8

 

תקציר הפרק הקודם: שבוע מבורך עובר על גדי וטסה. חדשות טובות מגיעות בצרורות והרבה בזכות רוחות המדבר הסוערות.

 

בית הספר לוו'שו ניצב על כביש ראשי בחלקה הדרומי של העיר, נסתר מעיני העוברים והשבים על ידי חומת אבנים אדומות. שער רחב היה ממוקם במרכז חומת האבן ומעליו התנוסס לו שלט דהוי ומאובק בסינית שהוטבע באבן, מציין את מהות המקום באותיות אדומות.

בראד עמד לצידי השער כשהגעתי לרחוב. הוא נופף בידיו כשזיהה אותי מתקרב.

"טוב לראות אותך," הוא אמר ונתן לי חיבוק רחב. "איך הולך?"

"אל תשאל," אמרתי והוא הנהן בהסכמה.

"באמת אין זמן לשאול," הוא חייך בהתנצלות. "מאו סיפו מחכה לך ועדיף שלא יחכה יותר מדי זמן. תספר לי אחר כך. קדימה, בוא ניכנס."

בצידו הפנימי של השער היה מגרש בטון ומסביבו קומפלקס נרחב של מבני מגורים ואולמות אימונים. צעדנו בכיוון המבנה הגדול שעמד למול השער, חולפים בדרכנו על פני קבוצות חניכים בגילאים שונים שהתאמנו ברחבה או שניבטו מתוך חלונות אולמות האימונים. חלקם ביצעו קאטות אקרובטיות עם חרבות וכידונים, להבי הפח הרחבים של כלי הנשק נוצצים באור השמש ורוטטים עם כול איבחה כרעם מתגלגל. אחרים ביצעו סדרות מגוונות של תרגילי וו'שו בזוגות ושלישיות, חובטים האחד בשני, בולמים, נופלים, מתגלגלים וקמים.

"מה קורה שם?" שאלתי את בראד שהיה עסוק בהתבוננות באקרובטים.

"מה קורה איפה?"

"שם," הצבעתי לכיוונו של ילד בן חמש לערך שממרר בבכי בזרועות גבר חסון וחייכן. אשה בלבוש מרופט דיברה אל הילד ברכות.

"האישה משאירה את הילד למשמרת בידי מורי בית הספר," בראד הסביר.

"בשביל מה?"

"כסף בשבילה וחינוך בשבילו. מה קורה איתך, גדי? עוד לא קלטת איזה סוג של עוני נמצא פה במדינה?"

האישה נישקה את הילד והחלה צועדת בראש חפוי לכיוון שער הכניסה, קול בכיו של הילד גובר ככול שהתרחקה. הוא ניסה, ללא הצלחה, להאבק באחיזתו של האיש, מאבק שרק גרם לחיוכו של האיש להתרחב.

"מנוול!" פלטתי ובראד נעמד למולי.

"עזוב," הוא פקד. "שום דבר טוב לא יצא מזה שתעשה עניין."

"אבל הוא מתנהג כמו בהמה."

"ומה אתה תעשה בנידון?" בראד גיחך. "תכה את המדריך ותאמץ את הילד? תילחם בממשל הסיני ותממן את שאר הילדים שנמצאים במצוקת רעב?"

"אבל הוא צוחק."

"אז מה אם הוא צוחק? לילד הזה יהיו מגורים, מזון וחינוך טוב. יהיה לו הרבה יותר ממה שמרבית הילדים בסין מקבלים. כמעט מליון איש מתים כול חודש מרעב בעולם ואותך מרגיז הצחוק של הסיני הזה?"

"לא מרגיז – הוא מוציא אותי מדעתי!"

"בוא, גדי," בראד נאנח. "תעשה לי טובה, אל תהיה אידיוט."

הוא גרר אותי הלאה, מסביב למבנה הראשי ואל הסימטה שמאחוריו, קול בכיו של הילד ממשיך להדהד בראשי ולשלוח צמרמורת בגב. נעצרנו בכניסה למבנה קטן ובראד הרים את קולו וקרא בסינית. בתגובה נשמע שיעול רם ואז רחש של רגלים נגררות על הרצפה. הדלת נפתחה ואיש נמוך קומה ומוצק פסע דרך הפתח. הוא הנהן לבראד ובחן אותי בחוסר עניין, פיו נפתח ונסגר בתנועות לעיסה דרמטיות. בראד החליף עימו כמה מילים ואז פנה אלי.

