22

 

תקציר הפרק הקודם: טסה מוצאת את החיבור הנכסף לציור כתוצאה מארוע טרגי בבית החולים.

 

 

 

 

שבירת מחסום היצירתיות הפכה את הנחייתו הצמודה של מר וו’אנג למיותרת.

“שטויות,” גיכחה טסה כששטחתי את העובדה לפניה. “אתה לא יכול לדעת את זה מציור אחד.”

“הציור האחד מתווה את הדרך ומקנה את התחושה לבאים אחריו. כעת כל שנשאר לך לעשות הוא לזכור, לאמץ ולשמר את החיבור שמצאת.”

“מאיפה לך כל זה? אתה לא צייר.”

“העובדות זהות לגבי כל האומנויות, אבל אין צורך להתווכח על העניין. קחי את הציור למר וו’אנג מחר בערב ותראי מה הוא יאמר.”

למחרת היא התייצבה בביתו עם הציור. הוא סיפרה שהוא בחן אותו בעניין בעוד היא ניגשת אל שולחן הציור, כהרגלה, עומדת להכין אותו לשיעור. מר וו’אנג עצר אותה באמצע הדרך.

“אנחנו לא נצייר יותר,” אמר, עיניו על הציור. “זה חסר טעם מעכשיו.”

“חסר טעם?” היא חזרה על דבריו, נושכת את שפתיה, מביטה בו באימה, חוששת שמא יקטול את הציור, יכריז שאפסו תקוותיה להתקדם ויזרוק אותה לרחוב. מר וו’אנג הרים את עיניו והביט בה בהבעת עגומה.

“שנאת את הציור,” הצהירה טסה בחשש.

“שנאתי? מה פתאום, זה הציור הטוב ביותר שעשית. תסלחי לי אם הפרצוף שלי לא משתתף בגאווה ובשמחה שאני מרגיש. פשוט קצת עצוב לי כי השיעור שלנו הסתיים.”

מר וו’אנג הסביר לה שמעתה והלאה עליה למצוא את דרכה האישית בעולם הציור.

“כמובן שתצטרכי להמשיך לשפר את הטכניקה, זה משהו שתוכלי לעשות לאורך כל חייך. אבל את לא צריכה אותי יותר בשביל זה. יש לך את כל הכלים והנוכחות שלי מעכשיו היא מיותרת – אולי אף מזיקה. התפקיד שלי הסתיים ברגע שמצאת את עצמך בציור. ברגע שעשית את זה.” הוא סיים והצביע על הציור.


מר וו’אנג הביא ארגז בירות קרות והם שתו לשוכרה, מרימים כוס אחר כוס לציון תום תקופת חניכותה – למורת רוחה של אשתו שהביטה בהם בהבעה חמורת סבר. הם סיכמו על ארוחת ערב חגיגית אליה גם אני הוזמנתי. כשחזרה לחדר וסיפרה על שאירע, העזתי להרהר בקול כי אולי הגיע הזמן לעזוב את בייג’ינג. להפתעתי טסה תמכה בהצעה.

“אבל לא לעזוב את סין עדיין,” אמרה. “אני רוצה להמשיך ולטייל קצת. זוהי מדינה מדהימה וראינו כה מעט.”

“טיבט?”

“מה יש לך? אתה יודע שטיבט סגורה עכשיו למבקרים.”

“אז מה? עד כמה שהסינים יודעים אנחנו תיירים תמימים שלא קוראים עיתונים או יודעים מה נעשה סביבנו. פשוט ניסע ונראה מה יקרה.”

“אין מצב! אני לא יודעת בקשר אליך אבל לי כבר אין כוח להתעמת עם המקומיים והממשל הקיקיוני שלהם.”

פתחנו מפות, סימנו מקומות ולבסוף החלטנו על נתיב להמשך המסע.

“מתי נעזוב?” שאלתי.

“נראה לי ששבוע יספיק לכל ההכנות והסידורים.”

*

יומיים לאחר התאונה הגעתי אל משרדו של מר צ’אנג והודעתי על עזיבתי. מר צ’אנג חייך בקרירות ושאל אם נוכל לשחרר את החדר עד סוף השבוע לטובת המתמחה הבא.

“שילמתי עד סוף החודש,” הזכרתי לו.

“נחזיר לך את ההפרש. החדר בא עם הלימודים.”

לקחתי נשימה עמוקה, מהסס לפני ששאלתי את השאלה הבאה:

“מה עם הילד?”

“בסדר,” ענה צ’אנג במרירות. “עכשיו נאלץ להתמודד עם מבול של פניות מהאנשים האלה.”

הוא לא נפרד לשלום, עיניו מביטות בי בריחוק ובקרירות כשעזבתי את משרדו. שמחתי על החדשות אודות הילד אך בד בבד חשתי צביטה בלב ורגשות אשם, אולי בגלל שבסך הכל חיבבתי את צ’אנג. מר צ’אנג עמד לשרותי לכל אורך שהותי בבייג’ינג ועשה זאת בנאמנות ובמסירות ראויה לציון. מעולם לא רציתי להתעמת עימו, להכעיס או לפגוע בו ברמה כזאת או אחרת.


“אבל שום מתמחה לא אמור להגיע עד כמה שידוע לי,” אמר אטף כשסיפרתי לו על השיחה עם מר צ’אנג. “מה עשית לו שימציא מין תרוץ שכזה? נראה לי שהוא מאוד משתוקק שתעזוב.”

“זה לא ממש משנה,” חייכתי אליו. “אני ממילא עוזב. בוא, אטף, תעזור לי להיפרד מהרופא.”

פו טייפו הקשיב בפנים רציניים כשאטף הודיע על עזיבתי. הוא חקר לאן מועדות פנינו והרים את גבותיו כששמע שבכוונתנו לקחת רכבת לגוו’ילין שבדרום.

“גוו’ילין יפיפיה,” אמר תוך שהוא ממולל מחט באצבעותיו. “אחד המקומות היפים בסין. מתי אתם עוזבים?”

“עוד שבוע.”

“עוד שבוע? אני מניח שכבר יש לכם כרטיסים.”

“עוד לא קנינו, יש לנו המון סידורים. מה? למה אתה צוחק? לי, תשאל אותו מה כל כך מצחיק?”

“פו טייפו אומר שאם אתה רוצה כרטיס לרכבת לעוד שבוע כדאי שתזדרז לעמוד בתור.” תרגם לי. “זה לא כל כך פשוט להשיג כרטיס. צריך לעמוד בתור ולהתעסק עם מיטב הבירוקרטיה הסינית.”

“שום דבר לא פשוט פה,” גנחתי.

פו טיפו פלט כמה מילים ואטף הנהן בהתלהבות.

“הרופא שואל אם תהיה מוכן להצטרף אלינו לארוחת הצהריים, להיפרד כמו שצריך.”

“אני אשמח. מתי?”

“לקראת סוף השבוע.”

עזבתי את המרפאה עם מר לי שכרגע מצא עצמו חסר מעש.

“אני מוכן לעזור לך בקניית כרטיסיי הרכבת,” הוא הצהיר. בחנתי אותו באריכות, נזכר בפעם האחרונה בה הציע את שירותיו מחוץ לכתלי בית החולים, חווה מחדש את עוגמת הנפש והסוף העגום. היה זה לפני כחודש כשטסה ואני, נסחפים בלהט החמדנות המקומית, החלטנו לצאת אל שוק המשי לקניות.

“כולם עושים כסף מהמשי הסיני,” אמרתי. “הוא זול, איכותי ועד כמה שידוע לי גם קל מאוד לשלוח סחורות מבייג’ינג ליפן.”

מר לי, ששמע על התוכנית, התנדב מיד לעזור בקניות.

“אני יודע שיהודים נחשבים למקחנים גדולים אבל בשביל להתמקח עם סיני צריך סיני,” הוא חייך באצילות. “אני לשירותך.”

שמחתי על הצעתו וקבענו להיפגש בשוק בסוף השבוע. אלא שביום המיוחל התייצב מר לי עם עדה שלמה של מכרים, דוד, אחיינים, אחות, חברה ומי לא. הוא ניסה לרכך את מבטינו העויינים בהסברים על חשיבותם של כל אחד ואחת מהנוכחים במבצע שלפנינו.


נפרדנו בעוינות קלה, הוא ועדרו רוטנים ומאיימים, אני נשבע לטסה ששוב לא אתעסק עם מר לי מחוץ למסגרת בית החולים.

“אז מה אתה אומר, מר שור?” דרש לי. “תרצה עזרה בקניית הכרטיסים?”

