9

 

 

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מתאמן בסאנדא, חוטף עצבים על המדריך ומבין שהאוייב הגדול ביותר אורב לו מבפנים.

 

 

הגיע היום המיוחל והנני עומד בפתח דלתו של מאסטר פו טייפו המפורסם, נפעם מגודל המעמד למרות שלא היה זה ביקורי הראשון במרפאתו. גם את פו טייפו כבר הכרתי ואף ניסינו לשוחח כשאטף משמש כמתורגמן.

"הדוקטור שואל אם אתה יהודי?" אטף תרגם.

"אכן, כן."

"הרופא אומר שהיהודים חכמים בלי כסף."

"אתה מתכוון עם כסף?" אני שואל.

"בלי כסף," אטף מתקן. "פו טייפו רוצה לדעת אם הגעת לסין בשביל זה."

"בשביל בלי כסף?"

"בדיוק," אטף מחייך.

"סליחה?"

"למה סליחה? פו טייפו אומר שאין צורך להתנצל."

"לא התנצלתי," אני ממהר להשיב. "פשוט לא הבנתי למה אתה מתכוון."

"אין צורך להתנצל," אטף מתרגם. "פו טייפו אומר שאין צורך להתבייש בכך שאתה יהודי."

לשמחתי, חולה נכנסה לחדר ושמה קץ לשיחה המוזרה.

עכשיו אני מביט פנימה ומזהה את אטף מסדר את אחת המיטות.

"גדי!" הוא קורא כשעינייו נחות עליי. על פניו העגולים עולה חיוך לבבי והוא ניגש אליי, לוחץ את ידי ומוביל אותי פנימה.

המרפאה של פו טייפו גדולה פי כמה וכמה מזאת של וו'אנג טייפו וכך גם מספר המיטות ומספר החלונות. אור השמש ממלא את חלל החדר והאוויר תענוג, נקי מעשן, קריר ורענן…

פו טייפו יושב מאחורי מכתבה וקורא בספרי הרפואה העתיקים שלו, עיסוק שארתורו מוצא מגוחך וחסר תכלית. פו טייפו הוא גבר גבוה ומוצק בשנות השבעים לחייו. פניו קמוטים, שיערו לבן והוא לבוש תמיד במדי הפועלים הקומוניסטים – מכנסיים וחולצה בצבע כחול כהה וכובע בד שנראה כמו סיר הפוך הצמוד לראשו.

"בפעם הראשונה שראיתי אותו חשבתי שמאו טצ'ה טונג קם לתחיה," אמרתי לטסה לאחר הביקור הראשון במרפאתו.

פו טייפו מרים את ראשו, מחייך אליי וחוזר לספריו. לצידי המכתבה יושב בחור צעיר בחלוק לבן. הבחור רזה, גבוה ומגולח למשעי, ראשו עטור שיער שחור וסמיך עם שביל בצד. הוא קופץ לרגליו ונעמד מולי.

"מר שור, אני מניח," הוא אומר. "אני המתורגמן שלך. נעים להכיר."

"מר לי," חייכתי ולחצתי את ידו. "איך היה בטיוו'אן?"

"מצויין, תודה."

פו טייפו מרים את ראשו מהספרים ומביט לכיווננו. הוא פולט ציחקוק חרישי ופונה ללי בדברים.

"פו טייפו רוצה לברך אותך על הצטרפותך לצוות," לי מתרגם.

"שמח להיות כאן," אני משיב.

השיחה ממשיכה לקלוח ולי מתרגם ביעילות ובמהירות מפתיעה.

"הרופא אומר שהיהודים חכמים," לי מחייך. "שהם טובים בעשיית כסף."

"שמעתי את זה עליהם," הנהנתי בחשש, נזכר בשיחה שאטף ניסה לתרגם.

"יהודים וכסף," פו מצחקק ולי מתרגם.

"כסף ויהודים," אני מנסה להשתלב בצהלה.

"יהודים חכמים," פו מסכם ומצביע עליי כאילו הייתי הכלאה מוצלחת בין הברון רוטשילד ואלברט איינשטיין.

עדיין אין חולים במרפאה ופו טייפו מנצל את הזמן לבחון את הידע שלי באקופנטורה. הוא שואל שאלות, מרוצה מרוב התשובות ולבסוף מבקש לבדוק את טכניקת הדיקור שלי. אטף רץ להביא את המחטים ולהוראת הרופא אני שולה אחת בגודל בינוני.

עיניו של פו מתרחבות.

"אתה שמאלי?" הוא שואל ואני קופא על מקומי.

"כן," אני עונה, מצפה לבעיות.

במזרח כבר נתקלתי ושמעתי על לא מעט מנהגים המקשים על החיים של איטרי יד ימין. ביפן, למשל, נדיר למצוא שמאליים עקב מגמה תרבותית המייחצנת שימוש ביד ימין. גם בהודו לא קל להיות שמאלי בגלל מסורת ארוכת ימים בה יד ימין משמשת לאכילה והשמאלית לשירותים…

אבל נראה שלפראנויה שלי אין שום בסיס הפעם.