"זהו מאו סיפו," הוא אומר ואני קד למדריך שלא מפסיק ללעוס מה שנראה כראש שלם של שום!

"נעים להכיר," מאו אומר וקד בחזרה, הבל פיו פוגש באפי וכמעט מכריע אותי לקרקע. "בראד סיפר לי עליך," הוא ממשיך ואני מקשיב בנשימה עצורה. "הוא אומר שאתה אומן לחימה ושאתה רוצה ללמוד סאנדא." אני מהנהן והוא שוב פונה לבראד, משחרר אותי לנשום ולמחות את דמעותי.

בעוד מאו משוחח עם בראד, אני בוחן את פניו בעניין ומגלה דמיון חזותי מפתיע בינו ובין צ'ידה סנסאי, מי ששימש באותה התקופה כמדריך הראשי ביושינקאן אייקידו. אותם פנים, אותה היציבה, אותם הבעות ואותו הקול – אם מאו סיפו היה קצת יותר גבוה ודובר יפנית הייתי יכול להישבע שהוא אחיו התאום של צ'ידה סנסאיי.

מאו ובראד מסיימים את השיחה ומאו יורק אל הרצפה גוש שום לעוס. הוא מביט בי במבט קצת חמוץ ואני יכול לשער במה מדובר.

"אני מעדיף תשלום מראש," הוא אומר לי.

"ואני מעדיף אחרי כול שיעור, סייפו," אני מתעקש.

מאו ממלמל משהו לא ברור ואז מחייך – ממש כמו צ'ידה סנסאיי.

"אחרי כול שיעור," הוא מסכים ואנחנו לוחצים על זה יד.

"מצויין," בראד אומר. "תהנה מהשיעור." הוא נותן לי חיבוק ואני עומד עם מאו ומביט אחריו עד שהוא נעלם במורד הסימטה.

"אחרי," מאו אומר ומוביל אותי לאולם אימונים קטן. הוא מורה לי לחלוץ את נעלי ולעלות על רצפת הטאטאמי המאובקת. האולם כמעט ריק מציוד למעט שני שקי איגרוף התלויים בצמוד לקיר הצדדי ומערום פינתי של כפפות אגרוף, כריות אימונים ומקלות עץ באורך של ג'ו יפני.

מתחילים חימום, ריצה מסביב לאולם, מתיחות ואז עוברים לבעיטות. מאו לוקח אותי לקצה המזרון, מדגים בעיטה קדמית שמתחילה בכפות רגליים צמודות ומסתיימת באותה הנקודה. הבעיטה של מאו גבוהה, מושלמת במיקוד הפגיעה ומסתיימת בדייקנות. אני מחקה את מעשיו ומתחיל לתפור את האולם מצד לצד. חמש דקות חולפות ואנחנו מחליפים סוג בעיטה.

חצי שעה לאחר מיכן, כולי נוטף זיעה, מאו עוצר ומעביר אותי לעמידה בפיסוק רחב – תנוחה דומה לקיבאדצ'י, (ישיבת הרוכב), של אומנות הקארטה. גם האגרוף שמאו מדגים דומה מאוד לאגרוף הקדמי, (שומן טצ'וקי), היפני, יוצא מאזור המותן אל קו המרכז. מאו עוצר אותי לאחר מספר חבטות.

"שווי המשקל לא נכון," הוא מעיר. "תשמור משקל על העקבים ותן לכתפיים להסתובב על קו המרכז."

אני עוקב אחר ההנחיות ומאבד כול תחושה של חיבור לתנועה. נראה שההרגל של שמירת המרכז על כריות הרגל שרכשתי ביושינקאן אייקידו, הרגל שבעזרתו למדתי את עקרונות החיבור למרכז, מתפרש כרגע כאסון תעבורתי ממש.

כפי שקרה לי בטאיי צ'י…

"המממ…" מאו סיפו מהמהם לעצמו בעוד הוא בוחן את תנועותי המגושמות. הוא מורה לי לעצור ואני מצפה להערות והדגמות. אבל נראה שלמאו יש תוכניות אחרות עבורי. הוא ניגש למערום שבפינת האולם ומרים שני מקלות אימון, חוזר ומורה לי לשוב לעמידת הרוכב. הוא מוודא שהמפתח בין הרגליים רחב והיציבה נמוכה לפני שהוא צועד מסביבי ומציב את המקל לאורך קו כתפי.