“בהחלט,” פלטתי ומיד קיללתי את עצמי. נראה שהמחשבה על העמידה במשך בתור שעות, משולל מיכולת ההבנה את הכתוב והנאמר סביבי, העיבה על שיפוטי.

קבענו להיפגש למחרת בבוקר בתחנת הרכבת.

מר לי עזב ואני המשכתי אל הנקודה האחרונה במסע הפרידה שלי מבית החולים. המרפאה של מר וו’אנג, היכן שהתחלתי בלימודי. סגירת מעגל.


מצאתי אותו באמצע וויכוח מלוהט עם אחד ממטופליו, בחור צעיר ומהודר שצעק, איים ולבסוף עזב את המקום בטריקת דלת שכמעט ועקרה אותה מציריה.

“הדור הצעיר,” סינן מר וו’אנג בין שיניו הסגורות סביב הסיגריה בעודו דוקר את המטופלת ששכבה על אחת המיטות. “אתה יודע מה הוא רצה? הוא הגיש לי מעטפה שמנה של כסף ודרש שאעזוב את הגברת באמצע הטיפול ואטפל בו. הסינים המודרנים האלו חסרי כבוד. הם חושבים שהכל נמדד בכסף, שהם טובים יותר או ראויים ליותר מאחרים.”

מר וו’אנג השתלהב מהמונולוג, עומד בתוך ענן עשן ונושא דברי תוכחה כנביא זעם, הסיגריה שבפיו נעה בקצב דיבורו. אפר נשמט מהקצה הבוער ונחת על ראשה של המטופלת. היא פנתה לוו’אנג והאחרון הבריש את האפר משערה ופניה בעודו נוזף בה ארוכות.

אני אתגעגע למר וו’אנג שעל אף אישיותו רבת הניגודים, נטייתו להרס עצמי והעובדה שהרגלי העישון שלו במרפאה עברו על כלל היסוד ברפואה: ‘אל תעשה נזק’, היה עדיין דמות מעוררת השראה בכל הקשור למוסר רפואי. פו טייפו, שהיה מיומן יותר, מנוסה יותר ובעל אישיות כובשת ומסתורית, לא הגיע לקרסוליו של הרופא המעושן בכל הנוגע לאתיקה מקצועית.

“חוזרים ליפן?” הוא שאל לפני שעזבתי.

“בשנה הבאה בירושלים הבנויה,” תרגמתי לאנגלית את המשפט השגור והוא צחק והשתעל בעת ובעונה אחת.


“יפני משוגע,” הוא קרא אחרי כשיצאתי מהמרפאה.

*

תחנת הרכבת היתה מבנה גדול, ישן וחנוק מעשן. המונים מילאו אותו עד אפס מקום; אנשים ישבו על ספסלים, מזוודות, שקים או השתרעו על הרצפה. אחרים עמדו בתורים ארוכים שהשתרכו באיטיות מורטת עצבים.

“איפה הוא?” שאלה טסה. “כבר שעה שאנחנו מחכים לאדון. בשביל מה קראת לו?”

“כי הוא מדבר וקורא סינית. מה את מסתכלת עליי ככה? גם לך אין מושג לאן לפנות במקום המטורף הזה.”

“אני רק מקווה שהוא לא יביא את כל המשפחה.”

בזמן שהמתנו, שוחחנו על המתנות שטסה רצתה לקנות למשפחתו של המורה לציור.

“למה שלא תתני לו כסף וגמרנו? בשביל מה לך להתעסק עם מתנות? את הרי יודעת שסינים אוהבים דולרים יותר מהכל.”

“מר וו’אנג הוא שונה,” אמרה טסה בנחרצות. “הוא איש של כבוד. הוא לימד אותי מתוך נאמנות לחבר ששלח אותי ומתוך אהבתו לציור.”

“הוא עדיין סיני.”

“עכשיו אתה מתחיל עם הגזענות?”

“מר שור!” שמענו את קולו של מר לי שהגיח לקראתנו מתוך הקהל. “מר שור, כבר שעה שאני מחפש אותך.”

“ואנחנו אותך.”

“אז הנה אנחנו,” חייך לי.

“אנחנו?” שאלה טסה בחשד.

“מיס לינג,” אמר לי והחווה על הגברת הצעירה שהופיעה לצידו. “מיס לינג היא מתורגמנית מתחילה בבית החולים. היא ביקשה להתלוות אליי, להתאמן באנגלית.”

“רק היא?” שאלתי בעוד אני בוחן את סביבותיו, מצפה לראות כיתה שלמה של מתורגמנים צצים מאחוריו.

“רק היא. אין בעיה עם זה, נכון?”

הבטתי בטסה שגלגלה את עיניה והנהנה בכאב ניכר.

“שום בעיה,” חייכתי ולחצתי את ידה החיוורת של מיס לינג, אישה קטנה ודקת גזרה עם חיוך שובבני. “אז מה עושים עכשיו?”

“הולכים לתור הראשון.”

“מה זאת אומרת, הראשון?”

“יש לנו שלושה סיבובים לעבור, מר שור.”

“תסביר בבקשה.”

“בוא נתקדם קודם כל אל התור הראשון. כשנעמוד שם אני אסביר את הכל.”

מר לי פילס לנו דרך בתוך האולם הדחוס, טסה ואני בתווך, מיס לי מאספת מאחור. הגענו לקצה התור ושם נעמדנו, נדחפים ונדחקים, חשופים לשלל הקולות הרמים של ההמון.

“היה אפשר לחשוב שבמדינה המאוכלסת בעולם, עם הבירוקרטיה המסורבלת בעולם, האנשים יהיו קצת יתר סובלניים,” העירה טסה. “תראה אותם, הם יותר גרועים מישראלים.”

הנהנתי בהסכמה לדבריה נוכח הויכוחים, הדחיפות ושאר ביטויי האגרסיביוית שהתרחשו מכל עבר. קלסטרופוביה נוראית אחזה בגרוני, חונקת אותי. הרגשתי סחוט רגשית, נפשית וגופנית למרות שהיום רק התחיל.


מר לי החל להסביר על האופן בו מתנהלים העניינים:

“התור הראשון נועד לסיווג זהות הנוסע. אתם זרים ולכן תקבלו כרטיסים צהובים באשנב הקבלה. משם נעבור לתור השני בו תקבלו אישור לקניית כרטיס רכבת. התור השלישי הוא לקניית הכרטיס.”

“זה יקח שנים,” גנחתי.

“אתה מגזים, מר שור,” צחק לי. “שלושה ימים לכל היותר. עם קצת מזל זה יקח רק יומיים.”

מחציתו הראשונה של אותו יום עברה עלינו בבילוי בתור הראשון. משם המשכנו אל החלק השני של היום, המסע לאשנב הקבלה לאישור קניית הכרטיסים. בבוקר היום השני צעדתי ללא חשק אל עבר התור האחרון.

“לשם מה אנחנו עומדים בתור הארוך הזה?” התלוננתי באזני לי לאחר שקצה נפשי בהמתנה המסויטת. “התור השני הרבה יותר קצר.”

“אבל התור השני נועד למחלקה ראשונה – זה יקר!”

“קח אותו,” הוריתי, מתעלם ממבטה העויין של טסה.

“זה יעלה לפחות עוד מאה דולר, מר שור.”

“שיעלה עוד מאתיים, זה שווה את זה, נמאס לי לסבול.”

“חבל.”

“מה חבל?”

“אם הייתי יודע מראש זה היה חוסך המון זמן בתורים הקודמים.”

בהיתי בו בחוסר אמון, תוהה מדוע לא הסביר זאת קודם. נשכתי את שפתי, יודע שאין טעם לשאול. חצי שעה לאחר מיכן היינו בחוץ עם זוג כרטיסים למחלקה הראשונה של רכבת האקספרס לגוו’ילין. עוד חמישה ימים ואנחנו עוזבים את בייג’ינג.

הפרק הקודם  הפרק הבא

21

 

תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה מתחבטים בנושא מחסום היצירה שלה, יוצאים לראות סרט והופכים עדים למחזה טרגי בלתי צפוי…

 

 

 

 

“זזזה הילד,” גימגמה טסה, “זה הילד מהרחוב.”

הנהנתי בעודי בוהה בשביל הדם הקולח מהילד, מרים את עיני ומביט בגופו ההולך ומידלדל, בראש הקטן המקפץ עם כל צעד ובגפיים המדממות.

