6

 

תקציר הפרק הקודם: פגישה עם צחי, מלך שינג'וקו, המרסק נהגים בפתיחות שלו…

 

הפגישה הקצרה עם צחי טירפדה לחלוטין את תוכנית המשך המסע.

"עד מתי אתם נשארים?" שאל צחי לאחר שסיימנו עם גינוני השמחה הראשוניים והוא שיחרר אותי מחיבוקו מוחץ העצמות.

"מתוכננים על מחר," אמרה טסה בעודי מלטף את צלעותי בעדינות. "בא לנו על גואה. הספיק לנו מכאן."

צחי נראה מופתע.

"לא יתכן שהספיק לכם מפונה לאחר יום או יומיים," גיחך. "בפונה אפשר להישאר שנים."

"גם בבית משוגעים אפשר להישאר שנים."


צחי נאנח בקולניות, כאילו נפגע ממילותיה.

"חבל," אמר. "דווקא היה נחמד אם הייתם נשארים. היינו יכולים להתאמן כל בוקר וערב, יש לי המון רעיונות שספגתי בחודשים האחרונים."

"באייקידו?"

"אייקידו וטאיי צ'י – ידעת שאני מתאמן בטאיי צ'י?"

"לא ידעתי אבל אני משוכנע שגם אתה לא יודע שאני מתאמן בטאיי צ'י."

"אתה מתאמן בטאיי צ'י?"

"תרגלתי קצת בבייג'ינג."

"למדת בסין," נהם צחי ועיניו נפערו בשקיקה. "אתה חייב להישאר ולהתאמן! גואה תחכה…"

"האמת שלא היה אכפת לי להתאמן," חייכתי. "אני מרגיש חלוד."

"אז מה הבעיה?"

"שטסה מתה להמשיך הלאה. היא לא תעמוד בעוד יום. האנרגיות הורגות אותה."

"גם אותך הן הורגות," טסה הרימה את קולה. "מה אתה מיתמם? כבר שכחת ששניה לפני שפגשנו בצחי הצהרת שברצונך לצאת מפה?"

"זה היה אז – לפני שפגשנו בצחי."

שקט חד ומתוח החמיץ את האוויר, עינינו לכודות במאבק רצונותינו המנוגדים. צחי פלט צחוק קצר ופסע לאחור, מחוץ למעגל הניצים.


"עזבו שטויות," אמר. "לא התכוונתי להעכיר את היחסים."

"זה לא אתה, אלה אנחנו," אמרה טסה בחיוך שלא טיפס אל עיניה. "אל תתייחס אלינו ברצינות."

"היא צודקת," הנהנתי. "אל תתייחס אליה ברצינות. תן לנו לחשוב קצת. נדבר מאוחר יותר. לפחות עד מחר אנחנו פה . חייבים לשבת ולהחליף קצת רשמים."

"ארוחת ערב?" שאל צחי. שלחתי מבט אל טסה שאישרה בתנועת ראש קלה.

"ארוחת ערב זה רעיון נפלא. שבע בערב במאפיה?"

"מצויין," חייך צחי. "אמילי תשמח לפגוש אתכם."

"אמילי?" הרמתי גבה."יש לך חברה."

"כן," חייך צחי. "והיא בחורה נהדרת גם אם רגישה ומסובכת במקצת. נפגשנו בפונה במדיטציה עמוקה לפני מספר שבועות."

"גרמניה?"

"איך ידעת?"

"סתם ניחוש מוצלח. להתראות בערב."

צחי העניק לשנינו חיבוק מוחץ עצמות נוסף, פלט משפט בנוגע לאנרגיות הקוסמיות, צחק בקולניות והחל לפסוע בכיוון האשראם. עקבנו אחריו במבטינו, מנופפים לעברו עד שנעלם מאחורי עיקול חד בדרך.

"אז מה את אומרת?" שאלתי. טסה הביטה לעברי בעיניים רושפות.

"מה זה משנה מה אני חושבת? כמו שזה נראה אתה כבר החלטת מה עושים."

"נו באמת."

"מה נו באמת? זה לא היית אתה שאמר לצחי לפני שניה לא להתייחס אליי ברצינות?"

