8

 

תקציר הפרק הקודם: צחי וגדי מתאמנים בפארק. גדי מוטרד עדיין מדבריו של צחי שמעלה את ההצעה להישאר בפונה עוד מספר ימים.

 

ישבתי על הספסל הארוך שעמד בצמוד לדלת ההזזה של המרפאה, לצד מתקן המטריות ההדור שעל הרצפה.

"מיקה!" קראתי וקולי בצע את הדממה כמו סכין משוננת. חיכיתי שניות ספורות אך כל מענה לא נשמע.

"מיקה?"

החדר הקטן היה חנוק מחפצים ורהיטים; שולחן עץ מרובע ורחב עליו נימצאו שלל מזכרות צבעוניות ממדינות שונות; שולחן פלסטיק עגול ונמוך שעליו קנקן תה יפני מהביל ומספר כוסות מעוגלות ונמוכות; חמשה כיסאות בגדלים ועיצובים שונים וכונניות ספרים דחוסות עד אפס מקום שנשענו בכבדות כנגד קיר העץ שמאחורי והשלימו את האווירה הקלאוסטרופובית.

חלון ראווה רחב עמד מול הכונניות, משובץ בתמונות, דוגמיות של בקבוקי תרופות ופוסטרים המתארים את מגוון הטיפולים הנהוגים במקום.

בצמוד לקיר השלישי עמד ארון בעל עשרות תאים קטנים שכיסה את מרבית הכותל. התאים היו מלאים לעייפה בחוברות קומיקס והקיפו תא מרכזי אחד שאוכלס במספר ספרים בעלי צביון רוחני/דתי פופולרי.

"מיקה?"

חלצתי נעליים והתקרבתי אל פתח חדר הטיפולים. הצצתי פנימה, מתהפנט לרגע מאורו של הנר שבער על פמוט במרכז הרצפה. הנר הטיל צללים על הקירות, מפיח חיים בעולם הדממה.

"מיקה?"

צמצמתי את עיניי ועמדתי להיכנס לחדר כשלפתע נפתחה דלת הזזה בחריקה מתכתית. צמרמוררת עברה בגבי כשציחקוקו של האדון אישיזאו'וה מילא את החלל הצר. הסתובבתי באיטיות אל פתח הכניסה, בוהה בחוסר אמון בעוד הוא פורץ אל חדר הקבלה כשלצידו אישה צעירה עם ראש שעיר של זאבה. הזאבה ריחרחה ולשונה הארוכה השתרבבה מפיה, נעה, מלקקת, כמו טועמת את האווירה. עיניה הכהות ננעלו על פני והיא נהמה והחלה לגרור את מר אישיזאו'וה בכיווני. הם התקדמו באיטיות איומה, האדון אישיזאו'וה מדדה על גופו המשותק למחצה, האישה/ זאבה צולעת, רגלה השמאלית מיושרת, מפרק הברך קפוא וחסר תנועה.

"רפא אותנו!" צווח האדון אישיזאו'וה. ריר זלג מזווית פיו.

"רפא אותנו," נהמה אחריו הזאבה, מילותיה מרטיטות את אוויר המרפאה. הם התקדמו במהירות מפתיעה בהתחשב במגבלותיהם הגופניות. המרחק הצטמצם, מר אישיזאו'וה שלח יד גרומה לחזית, הזאבה פערה לוע מאורך, חושפת שיניים חדות.

"מיקה!" צווחתי בעודי נסוג לתוך חדר הטיפולים. ליבי הלם בפראות בחזי, שערותי סומרות על עורפי. העברתי מבט חטוף על מזרן הטאטאמי שלצד הפמוט, בוחן את הווילון הצבוע תכלת שכיסה את המראה, הארון העמוס במצעים ואת מערכת הסטריאו.

אין נפש חיה!

נצמדתי אל פינת החדר, מנסה להתמזג עם הצללים כשהאדון אישיזאו'וה והזאבה נעמדו בכניסה, ממצמצים, הזאבה מרחרחת את האוויר. עצרתי את נשימתי, לכוד, מבוהל, הלמות ליבי מכות ברקותי.

חריקות רכות נשמעו מכיוון התקרה. אולי צעדיה של מיקה שהתגוררה מעל המרפאה?