“יהיה בסדר, בייבי” אמרתי וחיבקתי את כתפייה השמוטות. “למרבה המזל זה קרה בסמוך לבית החולים הטוב בבייג’ינג. יש פה רופאים מצויינים, הוא בידיים הכי טובות בסין. את עוד תראי, הם…”

נשמתי לרווחה כשהאב הגיע אל קבוצת האחים והרופאים, מצפה שיקפצו לרגליהם ויעוטו על העולל האומלל, שיחושו לקיים את מצוות המרפא. להפתעתי, הם עמדו והביטו בו באדישות, ללא נחישות או סימן של רצון להושיט עזרה; מעשנים, ידיים בכיסים, מסתודדים, חלקם אף מחייכים.

האם הגיעה ונפלה על ברכיה לצד בעלה, נושאת קולה בתחינה מהולה ביבבות קורעות לב. המהומה שהקימה גרמה לחבורת המטפלים לצאת משלוותה. הם התגודדו במהירות מול הכניסה לחדר המיון, חוסמים את הגישה בגופם. אחד הרופאים צעד לפנים והרים את קולו מעל לזעקות השבר של האם. הוא דיבר בגסות, מלווה את דבריו בתנועות אגרסיביות של זרועותיו. הוא הצביע אל כיוון שער היציאה.


“מה הם עושים לכל הרוחות?” קראה טסה והחלה למרר בבכי. “למה הם לא עוזרים? זה פשוט טירוף!”

מר צ’אנג הופיע לצידנו, ידיו שלובות על חזהו וחיוך רחב נסוך על פניו.

“אל תתרגשו מההצגה שלהם,” הוא אמר בתנועת ביטול של כף ידו.

“מה?”

“איכרים!” הוא הסביר. “מה הם לא יעשו בכדי לקבל טיפול.”

טסה הביטה בו בהשתאות.

“על מה אתה מדבר?”

“על כך שיש מספיק בתי חולים בבייג’ינג שיקבלו אותם אבל הם מעדיפים להופיע אצלנו. הם חושבים שהם חכמים גדולים אבל אנחנו יודעים בדיוק מה הם עושים.”

“יודעים בדיוק מה הם עושים? הרי התאונה קרתה כאן, מחוץ לכתלי בית החולים!”

“גם אם זה היה קורה מרחק של חצי שעה מפה הם עדיין היו מגיעים אלינו. למזלנו, בית החולים מכיר את הבעיה ופיתח מדיניות כנגד מזימותיהם. אנחנו נמנעים מלטפל בשכמותם כפי שאת רואה.”

מר צ’אנג הצביע אל חדר המיון והאב שלבסוף נכנע לדבריו הקשים של הרופא והחל לחזור על עקבותיו. צעדיו נראו הססנים, כנועים, עיניו קרועות, הבעתו כשל אדם שאיבד את דרכו במבוך. הילד החל לפרכס בזרועותיו.

“הוא עלול למות!” צווחה טסה.

“וזה מצער, אני מסכים,” הנהן צ’אנג בחיוך מבין. “אבל אסור להתעלם מההשלכות של קבלת חולים חסרי אמצעים. מה אם אחרים יגיעו בדרישות דומות? מה אם הם יגזלו טיפול מהאנשים שמשלמים ומממנים את בית החולים?”

“מה יש לכם?” מררה טסה בבכי. “איפה הרחמים?”

מר צ’אנג ציחקק בעצבנות בעוד האיכר ממשיך בשיטוטו העקר, דמו של הפעוט זולג באיטיות, מטפטף כמו שעון חול, סופר את השניות שנותרו לו לחיות. האם לא פסקה מלצווח, רצה ברחבת בית החולים כתרנגולת ערופת ראש, נאחזת בחולים שנקלעו לדרכה, מיבבת וממשיכה בנתיבה חסר התכלית.

“כמה רחוק בית החולים שבו יואילו לקבל אותו?” חקרתי, דמי הולם ברקותי.

“עשרים דקות אם הוא יזדרז,” נאנח צ’אנג, “אבל תראה אותו, במקום לזוז הוא מבזבז את הזמן בשטויות.”

“מה קורה איתך צ’אנג? תסתכל על הילד! אין לו עשרים דקות מזוינות!”

“באמת, מר שור, אין צורך לנבל את הפה.”


קשה לתאר את תחושת התסכול שכרסמה בתוכי, מחשבות מתערבלות בראשי, תובעות שאעזור, שאציל את המצב, מעלות רעיונות, תוכניות פעולה ואז נשברות על חומות בלתי עבירות של אזלת יד.

‘תטפל!’ תבע קול אחד ומיד גווע מול חוסר יכולתי הטכנית. ‘פתטי,’ חשבתי בתסכול, ‘ומה אעשה? אדקר את הילד? אעסה איזה מרידיאן ארור?’

‘דרוש שהם יטפלו!’ הציע קול אחר, נחשול חסר כוח שהתנפץ על חופי בורותי בשפה הסינית. ‘ומה תאמר?’ לעג קול המתנגד. ‘תצעק מאיו? (אין לי), או איזה משפט דפוק אחר? הרי גם אם יבינו את דבריך הם יתעלמו בכוונה. מי אתה בכלל? אתה לא משלהם ואין לך שום זכות להתערב. מי מינה אותך למושיעם של עניי סין?’

האם קרסה לצידו של האב, אחזה אחת מרגליו ויבבה בתשישות. קבוצה קטנה נאספה סביבם, חולים ומבקרים ששהו ברחבה ומספר סקרנים שהגיעו מהרחוב לשמע זעקותיה של האם. ליבי הלם בחזי, מתח וזעם דורשים שאתערב, שאשפיע, שאנסה לעשות משהו, גם אם נואש ואבסורדי, במקום לעמוד ולצפות מהצד כמו איזה אדיוט.

“בואי,” אמרתי לטסה ומשכתי אותה בכיוון הקהל.

“לאן אתה הולך מר שור?” קרא צ’אנג.

“להכות בקירות!”

“מה אמרת, מר שור?”

“להכות בקירות.”


תוך מספר צעדים התייצבנו בתוך החבורה שהתקבצה סביב ההורים. עמדנו ביניהם בעוד אחד המתקהלים, ברנש צנום בחליפה, שוחח עם הסובבים בקול עמוק ותרבותי תוך שהוא מצביע על חדר המיון. נשמעו מלמולי הסכמה חרישיים, התגובות מאופקות, כיאה לאנשים שגדלו תחת שלטון קומוניסטי נוקשה ובלתי מתפשר. ראיתי פחד בעיניהם אך גם נחישות לא שיגרתית. עוד אנשים התוספו לחבורה, מחזקים את שורותיה, נוסכים אומץ באלו שנעו במקומם בחוסר מנוחה.

הילד הפסיק לפרכס, נשימתו הפכה שטוחה, גוון עורו הלך והאפיר. האשה גנחה וקולה, כבמטה קסם, הפיח בחבורה את להבת המרד. ללא מילים, התחלנו להתקדם כגוש אחד לעבר חדר המיון.

היה זה מחזה סוריאליסטי; כמה איכרים בלויי לבוש, מספר חולים שצלעו או התנשמו בכבדות, שניים או שלושה מבקרים וכמובן אנחנו, זוג לבנבנים זרים להוויה המקומית.

“מר שור!” קרא מר צ’אנג שלפתע הופיע לצידי. “מר שור, אני דורש שתחדל מלהתערב בעניינים הפנימיים של בית החולים. זה לא יאה לך להסתובב עם שכמותם. אתה אחד משלנו.”

“אתה דורש?” סיננתי בין שיניי. “ולמה שלא תדרוש לפני הכל שחבורת האינטיליגנטים שלך יטפלו בילד?”

“אתה עושה טעות, מר שור,” הזהיר צ’אנג, פניו אדומים מכעס. “אתה עוד תצטער.”

“אני כבר מצטער.”

חבורת המרפאים הידקה את שורותיה כשהתקרבנו, הקיר שמולנו מתעצם. הם נראו מבוהלים לא פחות מחבורתנו, מופתעים מהמהלך האנטי ממסדי. הגענו למרחק כמטר מהם כשמר צ’אנג פרץ אל אזור החיץ שביננו.


הוא הביט בי בעיניים רושפות ופנה אל האב, משוחח עימו בקצרה, מסתובב ומדבר עם חבורת המרפאים. כמובן שלא הבנתי כמעט מילה שנאמרה אך טון דיבורו הבהיר לאן מכוונים העניינים.

קיר המטפלים נבקע ומר צ’אנג, כמו משה בים סוף, הוביל את האב ושללו הדומם בחרבה. הוא העיף בי מבט אחרון, קר ומרוחק הפעם, כמו מורה בעיניו כי נסתם הגולל על ימיי בבית החולים – זמני תם.

