7

 

תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה מתחילים בלימודים, מתמכרים לתה יסמין וסובלים מחלומות שעל גבול ההזיות. דוקטור וו’אנג, ברוב חסדו, פותר את תעלומת נדודי השינה שלהם.

 

 

 

השבוע הרביעי שלנו בבייג’ינג היה אחד המוצלחים שחווינו בסין. היה זה שבוע של שרשרת ארועים חיוביים שזרמו להם במקצב עדין אך החלטי. ירית הפתיחה לאותו השבוע היתה ההפתעה של וו’אנג טייפו שהתרחשה בסוף השבוע השלישי.

“מר צ’ויי הוא אלוף העולם,” וו’אנג אמר לאחר שלחצתי את ידו של הגבר ממולי. בחנתי אותו לרגע. מר צ’וי היה ממוצע קומה, חסון ואתלטי. הוא נראה לי צעיר ביותר – לא הייתי נותן לו יותר משש עשרה שנים. שלושתנו עמדנו ברחבת בית החולים שהיה שומם מאדם. השמיים היו כחלחלים ורדרדים, רוח מדברית של אחר הצהריים מתחילה לצבור תאוצה.

“אוקיי,” פניתי אל מר צ’וי. “אלוף העולם במה, אם מותר לי לשאול?”

“תשאל אותי,” וו’אנג התערב. “מר צ’וי לא מדבר אנגלית כול כך טוב.”

“אז במה הוא אלוף?”

“בטאיי צ’י,” וו’אנג הסביר וגיחך למראה הבעתי הספקנית. “מה הבעיה, גדי? שוב חושד שמנסים להרעיל אותך?”

“זה לא זה,” התנצלתי. “פשוט לא ידעתי שיש תחרויות בטאיי צ’י?”

“אתה לא יודע הרבה דברים.”

וו’אנג טייפו הסביר שמר צ’ויי, העובד כאח בבית החולים, לקח מקום ראשון בתחרות קאטות הטאיי צ’י.

“הוא מדהים,” וו’אנג אמר. “והוא מוכן ללמד אותך תמורת סכום סמלי.”

המחיר שוו’אנג נקב, חמש דולר לאימון, היה סביר בהחלט – התשלום, כפי שדרשתי, שולם רק בתום כול אימון.

הכול סוכם ווו’אנג פסע לאחור. צ’וי עמד מחוייך למולי.

“תראה לי טאי צ’י שלך,” הוא אמר באנגלית משובשת.

“הוא רוצה שתראה לו איך אתה מבצע את התנועות שלמדת,” וו’אנג תרגם למרות שדבריו של צ’וי היו ברורים לחלוטין.

“בסדר.”

לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לנוע, עובר מתנועה לתנועה באיטיות. צ’וי עצר אותי בתנועה השלישית.

“הראש צריך נקי,” הוא אמר. “צריך מרגיש תנועות.”

“הוא אומר…” וו’אנג התחיל להסביר.

“אני מבין מה הוא אומר,” חייכתי אליו ווו’אנג הזעיף את פניו ושלף סיגריה.

סגרתי את עיני והתרכזתי בנשימה. חלפה לה דקה ארוכה עד שהרוגע תפס פיקוד. נקי ממחשבות, התחלתי לזוז. שלחתי ידיים לחזית ובאותו הרגע, מוסיקת אימוני הבוקר החלה לנגן בראשי, מנסרת את מוחי בחריקת כינורות. עצרתי והתפרצתי בצחוק בעוד השניים מביטים בי בהשתאות.

“ראש לא נקי,” התנצלתי ושוב סגרתי עיניים. בנסיון השלישי הצלחתי לשמור על ראש צלול מצלילים. הפעם צ’וי נתן לי לסיים את כול הסדרה לפני שפצה את פיו.

“יפה,” הוא הנהן. “אבל צריך מחובר יותר.”