"צחקתי, אל תתייחסי לזה ברצינות."

"חתיכת אדיוט."


"מצטער."

חיבקתי אותה וגופה התקשח, מבטה ממוקד בנקודה לא ברורה ברקיע.

"אל תכעסי, ניסע מחר," הבטחתי ונישקתי את ראשה. היא הביטה עמוק אל תוך עיניי וחייכה.

"אל תבטיח סתם. נראה אחרי ארוחת הערב."

*

 "אמילי," אמרה הגרמניה התמירה והושיטה לי יד. לקחתי את ידה בידי והיא לחצה אותה בעדינות. יד רזה, לבנה ומאורכת כשאר גופה של הגברת. לאמילי היה שיער ארוך ושחור שהתמזג ברעמתו של צחי שעמד לצידה. היא חייכה אל טסה כשלחצה את ידה, שפתיה המלאות נפערות וחושפות שיניים צחורות, מושלמות. אמילי היתה חטובה ומושכת ואולם את תשומת ליבי לכדו דווקא כפות רגליה הכלואות בסנדלי בד רחבים. הן נראו גדולות בצורה לא פרפורציונלית בהשוואה לשאר גופה הדקיק.

אמילי התיישבה מול טסה וצחי למולי.

"צחי סיפר לי עליכם המון," אמרה אמילי.

"דברים טובים?"

"בעיקר," ציחקק צחי וחיבק את כתפי הגברת.

"אז אמילי," אמרתי. "זה נכון שנפגשתם בזמן מדיטציה?"

"כן."

"איך לעזאזל נפגשים במדיטציה?"

אמילי ציחקקה.

"זאת היתה מדיטציה קבוצתית עם דינמיקה משולבת," אמרה. "מדיטציה זה לא…"

"לשבת קפואים בתוך מפל," השלמתי את המשפט וצחי הריע בשמחה, מחמיא לי על הידע שהפגנתי.

"למרות הכל אני עדיין לא מבין איך ניפגשים בזמן מדיטציה," היקשתי.

"משיכה רוחנית," אמרה ועברה להסבר ממושך על הדרך בה חסכיה של הנפש מטים אותה למקורות אנרגתיים שישלימו את החסר.

"ואתה הוא אותו מקור רוחני, אני מניח," אמרתי לצחי והוא צחק בתגובה להבעה המיוסרת שעל פני.

"שניכם מסבכים את העינינים," אמר. "זה די בסיסי. בסוף המדיטציה, לאחר חוויה רוחנית אינטנסיבית, מצאתי את אמילי שרועה לידי. הבטתי בה והיא בי. שלחתי יד והיא אחזה בידי. התחברנו ומשם הכל התפתח בצורה טבעית."

"אה," הנהנתי, במוחי עוברת משוואת התיקון של הצורר והנרדף. "ממש צדתם האחד את השניה."

"צריך לדעת לזהות ולנצל את ההזדמנויות שהרוח מציבה בדרכנו," חייך צחי בשובבות. "כמו ציד יש לארוב להן ולתפוס אותן ברגע הנכון."

"גם אם הציד הוא לא מציאה גדולה," אמרתי ואמילי פרצה בצחוק.

"העיקר שיש תאבון," הסכימה. "איפה המלצר? אני גוועת מרעב."

"מה יש לך?" פנה אליי צחי כשהאוכל הגיע ואמילי החלה לטרוף כמו לביאה שהורעבה במשך חודש שלם.

"מה זאת אומרת?" הרמתי את עיני.

"אתה לא רעב? מה אתה בוהה בצלחת?"

"סתם," חייכתי בהתנצלות. "הדיבורים על תפיסת הזדמנויות הנקרות בדרכנו העלו במוחי ארוע שקרה לא מזמן בג'ייפור. פתאום חשבתי שאולי החמצתי הזדמנות נדירה."

"נשמע מסקרן. ספר."