השניים נבלעו מאחורי דלתות חדר המיון, הקיר האנושי נסגר, מונע חדירה נוספת. המשכנו לעמוד ולבהות לזמן מה, מופתעים מהתוצאה החיובית, מחכים, כמו להיות בטוחים שלא היתה זו אשליה.

*

היא נעמדה מול שולחן הציור ואחזה בו בידיים רועדות. עיניה היו אדומות מבכי והבעתה כאובה. הצבע טרם חזר לפניה. היא סגרה את עיניה ונשמה עמוקות, הרעדות הופכות לרטיטות קלות, הידיים מתייצבות בהדרגה, הכתפיים משתחררות, נשמטות. עוד נשימה עמוקה והעיניים נפקחו, בוהות בדף כמו מזהות תצורות בלתי נראות על פני המשטח. היא הנהנה לעצמה, שלחה יד והרימה מכחול, טובלת בשחור ומניחה את הקצה על הנייר, מותחת קו ראשון. התנועה התארכה ממרכז גופה, מחוברת ונושמת כאחת, מכחול ודף הופכים לחלק בלתי נפרד מהוויתה.

בקו השני משהו בתוכה כמו נפרץ, מפלס דרכו החוצה, נשאב ממעמקי תודעתה ומתפרץ אל הנייר. במהרה, הופיעו שלל קווים על הדף; קווים עבים, דקים ומחוספסים שהתעגלו, התפתלו והתיישרו, תחילה נדמים כגיבוב חסר פשר ובהדרגה הופכים לדמויות ברורות, חיות, אנושיות, סובלות. האיכר המביט בראשו השמוט של בנו הפעוט. האם שאוחזת בכתף בעלה, ממררת בבכי, ידה הפנויה מסתירה את פניה.


טסה הניחה את המכחול ולקחה אחר, גס יותר, טובלת את הקצה באדום ובוהה בו סופג את הצבע. שפתייה רטטו כשהניחה את המכחול על הדף והחלה למרוח, הצבע הופך לדם, זולג, מכתים ופוצע את הדמויות, ממחיש את הייסורים, הייאוש התהומי והדרמה בו הן נמצאות.


הבטתי בטסה בעודה מציירת, שבוייה בתהליך, סוחפת אותי בסערת רגשותיה, כאילו לא הייתי רק עד אלא חלק פעיל ביצירה. דמעות חזרו למלא את עיניה וזיהיתי רטיטות קלות בזרועותיה. זה היה רגע נדיר של גדילה וצמיחה, רגע של מציאת טביעת האצבע האומנותית. הרגע המכונן לו ייחלה וציפתה כל הזמן.

אנחת רווחה חרישית נפלטה מפי – הציפיה הסתיימה.

חשתי צביטה בלב, בושה ורגשי אשם למרות שידעתי כי השתלשלות הארועים היתה מנותקת משאיפתנו לצמיחה, שהמציאות עצמה היתה הקטליסט,הגורם לשבירת מחסום היצירה….

כל השואף לצמיחה הופך לציד של הרגע הטרגי לעיתים, אדם המשחיז את כלי זינו הגופניים והרוחניים ויוצא למסע בעקבות הידע. הוא מזהה עקבות, רודף, מכין מארבים וממתין, אך אין איש יודע מתי ואם בכלל, יפול הטרף במלכודותו.

איש אינו אשם בהמתנה לרגע מכונן.


טסה משכה את המכחול בפעם האחרונה ולקחה צעד לאחור. מתנשפת. תשושה, נעה קלות על רגליה, המכחול מטפטף באדום על הרצפה. קמתי והלכתי לקראתה, לוקח המכחול ומניח אותו במקומו, עומד, מחבק ותומך בעוד אנו בוחנים את הציור בדממה.

צמרמורת חלפה בגופינו, זכרון החוויה ניבט מהנייר המדמם, מעלה את תחושותיה; את חוסר האונים מול מערכת חסרת רחמים, הכאב של ההורים, ריחו המתקתק של הדם וצילו המאיים של המוות. למרות שהטכניקה והכלים היו זהים, לא היה זה ציור סיני מסורתי. הסגנון היה יחודי, אישי ואינטימי, ממחיש את הארועים דרך עיניה, מחשבותיה ורגשותיה הבלעדיים של האמנית.

“תפסת את הרגע,” לחשתי והיא נאנחה באפיסת כוחות, נשענת עליי בכבדות.

“הרגע תפס אותי,” היא מלמלה. “מצא אותי לא מוכנה.”

“את טועה,” הנעתי ראשי לשלילה וטסה הרימה עיניה במבט עייף.

“טועה?”

“את הופתעת, זה בטוח. אבל את היית מוכנה.”

היא הנהנה, נתנה מבט אחרון בציור והלכה לשבת על הכסא שעמד בצמוד לחלון הפונה לרחוב, נמנעת מלהביט החוצה, עיניה על הרצפה. עשיתי כמוה כשהלכתי להתיישב לצידה – הדבר האחרון שרציתי כרגע היה עוד תאונה.

“איך את מרגישה?”

“כולי ניגודים – מרוקנת ושבעה, עצובה ומסופקת, עייפה ובוערת מאנרגיה פנימית.”

“הניגוד הבלתי נסבל של רגעי הגדילה,” חייכתי “עכשיו אני משוכנע שמצאת את מה שחיפשת.”

(הציור של טסה)

הפרק הקודם  הפרק הבא

20

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מדגים למאו סיפו את אומנות היוקומנים היפנית.

 

 

שכבתי על הספה בסלון והשתדלתי לא לזוז. זיעה כיסתה את מצחי, מדגדגת וצובטת את עורי. נשמתי באיטיות והגנבתי מבט אל השעון שעל הקיר, מקלל את עצמי על התנוחה הבלתי נסבלת שבחרתי. מקלל, למרות שכבר ידעתי שרבע שעה של חוסר תנועה הופכת כל תנוחה לבלתי נסבלת.

“אל תזוז,” אמרה טסה בעודה רושמת במרץ. “אני מייד מסיימת.”

“בסדר,” גנחתי וחזרתי לבהות בעמודי הספר שהיה פרוש לפני. שכבתי כשפלג גופי העליון שעון על מרפקיי והבטן צמודה למזרן. הקשת בגב התחתון פועמת בכאב, הכתפיים דואבות מהמאמץ, הזרועות רועדות והראש כבד מנשוא.

נשכתי את שפתי והתמקדתי במטרה שלשמה דיגמנתי בפני טסה במשך השבוע שחלף – שעות של תנוחות בלתי נוחות והכל בשם הצורך שלה למצוא את החיבור לאומנות הציור. הצורך של שנינו, למען האמת. ברגע שהיא תמצא את מבוקשה נוכל סוף סוף להסתלק מבייג’ינג.


“לעזאזל!” קראה טסה וקימטה את הדף שלפניה. “זה לא הולך לקרות, אתה יכול לשחרר.”

קרסתי אל המזרן, קולות פיקוק נשמעים מהגב התחתון ומהצוואר. שכבתי ללא תנועה, מרוכז בנשימה והתגלגלתי אל הרצפה, שוכב על הגב על אריחי האבן הקרה, מתמתח ונאנח. גם טסה נאנחה.

“אני לא יודעת מה לעשות,” אמרה ביאוש. “אני מציירת ולומדת מבוקר ועד ערב וזה עדיין לא מתחבר. המוח קולט, היד רושמת אבל התהליך כאילו פוסח על החוויה האישית, על רגשותי ותחושותי.”

הרמתי את הדף המקומט ויישרתי אותו, בוחן את האיור.

“הטכניקה השתפרה,” הערתי.

“למי אכפת! אני לא מציירת בשביל להפוך יום אחד למצלמה.”

הלכתי לעברה ונתתי לה חיבוק.

“מה שהכי מתסכל בכל העניין,” לחשה. “זה שאין לי ממש מושג איך מרגיש אותו חיבור שוו’אנג מדבר עליו. אני מגששת באפלה בלי כיוון, מחפשת את הבלתי נודע.”

“את קצת דרמטית, זה מה שאת,” חייכתי אליה. “את אולי מגששת באפלה אבל יש לך את כל הכלים והסיכויים למצוא את מבוקשך. יש לך הכוונה ואת מעמיסה עצמך בעשייה. קצת סבלנות והכל יבוא על מקומו בשלום.”

“סתם כך?”

