5

 

תקציר הפרק הקודם: גדי, איאן וטסה נתקעים באמצע סופת חול סוערת ולומדים שמוסלמים וסינים זה לא סיפור אהבה.

 

היה זה אמצע השבוע השני שלנו בבייג'ינג. איאן כבר עזב לפני מספר ימים, טסה החלה ללמוד ואני להתלמד בבית החולים. הכול זרם לו בהתאם לתוכניות – הכול חוץ ממצוקת הדיור שנותרה ללא פתרון. הקולג' דרש שנעזוב ובית החולים דרש שנמתין עד שיתפנה חדר במגורי הרופאים. האפשרויות היחידות שנשארו היו לעבור לבית מלון, היכן שלא אישרו לנו להתגורר כזוג לא נשוי, או פשוט להתנחל בקופסא ברחוב.

המצב נראה נואש עד שבראד הגיע עם הפתרון לבעיה. הוא שטח בפנינו את רעיונותיו וכשסיים, פניו קרנו מאושר. אבל טסה החלה לפסוע בחדר בהבעה מהורהרת.

"אז מה אתה אומר בעצם?"

"שלסינים אין מושג מי חתום על תעודת הנישואין או איך נראית תעודה שכזאת. תחשבי על זה, לרגע, טסה, מה ההסתברות שתיפלו על פקיד קבלה במלון שקורא עברית ושמכיר איך נראית תעודת נישואין ישראלית?"

"אל תשאל אותי על הסתברות, בראד. אין לי תואר ואני לא מאוניברסיטת פרינסטון. גדי, מה אתה חושב?"

"שבראד יודע על מה הוא מדבר."

טסה בוחנת את שנינו לשנייה, עדיין מהוססת.

"מה האפשרויות האחרות העומדות בפנייך?" בראד שואל והיא חושקת שפתיים.

"אני לא יודעת בקשר לזה. מה שאני כן יודעת זה שזיוף מסמכים הוא לא בדיוק מהלך חוקי."

"שמעת?" אני מתערב. "זיוף מסמכים זה לא חוקי."

"גדי, סתום את הפה."

היא מתהלכת לה עוד כמה רגעים, השינויים בהבעות פניה מדגימות את המאבק הפנימי.

"אוקיי," היא נאנחת לבסוף. "אין מה לעשות. קדימה, בנים, בואו נתחיל לעבוד."

בראד מחייך ומוביל אותנו לאולם רחב בקולג'. האולם ריק למעט שולחן, כסא ומכונת כתיבה. אור בוקע מהחלון הרחב, חוצה את ענני האבק ומתפזר בניצוצות זוהרים מהמכונה המצוחצחת.

"ממש הגביע הקדוש," אני לוחש וטסה מגלגלת עיניים.

היא מתיישבת בכסא ובראד מחליק דף פנימה. היא מתחילה לכתוב את הנוסח עליו הסכמנו, עושה טעות, מחליפה דף ושוב כותבת. היא כמעט מסיימת כשבראד מכריז ששכחנו את שם הפקיד הממשלתי בראש הטופס וטסה חורקת שיניים, מנסה לתקן, מורחת דיו על הדף, מקללת ותולשת אותו החוצה. בראד מכניס עוד דף והם משוחחים על הנוסח. היא מתחילה להדפיס ואנחנו עוצרים את נשימתנו, מתפללים לתוצאות טובות.

"זהו," היא מכריזה לבסוף ובעדינות גוללת את הדף המודפס החוצה. היא מניחה אותו על השולחן. "תורך," היא אומרת ומביטה בי.

"שני שמות?" אני שואל.

"רק שניים ורק פה בתחתית הדף. שלא תעיז לקלקל את זה."

אני מתכופף וחותם את שמות העדים.

"מה אתה מחייך?" היא חוקרת ואני עושה פרצוף תמים. היא מעבירה מבט על הדף ואני מקלל את עצמי על ששכחתי שהיא למדה לקרוא עברית. היא מזעיפה אליי פנים.

"צ'ק נוריס וסטיבן סיגל? נדפק לך הראש או משהו?"

"מה איכפת לך? חתונה שלך?"

היא לא מביטה בי כשהיא לוקחת את הדף ומכניסה אותו למעטפת ניילון צמודה.

"אני מקווה שזה יעבוד," היא אומרת.

"עם צ'ק נוריס וסטיבן סיגל חתומים כעדים," בראד מחייך, "מי יעז להתלונן?"