הוא נעמד בתנוחת הפתיחה של הקאטא ופשט זרועות לפנים, התנועה זורמת באטיות ממרכז גופו אל קצות אצבעותיו, נעצרת לחלקיק שניה בסיום התנוחה ומתעגלת הלאה, לתנוחה הבאה. הבעה של ריכוז חולמני היתה נסוכה על פניו של צ’וי וגופו נע כיחידה אחת, הרמונית וחיונית , התמזגות בין אדם לאיתני הטבע; מחובר לאדמה ושואב כוח מהרוח; שואף אוויר והתנועה מתרחבת, נושף וגופו מתכנס כולו אל המרכז.

לא היו עשרים וארבע תנועות לקאטא שצ’וי הדגים אלא תנועה אחת שזרמה מראשיתה ועד לסופה. היתה זו הדגמה אומנותית, מעוררת השראה ופואטית כאחת. כשצ’וי סיים אף הרוח שככה לשנייה.

“מבין?” הוא שאל.

“להבין זה החלק הקל,” הנהנתי. “לעשות זה קשה.”

צ’וי הסתובב לעברו של וו’אנג, מחליף עימו כמה מלים.

“הוא אומר שאתה חושב כמו סיני,” וו’אנג הסביר.

“ממש אחד מעשרת השבטים הסינים האבודים,” חייכתי אליו.

“מה?”

“לא חשוב, שנתחיל?”

תרגלנו את הקאטא מספר פעמים. צ’וי לימד ללא מילים, מדגים במקום להסביר. הוא תיקן טעויות, השלים פרטים שחסרו מתנועותי ואף הדגים את הצד הלחימתי של התנוחות. ההקבלה בין תנועת הטאיי צ’י לזו של האייקידו הדהימה אותי; רעיונות הזרימה – הפנימית והחיצונית, התנועה הסיבובית, החיבור לבן הזוג והשימוש בכוחו ליצירת הטכניקה. אפילו הבריחים וההטלות היו זהים כמעט לחלוטין.

ואולם, למרות שפרטים רבים היו מוכרים לי, לא הצלחתי למצוא את הזרימה והחיבור הנכון בדרך שבה לימד אותי צ’וי. היה גורם משמעותי אחד שמנע ממני לעשות זאת. בעוד שביושינקאן אייקידו, האומנות אותה למדתי, מרכז הגוף מוטה בחוזקה לפנים והמשקל מוצב על כריות הרגל, הרי שבטאיי צ’י המרכז נמצא בדרך כלל מאחור, על העקבים. הדבר דורש תיאום שונה של תנועות שרירי השלד והנשימה מזו שהכרתי. כול עוד ביצעתי את קטאת הטאיי צ’י בדרכי חשתי בזרימתה של התנועה, ואולם, תחושת החיבור נעלמה ברגע שהבסיס התנועתי השתנה.

הרוח התעצמה בהדרגה, הופכת לסופת חול חמימה שהלהיטה את תחושת חוסר הסיפוק העצמי מביצועי ובאותו הזמן שילהבה אותי הלאה. כשהשיעור נגמר שילמתי לצ’וי, סיכמנו על שיעורים דו שבועיים וצעדתי בדרכי לבית המלון. מוחי היה רווי בפרטים הטכניים אותם למדתי, אותם שאפתי לספוג אל תוכי עד שיהפכו טבעיות בגופי כתנועות האייקידו.

טסה לא הרימה את ראשה מדף הציור כשנכנסתי לחדר.

“ברכות מכדור הארץ,” קראתי ורעד עבר בגופה. קרבתי אליה והיא מצמצה את עיניה ובהתה בדמותי המאובקת כאילו הניחה את מבטה עלי בפעם הראשונה.

אומנות הציור הסינית, בהשראת המורה הנהדר שלה, השתלטה על נשמתה של טסה בימים האחרונים. כאחוזת דיבוק היא ציירה יומם ולילה, שוכחת לאכול ומבלה את רוב זמנה בחדר המלון שהיה קטן וחשוך כמערתו של רבי עקיבא.