“לא יודע., אני מעריך שזה עניין של זמן. תחשבי על עצמך כציידת המכינה מלכודות, שוכבת במארב וממתינה לטרף שיחצה את נתיבה.”


“ממתינה?” סננה טסה בין שיניה. “אם זה ימשיך במתכונת הנוכחית הציידת עוד תגווע ברעב או תמות מיאוש.”

המשכתי לחבק אותה, משתוקק למצוא מילים מנחמות, מעודדות, מכוונות אבל יודע שהכל כבר נאמר ואין חדש תחת השמש. כל שנשאר זה לחכות.

הבטתי בחוסר האונים ובתסכול שניבטו מפניה ותהיתי שמא הלך רוחה הדרמטי ציין בדיוק את שהתבקש ברגע זה, שאולי דרמה היתה המרכיב החיוני שנדרש בכדי להשלים את החסר. אחרי הכל, ההיסטוריה האנושית שזורה בדוגמאות של צמיחה, השראה והתפתחות שנבעו מארועים דרמטיים; אומנות האייקידו שנולדה מול כיתת היורים, הנצרות, במותו של קדוש על הצלב, הטאג’ מאהל עם פטירתה בטרם עת של מלכה אהובה…

טסה גנחה ונשפה אוויר בכבדות. דרמה או לא, מה שבהחלט התבקש כרגע הוא שינוי. הבטתי בשעון שהראה ארבע ורבע. פניתי אליה:

“רוצה שנרד לבדוק איזה סרט מוקרן הערב?”

“מה הטעם? זה בטח איזו שטות עם גנגסטרים סינים.”


“לפעמים יש גם סרטים זרים. נו, בואי נצא, נשנה קצת אווירה.”

“טוב בסדר.” היא הסכימה.

חיכיתי עד שהייתה מוכנה ויצאנו לחדר המדרגות, חולפים על פני דלתם של גיאר וארתורו שעזבו את סין בסוף השבוע האחרון. ירדנו במעלית והלכנו לאיטנו ברחוב, יד ביד חוצים את הכביש הסואן ונעמדים לרגע בצד השני.

“תראה אותם,” אמרה טסה, מורה בראשה על משפחה של איכרים ישובים על שפת המדרכה. “נראה שיותר ויותר מהם מגיעים מהכפר אל העיר.”

“נוהרים אחרי הכסף,” הנהנתי. “רוצים לתפוס בייג’ינג.”

אבל כמו משפחות רבות אחרות, לא נראה שהמשפחה שמולנו מצאה את האושר והעושר לו ייחלו. האב עמד באפיסת כוחות ובהה בכביש, צווארו הקמוט משנים של חשיפה מוגברת לשמש מגיח מתוך חולצה מטונפת, קרסוליו מכוסי הפצעים מבצבצים מתוך קצות מכנסיו הפרומים. האם, לבושה בשמלת סמרטוטים מוכתמת, פשפשה במרץ בתוך שק זבל שעמד בקצה שורת המסעדות. היא דלתה שאריות מזון מתוך הזוהמה והפסולת, אוספת אותן אל דלי מתכת מעוקם ומלקקת את שפתיה היבשות ברעבתנות.

רק בנם הפעוט נע חופשי מדאגות, מצחקק ומהמהם בעודו מדשדש יחף בתוך שלולית חומה ומצחינה. הילד סובב את ראשו והביט בטסה. הוא חייך וקרץ לה בשובבות. היא נופפה אליו והוא חזר לשחק במים המעופשים.


“עצוב,” הפטרתי.

“מזעזע,” הסכימה טסה. “בוא נלך.”

היא משכה את ידי.

“חכי רגע, לאן את ממהרת?”

“קשה לי להסתכל על זה. בוא!”

“אבל למה? את לא אשמה במצבם האומלל.”

“אני יודעת שאני לא אשמה,” טסה הזעיפה פניה.

“אז מה הבעיה?”

“לא יודעת. אולי זוהי תחושת חוסר האונים שלי להטיב את מצבם או רגשי אשם על כך שאני חיה חיי אושר יחסית לעוניים המרוד. אין לי מושג מה הבעיה פשוט לא נעים לי ואני הולכת.”


“אבל אולי אלו בדיוק התחושות שאת מחפשת? להתחכך במה שלא נעים זה…”

“תעזוב אותי בשקט,” היא שיסעה את דברי. “אני יודעת בדיוק מה אתה עומד להגיד ועדיף שתנצור את לשונך. נמאס לי כבר מהתאוריה שלך בקשר לרגשות עזים ויצירתיות.”

היא ניתקה את אחיזתה מידי והחלה לצעוד לעבר בית החולים. רצתי אחריה.

“מצטער,” לחשתי ולקחתי בידי את ידה הקפוצה. חייכתי אליה. “רוצה לשמוע איך אטף נפטר מ-Big Doctor?”

חיוך החליף את ההבעה החמוצה.

“נו ספר.”

“טוב. את זוכרת שסיפרתי לך איך לפני כשבועיים נכנס מתמחה דרום קוריאני בזמן ביקורו של-Big Doctor?”

“זוכרת. ההוא מאורטופדיה שגרם ל- Big Doctorלעזוב.”

“בדיוק. אז מסתבר שאסור לצפון קוריאני להימצא עם הדרומי באותו החדר.”

“איך אתה יודע את זה?”

“אטף בירר. הוא כל כך התרגש מכך שמישהו מסוגל לגרש את Big Doctor שהוא מיד הזמין את הדרומי לארוחה. הוא התיידד איתו, תיחקר אותו והאחרון הסכים לשתף עם אטף פעולה במאמציו להיפטר מהצפוני.”

“סתם כך?”

“מה פתאום. אטף משלם בשביל זה.”

נכנסנו למתחם בית החולים, שנראה שקט בצורה לא אופיינית וצעדנו בכיוון האודיטוריום. כעשרים חולים נמצאו ברחבה. חלק פסעו לאיטם ללא כיוון מוגדר, אחרים ישבו , עישנו, קראו או שוחחו. חלפנו על פני הכניסה למיון שהיתה ריקה מרכבי הצלה ובני משפחה מודאגים. רוב רופאי ואחיות המחלקה עמדו בחוץ, מעשנים ובוהים בחלל האוויר. אחד מהם הצביע לעברנו והתלחש עם חבריו. הם פרצו בצחוק רועם.

“בני זונות,” לחשתי. “אין עבודה אז מתפנים לגזענות.”

“עזוב אותם. ספר מה תכננו אטף והקוראני?”

“אה,” חזרתי לחייך. “למחרת הפגישה עם הדרומי, אטף ניגש למחלקה הפנימית, היכן שהצפוני מתמחה ושיחד את אחת האחיות. בתמורה היא הסכימה להתקשר לאורטופדיה בכל פעם שהצפוני עוזב את המחלקה לביקור אצלנו.”

“והדרומי מגיע?”

“נראה שאטף שילם לו טוב. הוא נכנס ומיד מתמקד בצפוני.”

“ומה הוא עושה? מציק לו? חובט בו?”

“הוא לא עושה כלום חוץ מלדבר.”

“מעליב את הבחור?”

“כך חשבתי בהתחלה מכיוון שהצפוני תמיד משתתק, מאדים ועוזב את החדר. אבל מסתבר שטעיתי ודבריו של הדרום קוריאני תמימים לחלוטין. כל שהוא עושה זה לספר בדיחות ל-Big Doctor. בדיחות לא פוליטיות, חשוב לציין, שום דבר שקשור במתיחות בין הצפון לדרום.”

“בדיחות?” ציחקקה טסה.

“בדיחות,” הנהנתי. ” בדיחות שמבריחות את הבחור מהמקום.”

“ממש אנאלי הצפוני הזה.”

“והדרומי פשוט גאון.”

“חוש הומור,” צחקה טסה. “נשק יום הדין של צבא הדרום.”

“את עוד תראי! לא ירחק היום שבדיחות יכריעו את הצבא הצפון קוריאני.”


ליד הכניסה לאודיטוריום נמצאו שני אנשים, אחד מהם היה לא אחר מאשר האדמיניסטרטור – מר צ’אנג.

“מר שור!” הוא קרא. “מזמן לא התראנו. איך מתקדמים הלימודים עם פו טייפו?”

“מיום ליום,” חייכתי. “איזה סרט משחק היום?”

“או, סרט מצויין מהונג קונג.”

“גנגסטרים?”

“איך ידעת? אני קורא אכזבה בפניך, מר שור, אבל אין מה לחשוש. יהיה הרבה אקשן. וו’שו, יריות ומה לא? זה תענוג של סרט, אתה נשאר, נכון?”