"ה-Guest House בו שהינו בג'ייפור היה ממוקם מחוץ לעיר," התחלתי. "באזור כפרי שנהנה מרוגע ושקט בלתי שגרתיים לג'ייפור והודו בכלל. היה זה בית אחוזה ישן שעבר הסבה למלון מטיילים ושנתן מענה לתיירים שלא התביישו לשלם עוד כמה רופי בשביל חדרים נורמלים. בית האחוזה היה בעל שלוש קומות. הקומה הראשונה איכלסה את חדר הקבלה והמסעדה, והקומה השלישית חולקה למספר חדרי שינה לאורחים. הקומה השניה היתה מחוץ לתחום הטיילים. בחצר בית האחוזה היו גם פזורים מספר בונגלוס שהשלימו את ההצע. שכרנו את המרווח שבהם.

"את הימים העברנו בתיורים בסביבה כאשר בית המלון משמש בסיס יציאה למסעותינו. בערבים היינו חוזרים עייפים ורצוצים, אוכלים משהו והולכים לישון."

"אל תשכח להזכיר את אימוני הבוקר," העירה טסה. "ואת הספר."

"אה כן. ובכן כל בוקר, לפני היציאה לסיורים, הייתי מתאמן בחצר מול הבקתה. הייתי עובר על קטאת הטאיי צ'י ועושה תרגילי בסיס באייקידו. כמו כן, בזמן הארוחות, נהגתי לקרוא בספרי רפואה. אתם איתי עד פה?"

"אתך למרות שאני לא ממש מבין לאן זה הולך," הודה צחי.

אמילי חייכה אליי בנימוס אבל הבעת הריכוז שעל פניה הראתה שגם היא אבודה.

"מיד הכל יתבהר. אז כך התנהלנו במשך שישה ימים כשרק ביום האחרון שבנו למלון מוקדם מהרגיל. תפסנו תנומה קצרה ולעת שקיעה יצאנו לחצר. התאמנתי וטסה ציירה עד שהחשכה מנעה ממנה להמשיך במלאכתה. חזרנו לחדר, התקלחנו והתיישבנו לארוחת הערב במסעדה שבבית האחוזה. הזמנו כמה מאכלים וכשהמלצר נעלם בכיוון המטבח התחלתי לפשפש באחד מספרי הרפואה. במהרה שקעתי בקריאה, לא מודע לסביבה. מרפק בצלעותי החזיר אותי למציאות."

"המרפק זה שלי," חייכה טסה לצחי ואמילי.

"שלה," אישרתי. "מרפק חד במיוחד. הרמתי עיניי מהספר והבטתי בה במבט מזרה אימים. היא לא אמרה דבר, רק החוותה עם סנטרה אל המלצר ומנהל המלון שעמדו מאחורי גבי בדום מתוח. 'אדוני!' קרא המנהל. 'אדוני אתה חייב לבוא איתנו. הוא רוצה לראותך.'

"שפמו ההיטלרי בצבץ בנוקשות מעל לשפתיו הקפוצות. זיעה כיסתה את מצחו והיתה נחישות בלתי מתפשרת בדרך בה הביט בי. 'קום, אדוני. אסור שהוא ימתין.'


'מי לא אוהב להמתין?' שאלתי בעוד הם נעמדים מצדדי ועוזרים לי לקום. הזדקפתי למלוא קומתי הצנועה, אחוז כאסיר בידיהם, מוחי עובד בקדחנות, מנסה להבין היכן טעיתי, מה פשעתי ומי לעזאזל בכלל מכיר אותי בחלק הזה של העולם. טורנסטון עלה במוחי, הרופא הגרמני שפגשנו במלון ושהתחזה לנציג של ה-Lonely Planet בכדי לקבל חדרים בחינם. חל פה בלבול, חשבתי. הם בטח אחרי טורנסטון…

"'קדימה קדימה,' דחקו בי השניים בכיוון דלת הכניסה. בלית ברירה נגררתי אחריהם. 'אל תדאגי,' לחשתי טסה. 'אם יש בעיה אני אחמוק מהם ואחכה לך בחוץ. לכי לארוז.' טסה הנהנה אבל לא הלכה לארוז. היא קמה ועקבה אחרינו בחשש, דאגה נסוכה על פניה.