ציפיתי לשמוע את החריקות ממשיכות אל פינת החדר, בכיוון המדרגות שחיברו את ביתה למרפאה. אבל הן נשארו במקומן, מעל ראשי. החריקות התעצמו, מזעזעות את הקירות ברעש מחריד. סוככתי על אזני כשפרורי טיח החלו לצנוח מסביבי כמו פתיתי שלג. הבטתי מעלה בדיוק כשתקרת העץ נבקעה, כבלים משתלשלים דרך החלל הפתוח כמו נחשים עם ראשי ווים. בהיתי בהם באימה בעוד הם נאחזים בבשרי בשערות, גפיים, בתי שחי והאשכים…

הכבלים נמתחו במשיכה עזה, תולים אותי באוויר. הדמעות ניגרו מעיני בשפע וכיסו את פני, הכאב משתק, מחליש את כח הרצון.

"גדי!" קולה של מיקה פלש אל בליל הצלילים ששאגו בחדר. "שמחה שהגעת בזמן. רוצה לשתות משהו לפני שנתחיל?"

"ששש…" גנחתי בלחישה, מביט בזאבה חושפת ניבים. "הם ישמעו."

מיקה בהתה בי לרגע ואז פרצה בצחוק הססני.

"בדיחה?" קראה. "אני לא מבינה בדיחות."

רציתי למחות, להזהיר אותה מפני הבאות, אבל כאב חד בעקב רגלי השמאלית, מלווה בנהמותיה של הזאבה, השכיח את קיומה של מיקה ממני. צווחתי בעודי משחרר את האיבר המדמם מפיה, מתנתק ומאבד את שיווי המשקל, כמעט נוחת על מר אישיזאו'וה ששכב פרקדן על המזרן.

"רפא אותי!" הוא תבע בקול צרוד. הרוק ניגר מפיו וזלג אל הסדין הצח ואל הכר שמתחת לראשו. רועד מפחד ניסיתי לברוח בכיוון הדלת אבל הווים אחזו בגופי ומנעו את מנוסתי. התחלתי להשתולל, להסתבך עם הכבלים, לקלל ולייבב.

"תרגע," נזפה בי מיקה. "אתה לא תביא תועלת לאף אחד במצב הרוח הנוכחי. תנשום, תרפה, שב ליד המזרן, שים יד על המטופל ותתחיל לעבוד."

"אבל מיקה…" ניסיתי למחות, שוב מנסה לחמוק ושוב נעצר במלכודת הכבלים.

"כל כך ילדותי," נאנחה מיקה בעודי חש משיכה עזה באזור הברכיים, הכבלים מותחים את העור העדין שמאחורי המפרק וגורמים לגוף לצנוח אל הקרקע. שם נשארתי, על הברכיים, משותק מהכאבים.

"שים יד," לחשה מיקה והכבלים שעל ידי הימנית נמתחו בכיוונו של מר אישיזאו'וה. בהיתי בכבל, עיני מטפסות איתו אל התקרה, אישוני מתרחבים.

"מיקה!" קראתי בזוועה כשזיהיתי את הכבלים האחוזים בידיה. "מה לכל הרוחות את עושה?"

"אני?" ענתה בתמימות. "אני רק תומכת בטיפול שלך."

"אבל…"

"ששש…" היסתה אותי. "תאמר לי אחר כך, לאחר שילכו לבתיהם. עכשיו טפל. מר אישיזאו'וה מחכה לכוחות המרפאים שבידיך. תן לו קצת מהאהבה האלוהית שבך."

ניסיתי למחות, לברוח, אך הכבלים שמרו את גופי מקובע ליד המזרן, ידי נמתחת בחוסר רצון, מרחפת מעל גופו המעוות של מר אישיזאו'וה ובאיטיות שוקעת לעבר מרכז גופו.

"לא!" צווחתי, מנסה להילחם בתנועה, מנסה להחזיר את היד, להחזיר את השליטה.

"תרגע," ציחקקה מיקה והזאבה נהמה, רגלה המיושרת רוטטת. מר אישיזאו'וה הנהן באקסטזה למראה היד המקרבת לגופו. הוא פלט אנחת רווחה כשהיד פגשה בגופו, עוברת דרכו.