הוא חיכה למוצא פי, מבטו תובעני, כמו דורש שאשאר. חייכתי אליו בעוד מוחי עובד בקדחתנות, מחפש מוצא ממתקפת החביבות של צ’אנג.

“לא יודע,” עניתי. “קיווינו לסרט באנגלית לשם שינוי.”

“אתה מצחיק, מר שור,” צ’אנג גיחך. “בסין כל הסרטים הם בסינית וזה כולל גם סרטים מחו”ל. אבל אל דאגה, מר שור, אתם ברי מזל היום.”

“ברי מזל? איך הגעת למסקנה הזאת?”

מר צ’אנג הניד ראשו מצד לצד.

“נו, באמת, מר שור. זה ברור, לא? הרי אני פה.”

“אני לא יורד לסוף דעתך.”

“מאוד פשוט. אני אשב לידכם ואתרגם לאנגלית. מבטיח שלא תפספסו שום פרט בסיפור.”

העפתי מבט בטסה שזרחה מאושר, נהנית מחוסר הנוחות שאחזה בי. חרקתי בשיני, חש את עיניו של צ’אנג מפלחות את דרכן דרך עור פני כאילו היו מחטיו הארוכות של פו טייפו.

“לא יודע,” הפטרתי לבסוף. “נראה לי שנסתובב קצת בחצר ונחליט.”

“מחכה לך פה,” צ’אנג חייך. הוא נופף לנו כשנגררנו מהמקום.

“מחכה לך פה,” טסה חזרה על דבריו כשהתרחקנו מטווח שמיעה. “בחיי, תראה איך הוא גרם לך להזיע! אם חוש הומור זה נשק יום הדין כנגד הצפון קוריאנים הרי שחביבות חייבת להיות הנשק האולטימטיבי במקרה והסינים יחליטו לפלוש לישראל.”

דבריה נקטעו בקול חבטה רמה, צרחת כאב ורעש חריקת בלמים. סובבנו את ראשינו בחדות בכיוון החומה הפונה לרחוב וקפאנו בצפיה. שקט השתרר, הזמן עצר מלכת, לוקח אתנחתה דרמטית לפני חשיפת הזוועה.
“אקשן!” קרא הזמן ובליל קולות בצע את הדממה – קללות, צעקות שבר, בכי וקול רגליים שועטות בכיוון הכניסה לבית החולים.

דמות פרצה דרך השערים, האיכר שחלפנו על פניו כשעמד עם משפחתו לצד הכביש. הוא רץ ישירות אל חדר המיון, מאחוריו מגיחים אישתו ועוד מספר אנשים. בגדיו של האיש היו ספוגים בדם ובידיו אחז צרור רופס, חבילה דוממת שנעה ונדה במרוצתו. האיש רץ בשקט מופתי, פניו חתומים וממוקדים, אשתו בוכה וצורחת בעודה מנסה להשיגו. צמצמתי את עיני, מנסה לזהות את מה שהחזיק.


“מה קורה פה?” לחשה טסה אבל לא היה צריך להסביר דבר כשהאיש חלף על פנינו בדהרה.

“אלוהים,” היא החווירה, ידה נשלחת ואוחזת בידי, צפרניה חודרות עמוק אל בשרי.

הפרק הקודם  הפרק הבא

19

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מתנסה באקרובטיקה ומגלה כי נפילה על הראש משפרת את מצב הרוח.

 

 

 

מאו סיפו נהג לתבל כל שיעור בהערות עוקצניות ונראה כי התמדתו הסיזיפית החלה סוף סוף לתת פרי. הערה ועוד הערה, בקטנות, במינונים משתנים, משיעור לשיעור מלך השום מעביר אותי על דעתי. הערותיו הזכירו לי עינוי סיני עתיק בו קושרים את הקורבן לעץ, מגלחים את שיער ראשו ומטפטפים מים על פדחתו – טיפה אחת כל כמה שניות. בתחילה לא חש הקורבן בחוסר נוחות ואולי אף נהנה מקרירות הנוזל על ראשו. ואולם, ככל שנוקף הזמן, פגיעת הטיפות בפדחת הופכת למעיקה וכואבת כהלמות קורנסים כבדים, מהדהדת בתוך הגולגולת ומטריפה את החושים…

בום! בום! בום! – הטיפות הולמות, יוצרות שקערוריות בתוך העצם, חופרות ומענות. בדיוק כמו הערותיו של מאו סיפו…


רוב העקיצות נגעו לאימונים שעברתי ביפן. מאו, הפגין שאט נפש עזה בכל הקשור לאומנויות הלחימה היפניות, סלידה שבאה לידי ביטוי בזלזולו המוחלט בטכניקה ובפילוסופיה של הבודו. הוא הצהיר שהיפנים גנבו את כל רעיונות הלחימה מהסינים ושהמינימליות הטכנית שלהם, לעומת העושר הסיני, מדגים את חוסר הדמיון והיצירתיות של העם היפני. הוא גם לעג לטכניקות המעטות שהצגתי בפניו ולא פעם עצר את השיעור בכדי להמחיש לשאר התלמידים את עליונותו הלחימתית.

הגישה השלילית של מאו לא הייתה זרה לי. גם הצוותים עימם עבדתי בבית החולים, שהוקם ומומן בידי היפנים, הפגינו יחס דומה וכך נהג מאסטר וו’אנג, המורה של טסה לציור. גם במדינות אחרות במזרח נחשפתי לאותה מנטליות. נראה שזכרון אכזריות הקולוניאליזם היפני היה מכנה משותף שאיחד אותן בשנאתן. הייתה זו משטמה שעברה בירושה מדור לדור והעיבה על כל נסיון לקירוב לבבות. היפנים השקיעו כספים, עזרו ותמכו אך דבר לא השכיח את השנים בהם הם טבחו, בזזו ועינו את עמי האזור. הופכים גברים לעבדים ונשים לזונות, מבצעים פשעים ברבריים נגד אוכלוסיות שלמות; מתעללים בשבויים,עורפים ראשים,ומוחקים ערים. האונס הקבוצתי המחריד שביצעו החיילים היפנים במלכתם האהובה של הקוריאנים מייד לאחר כיבוש המדינה, מהווה דוגמא ידועה לשימצה של מדיניות השלטון היפני בתקופה היסטורית חשוכה זו.


ואולם, עם כול זאת, חלק מהביקורת והזלזול שהופגן כנגד היפנים היה מגוחך כשבחי וו’אנג טייפו לתפוח האדמה הסיני, וצר מחשבה כלגלוגם של הסינים על העמים כהי העור. מאו סיפו אף הגדיל לעשות כשבסוף אחד השיעורים הוא ניגש אליי כשהדגמתי ליאו בריח מאומנות האייקידו.

“בריח יפני,” הוא אמר בביטול וביקש שאבצע עליו את הטכניקה. הוא עמד נוקשה כשכופפתי את מפרק ידו, מנצל את האיטיות והזהירות בה נעתי בשביל להתחמק בגסות.

“ביפן אולי לומדים לנעול מיפרקים,” הוא ציחקק, “אבל בסין לא רק נועלים. בסין גם מתחמקים.”

התאפקתי מלהציע לו הדגמה חוזרת, לא היה דבר בו רציתי יותר באותו רגע מאשר לאחוז את ידו, לנעול את מפרקיו ולהטיל אותו בחוזקה למזרן. שיפול על הראש, שיחטוף חבטה שתבקע את האטימות שבמוחו.

“אני מבין, סיפו,” קדתי לעברו והוא סבב על עקביו והלך לדרכו כשהבעת עליונות מעטרת את פניו המחוייכות.

הבטתי בו נעלם דרך פתח הכניסה, חורק בשיניי וחש איך הטיפה נושרת על פדחתי כפצצה הנוחתת משמיים, מהדהדת בתוך גולגלתי בעוצמה מרתיחה.

בום!

“הוא כל כך מעצבן,” אמרתי לטסה. “שחצן, גס רוח וגזען. לפעמים בא לי להוריד לו את הראש!”

“חשבת על האפשרות שאולי אתה שוהה יותר מידי זמן במחיצתו? שש שעות כל יום זה המון זמן לבלות גם עם הנחמד באדם. למה שלא תוריד את המינון?”

“בלתי אפשרי,” אמרתי בנחרצות. “המנוול, למרות המגרעות, הוא אחד מטובי המורים שפגשתי מימיי. תאמיני לי, אם הוא לא היה כזה טוב כבר הייתי עוזב לפני מספר שבועות.”

“אז מה הפתרון?”