ובאמת, שלושה ימים לאחר מיכן, מצאנו עצמנו בבית מלון.


את סדר היום בבית החולים הציג בפניי האדון צ'אן, איש מנהלה נמוך קומה וחייכן שדיבר אנגלית במבטא בריטי מהוקצע ושאהב להשתמש במילים אקדמאיות ארוכות אותן הגיש בשרשרת. מילים עם הסיומת, "tion", היוו את גולת הכותרת של משפטיו והוא הרבה לשבץ אותם גם, ובעיקר, כשלא היה בהן כול צורך. מר צ'אן, שענה על כול התנאים של בראד לתיאור 'הסיני המסוכן', הוכיח בדיוק את ההפך. הוא היה אדם לבבי, אחראי ותומך שמעולם לא פגע באמון שנתתי בו.

מר צ'אן לקח אותי לסיבוב במחלקות בית החולים שהיה ברובו בית חולים מערבי כשקומה אחת בלבד משמשת את המחלקה לרפואה אלטרנטיבית.

"מה זה?" שאלתי למראה מעמדי המתכת שבהקו בצידי המסדרונות.

"אלו מרקקות," צ'אן הסביר. הוא הצביע אל שלט שניצב למול אחת המרקקות. "כתוב פה בסינית, 'נא לא לירוק בכול מקום'. מאוד חשוב לנו להיות סטריליים."

עוד הוא מסביר וחולה אחד נעצר מול המרקקה שלצידנו. הוא דרך על הדוושה שהרימה את המכסה הזוהר ושלח גוש ליחה עסיסי ומדויק שהכה בקול מתכתי בשוליים. משם הגוש זלג לו לאיטו אל אמבט הנוזלים שחיכה מתחת. המכסה נסגר על האוצר והחולה המשיך בדרכו.

"רואה," צ'אן חייך בגאווה. "דרך ארץ וניקיון זה העיקר."

כשחזרנו למשרדו, מר צ'אן הציג בפני את הבעיות שעומדות בפנינו.

"דוקטור גו רצה שתעבוד כחניך אצל הדוקטור פו, אחד הרופאים המפורסמים בסין. הבעיה היא שדוקטור פו לא מדבר אנגלית ושהמתורגמן המיועד לשרותך, מר לי, נמצא כרגע בשרות בית החולים בטיוו'אן. מר לי יחזור בעוד כשבועיים."

"ומה עד אז?"

"תתלמד עם דוקטור וו'אנג. דוקטור וו'אנג מדבר אנגלית והוא מטפל מצוין למרות שהוא לא מפורסם או משהו כזה."

את המשפט האחרון מר צ'אן אמר בחיוך שובבי. לחצנו ידיים וסיכמנו להיפגש למחרת בבוקר.

"תהיה פה בשבע," הוא אמר.

"קצת מוקדם, לא? המרפאה נפתחת רק בשמונה."

"התעמלות בוקר," מר צ'אן אמר במסתוריות ואני כבשתי חיוך, זיכרון התעמלות הבוקר היפנית, ה-טייסו, עולה במוחי.

ה-טייסו מורכב מסדרת תרגילים בסיסית וחסרת דמיון המתורגלת ברוח ובקצב מיליטנטי.

"איצ', ני, סאן, צ'י, (ספירה מאחד עד ארבע)," מנחה החימום שר בעוד הוא מדגים את תנועותיו.

"איצ', ני, סאן, צ'י," קהל המתאמנים עונה לו בחדווה.

המנחה ממשיך בשירתו עד לספרה שמונה ואז מחליף תרגיל במהירות ובמרץ – כול הסדרה לוקחת פחות מחמש דקות. ביפן ניתן לראות עובדים בחברות רבות מתחילים את הבוקר עם הטייסו המסורתי – מעובדי המשרדים ועד לפועלי בנין. טייסו דומה מתורגל עד היום ביושינקן אייקידו הומבו דוג'ו.

"איצ', ני, סאן, צ'י," זמזמתי לעצמי בחיוך כשיצאתי מהחדר של צ'אן.

