5

 

 תקציר הפרק הקודם: על שוטרים מושחתים המשסעים פנים ועל מלצרים המעסים קבבים

 

 

את יומנו השני בפונה חילקנו בין מנוחה להתבוננות בסרטי וידאו ששכרנו מחנות קטנה שעמדה בצמוד למאפיה הגרמנית. בילינו גם במאפיה עצמה, לועסים מאפים אירופאים, שותים קפה ומקשיבים בעניין מעושה לחסידי האשראם. הללו נטו להציף אותנו, מבלי שנבקש כמובן, בתאוריות הרוחניות של אושו. עד כדי כך חזרו על אותם הדברים שכבר התחלנו לחשוד שאנו עוברים הסמכה חשאית לקבלת משרת מדריכים במרכז למבקרים של האשראם.

היום השלישי התחיל במתכונת דומה של מנוחה וסרטים אך עם טקטיקה שונה בכל הנוגע לאנשי האשראם. ניסינו לחמוק מפניהם ומנאומיהם המשולהבים, כבר לא מוצאים כל צל של עניין או שעשוע בדבריהם המייגעים. ואולם לצערנו, הימנעות מחסידיו של אושו הוכיחה עצמה כמשימה בלתי אפשרית בעליל. גם כשהדרנו רגלינו מהמאפיה הגרמנית ומהרחובות הסובבים את האשראם עדיין היו כאלה שמצאו דרך להשתלח בנו במפתיע, כערפדים עטים עלינו בדיוק כשאנחנו נושמים לרווחה, מצויידים בחיוכים ובנאומים נוטפי אור ואהבה.

“אתם נשארים לעוד לילה?” שאלה אבהטי בתמיהה כשישבנו במטבחה ושתינו ממרקחותיה.

“אם זה בסדר מבחינתך,” אמרתי.

“כמובן שזה בסדר. אני זקוקה ללקוחות. אני פשוט מופתעת. חשבתי ש’שד הטיולים’ דוחק בכם לזוז.”

‘שד הטיולים’ היה מוטיב חוזר בדבריה של אבהטי כששוחחנו על התיירים בהודו ובפונה בפרט. שיערתי שהמושג קשור לאושו ותורתו אך לא העזתי לשאול לפשרו, חרד מהתשובה.

“השד יוכל לחכות,” הסברתי. “אנחנו רוצים לנוח עוד יום.”

נרדמנו מוקדם אותו לילה וכשהתעוררנו, החמה כבר זרחה במלוא הדרה במרומי השמיים.

“למה לא שתית קפה אצל אבהטי?” דרשה טסה לדעת כשעברנו ליד המאפיה הגרמנית. “ולמה דווקא כאן?”

“כי היא עושה קפה מגעיל,” אמרתי. “וכי בא לי לשם שינוי על קפה טוב במקום הזבל המבחיל שמוכרים בשאר המסעדות באיזור.”

“מי בכלל שותה קפה בשעה שכזאת? עוד מעט כבר צהריים.”

“אז מה? בא לי קפה כאן ועכשיו ולא ממש אכפת לי אם אני האדם האחרון ביקום שעושה זאת בצהריים. מה אכפת לך?”

“כי גם אני אצטרך לשבת ולהתענג מדבריו של איזה מטורלל שיתקוף אותנו בשלל הצהרות מגוחכות. תעשה לי טובה, אין לי כוח היום!”

“תביטי פנימה,” הצבעתי אל החלון שהשקיף אל נבכי המאפיה, “המקום עדיין ריק למחצה. אם נזדרז נספיק לשתות לפני שהחייזרים יגיעו.”

היא זקרה סנטרה בסרבנות, מביטה מאה שמונים מעלות בכיוון ההפוך.

“נו די, קפה וזזים,” אמרתי והיא גנחה בקולניות.

“שונאת אותך לפעמים.”

“יעבור לך.”