“לשים וו’קמן בזמן השיעור? להתאמן בלי להקשיב לשטויות שלו.”

“והוא יאפשר את זה?”

“בחיים לא. כמו שזה נראה אני אאלץ להמשיך ולסבול בשקט.”

העינויי הסיני נמשך בשיעורים הבאים ולא נותר לי אלא לספוג את העלבונות ולקוות להזדמנות בה אוכל להוכיח למאו סיפו כי לא כל דבר יפני ראוי לזלזול. למזלי, לא נאלצתי לחכות זמן רב.

היה זה יום חמישי כשהגעתי לאימון הצהריים ומצאתי קבוצה שלמה של תלמידים על המזרן. חיילים, שוטרים, יאו ועוד שלושה מדריכים צעירים.

יאו ואני שוחחנו עד שמאו סיפו הגיע והתחיל את השיעור. ביצענו חימום ארוך ומייגע, מבלים לפחות עשר דקות בעמידות ראש ועוד רבע שעה בתרגולי חבטות לאורך המזרן. משם עברנו לאימוני טכניקות קרב בזוגות ולקרבות קלים. האימון היה אינטנסיבי וכולנו נטפנו זיעה כשמאו סיפו הורה לכולנו לשבת ולהתבונן בתרגיל האחרון של השיעור.

“גדי,” נשמעה הקריאה לפני שהספקתי להתיישב. קפאתי על מקומי בעוד תנועת ידו המזמינה של מאו מורה לי לקחת את מקומי מולו. התקרבתי וקדתי, חש את עיני הצופים נעוצות בנו, מחשבות מטרידות על כוונותיו של מאו סיפו עוברות בתודעתי. בליבי קיוויתי שמאו לא יתחיל בהצקותיו ובהעלבותיו למרות שכל הנסיבות הצביעו על הכנת הקרקע למטרה נלוזה במיוחד – חיסול נציגו הלבן של הבודו היפני לעיני עדת מעריצים מקומיים.

מאו נעמד כשרגלו הימנית לחזית. הוא הורה לי לקחת תנוחה דומה.


“התרגיל נקרא “תחנת הרוח”, תרגיל לחישול הזרועות,” הוא הסביר לתלמידים. “מכים עם זרוע ימין למעלה ולמטה, מחליפים תנוחה לשמאל וחוזר חלילה.” מאו תרגם עבורי את דבריו והתחלנו בתרגיל. הוא שלח באיטיות את יד ימין לפנים בתנועה קשתית. מלמטה למעלה. חיקיתי את תנועתו, החלק הפנימי של זרועותינו נפגש על קו החזית ומעל לראשינו. משם עברנו לתנועה ההפוכה, חבטה קשתית מלעלה למטה, זרועותינו נפגשות הפעם על קו החזית ומתחת לקו האגן. מאו צעד עם שמאל לפנים ואני עם ימין לאחור. חזרנו על התהליך בשמאל.

“ברור?” שאל מאו.

“ברור.”

“נתחיל.”

שוב עברנו לימין והגברנו את הקצב בהדרגה, שתי מכות בימין ושתיים בשמאל, הקצב עולה וכך גם עוצמת החבטות. היה לי ברור לחלוטין כי מאו סיפו מנסה להוכיח את עליונותו ביכולת להכאיב ולספוג. מכותיו היו חזקות וכבדות והוא חייך בנינוחות.

“קדימה,” הוא אמר. “לא לימדו אתכם לספוג מכות שם ביפן?”

הנהנתי והתאפקתי מלחייך. מאו סיפו, מבלי לדעת, נחת סוף סוף במגרש המשחקים שלי. מאו חשב על תחנות רוח בעוד שבמוחי עלו המילים יוקומן וטאגאטאנא.

טאגאטאנא פירושו, ‘להב-היד’, דימוי שנועד לתאר את החלק הגרמי של הזרוע והיד כלהב של חרב, (הכוונה היא לקו הנמתח מהזרת ועד למרפק). הדמוי עתיק היומין מוזכר לראשונה במיתולוגיה היפנית בסיפורו של סוזאנוהו, אחיה של אלת השמש שבצע את גופו של דרקון אימתני בעזרת הטאגאטאנא שלו.

(סוזאנוהו)

באומנויות הלחימה היפניות המסורתיות למושג טאגאטאנא יש גם משמעות מעשית; חבטות הטאגאטאנא מתרגלות את תנועות החיתוך בלהב חרב או סכין, כלי הנשק העיקריים של הסמוראי, ומשמשות גם כחבטות עוצמתיות בפני עצמן – אחת מאותן חבטות נקראת יוקומן – מכה צידית של להב-היד.

תרגול היוקומנים היה אכזרי במיוחד בקורס לשוטרים ביושינקאן אייקידו ביפן. החניכים היו מתחלקים לזוגות ומכים בחזקה וללא רחם האחד בשני, המדריכים מעודדים אותם להמשיך ולחבוט אל מעבר לגבולות הכאב, לוקחים את מקומם מדי פעם מול אחד החניכים ומכים בו עם זרועות נוקשות כמוטות ברזל. צרחות הכאב של התלמידים הדהדו ברחבי הדוג’ו לכל אורך התירגול. זרועותי, כזרועותיהם של שאר חניכי הקורס, היו נפוחות ודואבות לאחר האימון הראשון, מכוסות בשטפי דם וחבורות לאורכן ורוחבן, מיטלטלות כמשקולות כבדות לצידי גופי.


התרגול המשיך בקביעות בסוף כל אימון ובמהרה הזרועות התחשלו עד שגם החזקה שבחבטות לא יכלה להן. העצמות התעבו, הכאב נעלם, המכות חותכות את האוויר במעופן, כבדות כסלעים הניטחים מבליסטראות ומדוייקות כאיבחת חרב חדה. כחניך וכמדריך ביושינקאן אייקידו עברתי את הקורס מספר פעמים והתגאתי בעוצמת חבטותיי.

מאו הגביר את הקצב ועקבתי אחר תנועתו בשלווה. מאו סיפו היה בחור חזק, בכך לא היה לי ספק, אך מכותיו היו גסות יחסית לדיוק היפני. חיכיתי עד שהעוצמה הגיעה לגבולות הכאב והתחלתי לנגוס בבשר זרועו עם העצם, כחוטב עצים, פוגע שוב ושוב באותה נקודה. לאחר מספר חבטות הקהיתי את המיקוד, מחזיר למאו את בטחונו, ממתין עד שהעוצמה תעלה ושוב חובט בו עם הטאגאטאנא, חש את שרירי זרועותיו מתכווצים מול המכות.

תנועות קלות בזוויות פיו ועיניו של מאו המחישו את מצוקתו. חיקיתי את הבעותיו, מתאמץ להראות לא פחות, ואולי אף יותר, כאוב ממנו. החבטות המשיכו להלום במאסטר והוא ניצב חסר אונים בפניהן כטחנת רוח בסופת טייפון; לכוד במלכודת היוקומנים, הקהל נוטע אותו במקומו, כבודו מחייב אותו להמשיך למרות הפגיעות. מאו היה שבוי במצב שנוצר ואני נהנתי מכל מכה שנכנסה, מכה בו בשם האייקידו ושאר אומנויות הלחימה היפניות, מכה בו בשל רגש נקמנות מזופת.


הורדתי לו עוד ארבעה טובים וחדלתי, אוחז בזרועי השמאלית ומצמצם את עיניי בהבעת כאב מדומה.

“לא יכול יותר, סיפו,” גנחתי והוא חייך בהקלה.

*

צעדתי ברחובות העיר בדרך חזרה למגורי הרופאים. חיוך שפוך על פני, מהלך ברחובות כמצביא רומי בתהלוכת ניצחון – יוליוס קיסר מינוס הנזר שעל הראש. בערך באמצע הדרך חלפתי על פני שורת דוכנים שמכרו מזון ובגדים. המשכתי במורד הרחוב ועצרתי ליד דוכן לממכר פנקייק מקומי. הריח גירה את נחיריי, ריר מילא את פי. נעמדתי מאחורי הלקוח היחידי וחיכיתי בסבלנות לתורי, מתבונן במוכר השמנמן מתבל את הפנקייק, מקשיב למחיר שננקב וסופר את הכסף שהחליף ידיים.