למחרת התייצבתי בשערי בית החולים כפי שסיכמנו. בכניסה עמדה בחורה צעירה כשלידה מגשי אידוי עשויים מבסיסי עץ עגולים ומקלעת במבוק.המגשים עמדו האחד על השני כשעל העליון מונח מכסה. הגברת הרימה את המכסה וניחוח הבאוזה, כופתאות הבצק המאודה הממולאות בבשר ושום, עלו בנחירי ותפסו פיקוד על מערכת השלד. נעצרתי וקניתי עשרה שהיא ארזה לי בשקית ניילון. הבאוזה החליקו להן בשמחה במורד גרוני בעוד אני פוסע פנימה, אל רחבת בית החולים.


במרכז הרחבה עמדה קבוצה גדולה בחלוקים. הם עמדו בשורות, חולים ומטפלים גם יחד – חלוקים תכולים ולבנים. מר צ'אן פרץ מתוך קבוצת החלוקים ופסע לעברי, ידו מנופפת במרץ.

"מר שור," הוא קרא בקול למרות שעמדתי מספר מטרים ספורים ממנו. "מהר מר שור, אנחנו עומדים להתחיל."

הוא הוביל אותי לשורה השנייה ושם עמדנו וחיכינו בסבלנות. אחד הגברים, גבר בשיער מדובלל, פסע לחזית ובאותו הרגע החלה מוסיקה פילהרמונית לנסר את חלל האוויר. למוסיקה היה מגע מזרחי למרות שנוגנה בכלי נגינה של הקלאסיקה המערבית. המוסיקה בקעה משני רמקולים גדולים שניצבו בשולי הרחבה והייתה לה נימה פטריוטית, להק כינורות פורט בעיקשות על נימי הרגש – עוצמתי ונוסך חמימות. הבטתי סביב, מצפה לשירה בציבור.

הגבר שבחזית מתח ידיים קדימה, גופו שוקע בהתאמה אל עבר העקבים, התנועה איטית וחיננית. כול העומדים בשורות עקבו אחר תנועתו, התזמון מדויק למרות שמעטים הדגימו את החן והאצילות של העומד לפנים.

"קדימה," מר צ'אן דחק בי בעוד הוא נע כמו כולם לימין, ידיו מתפתלות סביב עצמם. "תנסה לחקות את התנועות. כן יפה, בדיוק כך. טאיי צ'י מאוד טוב לבריאות. נסה לדמיין כאילו אתה אוחז כדור גדול…"

ניסיתי, אך ללא הצלחה מרובה, לעקוב אחר התנועות שהתחלפו באיטיות זורמת, נע כבבון בשיעור בלט.

"לא נורא," צ'אן אמר כשהמוסיקה הסתיימה. זיעה כיסתה את פניו, חזהו עולה ויורד כאילו טיפס אל פסגת האוורסט.

"בפעם הבאה יהיה טוב יותר," הוא המשיך. "זה נראה קשה בהתחלה אבל יש רק עשרים וארבע תנועות. אתה צריך…"

המוסיקה התחדשה ועימה סדרת התרגילים. התרגול חזר על עצמו חמש פעמים ובסופו הייתי סחוט גופנית ונפשית.

"אני חייב ללמוד את זה," אמרתי לצ'אן שנראה כעומד להתעלף. "לפחות תראה לי איך לעשות את חמשת התנועות הראשונות."

חשתי רוממות רוח ועיניי בערו בתשוקה, דחף מטורף דוחק בי לעזוב הכול ולהתמקד בסדרת התרגילים עד שאדע כול פרט ופרט בקטאת הטאיי צ'י.

צ'אן חייך אליי.

"מחר בבוקר תמשיך," הוא אמר. "עכשיו בוא תפגוש את דוקטור וו'אנג.


הקליניקה של וו'אנג, שהכילה ארבע מיטות טיפול, שולחן ושני כסאות, הצחינה מעשן. דוקטור וו'אנג עמד מעל מטופלת ששכבה על אחת המיטות, בוחן את הסיכות שעל גבה בעניין, סיגריה מעשנת מבצבצת מזווית פיו. הוא העיף בי מבט והחליף כמה מילים עם מר צ'אן. לחצנו ידיים.

"הגעת מיפן?" הוא שאל בחדות כשצ'אן עזב את החדר. הנהנתי בחיוב והוא צמצם את עיניו מאחורי המשקפיים. הוא החל לנוע סביבי, בוחן אותי בחשדנות.

"אתה לא נראה יפני," הוא אמר לבסוף.

"אני מישראל."

"אבל הגעת מיפן."

"נכון."

"אתה לא נראה יפני."

"אני לא יפני."