היא גררה את רגליה אחרי כשנכנסתי למאפיה, בפרצוף חמוץ מתיישבת לצידי בשולחן שבחרתי ומזמינה לעצמה תה עם חלב. לובשי הגלימות המעטים שנכחו באולם הקטן היו עסוקים באכילה או בהסתודדויות ובדרך נס לא הקדישו לנו תשומת לב מיוחדת ומיותרת.

“תרגעי,” חייכתי אל טסה. “הכל פה שקט ורגוע.” ניסיתי לנהל עימה שיחה אך היא סרבה בכל תוקף, שותה בלגימות מהירות, עיניה לא עוזבות את פתח הכניסה.

“תזדרז,” דחקה בי. “לפני שהם יגיעו.”

“פראנואידית!” גיכחתי והמילה שהושלכה בשאננות למרחביו הריקים יחסית של בית הקפה בקושי הספיקה לעזוב את שפתי משנפתחה הדלת ואספסוף חסידים פרץ אל החדר. צחוקים, בכיות וצעקות רמות מילאו את חלל האוויר ותוך שניות ספורות האולם היה דחוס באנשים. הבעת אימה עלתה על פניה של טסה כשאחד המאמינים שאל בנימוס אם יוכל להצטרף לשולחננו.

“בבקשה,” חרקה שינים ואני הנהנתי בפה מלא במאפה שוקולד טרי.

הוא חייך והתיישב, פרצוף סמוק, שיער ארוך, זקן וגלימה מעומלנת. מלצר חלף והצדיק התאוותן אחז בו בכוח והזמין מכל הבא ליד, מואר ומורעב.

“חדשים בפונה?” שאל כשהמלצר נעלם.

“רק חולפים פה.”

“חולפים,” צחק. “אף אחד לא חולף בפונה.” הוא פתח בהסבר ארוך ומייגע על כך שבעולמנו קיימים שלושה מרכזים רוחניים עיקריים. הוא מנה אותם בפנינו. אחד מהם היה, איך לא, פונה.


“ומאין לך שפונה היא אחד מאותם מרכזים?” שאלה טסה.

“או שהיא מרכז בכלל?” הוספתי.

“מאין לך שיש בכלל מרכזים רוחניים שכאלה?”

“לך תדע, אולי רוחניות היא בכלל המצאה של סוחרי גלימות או של מנקי אסלות?” חתמתי בשאלה נוספת.

הוא בהה בנו בחוסר אמון לרגע ואז התפוצץ מצחוק.

“נהדר!” קרא וטפח על ירכיו עם שתי כפות ידיו. רציתי להוסיף הערה מחוכמת אלא שאז האולם כולו הזדעזע ברעש מחריד. היה זה כאילו מטען נפץ התפוצץ בשולחן שלשמאלינו. צמרמורת חלפה בגבי ורכנתי לעבר טסה שבהתה במוקד הרעש בעיניים קרועות לרווחה. עברה עלינו שניה שהרגישה כמו נצח עד שזיהינו כי הרעש היה בעצם צחוק קבוצתי ופרוע של יושבי השולחן משמאל.

אלא שהעובדה שאין מדובר במתקפת טרור מהסוג הקונונציונאלי לא סיפקה מרגוע לזעזוענו הראשוני. הצחוק נשמע מלאכותי ומשולל כל צל של שמחה או אימפולסיביות. הרבה מאמץ הושקע בו והתוצאה היתה מדאיגה, הרחק מעבר לגבול השפיות.

“Freaky Shit!” מלמלה טסה ועיניה נדדו אל דלת היציאה ומשם אליי, מסמנת לי בתנועה חדה של ראשה שהגיע הזמן לקום וללכת. אלא שכל המעברים היו חסומים בקהל הסועדים שהמשיך לנהור פנימה. היינו לכודים, מוקפים במשוגעים.

“אני רואה שהצחוק של החברים קצת מטריד אתכם,” אמר הבחור.

