9

 

תקציר הפרק הקודם: סיוט לילי מסביר לגדי את מקור הבעיות אותן העלה צחי.

 

 

פיהקתי והתבוננתי בשעון המעורר. ארבע וחצי בבוקר – אני כבר לא אמשיך לישון. נאנחתי וקמתי מהמזרן, משתדל שלא להעיר את טסה, מהלך על קצות האצבעות אל החלון.

הסטתי את הוילון המאולתר והשקפתי אל הרחוב. השמיים החלו מתבהרים וכבר נראתה תכונה קלה בכביש המוליך אל האשראם; אישה מחטטת בערימת אשפה בקרן הרחוב, ילד ללא מכנסיים משחק עם כלבלב מרופט למראה בשלולית מים מעופשים ורוכב אופניים צנום שלגופו קשורים סלים ענקיים מלאים לעייפה בבקבוקי מים ריקים.

הודו – מקום צבעוני ומטורף…

עקבתי במבטי אחר הרוכב בעודו מתנדנד במעלה הכביש. מתנדנד כמו מריונטה.

כמו מריונטה מחלום הבלהות…

מיקה!

השם הדהד במוחי, בוער בתוך גולגלתי כמו היה כדור אש – שורף, מכאיב ומרתיח את הדם בעורקים…

הבת זונה!

נשכתי את שפתי, חש מרומה, מאגרף את ידיי ומטיח האשמות באשה שלא רק עיצבה אותי כבבובת מריונטה אלא גם משכה בחוטים. שכשפה אותי במילים יפות, בהערצה עיוורת ובהאדרת מעשי. שטיפחה בתודעתי את האשליה ביכולות שמעולם לא היו לי, בועה שהתנפצה במפגשה הראשון עם קיר המציאות.

המחשבה החזירה בחטף את האדון אישיזאו'וה וקייקו אל אורו המסנוור של זרקור הזכרונות. סגרתי את הווילון ושבתי אל המזרן, מתיישב בקצהו ועוצם את עיניי, התודעה מוצפת בחזיונות העבר.

*

האדון אישיזאו'וה הגיע למרפאה כשנה לאחר שהשותפות שלי עם מיקה יצאה

לדרכה. מיקה, ששוחחה עם בני הזוג אישיזאו'וה בטלפון, שטחה בפני את סיפורם

"אירוע מוחי בגיל ארבעים?" קראתי בתדהמה. "קצת צעיר, לא?"

"צעיר מאוד. כבר עשר שנים שהאומלל שרוע בבית מול הטלויזיה, חצי גוף משותק ופגיעה רצינית בכושר הדיבור. לבני הזוג יש שני ילדים קטנים והגברת אישיזאו'וה נאלצת לטפל בכולם. היא נשמעת תשושה, על סף התמוטטות."

"ממה הם מתפרנסים?"

"האדון אישיזאו'וה מקבל קיצבה צנועה ממקום העבודה הקודם שלו והגברת, למרות מחוייבותיה הרבות בבית, עובדת שמונה שעות כל יום."

"ממש אשת חייל."

"אשת חייל?" מיקה קימטה את מצחה.

"לא משנה. מה הם רוצים מאיתנו בדיוק?"

"שנשפר את מצבו הבריאותי של האדון, כמובן. קשה לו לזוז מאז השבץ."

לאחר שהתייעצנו והגענו להסכמה באשר לאופן ומספר הטיפולים הרצויים, ניגשה מיקה לטלפון וארגנה את הפגישות הנדרשות. שאלת יעילות הטיפול בשבץ לאחר עשר שנים או הסיכונים הכרוכים בדבר כלל לא עלו על הפרק – הבטחון ביכולתנו והעובדה שההממסד הרפואי הרים ידיו בכל הקשור לשיפור מצבו הבריאותי של האדון אישיזאו'וה, היוו אישור שאינו ניתן לערעור בדבר היותי האדם המתאים למשימה.

