6

 

תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה מתחתנים ומתחילים בלימודים. גדי פוגש את דוקטור וו'אנג, מטיל המחטים, ומוצא שטאי צ'י הולך טוב עם מוסיקת חתונות.

 

הפרדס היה מוזנח, תפוזים יבשים על העצים, עלים מצהיבים ומנומרי כנימות תלויים בחוסר חיות מענפים או שוכבים מרקיבים על הקרקע. האדמה הייתה חרוצה ומכוסה בשיחים ועשבים שוטים, ריח חמצמץ ומשכר ממלא את הנחיריים. רוח מלוחה נשבה מהים, חומו של הקיץ מהביל את האוויר הלח, מטשטש את הראות ומאדה את הריאות כמו קיטור.

"איך לכול הרוחות הגעתי לפה?" לחשתי והבטתי בסבך העצים והשיחים. הכרתי את הפרדס על כול חלקותיו, שביליו הפתלתלים ודרכי החיות הנסתרות שחצו אותו שתי וערב. האוריינטציה הייתה מוחלטת אבל משהו בכול זאת הרגיש לא במקום.

"גדי!" בליל קולות קרא מאחור והסתובבתי על עקבי, עיניי נפערות למראה חבורת הילדים הצוהלת שהגיחה מתוך הסבך. זיהיתי אותם למרות שלא ראיתי מי מהם במשך שנים – ילדים מתקופות וממקומות שונים בחיי. ילדים שלא השתנו במאומה מאז נפרדו דרכינו, שלא התבגרו במרוצת השנים.

ילדים קפואים בזמן…

"קמאיי, (עמידת מוצא)!" הוריתי והם פסקו מלחייך וגופם החליק לתוך התנועה במיומנות של אייקידוקה, (אומן אייקידו), מנוסה. פסעתי סביבם, מתקן טעויות ומהנהן לעצמי בשביעות רצון. מקמאיי עברנו לתנועות בסיס ואז לטכניקה, גווני השמיים נעים מכחול לאדום בהתאם לרמת המאמץ.

"של מי הבית הזה?" שמעתי את אהבת נעוריי שואלת, קולה עדיין לא התחלף. מבטי נדד מקבוצת המתאמנים ימינה, מביט בהשתאות בביתה של סבתי שהופיע יש מאין באמצע הפרדס. עוד אני בוהה בו ובתים ומבנים נוספים צצו מכול עבר – גן הילדים הראשון שלי, בית הספר הראשון. השכונה בה גדלתי בחולון…

שני סינים עמדו על אחד הגגות, מבצעים את קטאת הטאיי צ'י. על קיר הבית בו עמדו התנוסס שלט מאיר עיניים:

'נא לא לירוק בכול מקום!'

"מה עכשיו, סנסאיי?" שאל אבנר, החבר הטוב שלי מגן חובה ושאר הילדים פרצו בצחוק רועם שהחריד את שלוות הפרדס. האדמה החלה לרעוד, מתפוררת מתחת לרגליי, השיחים, העצים והילדים נפוצים לכול עבר. השמיים החשיכו, העולם נעלם מעיני ורק השלט המשיך להבהב בחלל:

'נא לא לירוק בכול מקום!'

התיישבתי במיטה בתנועה חדה.

"מה לעזאזל?" קראתי וטסה, ששכבה כשעיניה פקוחות ונעוצות בתקרה, חייכה בהבנה.

"עוד חלומות?" היא שאלה.

"אבל עם הרבה יותר דמויות ופרטים ממקודם. ממש טירוף. איך עבר עלייך הלילה?"

"בטיול על החומה הסינית עם כול ילדי בית הספר היסודי והגן. היה לי גם ויכוח עם הגננת."

"מדהים!"

"מדאיג! תחשוב על זה,זה כבר היום הרביעי של חלומות משוגעים. אולי הורעלנו? נראה לך שמישהו מנסה להרעיל אותנו? למה שמישהו ינסה להרעיל אותנו?"

היא התרוממה בכבדות ורכנה לעבר קנקן התה שעמד לצד המיטה.

"תה?"

"בבקשה."