“הטבעיות שלו הורגת אותנו,” הנהנתי.

“הצחוק מאולץ בכוונה,” הסביר. “מדיטצית ‘שבוע הצחוק’ דורשת שהחניכים יצחקו מכל שטות וללא סיבה ממשית. הצחוק הוא העיקר וכל השאר משני. לא צריך להבהל זה בסך הכל די בריא.”

“נשמע טרגי,” אמרה טסה. “כל כך שמח שבא לי לבכות.”

הבחור צחק.

“בשביל זה יש את ‘שבוע הבכי’,” אמר. “שגם הוא בריא מאוד.”

הוא דמם לפתע ובתנועה דרמטית ספק כפיו למרומים, עצר את נשימתו ועיניו התגלגלו בארובותיהן. הוא ישב ללא תנועה לרגע ואז שאף אוויר מלוא הריאות. עיניו ברקו והוא נשף בכבדות.

“זה פשוט מטורף!” שאג ורטט עבר בגופו כאילו ספג מנה הגונה של זרם חשמלי. “אתם מרגישים את זה?”

“מרגישים את מה?” שאלתי באימה.

“את האנרגיות,” קרא, עיניו בוערות באש המשיחיות. הוא פצח בהסברים משולהבים בעוד עינינו פוזלות אל עבר שער היציאה, ממתינים בחוסר סבלנות מופגנת לאפשרות הבריחה מהמקום. פרצי צחוק ובכי מאולצים המשיכו למלא את האולם, מחרידים ומבודדים אותנו ממילותיו של הבחור שמולנו, מילים שהמשיכו לגעוש בזרם בלתי פוסק על אזנינו הערלות.

“We are all individuals,” סיכמה טסה את הרצאתו המייגעת כשמעברי המאפיה התרוקנו מאנשים. קמנו והסתלקנו מהמקום במהירות, פורצים דרך הדלת אל חומו המהביל של היום. עמדנו מחוץ למאפיה מספר רגעים, התחבקנו, התווכחנו ולבסוף הגענו להחלטה גורפת להסתלק מפונה לפני שנגע חוסר השפיות המקומית יאחז גם בנו.

אלא שאז הופיע צחי וכל התוכניות השתנו.

 *

את צחי פגשתי לראשונה כשהצטרף אל היושינקאן הומבו דוג’ו ביפן. השנה היתה 1990, שנה לאחר שסיימתי את קורס המדריכים והפכתי למדריך זוטר בדוג’ו. בימיו הראשונים בדוג’ו כמעט ולא הורגשה נוכחותו תודות לאישיותו המאופקת, גישתו המנומסת והכבוד שהפגין כלפי מדריכי וחניכי הדוג’ו. צחי לא היה איש של דיבורים אלא אדם בעל משמעת עצמית שגימדה בעוצמתה את רוב אומני הלחימה שהכרתי. לא חלפו ימים רבים עד שהכל התוודעו לאיכויותיו המיוחדות.


צחי, לדוגמא, נהג להתאמן במסירות, בעקביות וללא ליאות גם כשהשיעור נגמר ורצפת האימון היתה ריקה מאדם. הוא דחק עצמו מעבר לגבולות הכאב והסבל בצורה כה תובענית ובלתי מתפשרת עד שגם המחמיר במדריכי הדוג’ו נאלץ לצפות בו בהערכה גלויה. כמובן שציפינו שיצטרף לקורס השוטרים שנערך בבית ספרנו ושהיווה את גולת הכותרת של שיטת יושינקאן אייקידו ואולם במפתיע, לא גילה צחי כל עניין בנושא.

“אין לי צורך באימוני טירונות,” הסביר. “בצבא הישראלי כבר שירתתי, מה הטעם לחזור על אותו התהליך גם ביפן?”