"לא…"

*

התעוררתי שטוף זיעה, נשימותי מהירות ורדודות, גופי רועד. כאב עז פילח את זרועי הימנית. לשניה לא זזתי, עיני חולפות על החדר החשוך, מתוודעות מחדש אל דממת הזמן והמקום; ביתה של אבהטי, לילה, גופה של טסה שרוע לצידי, כובד משקלה מועך את זרועי הימנית. חילצתי בזהירות את האיבר הדואב, מעסה את הזרוע ומהרהר בנפשות הפועלות שאיכלסו את הסיוט; במיקה, האדון אישיזאו'וה והזאבה או, קייקו, בשמה האנושי – דמויות שלתומי חשבתי כי עיצבו בי צניעות, ענווה והכרה במגבלויותי האנושיות, ושבעצם היוו את הסיבות לחשדנות ושאר הבעיות שהעלה צחי בפני.

נאנחתי והתיישבתי על המזרן, שולח יד ואוסף את את בקבוק המים שעמד על השידה. לגמתי ארוכות, החזרתי את הבקבוק למקומו ומחיתי את הזיעה מפני המתוחות.

הודו כל כך חמה.

שוב נשכבתי על המזרן, העיניים פקוחות ובוהות בחשכה, הזכרונות שוטפים ומציפים את התודעה.

את מיקה פגשתי ב-1989, כחודש לאחר הגעתי ליפן. הפגישה נערכה בחסות יושימה, אחד מבעלי ה-Guest-House שבו התגוררתי. יושימה, איש עסקים אמיד בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, היה גבר ממוצע קומה בעל מבנה אתלטי ויכולת ביטוי מרשימה בשפה האנגלית. הוא נהג לשרוץ ב-Guest-House כמעט בכל יום אחר הצהריים.

"אין לו בית ללכת אליו?" שאלתי את אחת הבנות המתגוררות ב- Guest-House. "כל יום יושב במשך שעות, מנגן בגיטרה ומבלבל את המוח. מה הוא עושה פה לכל הרוחות?"

"יושימה הוא 'סקבא' טיפוסי," ענתה בהבעת סלידה.

"סקבא?"

"חרמן יפני. שים לב איך הוא פונה בעיקר לבנות, איך כשהוא משוחח איתך הוא בעצם נועץ את עיניו בכל שד או ישבן תורני שחולף בחדר. הוא פורט על הגיטרה, שר בקול מאנפף, משוחח, מפזר מזומנים ומנסה להקסים."

"נשמע נואש."

"נואש אבל לפעמים זה מצליח." צמרמורת חלפה בגופה כשפלטה את המשפט האחרון.

לשמחתי, יושימה נמשך רק לבנות המין הנשי ומעולם לא חשתי מאויים בנוגע לכוונותיו. הכרנו, התיידדנו ושוחחנו רבות, יושימה מאיר את עיני בעובדות הקשורות ליפן ואומנויות הלחימה המקומיות, אני מספר לו על ילדותי בישראל, על שירותי הצבאי ועל ידיעותי ומיומנותי באומנויות המזרח. עיניו של יושימה אורו כששמע שנהגתי להתאמן ביוגה.

"אתה חייב לפגוש את מיקה," הצהיר באותו הרגע. "מיקה רוצה ללמוד יוגה. היא מחפשת מורה."

"כמובן," הנהנתי ללא היסוס, למרות שמעולם לא לימדתי או הוכשרתי ללמד יוגה. "יש לי הרבה ידע ביוגה."

מספר ימים לאחר מיכן מצאתי את עצמי ברכבו של יושימה, בדרכנו אל ביתה של מיקה.

"למיקה יש השכלה אונברסיטאית ברוקחות אבל היא גם מתמחה ברפואה אלטרנטיבית," הסביר בעודנו מתדלקים. "בעל כורחה, חשוב לציין. בעלה, שנפטר לפני מספר שנים, היה מטפל מפורסם באקופנטורה, במוקסה ובעיסוי. בשנותיו האחרונות נחלש הבעל ומיקה, שחלקה עימו את המרפאה, הפכה ליד ימינו. היא למדה את מיומנותיו ובהדרגה, הפכה למטפלת הראשית."

"היא טובה?"

"מצויינת בימים טובים ועל סף השגעון בימים רעים. מיקה לא יציבה במיוחד מאז שבעלה נפטר. אי אפשר להאשים אותה בהתחשב במצב. "

יושימה גם סיפר כי למיקה יש שני ילדים קטנים וכי האיזור שבו נמצא ביתה הוא מהיקרים בטוקיו.