ביום הפגישה המתנתי לזוג אישיזאו'וה בחדר ההסבה של המרפאה. היה זה יום חורף קר ובחוץ השתוללה רוח מקפיאה שהרעידה את חלון הזכוכית הרחב. ישבתי מכורבל מול תנור חשמלי קטן ומזגתי תה אל ספל חימר. עמדתי ללגום מהנוזל המהביל כאשר דלת ההזזה נפתחה בחריקה והאדון אישיזאו'וה דידה בכבדות דרך הפתח. מרפקו השמאלי היה כפוף, ידו קפוצה לאגרוף, הזרוע נעה בספסטיות, רגל שמאל ישרה וקפואה, נעה בתנועה מעגלית בעודו מקרטע קדימה. הוא נאנק מהמאמץ ואשתו, שפתחה למענו את הדלת, מיהרה להיכנס ולעמוד לצידו. היא סגרה את הדלת בעודה תומכת בגופו המנוון, סופגת בגבורה את מעמסת מרבית משקלו למרות שהיתה קטנה ממנו בצורה משמעותית. התמודדותה עם המצב ניכרה בהבעות בפניה, בשפתיים החשוקות, באגלי הזיעה שעל מצחה ובמבט הממוקד שבעינייה. קפצתי לרגלי.

"צהריים טובים," קראתי ומהרתי לעזרתם.

"צהריים טובים," חייכה אליי הגברת, חיוך קטנטן שלא חצה את גבולות השפתיים, שלא היה בכוחו לחרוץ את מסכת המתח והעצב התהומי שנשארה צמודה לפרצופה. האדון אישיזאו'וה מלמל כמה מילים שנשמעו כהברות קטועות. ריר זלג מזווית פיו כשדיבר והגברת אישיזאו'וה מיהרה לנגב את פניו ולתרגם.

"הוא אומר שהוא שמח לפגוש אותך," אמרה בעודנו תומכים באדון אישיזאו'וה. הובלנו אותו אל אחד הכסאות הפזורים בחדר והוא צנח אליו בכבדות. אשתו מיהרה לעמוד מאחור, לייצב אותו כנגד מסעד הכסא. מיקה הגיחה מתוך חדר הטיפולים, התנצלה והתיישבה על כסא לצידי. יחדיו התחלנו לתשאל את הזוג.

מסתבר שהשניים הגיעו לקצה גבול הסבלנות בכל הקשור למצבו הבריאותי של האדון אישיזאו'וה ולהשלכות שהיו למצב על חייהם. הם היו צמאים לשינוי, דורשים, ממש מתחננים לשיפור דרסטי באיכות החיים. חשתי מעודד מהמוטיבציה שהפגינו. הלך רוח חיובי היה מרכיב עקרוני בתוכנית ההבראה שרקמנו למען האדון אישיזאו'וה.

"זה לא הולך להיות קל," הזהרתי את בני הזוג לפני הטיפול הראשון. "הטיפול כרוך בתירגול יומיומי, עבודה מפרכת ואין שום התחייבות בנוגע להצלחתו."

"אין לנו שום אשליה בנוגע לכך," אמרה הגברת. "אנחנו מודעים לכך שמצבו הבריאותי של בעלי נחשב לבלתי הפיך. מערכת הבריאות כבר הרימה ידיים. אנחנו לא יכולים לצפות להתחייבות בנוגע להצלחות."

"אני יכול להתחייב לעשות כמיטב יכולתי," הבטחתי והבעת תקווה עלתה על פניה, האדון אישיזאו'וה מהנהן בהתלהבות. "

ימים על ימים העברנו במחיצת הזוג, שעות של אימונים וטיפולים אליהם התמסרו השניים בחדווה. תוצאותיה הברוכות של העבודה לא אחרו לבוא ובמהרה, החל האדון אישיזאו'וה להלך בכוחות עצמו כשהוא נתמך במקל הליכה, לא עוד תלוי בגופה הקטנטן של אשתו. גם יכולתו הוורבאלית השתפרה כתוצאה מתרגולי הנשימה. התקדמות פחות דרמטית אך עדיין משמעותית נראתה בתפקודי ידו השמאלית.