צחי היה אדם פרטי ומופנם שמעולם לא הכביר במילים לגבי עברו ולגבי מעשיו בהווה. למען האמת, הידיעות הראשונות שהגיעו לאוזני בנוגע לצחי היו רכילויות וחלקיקי שמועות אותן הפיצו ישראלים שעבדו כרוכלי תמונות ותכשיטים באזור שינג’וקו בטוקיו.


עבודת רוכלות או ‘באסטות’ כפי שכונתה על ידי הישראלים, סיפקה פרנסה לרבים מהזרים שחיו ביפן. עד כדי כך היה ריווחי לעבוד ברחובות יפן של תחילת שנות התשעים שכמעט כל מטייל במזרח היה נוחת במדינה ועובד לפרק זמן כזה או אחר למימון המשך המסע. היו גם לא מעטים שהכרתי שהצליחו לחסוך מספיק כסף לקניית בית או דירה וזאת לאחר שנים ספורות בלבד של עבודה על הבאסטה. כמעט בכל רחוב שוקק חיים ביפן ניתן היה למצוא לפחות באסטה אחת או שתיים שהופעלו בחריצות במשך רוב שעות היום. התופעה לא פסחה על שינג’וקו, שהיה אחד מאזורי הבילוי הגדולים בטוקיו ואולי בעולם כולו.

הבאסטה של צחי ניצבה לצידו של אחד ממעברי החציה הגדולים והרחבים בשינג’וקו, מקום ששימש גם כקו חוצץ בין גוש המסעדות, הפאבים ואולמות משחקי המחשב, ובין הגוש ששימש את הפרוצות, חנויות הפורנו, מלונות האהבה ומועדוני היאקוזה. שינג’וקו, למרות שהיה גם האזור בו ניצבו בניני מועצת העירייה של טוקיו, נחשב לאחד ממוקדי הפשע העיקריים בעיר.

קטטות היו פורצות בלילות בין חבורות של צעירים, שיכורים שרועים בשלוליות קיא בכל קרן רחוב. נערות חסרות כל בושה ורסן בביקיני צווחו בקולי קולות והראו את מרכולתן, ראשיהם של מאפיונרים קפואי מבט בצבצו מתוך חנויות, בוחנים את הרחוב, מטפלים בלקוחות בעיתיים ואורבים לקורבנות.

ואולם, למרות המוניטין הפגום, שינג’וקו היתה עדיין אחד ממוקדי הפשע הבטוחים והשלווים בהם נחה כף רגלם של בני המערב. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהיפנים נטו לפרטיות בכל הנוגע לפשע המקומי וההקפדה על אכיפת הכלל הוחמרה בכל הקשור בתיירים.

“זר המבקר בשינג’וקו יכול להלך ברחובות ללא הפרעה או טירדה בכל שעה של היום והלילה,” התפארתי לא אחת באזני מטיילים משתאים. “למען האמת, שינג’וקו עד כדי כך בטוחה שניתן לפרוש שק שינה על הכביש ולישון שנת ישרים.”

תנועה אדירה של מקומיים עברה ברחובותיה הסואנים של שינג’וקו כאשר השיכורים שבהם היוו את הלקוחות המעודפים על רוב בעלי הבאסטות. יתרונם של הלקוחות המבושמים היה בעניין המועט שגילו במחירים המופקעים של המוצרים הזולים שנמכרו על הבאסטות. ברוב הדוכנים מכרו פוסטרים באיכות בינונית עליהם מודפסים גיבורי דיסני או שחקני קולנוע הוליוודים במסגרות עץ דהויות צבע וזכוכית דקה ושבירה; מיקי מאוס מנצנץ במחיר איצ’ימן, (שווה ערך באותה התקופה למאה ועשרים דולר), צילום של אודרי הפבורן בשחור לבן בשבעת אלפים ין, (תשעים דולר). היו גם באסטות לתכשיטים שמרכולותיהם היוו לכאורה תגמול טוב יותר לכספם של הציבור ושלמעשה גם תומחרו בהגזמה פראית.

