף מעשרות קרבות סכינים.
"כול הגברים המוסלמים נושאים סכינים מתחת לגלימותיהם," הוא מסביר. "ולא כקישוט. הם עם חם מזג וכשהם מתעצבנים, הסכינים נשלפות ללא מחשבה מיותרת."
ההליכה לוקחת כחצי שעה ובסופה אנו מוצאים עצמנו ברחוב צר שמשני צידיו שורת מסעדות קטנות. לכול מסעדה יש כוך בו עובדים צוותי המטבח בעוד הלקוחות סבים לשולחנות העומדים על המדרכות או בכביש.
"במשך היום הכביש פתוח לרכבים," בראד מסביר. "אבל בערבים, חוץ מימי שישי, הכול פה חסום."
בראד בוצע דרך בין קהל הסועדים. רוב הלקוחות לבושים גלביות וחזותם הפיזית כשל התורכים: עור כהה, עיניים לא מלוכסנות ושפמים מרשימים. רק חלק קטן מהסועדים הם סינים מגזע ה-האן.
באמצע הרחוב, בראד עוצר ליד אחת המסעדות ומסמן לנו לתפוס מקומות מסביב לשולחנות הפנויים. את שאר שולחנות המסעדה מאכלסת חבורה צוהלת הדוברת אנגלית במבטא אמריקאי. אנחנו מתיישבים בעוד בראד עובר בין שאר השולחנות, לוחץ ידיי הגברים, מנשק לחיי הנשים ולבסוף צועד אל תוך כוך המטבח. הוא מחייך אל הגבר החסון והמשופם העומד מול סיר רחב. שניהם יוצאים מהכוך ובראד מציג את האיש בפנינו.
"מחמוד," הוא אומר בקול עמוק ולוחץ את ידי. אחיזתו איתנה כלפיתת הצבת ועור ידו מחוספס. יש למחמוד תחבושת על זרועו הימנית ובראד אומר בגאווה שזאת תוצאת קרב הסכינים האחרון שלו. בראד מזמין בירות ומורה למחמוד להזרים מזון לשולחנות. אני מעיף מבט ביושבי השולחנות שנראים אחידים במבטאם, בבגדיהם ובטון האקדמאי שמלווה את דבריהם. עיני נעצרות על זוג היושב בשולחן לימיננו.
האישה שופעת וחייכנית, עורה לבן, כמעט שקוף עם נמשים. היא לבושה בשמלה כחולה ופרחונית וצליל צחוקה מתגלגל כרעם. הגבר שלידה, צנום וזקוף עם תספורת קצרה, יושב לו בנינוחות כמעט אצילית. יש לו מבט לבבי בעיניים ושרשרת זהב על הצוואר שזוהרת כנגד עורו השחור כפחם. אני כורה אוזן ומקשיב לשיחתם. לאנגלית שלו יש מבטא כבד.
בראד, שעדיין מהלך לו בין השולחנות, נעמד בשלב מסוים לצידנו ומציג אותנו לזוג שמימין.
"ג'ואן," האישה מחייכת אלינו ויש כימיה מיידית בינה ובין טסה. האיש שלידה מחייך בביישנות ונשמע כמעט מתנצל כשהוא מושיט לי יד ואומר: "לאוו'נגה."
אנחנו מתחילים לשוחח בעוד האוכל מגיע ומתפזר בין השולחנות. מסתבר שג'ואן היא סטודנטית קנדית לסינית ושלאוו'נגה הוא סטודנט לרפואה מטנזניה. נשמע לי קצת מוזר שמישהו יבוא ללמוד רפואה קונבנציונלית דווקא בסין.
"ממשלת סין מסבסדת את הלימודים שלי," לאוו'נגה מסביר. "זה כלכלי."
"והלימודים באנגלית?"
"לא," לאוו'נגה מחייך. "בסינית."
"לימודי רפואה מערבית בסינית?" אני מצטעק.
"בשביל זה למדתי פה סינית במשך שנתיים לפני שיכולתי לגשת ללימודי הרפואה."
"לא יאמן," אני אומר והוא מחייך בשיניים צחורות. עיניו נפערות כשהוא לומד שאני מישראל. אני שואל איך הוא פגש את ג'ואן והיא מתערבת בשיחה ואומרת כי היא צדה אותו בדיסקוטק בבייג'ינג. שניהם כורים אוזן בעניין כשטסה מספרת להם איך אנחנו נפגשנו.
קול מהומה נשמע ממרכז הכביש ואני מסתובב להביט בשני גברים סינים שנראים שתויים לחלוטין. הם מדברים בקולניות, כמעט צורחים, תנועות ידיים גסות מלוות את מילותיהם. בראד מתיישב לידנו בחיוך.
"ההופעה מיד תתחיל," הוא מסביר. "ה-האן סינים, אתם מבינים, כול כך רגילים להתייחס בהתנשאות אל המוסלמים, שהם בדרך כלל שוכחים כי הם מיעוט באזור הזה. הם מעליבים, מזלזלים, מתלוננים ומאיימים. איך האוכל?"
"מדהים," אני אומר ולפתע אחד הסינים מתרומם ממושבו ואוחז בגברת שמשרתת אותו. היא צורחת, חובטת בפרצופו עם צלחת ושנייה לאחר מיכן הסיני וחברו מוקפים בחבורה עצבנית ומשופמת.
"אלה-הוא-אכבר," אני לוחש לטסה והמכות מתחילות.
השולחנות מסביב לסינים מתפזרים, בקבוקים מתנפצים, גברת אחת צורחת. אני קולט שתי נשים בסינורים רצות מהמטבח, האחת מנפנפת מערוך מעל ראשה, השנייה עם מאכלת רחבת להב.
אנחנו מושכים את הכיסאות לאחור, שותים בירה ואוכלים בעוד שני הסינים הופכים לעיסת חבטות. מעמידה הם צונחים לכריעה ואז לשכיבה, ובכול שלב שהם עוברים הם פוגשים רגליים, ידיים, סירים ומחבתות שמכים בהם מכול עבר.
"הופעה נהדרת," אני מחמיא לבראד והוא מחייך ואומר שכבר שלושה חודשים שהוא מגיע למקום ושבשמונים אחוז מהמקרים היו מכות – לפעמים כמה פעמים באותו הערב!
"שמונים אחוזים?" אני מחייך. "אתה בטוח בחישוב?"
"היי," הוא זוקף את סנטרו המזוקן. "אני מפרינסטון. אני יודע לחשב."
המהומה שוכחת והסינים המדממים מתרוממים לאיטם מהרצפה. הם גוררים עצמם הלאה במורד הרחוב, צוות המטבח בועטים בהם לפרידה מאחור. אישה נחושה מגיעה עם מטאטא, מגב ודלי ובמהרה הרצפה חוזרת להיות מצוחצחת ושלווה, השולחן ערוך ומוכן לקורבן הבא.
"אז איך בטנזניה?" אני שואל את לאוו'נגה שעדיין בוהה בזירת האירוע בפה פעור ובעיניים קרועות לרווחה.
הפרק הקודם הפרק הבא
סגור לתגובות