היא נראתה מאושרת מתמיד, מרוכזת ומלאת סיפוק מהעשייה למרות או אולי בגלל התנאים הלא נוחים.

“מדהים,” אמרתי לאחר בחינה של דפי הציור. במשך שנים טסה למדה ציור יפני מסורתי עם מורה פרטית שהיתה גם ציירת בעלת שם עולמי, למדה וציירה אך מעולם לא הצליחה להגיע להשגים המרשימים שהדגימה באיוריה האחרונים.

המורה הנוכחי שלה, ששמו היה, איך לא, מר וו’אנג, היה צייר מפורסם וגם מורה מחונן. פגשתי אותו לראשונה בארוחת ערב שהתקיימה בביתו בשבוע השני שלנו בבייג’ינג. מר וו’אנג היה אדם צנוע, לבבי ומסביר פנים, קווי אופי שעמדו בניגוד לאשתו הקולנית וחמורת הסבר, ובניגוד לבנו היחיד שסבל מפינוק קיצוני ומעורר בחילה. השלושה חיו בדירה מרווחת שנהנתה מהמילה האחרונה בטכנולוגיה המקומית ואף מכמה מכשירים אלקטרוניים שמר וו’אנג הורשה לרכוש במסעות הציור שלו בחו”ל.

בזמן הארוחה, שהיתה עשירה במגוון טעמים וצבעים, מר וו’אנג סיכם עימנו את תנאי הלימוד של טסה. מר וו’אנג כמעט ולא ידע מילה באנגלית והשיחה נערכה בעזרתו של מתורגמן.

“את תגיעי לשיעור של שעתיים כול יום אחר הצהריים,” הוא הורה לטסה. “כול יום חוץ מבסופי שבוע כמובן.”

“נשמע מצויין,” היא חייכה ובתגובה, קלטתי מצמוצי עצבנות בזווית עינה של אשת וו’אנג.

“מה עם כסף?” שאלתי.

“לא צריך כסף,” מר וו’אנג אמר בתנועת ביטול של ידיו. “אני עושה זאת כטובה אישית למר נגמנינא.” מר נגמינא היה שמו של החבר היפני שיצר את הקשר בין טסה ובין מר וו’אנג.

לאחר הארוחה מר וו’אנג הזמין אותנו לחדר העבודה שלו. הוא פרש דף על שולחן הציור שעמד בפינת החדר והורה לטסה לצייר קנה במבוק. היא לקחה מכחול ובהססנות נעמדה מול השולחן.

מר וו’אנג חייך אליה.

“את רגילה לצייר רק בישיבה, לא?” הוא חקר והיא הנהנה.

“קדימה, תנסי,” הוא דחק בה. “בעמידה זה אותו הדבר מינוס כאב הברכיים.”

טסה איזנה את המכחול מול הנייר ואז הצמידה את קצהו אל הדף. במשיכת יד היא מתחה קו מאורך וקטוע, חורקת שיניים למראה מריחת הצבע הקטנה שנוצרה כשהרימה את המכחול מהדף.

כלאחר יד היא שלחה יד לתלוש את הדף מהשולחן אבל וו’אנג עצר בעדה.

“ביפן, למרות הטכניקה הדומה, הגישה שונה לחלוטין,” הוא הסביר, המתורגמן מזיע לפרש את דבריו. “ביפן הם אוהבים שלמות, יצוגיות של הטבע וכול החורג מכך מתפרש כטעות. בסין זה אחרת. בסין אנחנו רוצים לראות יצוג לפראיות הטבע, לעושרו ולחוסר השלמות של הפרטים.”

מר וו’אנג לקח את מקומו מול הנייר ובשלל תנועות הפך את קנה הבמבוק, יחד עם מריחת הצבע, לציור טבע פראי ששבה את ליבנו.

בפעם השניה בה טסה נעמדה מול הנייר, וו’אנג עצר אותה עוד לפני שהספיקה למתוח קו.