הבטתי בה מוזגת את הנוזל הזהוב, ניחוח יסמין ממלא את החדר. תה יסמין היה כול ששתינו בימים האחרונים. חליטת פרחי יסמין במי ברז רתוחים היוותה תחליף מוצלח וזול לבירה שהפכה מאוסה ולמים בבקבוקים שהיו יקרי ערך.

"אז מה אתה אומר?" טסה אמרה לאחר לגימה הגונה. "אולי הם גילו שאנחנו לא נשואים והם מנסים להרעיל אותנו?"

"לא הגיוני," עניתי בביטול. "את פרנואידית. יותר סביר שהמשטר הסיני שם אסיד באורז שכולנו אוכלים – לשלוט באזרחים עם הזיות."

"אה, וזה נשמע לך יותר הגיוני? אתה ותאוריות הקונספירציה שלך. למה כול דבר אצלך צריך להיות מזימה מתוחכמת?"

"מה יש לך נגד קונספרציות?"

"שום דבר. אני פשוט לא מחפשת אותם כמוך."

היה זה סוף השבוע השלישי שלנו בבייג'ינג והראשון בבית המלון. על שנינו עברה תקופה פוריה ומוצלחת במיוחד – טסה, למדה כול יום בבית משפחתו של המאסטר לציור ובשובה לחדר ציירה לא הרף. אני, מבלה שש שעות ביום במחיצתו של דוקטור וו'אנג, לומד את דרכו לאיבחון ולטיפול ובעיקר, מנסה לשלוט בטכניקת הטלת המחט המדהימה שלו.

וו'אנג טייפו היה מטפל מצויין וצנוע למרות מזגו הלא יציב ולמרות נטיתו האובדנית לנסות ולחנוק עצמו למוות על ידי עישון בשרשרת בחדר סגור, נטיה שהשפיעה על כול הבאים בשערי מרפאתו.

המטופלים אצל וו'אנג טיפו הציגו מגוון שלם של סימפטומים ומחלות ווו'אנג טיפל בהם במסירות, מחטיו חודרות בדייקנות אל תוך נקודות המרדיאנים, כאצבעות דקיקות הפורטות על מתגי קסם מסתוריים, מגעם משחרר חסימות אנרגתיות ומביא מזור לסבל וכאב. נראה היה שהאיום של עישון פסיבי והמחלות הנלוות – סרטן ריאות, קצרת ונפחת ריאות, לא היוו גורם מרתיע ללקוחותיו המעטים של וו'אנג ואולי אף להיפך – לא אחת הייתי עד לחולים שעישנו תוך כדי קבלת הטיפול.

מכיוון שמרבית החולים הופנו אל שני המטפלים הראשיים בבית החולים, פו טייפו,(המסורתי מכולם) וליאנג טייפו, (ניורולוגית בכירה שעסקה בדיקור), היו שעות רבות בהן ביליתי עם וו'אנג ביחידות – יושב בצד ומתעמק בהטלת מחטים אל תוך כרית אימונים מיוחדת בעוד וו'אנג מתהלך בחדר, ממלמל לעצמו ללא הרף, נואם בהקשר לנושא זה או אחר ומדי פעם מעיר הערות בנוגע לטכניקת הדיקור שלי.

הוא, למשל, לא ראה בעין טובה את הדרך בה קישטתי את כרית האימונים. הוא עמד לידי בעוד אני מצייר על פני שטחה פנים חמורות סבר ומדים. ליד כול חלק אנטומי של הדמות, ובהתאם לגודל החלק, ציינתי מספרים.

"בשביל מה אתה צריך את הציור הזה?" וו'אנג חקר בפרצוף מבועת.

"הדרך שלי לעבוד על דיוק, טייפו."

"והמספרים?"

"ניקוד. לדוגמא: מרפק שתי נקודות, כתף נקודה אחת. עין, שתסכים איתי שזה אבר שדיי קשה לפגוע בו – חמש נקודות. והנה פה, איבר המין, גולת הכותרת – חמש עשרה נקודות! נחמד לא?"

וו'אנג גירד את פדחתו.

"אבל איבר המין גדול יותר מהעין," הוא אמר לבסוף. "למה חמש עשרה נקודות?"

"כי זה הכי כואב לדקור."

"הכי כואב לדקור," הוא נאנק. "אתה לא נורמלי."