"ומה הקשר בינכם?" שאלתי.

"אני נוהג לקנות תרופות טבעיות בחנותה."

"תרופות?" הרמתי גבה. "אבל חשבתי שאתה לא מאמין ברפואה אלטרנטיבית."

"זה לא עניין של אמונה," קרץ בחיוך. "מיקה היא אשה נאה."

הגענו לביתה ויושימה החנה את מכוניתו בצמוד לחלון הראווה הרחב. היה זה מבנה בן ארבע קומות.

"שלוש הקומות העליונות משמשות כמגורים למיקה וילדיה," אמר יושימה. "הקומה התחתונה חצוייה לשניים – בית מרקחת ומרפאה."

דלתות הזזה מזכוכית שעמדו בכניסה חרקו במחאה כשיושימה שלח את ידו ופתח אותן במאמץ ניכר. מצאנו עצמנו בחדר הסבה קטן, עמוס ברהיטים וחפצים. בחלק המרוחק של החדר, מאחורי מחיצת זכוכית, נראה חדרון שקירותיו עמוסים לעייפה בתרופות ומרקחות שונות ומשונות. בין שני החדרים נמצא פתח מכוסה בווילון כחול.

"מיקה?" קרא יושימה וקול רגליים שועטות נשמע מעלינו. הצעדים המשיכו אל מעל האזור אליו הוביל הפתח המכוסה בווילון ומשם במורד גרם מדרגות קצר. קול דלת נפתחת נשמע ומספר שניות לאחר מכן הוסט הווילון הכחול וראשה של מיקה בצבץ החוצה.

"יושימה!" קראה וקפצה פנימה, מתקרבת אלינו בצעדי ריקוד. היא קדה אליי, ציחקקה כשלחצתי את ידה והצביעה עליי תוך שהיא מחליפה מספר מילים עם יושימה.

"מיקה רוצה לדעת אם תרצה בירה," אמר יושימה. הנעתי ראשי לשלילה.

"מים," עניתי והיא שוב ציחקקה. היא ניגשה למקרר הקטן שעמד בפינת החדר, שלפה שני בקבוקי בירה ובקבוק מים מינרלים קטן. היא פתחה את הבקבוקים, מזגה לכוסות וחזרה אלינו. לגמתי מהנוזל הצונן ובחנתי אותה בעודם משוחחים בהתלהבות.

מיקה, כפי שיושימה הבטיח, אכן היתה אשה נאה למראה ואולם, לעומתו, לא מצאתי אותה מושכת אלא נהפוך הוא – דוחה באופן קיצוני. היה משהו צורם, כמעט לא נעים, בהתנהגותה, בסגנון לבושה ובאיפור הכבד שכיסה את פניה.

למיקה היה גוף מחוטב, פנים נאים ושיער ארוך ושחור כפחם שהיה אסוף בקוקיות כשל נערה מתבגרת. את עיניה היא עיטרה בעיגולים עבים בצבע תכלת, שפתון אדום בוער צבע את שפתיה. לחייה היו סמוקות מפודרה ועגילים ארוכים השתלשלו מתנוכי אזניה. מיקה לבשה גרביונים שחורים, מכנס קצרצר בצבע לבן, בגד גוף צמוד וחולצה לבנה שכפתוריה פרומים וקצותיה קשורים בחזית. היא לא פסקה מלהדגיש את נשיותה; מפלבלת בעיניה, מקמרת את גבה ומעכסת בהגזמה בכל תנועה קלה.

"היא משתדלת יותר מדי," חשבתי. "אשה בת ארבעים שמתנהגת כבת שש עשרה ונראית כמו ליצן מאופר – מגוחכת ופתטית כאחד."

אבל שום חיוך לא עלה על שפתי – מיקה היתה קריקטורה עצובה למראה.

השניים סיימו לשוחח ומיקה פנתה אליי, מדברת ביפנית, עיניה לא משות ממני בעוד יושימה מתרגם. היא תחקרה אותי בקצרה בנוגע לנסיוני ביוגה ובתרפיית נשימה. היא גם שאלה על משפחתי ואם יש לי חברה. היא ליקקה את שפתיה ולחשה ליושימה.