“את מציירת מהמקום הלא נכון,” הוא העיר ושוב הדגים. הוא נטל מכחול, טבל את קצהו בצבע וזרועו נמתחה בקלילות לפנים, המרפק רפוי, ניצב על קו החזית של גופו הכחוש. הוא אחז במכחול בעדינות כה רבה עד שנדמה היה כי בכול רגע הוא עלול להישמט מאחיזתו, לצנוח ולהכתים את הנייר הצח.

וו’אנג הניח את קצה המכחול על הנייר והחל שוב לצייר. הוא נע באיטיות, ממחיש איך התנועה פורצת ממרכז גופו ומשם זורמת הלאה, החוצה, אל הנייר. הדרך בה וו’אנג נע היתה זהה לדרך בה מבוצעות תנועות האייקידו והטאיי צ’י. מר וו’אנג יכל להיות, ואולי אף היה, אומן לחימה משכמו ומעלה. השתוקקתי לראות אותו אוחז בחרב.

“הבנת?” וו’אנג שאל לכשסיים וטסה הניעה ראשה לשלילה. לא היה פלא בכך – מורתה היפנית, ששמה דגש על שלמות הציור, מעולם לא הקפידה על הטכניקה שתחבר את היד אל המרכז, עשייה שהופכת את המכחול לחלק אורגני ובלתי נפרד מהגוף.

מר וו’אנג עמד לצידה של טסה והנחה את גופה לתנועה הנכונה. עיניה נפערו בתדהמה כשחשה בחיבור בפעם הראשונה. היא יצאה נסערת מהפגישה, פניה קורנות ועיניה בורקות במין אש פנימית, שבוייה בקסמיו של המאסטר. מאותו יום היא לא פסקה לצייר ולתרגל, לוקחת הפוגה רק כשהתכוננה לצאת לשיעור אצל וו’אנג.

או כאשר הייתי גורר אותה החוצה לארוחות..

*

“בראד התקשר,” טסה אמרה לאחר שסיימתי לבחון את ציוריה.

“ומה הוא רצה?” שאלתי.

“הוא סידר לך פגישה עם איזה מורה לוו’שו. מאו סיפו, או משהו כזה.”

“למתי?” שאלתי, ליבי מחסיר פעימה.

“ליום רביעי בערב בשעה שש.”

“מצויין.”

לא קל היה להרדם באותו הלילה ולא רק בגלל הרוח העזה שנשבה בחוץ והרעידה את חלונות החדר. סערה פנימית כבשה אותי, מחשבות על אקופנטורה, טאיי צ’י ושיעור הסאנדא שמצפה לי, מתערבלות במוחי כמו בסופת טייפון.

את סוף השבוע בילינו בלימודים וביום שני התייצבתי בבית החולים מאוחר מכרגיל, פוסח על תרגול הבוקר והמוסיקה הצורמנית שליוותה אותו. את קאטאת הטאיי צ’י, מאז השיעור הראשון עם צ’וי, בצעתי כול בוקר לבדי בחדר.

מר צ’אן עמד בכניסה לבית החולים, הבעה של קוצר רוח על פניו.

“מר שור, איפה היית?” הוא דרש כשהתקרבתי. “כבר חצי שעה שאני מחכה.”

“מצטער. לא זכור לי שקבענו להיפגש. קבענו להיפגש?”

“לא, לא קבענו,” צ’אן חייך, “סלח לי. פשוט יש לי חדשות טובות למסור לך. כול כך שמחתי שלא יכולתי לחכות.”

“גם אני שמח,” חייכתי בחזרה והצעתי לו באוזה מהשקית המלאה שקניתי מהגברת שעמדה בכניסה.

“לא תודה.”

בעוד אני זולל, מר צ’אן שיטח באוזניי את החדשות הטובות. הוא סיפר כי המתורגמן שלי, מר לי, שב הלילה מטיוו’אן וכי יהיה מוכן לשרותי כבר ביום חמישי.

“וזה עוד לא הכול,” הוא המשיך לחייך. “התפנה לנו גם חדר במגורי הרופאים.”

“באמת?”