“הומונונוגין,(כסף טהור),” היו מבטיחים הרוכלים ליפנים התמימים ונוטלים לפעמים גם מאה וחמישים דולר בעד תכשיט עשוי מעופרת מצופה בכסף.

האפשרות לרווחים קלים ומהירים הביאה לכך שבתחילת שנות התשעים החלה נהירה של עבריינים ישראלים ליפן. מאבקים רבים ניטשו בינם ובין הרוכלים כאשר היאקוזה, המאפיה היפנית שגבתה שכירות ושמרה על הסדר והארגון ברחוב, נמנעה מלהתערב בריבים, נותנת לזרים להסתדר בכוחות עצמם. חודשים ספורים לאחר שהעבריינים נחתו ביפן נכבשו על ידם רוב רחובותיה של טוקיו. התופעה לא פסחה גם על רוכלי שינג’וקו שהיו נתונים למסכת של איומים, אלימות וגניבות של מרכולתיהן שהוחזר תמורת כופר. לא חלפו ימים רבים ושינג’וקו כולה הפכה לזירת משחקיהם של הפושעים.

אבל אף אחד מהעבריינים לא מצא עוז בליבו המושחת לנסות ולהתמודד עם צחי. הבאסטה שלו המשיכה לתפקד למרות האיומים וההצקות, משמשת כאי אחרון של הגינות וצדק בין כוחות הרשע שפעלו באזור. כששאלתי את צחי אם אינו פוחד מהפושעים הוא זקר את סנטרו.

“מי שינסה לתפוס את מקומי יצטרך להתמודד עם קבלת הפנים שהכנתי,” אמר במיסתוריות.

“קבלת פנים?”

“הנונצ’אקו שמתחת לשולחן בבאסטה,” קרץ והרים את אגרופיו הקמוצים למולי. “ויש גם את שני החברה האלה לשעת חרום אם המקל לא יספיק.”


“אתה נשמע כמו לוחם מנוסה,” אמרתי. “הלכת הרבה מכות?”

מצחו נחרש קמטים.

“הולך מכות,” חזר אחרי כאילו שמע מושג נדיר. הוא הרהר לרגע ואז נענע ראשו לשלילה. “אני לא הולך מכות ולא יודע מה זה ללכת מכות,” סיכם.

“סליחה?”

“אני לא הולך מכות – אני נותן מכות.”

צחי המשיך לעבוד בבאסטה ולהתאמן ללא ליאות. הוא עזב את יפן לאחר שעבר בהצלחה את המבחן לחגורה השחורה ואולם חזר חודשים ספורים לאחר שטייל בהודו. הוא המשיך להתאמן ולעבוד בבאסטה אך כבר לא היה אותו צחי שפגשתי לראשונה. שערו ארך, לבושו השתנה ואף סיגנון דיבורו הפך למעודן ורוחני.

“מה הודו עשתה לך, יא צחי?” שאלתי והוא ציחקק בשובבות ואמר שלמד להיפתח.

“להיפתח?”

צחי הנהן ומיהר להדגים, פושט זרועותיו לצדדים בעוד חזהו מתרומם בנשימה עמוקה.

“הודו היא המקום האידיאלי להיפתח ולהשתחרר ממועקות נפשיות וגופניות,” הסביר. “מקום מצויין להתרכך ולהתחבר לצד הנשי של אישיותינו.”

“הייתי צריך לאסור עלייך לסוע להודו,” חייכתי. “כל הפתיחות הזאת עוד תהרוס את הלוחם שהכרתי!”

“חלילה,” ענה צחי, כמעט נעלב. “רכות ופתיחות הן לא סממנים של חולשה ותבוסתנות. לפתיחות יש גם אפליקציות לחימתיות.”

“דוגמא?”

“בבקשה,” אמר ועבר לספר על תרגול בפתיחות שערך בדלהי.