התוצאות החיוביות והמהירות היחסית שבה התרחשו הפתיעו אותי מאוד, משילות מעליי את הדאגות ומפיחות בי אנרגיה מחודשת.

"מדהים," אמרה מיקה. "האהבה שלך כל כך גדולה."

"הימור מוצלח," חייכתי והיא שאלה אם ביכולתי לקבל מטופלים חדשים. השאלה העיבה על מצב רוחי המרומם אך מיקה לא ויתרה. היא חזרה לתשבחותיה עד ששבה אליי השאננות ובעקבותיה, הסכמתי כי תביא מטופלים חדשים. לאחר שבוע פגשתי את קייקו.

*

קייקו כבר חיכתה בביתה של מיקה כשהגעתי. היה ישבה על כסא פלסטיק לבן במרכז חדר ההסבה, גבה אל הדלת, ולא נתנה דעתה אליי כשנכנסתי, כל כולה שקועה בקריאת ספר. בחנתי אותה לרגע, מופתע לראות בחורה צעירה ונאה שנראתה בריאה בגופה ובנפשה. קייקו הורידה את הספר כשמיקה נכנסה לחדר והביטה בי בפעם הראשונה – עיניים גדולות ושחורות מרפרפות על דמותי ומיד מתנתקות ועוברות לרצפה. היא דיברה בקול עדין ונשי והייתה נעימת הליכות.

רק כשקמה והחלה לנוע בכיוון הנוחיות התחוורו לי בעיותיה.

"למה היא צולעת?" לחשתי למיקה.

"כשקייקו הייתה בת חמש נכות מסתורית איבנה את ברך שמאלה ומאז אין ביכולתה לכפוף את הרגל."

"בת כמה היא עכשיו?"

"בת עשרים ואחת."

"ומה הבעיה עם המפרק?"

"מבחינה אנטומית ופיסיולוגית אין שום בעיה. מסיבה בלתי ידועה קייקו הפסיקה להזיז את הברך וכך נשאר המצב במשך שנים."

"ומה היא מצפה מאיתנו?"

"לגרום לה לכפוף אותה, כמובן, להצליח היכן שמערכת הבריאות נכשלה."

"כמובן," הנהנתי בחשש.

"אל תתחיל עם הדאגות שלך," נזפה בי. "אם הצלחת להניע את גופו של האדון אישיזאו'וה, על כל בעיותיו המורכבות, אין שום סיבה שניכשל במקרה שלה."

הטיפול שתכננו לקייקו כלל תרגולים גופניים, נשימתיים, עיסויים ותרופות שנרקחו במיוחד עבורה על ידי מיקה. קייקו נרתמה לאימונים בשמחה, דוחקת את עצמה אל מעבר לגבולות הסבלנות והסבל, מבצעת ביסודיות כל הנחיה גם אם במחיר חוסר נוחות ואפילו סבל. אבל לאחר שהעבירה חודש שלם במחיצתנו ללא כל תוצאות ממשיות החלה קייקו לאבד ממרצה. המצב הפך נואש וכמעט שגם אני הרמתי ידיים כשבחודש הטיפולים השני התרחשה פריצת דרך.

"היא זזה!" קראה קייקו כשלפתע, תוך כדי תרגול שיגרתי, הברך החלה להתכופף. שקט השתרר בחדר הטיפולים, שלושתינו בהינו במפרק, בתנועה הקטנה שבקושי נראתה לעין.