“באמת, באמת,” מר צ’אן אמר והסתובב על עקביו, מצביע אל גוש בניינים רב קומות שעמד מעבר לכביש. “החדר נמצא בדירה בקומה החמש עשרה של אחד הבניינים. מה אתה אומר, מר שור? תרצה לעבור?”

“איזו שאלה,” עניתי במהירות.

“מצויין. תגיע אליי למשרד בצהריים ונסדר את הכול.”

דוקטור וו’אנג צמצם את עיניו כששמע שאני עומד לעזוב ומאותו הרגע, כול מה שעשיתי גרם לו לכעס עז. הוא נבח עלי בזמן הטיפול, צווח כשפתחתי חלון לנשום קצת אוויר ולבסוף, כששמע על שאיפתי ללמוד סאנדא, הנחית את שאלת השאלות:

“Do you want to hit walls?”

ואולם, תחושת האופוריה שעטפה אותי הייתה כמגן שבלם והסיט את חיצי זעפו של דוקטור וו’אנג. חשתי צביטה בלב כשעזבתי את מרפאתו באותו היום. נראה שוו’אנג, יותר מהכול, נפגע בצורה אישית מהמעבר לדוקטור פו.

עוד באותו הערב עזבנו את המלון ועברנו עם חפצינו המעטים לדירה במגורי הרופאים. הייתה זו דירה בת שני חדרים גדולים וסלון. בחדר אחד התגורר לו בחור יפני שעבר כמורה ליפנית בבית החולים. החדר השני היה שלנו.

לאחר שהתמקמנו, באו לקדם את פנינו השכנים מהדירה שממול. היו אלה ארתורו וגיאר, זוג הרופאים הספרדים. לגיאר היה בקבוק יין ביד וארבע כוסות בעוד שארתורו הגיע בידיים חופשיות.

“כול מה שהוא אוחז נופל ונשבר,” גיאר הסבירה. “עדיף שלא יגע בדבר.”

גיאר מזגה לנו מהנוזל האדמדם בעוד ארתורו נותן לנו סקירה היסטורית של הדירה.

“החדר שלכם התפנה כבר בשבוע שעבר,” הוא אמר. “אטף לקח אותו וביום שישי הוא הגיע עם משאית וסבלים. הם עבדו בפרך, נושאים טונות של חפצים אל הקומה החמש עשרה עד שכול הדירה נראתה כמחסן ציוד.”

“אז למה הוא עזב?” שאלתי וארתורו התפוצץ מצחוק.

“מי יודע, אטף הוא בחור מוזר. מה שאני כן יודע הוא שכבר למחרת, יום שבת בבוקר, המשאית חזרה וכול הציוד הורד מהדירה.”

ניסינו לחשוב על הסיבות למעשיו המוזרים של אטף אך מסתבר שהפתרון לתעלומה היה רחוק שנות אור מכול הרעיונות שהעלנו. היה זה אטף בכבודו ובעצמו שבדרכו המיוחדת הסביר את מעשיו.

“אתה עברת לדירה בקומה החמש עשרה?” הוא שאל בפרצוף מבועת בפעם הבאה שנפגשנו בבית החולים.

“אכן, כן,” עניתי בהיסוס. אטף התקרב ובחן אותי לרגע, האימה ניכרת בפניו.

“והרוח, היא לא?”

“היא לא מה?”

“היא לא עושה.” אטף עצר והביט לכול הכיוונים בחשש. “היא לא עושה פיסססס, פיסססס, כול הלילה?”

“פיסססס, פיסססס?”

“כן,” אטף אמר ברצינות. “פיסססס, פיסססס.”

“כול הלילה,” הנהנתי לאחר הרהור קל, מתאפק לא לחייך. “פיסססס, פיסססס, שזה ממש טירוף.”

“ואיך אתה נשאר שם?”

“בזכות זוגתי,” לחשתי כממתיק סוד. “טסה מתמחה בגרוש שדים.”

הפרק הקודם  הפרק הבא

Comments are closed.