"אני משתדל, טייפו. אני קונג פו."

וו'אנג טייפו, למרות הסתייגויותיו הרבות ממעשי וממני, לא התכחש לעובדה שטכניקת הדיקור שלי השתפרה פלאים. כבר בשבוע השני שלי במחיצתו הוא החל לתת לי לדקור מטופלים, נוזף בי כול אימת שהדיקור הכאיב לחולים ומחייך כמו סוס כשהם לא חשו מאום.

"אולי יום אחד יצא ממך משהו חיובי," הוא אמר לאחר טיפול מוצלח במיוחד."אתה ממש לא רע בשביל יפני."

"תודה טייפו," פיהקתי והוא נדרך.

"מה קורה איתך?" הוא חקר. "אתה נראה מותש. יותר מדי סקס?"

פניו האדימו לפתע והוא נקרע מצחוק. הבטתי בו מתקפל לשניים בעוד הצחוק הופך לשיעול רועם.

"הלוואי וזה היה סקס," אמרתי כשהוא נרגע ולשמע המילה 'סקס' הוא חזר להאדים, לצחוק ולהשתעל בטרוף.

"סקס, סקס ,סקס," אמרתי והוא נופף בידיו כשהוא בוכה מצחוק.

"די," הוא התחנן. "אתה הורג אותי."

הפסקתי מחשש שהריאות שלו ישפכו להן החוצה. מסתבר שמצאתי את ה-'דים מאק' של וו'אנג – את מילת המחץ שיכלה להרוג את המטפל הממושקף.

לאחר שוו'אנג חזר לנשימה תקינה סיפרתי לו על החלומות המטורפים שתקפו אותנו לאחרונה.

"כול לילה?"

"כן," הנהנתי. "אני פוגש שם אנשים שלא ראיתי שנים."

סיפרתי לו גם על התאוריה של טסה בנוגע להרעלות. וו'אנג בחן אותי בחיוך כשלגמתי ארוכות מבקבוק תה היסמין שנשאתי עימי.

"יסמין?" הוא שאל.

"כן, איך ידעת?"

"סתם ניחוש. אתה שותה את זה הרבה?"

"רק את זה. לפעמים אני חושב לצחצח עם התה את שיניים."

"יפני משוגע," הוא קרא ויצא מצחקק מהחדר. "לא ידעת שתה יסמין גורם לחלימת יתר?"

וו'אנג, בדרכו המתלוצצת, מצא את הפתרון לבעיית החלומות המוזרים. לא קונספירציה ולא הרעלות – פשוט הורדנו את מינוני תצרוכת התה שלנו והשינה נגמלה מההזיות המוטרפות.

מידי פעם, כשהמרפאה של וו'אנג הייתה ריקה מאדם, הייתי יוצא לבקר במרפאותם של דוקטור פו ודוקטור ליאנג – מתבונן בדרך הטיפול שלהם ומארח חברה לסטודנטים שהתאמנו תחת פיקודם. לליאנג היו שני חניכים ספרדיים, גבר ואשה, שליוו אותה בטיפוליה.

שמה של הגברת היה גיאר ושם האדון ארתורו. שניהם היו רופאים קונבנציונלים וגם זוג לחיים. גיאר היתה נמוכת קומה עם שיער בלונדיני קצר והבעה מבויישת, ארתורו צנום עם פנים מאורכים, אף נשרי וסנטר חד. שניהם דיברו אנגלית מצויינת והיו מתרגמים עבורי את דברי המתורגמן שלהם, שדיבר רק סינית וספרדית. לארתורו היה חוש הומור מטורף והשהייה במחיצתם הייתה כמשב רוח רענן וקליל לעומת הכבדות והמחנק שהיוו את נחלתו של וו'אנג טייפו.

כשחקרתי אותם מדוע בחרו להתלמד דווקא עם ליאנג ולא עם פו, ארתורו השיב בהבעה מיוסרת.

"ניסינו לשבועיים אבל זה לא עבד. דוקטור פו הוא דתי מדיי לטעמנו."

"דתי מדיי?"