"לא יאמן!" אמרה מיקה וקייקו פרצה בבכי ונפלה לזרועותיה, השתיים מתחבקות ודומעות. תחושת ההקלה והאופוריה אחזה גם בי ובמשך שעות רבות המשכתי לקרון מאושר. נראה שתנועת הברך, פעוטה כשהיתה, היוותה נקודת מפנה שהחזירה את התקווה ללב והרימה את המורל. קייקו, מעודדת מהמצב החדש, שילשה את הזמן והמיקוד שהקדישה לאימוניה והתוצאות לא אחרו להגיע; המפרק נכנע למאמציה, מאבד מנוקשותו ומאפשר כיפוף לרגל, השיפור ניכר משבוע לשבוע.

היתה זו תקופת 'דור הזהב' של המרפאה בכלל ושלי כגורו בפרט. הצלחות גררו הצלחות, מטופלים נואשים נוהרים אלינו מכל עבר, מבקשים, מתחננים שנרפא גם אותם. בנוסף לחולים, קבוצה לא מבוטלת של מטופלים בריאים הגיעו לטיפול אך ורק למען החוויה הרוחנית שבשהיה במחיצתי.

"אתה מדהים," לחשה לי מיקה בכל טיפול ואני הנהנתי לדבריה, מהופנט ממילותיה ומשוכנע, מעל לכל צל של ספק, כי באמת ובתמים יש בי יכולות ריפוי על גבול המיסטיות, כוחות שאפשרו לי לטפל בתחלואים בהם ניכרה אזלת כוחו של הממסד הרפואי.

"אני גורו," הכרזתי בפני טסה שמשום מה סרבה להאמין ביכולותי המדהימות ושדרשה במפגיע כי אטמא את ידי בעבודות ארציות.

"יופי גורו שלי – עכשיו לך תעשה כלים."

"שטיפת כלים זו לא עבודה ראויה לגורו."

"אני בישלתי אתה תשטוף – זה הנוהל ולא אכפת לי עד כמה אתה רוחני ומואר."

"תיזהרי. יש בי כוחות על."

"עוד מילה אחת ואני אראה לך מה זה כוחות על," הרימה ידה באיום. "עדיף שתשתוק ותשמור את הכוחות שלך לכיור."

"זאת טעות קוסמית."

"לא מצחיק! תתפכח כבר, לפני שיהיה מאוחר מדי. השתן עולה לך לראש."

כמובן שלא שעיתי לאזהרותיה, מבטל את דבריה בחיוך בעודי נזכר בשביעות רצונם של מטופלי – חושב על הברך של קייקו שכבר הצליחה להגיע לזווית של תשעים מעלות, חושב על איך האדון אישיזאו'וה שכבר הלך ללא מקל.

"אני בלון מנופח," זמזמתי לעצמי בעודי שוטף כלים. "מרחף ומלא אוויר חם." לא הייתי עיוור לעובדה שההצלחות במרפאה גרמו לאגו שלי לצמוח למימדי ענק אך הדבר לא הטריד אותי כלל. מבחינתי, היה זה חלק מהתשלום למעשי האלטרואיסטים, גאווה ראויה ליחידי הסגולה בעלי הכוחות הנסתרים.

"מה אתה שר?" שאלה טסה שחלפה במטבח.

"שיר הבלון המנופח."

"סוף סוף קצת צניעות וענווה."

"חס וחלילה," הנעתי ראשי לשלילה. "גאווה. תקשיבי למילים. אני בלון…"

"תקרא לי כשתגיע לקטע עם הסיכה," פלטה בשאט נפש. "זה לא הולך להיגמר בטוב."

היא עזבה את המטבח ואני המשכתי לשיר. שאנן, לא מוטרד, העתיד נראה ורוד ומבטיח, ההווה בהיר כאילו הואר בשמש קיצית בוהקת, עולם מסונוור שהסתיר מעיני את הסיכה ששעטה לעבר הבלון במהירות מסחררת ופוצצה לי אותו בפנים.

יומיים לאחר מיכן, כשהגעתי למרפאה, הודיעה לי מיקה שקייקו והזוג אישיזאו'וה החליטו להפסיק את כל הטיפולים לאלתר.