"שים את הידיים," הוא פוקד ואני מכופף מרפקים ושולח זרועות לאחור, תולה אותם על המקל בעזרת מפרקי הידיים, משקל הזרועות משמש ככוח נגד שמצמיד את המקל אל חגורת הכתפיים. מאו חוזר לעמוד למולי ובוחן אותי לשניה כפסל הבוחן את גוש החימר שעיצב. הוא מהנהן לעצמו, מתקרב ומרחיב את המרחק בין הידיים עד לגבול אי הנוחות. שוב הוא צועד לאחור, בוחן וחיוך מתרחב על פרצופו.

"מושלם," הוא מפטיר ולוקח למולי את אותה התנוחה. "עכשיו תן לכתפיים להסתובב על ציר המרכז. רואה מה אני עושה? סובב אותן מבלי להוציא את הראש מקו המרכז ובשמירה על היציבה."

האנגלית של מאו מצויינת וכך גם הדגמת התנועה.

"קדימה," הוא מדרבן אותי. "למה אתה מחכה?"

אני מתחיל לנוע בחוסר נוחות משווע, לא מחובר ולא זורם, מרגיש מגוחך כמו קטסטרופה מיומנת מיפן.

"מצויין," הוא מחייך ומתיישר. אני עוצר ומתכונן להתרומם.

"לאן אתה הולך?" מאו נוהם. "תמשיך להתאמן. אני מיד חוזר." הוא משעין את המקל על הקיר, שולח בי מבט אחרון ואז יוצא מהאולם.

אני ממשיך בתרגול והזמן זוחל לו כמו נחש גוסס. הרגליים מתחילות לרעוד, זיעה נוטפת מנקבובית העור אל הרצפה, נמהלת באבק האוויר, כתמים חומים מצטברים על החולצה. הרעידות עוברות בהדרגה מהרגליים לשאר הגוף, המקל נע בכבדות כאילו הונחו בקצותיו דליים מלאים בעופרת. חוסר נוחות בחזה. קשה לי לזוז. קשה לי לנשום.

מאו סיפו מופיע בפתח ואני חש אושר עילאי לראותו, כאושרו של כלב קשור הרואה את בעליו. הוא מתקרב ואני מתנשף בכבדות, גופי רוטט כזנבו המכשכש של הכלב הקשור.

מאו נעצר למולי ובוחן את תנועתי בעניין אקדמי.

"יותר נמוך," הוא נוזף בי והשמחה לראותו מתחלפת בכעס נורא. מאו מתקרב ומתקן את תנוחת גופי בעוד אני עומד חסר אונים מול אאורת השום שמקיפה את גופו. הבל נשימתו חולף על פני, ריח שום חריף ממלא את נחירי. דמעות בעיניים, תחושת מחנק.

"ככה טוב," מאו מהנהן לעצמו בסיפוק ושוב עוזב את האולם.

"בן זונה, מנוול," אני מסנן בין שיניי אבל ממשיך להתמודד עם התנוחה.

אני כאוב, צלוב, מצב הרוח מתחלף ללא הרף בין זעם לרחמים עצמיים. שלל קולות פנימיים עולים וצפים מחשכת נשמתי, קוראים לי להפסיק, לברוח, לא לשלם – לארוב למאו ליד הפתח ולשבור לו את הראש עם המקל.


"תנשום, תרפה" אני מורה לעצמי כשהכאב מתחיל לחצות את גבולות הסבל ולמשוך למרחבי הטירוף. אני עוצם עיניים ומתרכז, נזכר בקורס השוטרים שעברתי ביפן, בכאבים ובצרחות שהדהדו ברחבי הדוג'ו בעוד כולנו מתפתלים בתנוחות לא נוחות. אבל פה זה אחרת, פה אני לבד בלי תמיכת הקבוצה, בלי היכולת לשאוב כוח מהדוחפים קדימה ועידוד מחולשת הנכשלים מאחור.

המקל המיטלטל מצד לצד מרגיש כבד מנשוא. אני הולך להתמוטט. שוב מחשבות חשוכות. שוב יאוש ורצון להיכנע לקולות…

מאו סייפו מציץ אל האולם, מצחקק ועוזב את המקום.

"זונה בן זונה!"

אני שואף אוויר מלוא הריאות, דוחק כנגד בית החזה שסוגר וחונק אותי כבתולת ברזל. אני נושף בכוח ולפתע משהו משתחרר.

בית החזה והגב התחתון, שהיו מתוחים עד עתה אל קו החזית, קורסים להם בהדרגתיות לאחור, מתקמרים ומתיישרים בטבעיות עם קו העקבים. המנח החדש משחרר את הבטן ומרגיע את מצוקת השרירים.