"כשפו טייפו מטפל הוא מתייחס רק לכתובי המסורת, פותח את הספרים העתיקים וקורא בהם כאילו הם דברי האלוהים. אצל ליאנג זה אחרת. ליאנג טייפו מעודכנת במילה האחרונה ברפואה בנוסף לידע העתיק. מבחינתי, פו טייפו הוא כמו סוס עם רטיות על העיניים, אדם הבוחר לראות רק חלק קטן מהדרך בה הוא צועד."

דברי הבקורת של ארתורו נשמעו הגיוניים אך לא הרגשתי משוכנע. אני, שלא כארתורו, לא התלהבתי מפלאי הקדמה.

אצל דוקטור פו התוודעתי לאטף, חניך לבנוני שהיה לבבי, חייכן ומשעשע בעל כורחו. לאטף היה שיער שחור שהגיע עד כתפיו ושהזדקר לכול כיוון כאילו התחשמל. פניו היו מעוגלים ושומניים, וחלוק רופאים רחב כיסה בקושי על מרכז גופו המדושן. אטף נהג ללבוש מכנסי משי צבעוניים שהתרחבו באזור קרסוליו, מתנפנפים להם ומכסים על נעלי העקב השחורות והגבוהות שלרגליו.

אטף, שדיבר סינית וששהה בבית החולים במשך כמה שנים, התנהג כאוצ'י דשי מסור. הוא שירת את הרופא ללא ליאות, קופץ לדום בכול פעם שפו טייפו פנה אליו. אטף הגיש לו מחטים בזמן הטיפול, אירח חברה לחולים והוציא את המחטים מגופם כשהטיפול הסתיים.

בתחילה, הקירבה בינו לבין הרופא יצרה את התחושה שאטף שלט בעניינים. הייתה זו אשליה שהתבדתה כבר במהלך השיחה הראשונה ביננו. מסתבר שאטף לא הכיר את התאוריה או את נקודות המרידיאנים. הוא אף פחד להחדיר מחטים לגופם של המטופלים, עובדה שלא התפרשה במוחו כחסרון אלא להיפך – כיתרון ממשי.

"אני משלים את פו טייפו," הוא הסביר. "פו טייפו מחדיר את המחטים ואני מוציא."

הבעה קפואה היתה שפוכה על פרצופו בכול פעם ששלף את המחטים. ידיו רעדו ממאמץ הריכוז וזיעה קרה כסתה את מצחו. לכשסיים היה מחייך אל המטופלים כמי שגאל אותם מיסורים. לא פעם תהיתי אם אטף אינו המאסטר האמיתי שבחדר – ראש שיטה של טיפול חדשני המתמחה בהוצאת מחטים.

לקראת סוף השבוע השני שלי בבית החולים, מיד לאחר הטאיי צ'י של הבוקר, נתבשרתי כי המתורגמן שלי יתעכב בעוד כמה ימים.

"אין מה לעשות," צ'אן התנצל ביובש בעוד אנו עומדים ברחבת בית החולים.

"ומה עם בעיית הדיור? מה עם החדר ששמעתי שהשתחרר?"

צ'אן גנח.

"אטף יקח אותו," הוא הסביר. "אתה הבא בתור."

"ומתי התור שלי יגיע?"

"אני לא יכול לאמר."

חזרתי מהשיחה במורל נמוך, מדשדש ברגלי, מבטי על רצפת הבטון. וו'אנג חיכה לי במרפאה. הוא נראה כולו נסער.

"מר צ'אן דיווח לי על מסירותך לאימוני הטאיי צ'י," הוא אמר בעונג."שמעתי שאתה כבר מכיר את כול שרשרת התרגילים ושאתה מתייצב ברחבת בית החולים בכול בוקר."

"אני משתדל."

"משתדל?" וו'אנג חייך. "צ'אן ציין שאתה נשאר ומתאמן לאחר שכולם מתפזרים – זה יותר ממשתדל, זה…"

וו'אנג השתתק לפתע והביט בחשדנות לצדדים. כמובן שלא היה אף אחד בחדר. הוא התקרב אליי, ריח חריף של טבק עולה בנחירי כשהוא לחש באוזני.

"היום אחרי העבודה תחכה לי ברחבה. יש לי הפתעה בשבילך."

"הפתעה? איזו הפתעה?"

"מהסוג שלא יפתיע אם אענה על שאלתך."

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.