"אני לא מאמין," הרמתי קולי וגופה של מיקה התקשה בתגובה. "הכל הלך כל כך טוב. מה לעזאזל קרה?"

"אין לי מושג. גם הזוג אישיזאו'וה וגם קייקו לא סיפקו הסברים."

"משהו שהם ארגנו ביחד? למה עזבו באותו הזמן?"

"סתם צירוף מקרים."

ימים אחדים הסתובבתי כשמוחי קודח בנסיון להבין את סיבות ונסיבות העזיבה. אולי עזבו בעקבות איזו עצה מתחכמת של מיקה? דבר שראיתי אותה עושה בעבר. ואולי בעקבות איזו שמועה מרושעת בנוגע אליי ואל מיקה? גם הדבר הזה כבר קרה.

"זאבת?" קראתי בתדהמה כשהגיעה התשובה בנוגע לקייקו. "איך לכל הרוחות היא חטפה זאבת?"

"לא יודעת," לחשה מיקה בגרון ניחר. " גרוע מכך, ההורים שלה מדברים על תביעה משפטית. הם טוענים שהטיפול שלנו גרם למחלה."

"אבל זה טירוף, אין שום קשר בין כיפוף הברך למחלת הזאבת!"

שוחחנו עם הוריה של קייקו מספר פעמים בימים הבאים. הם המשיכו לאיים ולדרוש פיצויים ולבסוף, כאשר הוחוור להם כי אין כל אפשרות להוכיח את הקשר בין המחלה לטיפול, ניתקו עמנו את הקשר עימנו במהירות.

"זאת לא אשמתך," אמרה לי מיקה לאחר ימים רבים שבמהלכם התהלכתי חפוי ראש וסירבתי לקבל מטופלים חדשים.

"את לא יכולה לדעת את זה!" הרמתי את קולי בזעם. "כל שאנחנו יודעים לבטח זה ששום זאבת לא נצפתה לפני שהזזנו את המפרק הארור."

את הידיעות לגבי הזוג אישיזאו'וה קיבלנו מהגברת אישיזאו'וה שהופיעה בוקר אחד במרפאה. היא נראתה מתוחה עד קצה גבול היכולת, שפתיה רוטטות כל אימת שפצתה את פיה ועיניה אדומות כמי שבכתה במשך ימים ושבועות.

"עזבתי את הבית," הכריזה. "אני לא יכולה לחיות עימו יותר. הוא השתנה ולא נותר בי עוד כוח להתמודדות החדשה."

הצלחת הטיפול היתה במוקד הבעיות הבינאישיות שצצו בין בני הזוג. מסתבר שהאדון אישיזאו'וה, למרות השיפור הניכר ביכולתיו הגופניות, ניסה לשמר את דרך חייו הקודמת בכל מחיר. הוא המשיך לשכב במשך רוב שעות היום מול הטלביזיה, דרש מאשתו שתמשיך לשרתו ואף נלחם במעבידיו בחרוף נפש כשתבעו ממנו שיחזור לעבודה. השינוי הגופני היחידי אליו בחר להתמסר באדיקות היה ההתעוררות המינית ורצונו האובססיבי שאשתו תספק אותו.

"הוא מגעיל אותי!" הכריזה הגברת אישיזאו'וה. "בא לי להקיא בכל פעם שהוא נוגע בי, מזיל ריר, רוטט ומלהג גסויות."

מעשיו של האדון אישיזאו'וה גרמו לשינוי מהותי ביחסה של הגברת אליו. הרחמים, הסלחנות, תחושת האחריות ורגשות האשם שהנחו את מהלכיה בעבר נעלמו כלא היו, מפנות מקומן לתחושות סלידה ותוכחה כנגדו. היו אלו תחושות קיצוניות ובלתי מתפשרות. היא סירבה לשמוע על פתרונות לשיפור היחסים עם האדון וכשנפרדה מעלינו ידענו כי לעולם לא תשוב.