“הדבר אירע בעודי מהלך באחד מהרחובות שוקקי החיים בעיר. מקום סואן, הומה אדם ועמוס ברכבים, מקום בו אין גבולות בין כביש למדרכות. לכאורה אין כל חוקיות למתרחש ברחוב – אנשים ורכבים נעים, עוצרים ומשנים כיוון בלי אזהרה ובאופן שנראה אקראי לחלוטין. אבל ישנה שיטתיות בטרוף המתחולל, חוק הג’ונגל בו החזק והגדול הנו בעל זכות הקדימה. ילד יפנה דרכו בפני מבוגר, אדם ישנה נתיבו בפני רכב, רכב ישנה דרכו בגלל פרה וכו’.”

“ומה בין זה ובין פתיחות ואפליקציות לחימתיות?”

“סבלנות, אני מיד מגיע לזה. אז כמו שאמרתי, הלכתי לתומי ברחוב והתנהגתי בהתאם לכללים, ממהר לחמוק מדרכם של הרכבים, האנשים ובעלי החיים השועטים לעברי, כשלפתע נהייתי מודע לעובדה המטרידה שפעולת ההתחמקות גרמה לי להתכווץ לתוך עצמי. נשמתי עמוקות וחשתי בחוסר נוחות בחזי, דבר ששייכתי למתחים הגופניים והנפשיים שאחזו בי בעקבות הנסיונות להיות קטן וחסר נוכחות. ‘תיפתח!’ הוריתי לעצמי. ‘תהיה גדול וחזק. עמוד זקוף וקרא תיגר על חוקיות הג’ונגל של הרחוב.’

“נעצרתי, סגרתי עיניי, נמתחתי והרפתי את שריריי, המתח מתמוסס בהדרגה. רוגע ננסך באבריי למרות המהומה שמסביב. השקט הפנימי היה כה קיצוני לעומת המתח ששלט בי קודם שהתחלתי לצחוק, גלים של שמחה מרטיטים את גופי, שאגות של הנאה צרופה חומקות מפי.”

“אפליקציות לחימתיות,” הזכרתי לו.

“כן,כן. אז כך עמדתי לי ברחוב קורן מאושר, כאשר לתודעתי התחילה לחדור תחושה לא נעימה של איום. עדיין מחוייך, פקחתי את עיניי וזיהיתי רוכב אופנוע מתקדם במהירות וברעש מחריד הישר לעברי. האינסטינקט דחק בי לקפוץ הרחק מנתיב התקיפה, לשוב ולהתכווץ לתוך עצמי. ‘תפתח,’ הקול הפנימי דרש מנגד. ‘הדרך כולה שלך אם לא תפחד’. נשארתי נטוע במקומי בעוד האופנוע מצמצם במהירות את המרחק שביננו.”

“והוא דרס אותך?” שאלתי וצחי התפרץ בצחוק.

“היה דורס אך לצערו, לא יכל לעמוד בפתיחות המטורפת שלי. הוא התקרב ישירות לעברי, הבעת חרון על פניו, ידו לא עוזבת את הצופר שצווח בקול מחריש אזניים. הוא קילל והתרה בי לזוז מדרכו בעוד אני נפתח ופושט את זרועותי לצדדים, גלים של כוח ועוצמה נעים ממרכז גופי אל קצות אצבעותי.”

“בום?”

“שום בום, רק קריאת הפתעה מקוטעת כשכף ידי פגשה את סנטרו בתזמון מדהים, עוצרת אותו בחטף למרות האנרציה, משאירה אותו קפוא בחלל האוויר בעוד האופנוע ממשיך בלעדיו.”

“נפתח ומועך לנהגי אופנוע את הצורה.”

“כי הפתיחות, בידיים הנכונות, עלולה להיות נשק קטלני.”

“קצת מרושע מבחינתך, לא?” הערתי והוא חזר לצחקק.

“שום רשע,” קרץ. “הכל נעשה באהבה ובחום.”

הפרק הקודם  הפרק הבא

Comments are closed.