"פו טייפו אומר שאתה חייב להיות גאון," לי מתרגם.

"סליחה?"

"שילוב של יהודי ושמאלי," לי מסביר. "אין ספק שאתה גאון."

"אני לא מבין."

"פו טייפו אומר שאין צורך להצטנע. עכשיו הוא רוצה שתדקור."

אני מצפה לכרית האימונים אבל לפו טייפו יש תוכניות אחרות בשבילי.

"תדגים על אטף," הוא מורה בחיוך ואטף מחוויר כסיד. מסתבר שהפחד של אטף מהחדרת מחטים כוללת גם את גופו שלו עצמו, עובדה שהרופא מוצא משעשעת במיוחד. הרופא משוחח עם אטף בסינית, בקול רך ואבהי משכנע אותו לשבת על כסא ולחשוף את זרועו.

אטף עוקב אחר ההנחיות באיטיות. גופו רועד מהמאמץ, נשימותיו רדודות ותכופות, עיניו מביטות אל הדלת. פו טייפו אוחז בזרועו החשופה והרוטטת של אטף ומצביע על נקודת דיקור היושבת על מרידיאן "המעי הגס".

"פו טייפו אומר שתדקור," לי מתרגם ואני מתקרב לנקודה עם המחט. שפתיו הבשרניות של אטף נעות ללא הרף, ממלמלות מילים בערבית.

"יא באבא!" הוא צווח כשאני צובט את כתפו ומיד דוקר את זרועו.

"כואב!" אטף מיבב ומביט בכתף. מצחו נחרש בקמטים.

"מה?" הוא שואל. "לא דקרת?"

הוא בוחן את פניהם המחוייכים של פו ולי וגם הוא מחייך בביישנות.

"בדיחה טובה," הוא אומר ואז עיניו מזהות את המחט המזדקרת מתוך זרועו. הבעת זוועה עולה על פניו ואני מושך את המחט החוצה לקול צחוקם של פו ולי.

"פו טייפו מאוד מתרשם מהדיקור ומהדרך בה עשית זאת," לי מתרגם בעוד אטף אוחז את זרועו ומביט בפו טייפו כילד פגוע. פו טייפו משוחח עימו וקולו הרגוע מחזיר בהדרגה את הצבע לפניו החיוורים של אטף. אני מביט בהם מהצד כשחיוך של שביעות רצון מעטר את פני, נהנה ממעמד הגאון שרכשתי.

אטף נרגע לבסוף ופו טייפו פונה אליי בדברים.

"פו טייפו שואל מה שם הנקודה אותה דקרת," לי מתרגם.

"מרידיאן המעי הגס, נקודה שישית," אני עונה ותחושת שביעות הרצון נעלמת ממני למראה הבעת הגועל של הדוקטור.

"פו טייפו רוצה לדעת את השם בסינית," לי מסביר.

"לא יודע," אני ממלמל ופו טייפו מניע את ראשו מצד לצד ומשוחח עם לי מבלי להביט בי.

"פו טייפו אומר שאם אתה רוצה לדקור ולא רק להתבונן, אז כדאי שתלמד את שמות הנקודות בסינית."

"את כול הנקודות?" אני שואל בבעתה. "אבל יש המון נקודות ואני פה רק לחודשיים."

פו נאנח, פולט כמה מילים וחוזר לספריו.

"אתה יהודי ושמאלי," לי מתרגם. "פו טייפו משוכנע שתצליח."

אני מהנהן וחש איך נזר הגאונות קמל ונושר מראשי, מפנה את מקומו לכובע של טמבל.

השבועיים הבאים היו בסימן של מאמצים קדחתניים ללמוד את שמות נקודות המרדיאנים. נקודות האור היחידות באותה התקופה היו השיעורים הדו שבועיים בטאיי צ'י ושלושת האימונים השבועיים בסאנדא.

את שעותיי במרפאה העברתי בהתבוננות במעשי הרופא, שינון שמות הנקודות ובאימוני דיקור על כריות האימונים. שיטת הדיקור של פו טייפו, (ללא Guide), הייתה דומה לזו של וו'אנג טייפו ואולם היה הבדל משמעותי בדרך בה המחט חדרה אל גופם של החולים. וו'אנג טייפו הטיל את המחט בעוד שפו טייפו רק הניח אותה מעל נקודת הדיקור והמחט כמו נשאבה פנימה. הוא גם הדגים על זרועי מספר פעמים והתחושה הייתה זהה לחלוטין למה שראיתי. השתוקקתי לחקור וללמוד את שיטתו אך מחסום שמות הנקודות בלם את שאיפותיי כמו קיר בטון.

"זה כול כך מתסכל," התלוננתי באזני טסה שבחנה אותי כול ערב. "למה הוא מתמקד בטפל ולא בעיקר – בטיפול ובדיקור – למי בכלל אכפת איך קוראים להן בסינית?"