"הגענו למדרגות והתחלנו לטפס אל הקומה השניה, אל המרפסת הרחבה והורודה שהשקיפה אל החצר ושהיתה מחוץ לתחום האורחים במלון. טסה נשארה למטה.

'קדימה, קדימה,' דחק בי הקלגס המשופם, מוודא שאזדרז. נשענתי עליו ועל חברו שאחזו בזרועותי, דבר שגרם להם להתנשף בכבדות. הגענו אל מפתן המרפסת שהיתה ריקה מחפצים למעט שלושה כיסאות ושולחן עץ עגול כהה המכוסה כולו בפיתוחים. אדם בשנות השלושים המוקדמות לחייו ישב בנינוחות על כסא וקרא בעיתון באנגלית. הוא הרים את עיניו כשנכנסנו וחיוך עלה על פניו.

'מר שור!' קרא כאילו הכרנו במשך שנים. הוא קם באלגנטיות ולחץ את ידי בחמימות. 'שמי אדמונד אבל הכל קוראים לי טדי.' המבטא היה מהוקצע כשל לורד בריטי בסרט תקופתי. 'אני הבעלים של המלון.'


'נעים מאוד,' נשמתי לרווחה, שואב עידוד מהעובדה שהאדון לא היה איש משטרה או מאפיונר רצחני. יהיה אשר יהיה חטאי, הוא לא יכול היה להיות כל כך נורא.

'שב בבקשה,' המשיך. 'תרצה לשתות משהו חם, קר? אולי בכל זאת? לא? נו, טוב, אבל לפחות שב איתי קצת. אל תדאג אני לא נושך.' הוא חייך וחיכה עד שאשב לפני שחזר לכסאו. הוא פנה אל המנהל ועוזרו ושחרר אותם לדרכם.

'אתה בטח מנסה להבין מדוע ביקשתי מעובדי המלון שיקראו לך.'

'יקראו לי?' הרמתי גבותי. 'הם הובילו אותי אליך כמו אסיר לגרדום.'

'כנראה שנסחפו קצת,' חייך אדמונד בפייסנות. 'הרשה לי להתנצל בשמם. לעיתים עובדיי מדגימים התלהבות יתר בניסיונותיהם לרצות. אבל הם אנשים טובים, אני מבטיח לך. הכל מכוונות טובות.'

'הסבר מתקבל על הדעת,' חייכתי חזרה, 'אבל אני עדיין לא מבין למה הם קראו לי. מה אוכל לעשות למענך, מר אדמונד?'

'טדי,' תיקן והבעתו הרצינה, 'יש לי הצעה שאולי תעניין אותך, מר שור.'

"בחנתי אותו בשתיקה לרגע, תוהה ביני ובין עצמי, תוך שאני נעזר בנסיוני הקולנועי העשיר, באשר לתוכנה של העסקה המפוקפקת אותה עומד טדי להציע – העברת יהלומים במזוודה עם תחתית כפולה, בליעת סמים, חטיפת מטוס, סחר בנשים, לך תדע. חשבתי גם על ההרפתקה, על המליונים שישבו בכספת. על חיי המותרות, האלימות, המעצר והשנים המבוזבזות בין כתלי תאי בכלא.

'מר שור,' קטע טדי את חוט מחשבתי הפרועה. 'לפני שאעלה את הצעתי בפניך האם תואיל לענות על כמה שאלות?'

"דחף פנימי דרש שאדבוק בזכות השתיקה, שאשמר מלחשוף פרטים העלולים להפליל אותי. ואולם, קשה היה לי לשמור על חשדנותי הבריאה נוכח נימת קולו התרבותית ונועם דרכיו של המארח. הסיאוציה אכן היתה הזויה אך לא בהכרח מתאימה לתסריט הפלילי שהעלתי.

'מר שור?'

'קרא לי גדי,' התרווחתי בכסאי. 'ואשמח לענות על שאלותיך כל עוד הן לא יהפכו פולשניות יתר על המידה.'

'מבטיח,' חייך. 'אז אם לא אכפת לך אני מאוד סקרן לדעת מהם האימונים שאתה עורך כל בוקר בחצר? האם זהו סוג של טיפול דרך מניפולציה גופנית?'