"מיקה רוצה שתתן לה שיעור נסיון ביוגה," אמר ולפני שיכולתי להגיב החל לצעוד לעבר הדלת.

"אבל לאן," גמגמתי.

"אני אחזור בעוד שעה לאסוף אותך," אמר ופרץ בצחוק למראה הבעת פני ההיסטרית. "אל תראה כל כך מודאג. מיקה לא תאכל אותך."

הוא יצא, משאיר אותי עומד קפוא למולה. הבטתי בחיוכה, ירא מכוונותיה, תוהה איך לעזאזל נתקשר ביננו. חושב על נתיב מילוט…

גם היא עמדה ללא ניע. עיניה עליי, החיוך לא מש מפניה. שקט ארוך ומתוח השתרר.

"אני רוצה," אמרה לבסוף באנגלית, מילותיה פותרות את שאלת מחסום השפה אך גם מלבות את חרדתי.

רוצה? מה לכל הרוחות היא רוצה?

"אני רוצה," אמרה שוב ופסעה לעברי, נעצרת קרוב, גופה כמעט ונושק לגופי. התכווצתי לתוך עצמי.

"מה את רוצה?" הצלחתי לפלוט בגרון ניחר. "מה את רוצה?"

"להיות פרח על הקיר," אמרה ופרצה בצחוק מתגלגל.

*

 שיעור היוגה עבר בהצלחה לא צפויה. מיקה התגלתה כתלמידה רצינית וממושמעת שהתמסרה לכל תרגיל שהדגמתי והיתה קשובה להנחיותי גם אם לא תמיד הבינה את המילים. בסוף האימון היא שוחחה עם יושימה ודרשה שאגיע ללמד אותה פעם בשבוע. סיכמנו על ימים, שעות ותשלום, ולפני שעזבנו, גם ציירה מפה שתיארה את הדרך מתחנת הרכבת המקומית אל ביתה. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה ביקרתי אצלה בנוכחות יושימה.

האימונים התנהלו כמתוכנן בחודש הראשון – שעתיים של יוגה בכל יום ראשון בצהריים. בחודש השני מיקה שאלה אם יתאפשר לי להאריך את האימונים. הסכמתי, והשיעורים התארכו לארבע שעות כל אחד כאשר בסופם, מיקה נהגה להגיש לנו ארוחה שהכינה מבעוד מועד או שהזמינה מהמסעדה הסמוכה לביתה. בזמן הסעודה היא נהגה לתחקר אותי בנוגע לנושאים שונים ומשונים. היא גילתה עניין מיוחד בעובדת היותי צמחוני, שאלה על התקדמותי באומנות האייקידו, דרשה שאדבר על שאיפותי ובעיקר רצתה שאייעץ לה בנושאים שונים הקשורים לחייה. היא הקשיבה בעניין ועקבה אחר דברי כמו היו הוראות בלתי ניתנות לעירעור.

היא שאלה אותי על חינוך ילדיה, קשריה הרצוצים עם הוריה ואפילו על מערכות יחסיה עם גברים.

"לא ממש אוהב את זה," הערתי כששאלה לדעתי בנוגע לאיפור הכבד שכיסה את פניה. מאותו היום הפסיקה מיקה להתאפר.

לאחר מספר חודשים של שיעורים פרטיים זנחנו את אימוני היוגה הכלליים והתמקדנו בתרגילי נשימה. היה זה שילוב של טכניקות שבודדתי מהיוגה ומשיטה אחרת שתרגלתי בעבר המכונה Rebirthing. לשתי השיטות הוספתי תרגולי מרכז-גוף שנלקחו מאימוני האייקידו המפרכים שעברתי באותה תקופה וגם תרפייה יחודית שהמצאתי בהשראת העיסוק המתמיד במודעות ונשימה.

"זה מצויין," אמרה מיקה לאחר שהדגמתי לה את שיטת הטיפול החדשה. היא שאלה אם אאפשר גם לאחרים, מטופלים ומכרים שלה, להינות מתרפיית הנשימה שלי. הסתייגתי מהעניין אך מיקה שכנעה אותי שהכל יהיה בסדר. לבסוף הסכמתי ושבוע לאחר מכן כבר חיכו לי שני מטופלים במרפאה. חשתי חסר ביטחון לחלוטין אך מיקה הרגיעה אותי והבטיחה שתהייה לצידי לכל אורך הדרך.