וו'אנג הביט עמוקות לתוך עיניי ואז הסתובב על עקביו ויצא מהחדר, ממלמל לעצמו בכעס. הוא חזר חמש דקות מאוחר יותר, מחויך ורגוע.

"למדת דיקור ביפן?" הוא שאל וכשעניתי בחיוב הוא גיחך לעצמו. "אקופנטורה היא רפואה סינית. פה זה המקור!"

וו'אנג דרש שאשב והוא החל לבחון את הידע שלי. הוא תחקר אותי על קווי המרדיאנים ועל הנקודות שעליהם, זועף על כול תשובה נכונה ומחייך על כול טעות. הוא שאל על התיאוריה ודרכי אבחון המחלות ולפי הבעתו הנרגזת נראה היה שעניתי בהצלחה על כול שאלותיו.

הוא קם בחדות וניגש למיטת החולה, מסמן לי לבוא אחריו.

"בוא נראה איך אתה דוקר," הוא אמר והרים מעין כרית קטנה ואפורה מלאת מחטים שעמדה על שידת מתכת. המחטים סודרו בשורות על הכרית, הקטנות והקצרות ביותר בראש הכרית, הארוכות והעבות בקצה השני. החולה הרימה את ראשה ואמרה משהו. וו'אנג נבח כמה מילים בתגובה והיא נאנחה והניחה ראשה על המיטה.

"הכול בסדר?" שאלתי.

"היא שאלה עם הדיקור הנוסף נחוץ."

"והוא נחוץ?"

"הוא נחוץ בשבילך. קדימה, קח מחט קטנה." עם אצבעו הוא סימן על גבה של החולה את הנקודות לדקירה. בהיתי בו לרגע.

"למה אתה מחכה? קח מחט ודקור."

"אין מחטים חד פעמיות?" שאלתי לבסוף.

"חד פעמיות הם זבל," וו'אנג הפטיר.

"יש סטריליות?"

"אלו סטריליות. מה חשבת?"

"שאלו המחטים המשומשות."

וו'אנג נאנח.

"אתה בטוח שאתה לא יפני? יש לך גישה של יפני. קדימה קח מחט."

הוצאתי בחשש את אחת המחטים. במסגרת לימודי ביפן, כול הטיפולים נעשו במחטים חד פעמיות או כאלו שעברו סטריליזציה ואז נארזו באריזת וואקום עד לזמן השימוש. הדרך בה וו'אנג שמר את מחטיו הייתה מרחק שנות אור מהניקיון הפדנטי של היפנים.

"למה אתה מחכה עכשיו?" וו'אנג שאל.

"יש Guide?" (צינורית קטנה המשמשת להחדרת המחט)

" Guideזה טוב לילדים. פה מחדירים עם היד, עם רגש, פה זה סין!"

בהבעה משולהבת וו'אנג נטל מחט, אחז אותה בין אגודל ואצבע והחדיר אותה בתנועה חדה לגופה של החולה. המיומנות שבה ידו נעה הייתה מעוררת התפעלות. וו'אנג לא הניח את קצה המחט על העור והכה בה פנימה כפי שנהוג היה לפעול עם ה Guideאלא אחז בה כסנטימטר מעל העור ואז הטיל אותה כמו חנית, הקצה ננעץ בבשר וחודר עד לקו הידית.

התנועה הייתה מדויקת, יעילה והחשוב מכול – החולה, כך נראה, התנהגה כאילו לא חשה בדבר.

"בלי כאב," וו'אנג חייך אליי. "עכשיו תנסה."

לקחתי נשימה עמוקה ואחזתי במחט. ידי רעדה כשהצבתי אותה מעל הנקודה הרצויה.

"קדימה!" וו'אנג צווח ואני יריתי את המחט קדימה. הקצה פגע בעור בחוסר כישרון וכיוון. החולה צרחה וגבה נמתח כקשת, המחט צונחת לרצפה. וו'אנג חרק שיניים ונזף בקולניות בחולה. הוא התכופף, הרים את המחט מהרצפה ובעוד הוא ממשיך לרדות בה, החדיר את המחט בנקודת הדיקור.

"ככה עושים בסין," וו'אנג גיחך והדליק עוד סיגריה. " Guide, סטריליות, מחטים חד פעמיות. תגיד, אתה בטוח שאתה לא יפני?"

הנדתי את ראשי ללא תשובה, ממשיך לבהות ברצפה הלא סטרילית במיוחד ותוהה בנוגע לשפיות המקום והמצב.

הפרק הקודם  הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.