'זה נקרא טאי צ'י,' עניתי כשאני אחוז הלם. טאי צ'י היה הנושא האחרון שיכולתי להעלות בדעתי שעליו ירצה טדי לשאול .

'טאי צ'י?' חקר.


'סוג של מדיטציה תנועתית שהגיעה מסין."

'לא טיפולית?'

'האימון יכול להיות גם טיפולי,' אישרתי.

'הצוות שלי מספר לי שאתה קורא ספרי רפואה,' אמר טדי. 'אתה סטודנט לרפואה?'

'ממש לא. אני סתם מרפא.'

'מרפא, מר שור?'

"טדי עבר לשאול לגבי עברי הרפואי. על לימודי בתאילנד, סין ויפן. הוא מאוד התרשם כשסיפרתי על הקליניקה לרפואה אלטרנטיבית שייסדתי בטוקיו.

'יסדת אותה בגיל עשרים ושלוש?'

'כן,' הנהנתי, 'אבל לא לבד. לשותפה שלי מגיע חלק נכבד מהקרדיט.'

"כשהתחקיר הסתיים לקח טדי לגימה מהמשקה הקר שלפניו. הוא ישב שקוע במחשבות.

'טדי,' פניתי אליו, הניחושים לגבי כוונותיו מכרסמים במוחי, תובעים מענה. 'אולי עכשיו תואיל להסביר לי מה אוכל לעשות בשבילך?'

'בהחלט,' אמר ופניו הרצינו, עיניו לוכדות את עיניי. 'קראתי לך בגלל בריאותו הרופפת של אבי. אני מחפש מרפא בשבילו, מישהו שיצליח היכן שכל שאר המרפאים נכשלו. כבר ניסינו הכל וכשסיפרו לי עליך הייתי חייב לנסות.'

"היה כאב תהומי בדבריו וגם ייאוש מהסוג שהחריד אותי. מתמיד הסתייגתי מחולים חשוכי מרפא שחיפשו מטפל בו יוכלו לתלות את כל תקוותיהם למזור, מאצילים את האחריות לחייהם על הנענה בחיוב ומוציאים עליו את תיסכוליהם במידה ונכשל במשימה. מנסיוני, לקיחת אחריות על רווחתו של חולה כזה היתה צעד קיצוני ובדרך כלל הרה אסון. בהחלט יכולתי להעריך את אהבתו של טדי לאביו אך באותה מידה גם הסתייגתי מבקשתו וחיפשתי דרך מכובדת החוצה."

'ממה סובל אביך?' שאלתי, מבטי נודד אל הפתח המוביל לגרם המדרגות. 'תוכל לתת לי קצת יותר רקע לגבי מצבו הבריאותי?'

"טדי הסביר שאביו בן השמונים וחמש עבר ארוע מוחי לפני כשנתיים ושכתוצאה מכך איבד את היכולת להשתמש ביד ימינו.

'מאז הוא סובל מכאבי כתף קשים,' סיכם טדי. 'ומדכאונות שגורמים לו לישון במשך ימים או לשבת ולבהות דרך החלון. אז מה אתה אומר, מר שור, האם תואיל בטובך להישאר לזמן מה כאורחי המיוחד ולטפל בו?'

"טדי נאנח ולגם מהכוס שלפניו. הוא ישב בדממה והביט בי, מחכה למוצא פי בכליון עיניים. לקחתי נשימה עמוקה בעודי מהרהר באפשרויות שהעלה. טדי נראה כבחור הגון וחשתי בליבי עליו. כאב תהומי קרן ממנו, כאב שכמו תבע ממני לעזוב הכל ולהיענות לבקשתו למרות הסיכויים הקלושים שאצליח היכן שכל השאר נכשלו. ואולם ידעתי שהדבר כרוך בהחלטה שתשנה את כל תוכניותנו, שאצטרך לזנוח את הטיול חסר הדאגות למרות שרק לפני זמן קצר עזבנו את בית החולים בסין במטרה מוצהרת לנפוש מתחלואים על כל צורותיהם.