"לסינים בסין בטח אכפת," היא ענתה. "תראה את לאוו'נגה וחבריו שהיו צריכים ללמוד סינית במשך שנתיים לפני שיכלו לגשת ללימודי הרפואה המערבית. בהתחשב בעובדה שבמקרה שלך מדובר ברפואה סינית, אני חושבת שללמוד את שמות הנקודות זו הקרבה ממש קטנה."

חולים שונים ומגוונים ביקרו במרפאתו של פו טייפו ולאחר זמן מה הצלחתי לבודד את שלושת המחלות השכיחות ביותר. תחלואי העור למיניהם תפסו את המקום השלישי וסוכרת את המקום השני – שבץ מוחי, בפער לא מבוטל מהאחרים, עומד במקום הראשון.

בתחלואי העור, בדרך כלל, היה פו טייפו מטפל בשילוב של דיקור, מוקסה, (שריפת גבשושיות קטנות של עשבים טחונים ומיובשים שהוצבו על נקודות מרידיאנים) וכוסות רוח. זכור לי במיוחד הטיפול שהגיש כנגד פצעי ההרפס; פו טייפו היה מחורר ופוצע את האזור הנגוע בעזרת אקדח סיכות רב ראשי ואז מניח כוס רוח ומקיז את דם המטופל.

"מה עם טיפולים להפסקת עישון או לירידה במשקל?" שאלתי את הדוקטור והוא פרץ בצחוק היסטרי.

"אבל אלו הטיפולים השכיחים ביותר במערב," הצהרתי והוא בחן אותי במבט משועשע.

"באמת?" הוא שאל. "ומה הטיפול המומלץ? מחט וחוט בשביל לתפור את פה המטופל?"

הוא התגלגל מצחוק ונראה שהבדיחה מצאה חן בעיני אטף ולי שהצטרפו לצהלה. כשנרגעו, פו טייפו סיפר כי הפעמים היחידות בהם טיפל בעישון ואכילה מופרזת היו כשאטף הביא למרפאה מטופלים לא מקומיים.

"ומה עם ניתוחים?" שאלתי.

"אתה מתכוון לשימוש באקופנטורה לאילחוש?"

"כן."

פו טייפו פותח את מגירת המכתבה שלו ושולה אלבום תמונות קטן. הוא מדפדף, מוצא את העמוד הנכון ומסובב את האלבום לעברי. בתמונות, פו טייפו נראה דוקר את זרועו של מטופל בחדר ניתוח. גופו של המטופל מכוסה בסדין ורק ראשו וידו מבצבצים החוצה.

"מרבית המחטים מוצבות באיזור הניתוח," פו טייפו מסביר. "כלומר, בזרועו של המטופל. כמובן שישנן גם כמה נקודות מרוחקות."

פו טייפו מראה לי את הנקודות ושואל אותי לשמן בסינית. באותו הרגע מר צ'אן נכנס לחדר ומביט בנו בשקט מהצד.

"על מה אתם מדברים?" הוא שואל בעניין.

"פו טייפו מסביר לי על ניתוחים ורפואה אלטרנטיבית," אני מסכם את הנושא בפשטות. אור ניצת בעינייו של מר צ'אן למשמע דבריי. הוא מחייך, מתנצל ויוצא במהירות מהמרפאה.

אני חוזר לאלבום ומתבונן בתמונות המראות שלבים שונים בניתוח. את החיתוכים בבשר, את הדם, האיזמלים וגם מין מלחם קטן. קשה להאמין שניתוח שכזה יתבצע ללא סמי הרגעה אבל הרי העובדות לפני.

"מדהים," אני אומר ופו טייפו מרים גבה.

"מה מדהים אותך?" לי מתרגם את שאלתו.

"ניתוח בלי סמי הרגעה הוא לא דבר של מה בכך," אני אומר ופו טייפו מגחך.

"בלי סמי הרגעה?" הוא אומר. "השתגעת? אנחנו מסורתיים, לא פרימיטיבים."

"אז בשביל מה המחטים?"

"מחטים זה בונוס לבקשת החולה," פו צוחק אבל מוסיף שבניתוחים שכאלו, מינוני סמי ההרגעה נמוכים בהרבה מאלו שבניתוחים רגילים.

דפיקה הססנית נשמעת בדלת ופו טייפו קופץ לרגליו למראה אדם בגיל העמידה העומד בפתח.

"בבקשה," הוא מזמין אותו פנימה ואטף רץ לקראת האדון, מוליך אותו לעברנו כחדרן במלון.

האיש משוחח עם פו טייפו שמהנהן ומורה לו לקחת את מקומו על אחת המיטות.

"סוכרת," לי מתרגם ואני מביט במטופל מגיש לאטף מעטפה שמנה לפני התמקמותו על המזרון.

"מה זה?" אני שואל את אטף והוא מחייך במסתוריות.

"בונוס בשביל הרופא," הוא לוחש ונותן לי להגניב מבט אל ערימת שטרות הכסף שבפנים

"בקשיש?" אני לוחש ואטף מצחקק מאחורי כף ידו.

"בקשיש," הוא צוחק. "בקשיש רפואי."

הפרק הקודם  הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.