גם האדון אישיזאו'וה לא שב יותר למרפאה ורק מספר חודשים מאוחר יותר הגיעו השמועות אודותיו.

"השכנים אומרים כי חלה הדרדרות משמעותית במצבו הבריאותי לאחר שאשתו וילדיו עזבו את הבית," סיפרה לי מיקה. "הוא אושפז לפני כחודש ושלשום נפטר בבית החולים."

"נפטר?"

"זאת לא אשמתך," אמרה כשראתה כיצד נפלו פני. "אתה לא יכול ואסור לך לקחת אחריות על כל נדבך בחייהם של המטופלים."

דבריה נפלו על אזניים אטומות. העובדה ששינוים לטובה בגופם של מטופלים עלול לגרום לתוצאות הרות אסון במכלול חייהם התפרשה עבורי כשיעור מאלף בענווה ובהכרת מיגבלויותי האנושיות. זאת היתה הפעם האחרונה בה לקחתי על עצמי מטופלים שמערכת הבריאות הרימה ידיה מהם.

"נשאיר את הטיפול בהם לקוסמים," אמרתי למיקה.

גם את תפקיד הגורו זנחתי.

"אין ברצוני עוד לייעץ לאחרים איך ומה לשנות למען שיפור איכות חייהם," הסברתי למיקה.

"אז אל תייעץ," ניסתה. "מספיק שתתן דוגמא בעזרת דרך חייך."

"דרך חיי היא דרכי האישית ואני דיי משוכנע שהיא לא אידילית."

"היא אידילית לרבים."

"לא אכפת לי. אני לא רוצה שאיש יעקוב אחרי יותר. זאת אחריות מעל ומעבר למה שאני מוכן לקבל."

*

אור השמש החל להלהיט את אוויר החדר, הזיעה נטפה ממצחי ודגדגה את עור פניי, מושכת אותי ממעמקי הזכרונות אל המציאות היוקדת.

הודו כל כך חמה…

מחיתי את הרטיבות מפני בעזרת הסדין וקמתי מהמזרן, מהלך על קצות האצבעות ולוחץ על מתג ההפעלה של מאוורר התקרה. עצרתי את נשימתי והבטתי בטסה כשהחל להסתובב ולשרוק בחדות בעודו צובר מומנטום. הרעש נחלש וגווע לאיוושה קלילה כשלהבי המאוורר הגיעו למהירות הרצויה. נשפתי לרווחה – היא לא התעוררה.

אור היום מילא את החדר, מוצא דרכו בינות לחרכי הווילונות של אבהטי. התיישבתי על קצה המזרן והרמתי את הספר ששכב לצד הכר, קורא שוב ושוב את אותו המשפט, שפה פשוטה שהזכרונות והמחשבות הפכו לסינית עתיקה.

"…חשדנות, חוסר אמון ואי נטילת אחריות על הידע שצברת במרוצת השנים…"

מילותיו של צחי הדהדו לפתע בתוך גלגלתי. קפאתי על מושבי למרות החום, מזועזע מהאפשרות שהציגו.

האם יתכן כי המסקנות שהפקתי מנסיונותי המרים עם האדון אישיזאו'וה וקייקו היו שגויות מלכתחילה? האם יחד עם הענווה והבנת אפסותי כאדם הוטמעה בי גם פסימיות, ציניות, חוסר אמון וסירוב לקחת אחריות על מעשי?

"מדהים," נאנחתי, מכיר בעוצמת התובנות, תוצאות המפגש עם צחי.

נשכבתי לצידה של טסה ופיהקתי. הבטתי במאוורר בעוד מחשבות על צחי, פונה, אשראם, דוג'ו, התפתחות רוחנית ושיגול גרמניות, מתערבלות ומתמזגות בתודעתי.

תובעות התייחסות.

מפתות, קוראות, לוחשות.

דורשות מעשה.

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.