'אוכל להציע לך תנאים מופלאים במידה ותחליט להישאר,' אמר טדי ומיד עבר לסקירה קצרה של שושלתו המשפחתית. מסתבר שדודו הוא המהרג'ה של ג'ייפור בכבודו ובעצמו. אביו, אחיו של המהרג'ה הנוכחי ובנו של המהרג'ה הקודם, הוריש את בית ההאחוזה והקרקעות שמסביבה לטדי.


"מדהים," קטעה אמילי את שטף סיפורי. "הזדמנות של פעם בחיים. בטח לא יכולת לסרב."

"המידע החדש שטדי הציג ממש לא קסם לי," חייכתי אליה,"למען האמת, ייחוסו האריסטוקרטי העלה כעס איום בליבי במקום שמחה והתרגשות."

"כעס?"

"תמיד נטרתי לבעלי המעמד העליון, לאלו היושבים להם לבטח במגדל השן בעודם מטילים עול כבד מנשוא על כתפי העם. נראה שטדי חש בהסתייגותי הגוברת. הוא חייך בהבנה והחווה בידו על סביבותיו.

'אדמותי משתרעות אל האופק, גדי,' התוודה בפני, 'עד היכן שהעין רואה ומעבר לכך. נשמע פנטסטי אבל שלא יהיו לך אשליות שזהו פרס או פריבילגיה. חיי אינם חיי מותרות אלא חיים של אחריות, של דאגה לפרנסתם של עשרות משפחות העובדות על קרקעותי ושל ייצור מזון לאלפי אנשים בכל רחבי הודו.'

"אתם יכולים לדמיין לעצמכם שאמירתו גימדה באחת את כובד המעמסה שחשתי. מבטי נדד אל הרצפה. הרגשתי קטן ומושפל נוכח קטנוניותה וצרותה של מחשבתי, נוכח האשם שהטלתי בטדי ובטוהר כוונות הצעתו הנדיבה. קטן ומושפל מכדי לקבל הצעה כה ג'נטלמנית.

'אני מצטער,' לחשתי. 'אני רוצה לעזור, טדי, שלא תבין אותי לא נכון, אבל אני לא יכול כרגע. פשוט לא יכול…'

'אני מבין,' ענה בקול פייסני. 'אל תדאג, גדי, ואל תרגיש לא בנוח. ידעתי שהסיכוי שתסכים יהיה קטן אבל הייתי חייב לנסות. אבי הוא הדבר החשוב בחיי.'

"במעבר חד הוא התחיל לדבר על נושאים קלילים יותר, על סוסי הרכיבה המשובחים שגידל ועל השנתיים שעשה בבקעת הירדן לאחר שסיים את לימודי החקלאות באוניברסיטה.

'למדתי שם המון,' אמר וחייך כשסיפרתי כי גם אני ביליתי בבקעה תקופה ארוכה.

"כשנפרדתי ממנו הוא המשיך לשבת ולהביט מעבר למעקה המרפסת, אל אדמותיו שנמתחו עד לאופק. בהיתי בדמותו לשניה כשעמדתי על גרם המדרגות, תוהה שמא החמצתי את ההזדמנות הגדולה בחיי. אתה לא מוכן, לחש קול פנימי. תוותר! וכך עשיתי, יורד בדילוגים אל טסה שחיכתה לי לצד דלפק הקבלה."

שתיקה השתררה מסביב לשולחן כשסיימתי את סיפורי ונראה שהאווירה הדרמטית השתלטה על שאר הסועדים. דממה מסתורית אפפה את המאפיה הגרמנית, חשמל באוויר, רגע כמעט מיסטי. ואז פלט צחי ציחקוק שרוצץ כבמהלומת מקבת את המתח שנוצר.

"סיפור נחמד," פסק. "אבל לא סיפור על החמצה."

"אלא?"

"מה שיש לנו פה זה סיפור על חשדנות, חוסר אמון ואי נטילת אחריות על הידע שצברת במרוצת השנים. ההחמצה זה רק הבונוס, תופעת הלוואי של כל התחלואים שהזכרתי."

הפרק הקודם  הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.