"אני אתרגם ואעזור," חייכה. "אני תמיד אהיה לצידך."

"אני לא יודע…"

"סמוך על היכולות שלך. האהבה שלך היא אלוהית – היא חזקה מכל אנרגיה."

יחדיו נכנסנו ומיקה, כפי שהבטיחה, תמכה, תרגמה ותיעדה את כל דברי ומעשי. הטיפולים עברו בהצלחה ובשבוע שלאחר מכן נוספו עוד שלושה מטופלים. מיקה המשיכה להיות נוכחת בכל הטיפולים.

טסה מצאה את כל הקשר עם מיקה משעשע ביותר עד שסיפרתי לה על חקירותיה בנוגע לחיי האישיים.

"משהו לא נראה לי," אמרה, החיוך נמוג מפניה.

"מה?"

"העובדה שהיא רוצה לדעת כל פרט בחייך למעט דברים הקשורים בי. היא מתנהגת כמו אשה מאוהבת – כדאי שתיזהר."

"בבקשה אל תגידי לי שאת מקנאה באשה מחורפנת בת ארבעים פלוס," גיחכתי.

"לא מקנאה, פשוט קצת מודאגת. "

"את לא צריכה לדאוג. אני לא נמשך אליה. זה לא הולך לקרות."

אבל למרות שביטלתי את דבריה, ידעתי שטסה נגעה בנקודה שהחלה להטריד גם אותי. היתה זו העובדה שמיקה בחרה להתעלם מאלמנטים שלמים בחיי, מעשי ואישיותי. היא סרבה להכיר בעובדה שלפרקים שתיתי אלכוהול ואף שהיתה עדה להתפרצויות הזעם התכופות מהן סבלתי, נהגה להצהיר שאני האדם הרגוע ביקום. האפשרות שניהלתי מערכת יחסים אינטימית, ארצית ואנושית עם טסה, היתה נדבך נוסף אותו מיאנה לראות.

מה שמיקה ראתה היה מה שמיקה ביקשה לראות ותו לא.

"היא הופכת אותך לגורו," אמר לי אחד מחברי ל-Guesthouse לאחר שפגש אותה בארוחת ערב לכבוד יום הולדתי.

"פגישה אחת וכבר אבחנת את הגברת?"

"באמת, גדי, תראה איך היא מתייחסת אליך בהערצה. לא יודע אם שמת לב , אבל היה רגע אחד ממש מדהים בארוחה. זמן קצר לאחר שסיימת לטרוף סטייק נוטף דם, היא שוחחה עימי בנוגע להרגלי האכילה שלך והצהירה באזני שאתה צמחוני."

"זה בגלל שהייתי צמחוני כשהגעתי ליפן."

"כשהגעת ליפן, אבל אתה אוכל בשר כבר חודשים!"

"מה אתה צוחק?"

"כי זה מזכיר לי את בריאן מהסרט של מונטי פייטון."

הגיחוך שבמצב לא היה חומק מעיני אלמלא ההצלחות שנחלנו במרפאה ושהחלו לשכנע גם אותי שאולי באמת יש בי כוחות נסתרים היכולים לתת מזור לסובלים ממחלות וכאבים. שביעות הרצון העצמית היא כנראה גם הסיבה שהתייחסתי בביטול לדברי מיקה כשהודיעה לי כי קולי מהדהד בתוך ראשה כשהיא לבדה ושלעיתים אני אף מייעץ לה בחלומותיה. ההגיון כמו נסוג ממחשבתי, מילות ההערצה והתשבוחות שספגתי ממיקה מחלחלות עמוק לתוכי ונוסכות בי השראה אלוהית ובטחון עצמי מופלג.

"אין שום בעיה!" הצהרתי בפניה כששאלה אם אסכים לקחת גם מקרים רפואיים קשים במיוחד. מבחינתי, האפקטיביות של השיטה לא עמדה בסימן שאלה.

במהרה החלו לזרום למרפאה חולים שהתאכזבו מפתרונותיה של מערכת הבריאות ושביקשו את האלטרנטיבי, את המוצא האחרון – אותי.

כך פגשתי את האדון אישיזאוו'ה וקייקו.

הפרק הקודם  הפרק הבא