אני מתחיל לנשום בחופשיות, מכיר בקלילות ובחיבור למרכז. חיוך מתפשט על פני.

"הבן זונה!" אני קורא בחדווה כשאני חושב על מאו ועל שיעורו האכזרי והגאוני כאחד. מאו סיפו, מבלי להכביר במילים, הסברים והדגמות, הצליח להנחיל לי את התחושה שחיפשתי נואשות.

כשמאו חוזר הוא מוצא אותי רגוע, ישר ומאושר. אני נע בתנוחה ללא הרף, כתפי עובדות כמטוטלת בקצב אחיד מצד לצד, חיוך מטופש מעטר את פני.

השיעור ממשיך מאותה נקודה בשלל תרגילי לחימה. הטכניקה הופכת מורכבת וקשה לי לשמר את תחושת החיבור. אך עדיין אני חווה רגעים בהם כול הפרטים מתאחדים להם למיקשה אחידה ונושמת, רגעים של אושר עילאי שמאירים את חשכת תנועתי הלא מודעת.

תחושת האופוריה לא זנחה אותי גם כשעזבתי את המקום, תפוס שרירים ועייף, וחזרתי הביתה.

טסה עמדה בסלון מול שולחן הציור שלה כשנכנסתי.

"Honey' I'm home", קראתי אבל היא הייתה שקועה בציור פריחת הדובדבן ובקושי העיפה בי מבט. ללא אומר נטלתי מטאטא מפינת החדר והתקדמתי לעברה. טסה הרימה את ראשה בחדות, עיניה מצטמצמות בחשדנות.

"מה אתה עושה?" היא שואלת בעוד אני נע לעבר מרכז החדר, מתקדם על קצות האצבעות, נזהר שלא לדרוך על הציורים שכיסו את הרצפה והיו בשלבים שונים של יבוש הדיו. טסה חרקה את שינייה.

"שלא תעז לגעת לי בציורים!" היא מזהירה.

"אל תדאגי," חייכתי אליה. "יש לי חגורה שחורה באייקידו. אני בשליטה מלאה על ידיי ורגלי."

"תדרוך על ציור ואני יראה לך מה זה שליטה."

"חגורה שחורה," הזכרתי לה.

"אני יחנוק אותך עם החגורה השחורה."

היא נשפה לרווחה כשהגעתי אל האי הנקי מציורים שבמרכז החדר. נעמדתי בתנוחת רוכב והנחתי את המטאטא על כתפיי.

"מה אתה עושה עכשיו?"

"כמו מה זה נראה?"

"כמו ישו בתרגילי חימום לפני עלייתו לצלב."

"מצחיק מאוד."

אני מדגים ומסביר לה על השיעור המופלא שעברתי והיא מקשיבה בעניין.

"נשמע מושלם," היא אומרת כשאני מסיים. "נדיר שאתה לא מוצא משהו להתלונן עליו."

"דווקא יש לי."

"כמובן, איך לא?"

אני מספר לה על ריח השום של מאו סיפו והיא נקרעת מצחוק.

"לפתור את זה, זה פשוט," היא אומרת וניגשת למטבח. אני שומע רשרוש שקיות, צליל מתכתי וקול חיתוך. טסה חוזרת כשבכף ידה מונחת שן של שום.

"לא!" אני צווח כמו ערפד מבוהל כשהיא לוקחת ביס ומתקרבת אליי. אני עומד חסר אונים, מכותר מכול כיוון בציורים, ידיי לכודות על מקל המטאטא שעל כתפיי. היא נעצרת למולי, פניה כמעט על פני.

"לפעמים צריך אש בשביל להשתלט על השרפה," היא אומרת ואני מסתחרר מהריח, נושם רק מהפה. היא מגישה לי את חצי שן השום שנשארה בכף ידה.

"קח ביס," היא מורה ודוחפת את השום אל פי הפעור. "תלעס ורק אז תבלע."

בלית ברירה אני עוקב אחר ההנחיות, לועס, בולע – אש בפה ובנחיריים, מרגיש כמו דרקון.

טסה מחייכת ונושפת עליי.

"איך עכשיו?" היא שואלת ואני נדהם כשלריח אין שום השפעה עליי.

"מדהים," אני מחייך וטסה רוכנת אליי. אנחנו מתנשקים, נשיקת השום הראשונה בחיי.

"זה לא חיוני לנשק את מאו סיפו?" אני שואל בחשש כששפתינו נפרדות.

"חיוני מאוד," היא אומרת ומחייכת בשובבות.

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.