המוכר חייך כשהניח את עיניו עליי. הוא החל לשרוק נעימה צורמנית בעודו שופך בלילת פנקייק על פלטת מתכת לוהטת. הבצק תפח מולי, מתפשט לעיגול נרחב ומתקשה, צבעו הבהיר הופך לכהה. ביטני גירגרה כשהוא טיגן ביצה מלמעלה, הוסיף בצל ושאר תבלינים. השמנמן סיים את הטיגון, קיפל את הפנקייק בתנועה זריזה של ידיו ועטף אותו בנייר. שלחתי יד ותלשתי אותו מאחיזתו, נוגס בתאווה ומגיש שטר של עשרה יואן. המוכר פישפש בתוך תיק קטן של שטרות והחזיר לי עודף. ספרתי שמונה יואן ופני הפכו לאדומים.

“חסר יואן אחד!” אמרתי בסינית עילגת. המוכר הניד את ראשו מצד לצד.

“זה עולה שני יואן,” הוא אמר.

“אחד!” קצפתי, מקלל את עצמי על שלא שאלתי את המחיר מראש. הגשתי לו את הפנקייק חזרה אך הוא סירב לקחת את המעדן האכול למחצה או להחזיר את הכסף. התחלנו להתווכח בלהט, הוא בסינית ואני באנגלית, שני חמומי מוח על שפת הכביש.

לאחר דקה של צעקות הוא יצא מאחורי הדוכן ונעמד מולי, מנופף בזרועותיו בתנועות מאיימות. הדם הלם ברקותי ומבלי לחשוב, שלחתי יד והדפתי אותו לאחור בגסות. הוא צווח כשגבו נחבט בפלטת המתכת הלוהטת שעל הדוכן. פיו פלט קללות כשהוא חזר להתייצב מולי, ידיו מאוגרפות. מזוויות עיניי קלטתי התגודדות ליד שורת הדוכנים שבמורד הרחוב. ספרתי לפחות עשרה גברים שהביטו בי בעיניים מזרות אימה והחלו להתקדם לעברנו.

“בן זונה,” חרקתי שיניי ושוב דחפתי את המוכר לאחור, מספיק חזק בכדי שיאבד שיווי משקל ויפול על ישבנו השמנמן. התחלתי לרוץ לפני שהקהל יסגור עליי, הפנקייק בידי, תיק האימונים מיטלטל על הגב. הגנבתי מבט לאחור. רוב האנשים נעצרו ליד המוכר אבל חלק המשיכו לדלוק אחרי, מחרפים ומגדפים בקול רם.

רצתי כאילו השד רודף אותי, ליבי הולם בחזי, דמות המצביא הדגול נושרת ממני, מתחלפת בחזיון של נהר המיסיסיפי, חבל תליה ולינץ’…


קולות המרדף נעלמו לאחר שניות מעטות אבל המשכתי במרוצתי מספר רחובות, מגדיל את הטווח ביני ובין זירת האסון. לאחר מספר דקות עצרתי להסדיר את נשימתי. התיישבתי על המדרכה, גבי שעון אל קיר של בניין מגורים ישן.

אדיוט! נזפתי בעצמי. מה לעזאזל זה היה? להשתולל ככה ברחוב ולתקוף מקומיים? זה יכל להיגמר בפציעה, מעצר, לך תדע מה עוד? מה זה יואן אחד? אגורה אחת או שתיים? אז מה אם הוא רימה במחיר? לכל הרוחות, כולם פה מרמים על ימין ועל שמאל. ממתי הפכתי למחנך הילידים? למחנך המורים… מאיפה החוצפה וההתנשאות?

אחזתי את ראשי בשתי ידיי, מתנשף בכבדות, נזכר בחבטות בזרועותיו של מאו סיפו ומאדים מבושה.

“אני חייב לצאת מפה,” לחשתי. “לברוח לפני שהטרוף והטימטום משתלטים עליי. לפני שאעשה משהו טיפשי ממנו אין דרך חזרה.”

מחשבותי נדדו אל טסה ותשוקתה לציור, לצורך שלה להתגבר על מעצורי המכחול…

כל מחשבותי מאותו רגע התמקדו בדרך בה אוכל לעזור לה לממש את שאיפותיה, מחליט לתמוך ולדחוק בה עד שתשבור את מחסומיה ונוכל לעזוב.

אני חייב לצאת מפה…

הפרק הקודם  הפרק הבא

18

 

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מגלה את שיטת הדיקור הסודית של פו טייפו. או כך הוא לפחות חושב…

 

 

חודשיים וחצי עברו מאז שנחתנו בבייג’ינג ודבר לא השתנה בשיגרת יומנו או בסביבתנו. הלימודים עדיין היו אינטנסיביים ומשביעי רצון, חיי החברה עשירים ומגוונים, המחייה זולה בצורה מגוכחת והאוכל טעים כתמיד. בקיצור, בייג’ינג הייתה אותה הבייג’ינג שפגשנו ביומנו הראשון בעיר.

ואולם, משהו השתבש בדרך בה חווינו את הוויית החיים הסינית, שוני תחושתי שהעכיר את האווירה ובהדרגה הפך את הימים לבלתי נסבלים. כנראה ששורש הבעיה היה נעוץ בהפיכתנו לחלק אורגני ממרקם החיים המקומי. לא עוד תיירים המתבוננים בעולם דרך עדשת המצלמה, לא עוד חיצונים הנהנים מברכת הריחוק בתוך בועת חוסר הנגישות.


“הם מוציאים אותי מדעתי,” התוודתי בפני בראד בחדרו בקולג’. “שום דבר לא הולך פה בלי התמודדות והכל נמדד רק בכסף. אני אומר לך, לא ירחק היום והם יגבו מס נשימה.”

בראד בחן אותי לרגע, אצבעותיו מתופפות על השולחן.

“חשבתי שכבר מזמן הבנת שפה לא תמצא קונפוציאניזם או קומוניזם שיוויוני,” הוא אמר. “הגעת לסין בתקופה של שינוי כלכלי בעל השלכות מרחיקות לכת בכל המישורים.”

“חתיכת שינוי,” הנהנתי. “מעבר מקומוניזם לקפיטליזם חזירי במהירות של מליון קילומטר לשניה.”

“מנהיג המפלגה, ג’יאנג-דה-מין, יחלוק על דעתך. לדבריו, השינוי שעובר על סין הוא רק קוסמטי, חיצוני, לא משהו שיפגע באושיות התרבות הסינית והקומוניזם הנאור שלה. ג’אנג-דה-מינג מדמה את סין לתפוז שכרגע משנה את קליפתו בעוד התוכן נשאר טעים ועסיסי.”


“אולי זה נראה כמו תפוז ומריח כמו תפוז אבל בעצם זה חוש-חש, פרי דמויי תפוז המאופיין בקליפה קשה וטעם מבחיל. שלא תבין אותי לא נכון, בראד, אני יכול להעריך את השינוי שהם עוברים. הבעיה שאני כבר לא משוכנע שבא לי להיות חלק ממנו.”

“ומה עם הלימודים?”

“כבר ספגתי פה חומר לימוד שיכול להעסיק אותי שנים ארוכות ויש מורים טובים לכל התחומים גם מחוץ לסין. לעניות דעתי, אין שום הכרח להמשיך ולהישאר דווקא פה.”

בראד חייך בעודו שולף סיגריה מקופסת פח מעוטרת. הוא הצית אותה עם זיפו כסופה ולקח עשן עמוק לריאות.

“שום דבר לא מחזיק אותך פה, גדי,” הוא נשף. “אם לא טוב לך אז תעזוב.”

“זה לא כל כך פשוט. אני לא הולך לעזוב בלי טסה וטסה עדיין לא מוכנה לעזוב.”

“דיברת על זה איתה?”

“לא ממש. אתה מבין, היא באמצע תהליך בעל חשיבות עליונה בלימודיה. עזיבה בשלב הזה תהיה טרגדיה מבחינתה.”

“ואיך היא מסתדרת עם המקומיים? גם היא סובלת כמוך?”

“אצלה זה אחרת,” נאנחתי. “המציאות שלה שונה. רוב היום היא נמצאת בבית או עם מר וו’אנג. היא מציירת, בעולם משלה, עולם האומנות משולל הדאגות. על פי רוב היא לא צריכה להתמודד עם הדברים שקורים מסביב.”

“אז אצלה הכל בסדר.”

“לא הייתי מגדיר את זה כך. טסה, למרות הבידוד שלה, סובלת לא פחות כשהיא מתחככת במקומיים. אתה יודע שכמעט כל יציאה לקניות מלווה בריב? מסתבר ששנינו כבר התעייפנו מגסות הרוח, ההתעלמויות והרמאויות של זבני בייג’ינג.”

“מה אני אגיד לך,” הנהן בראד, ידו ממעכת את הסיגריה על השולחן. “מקווה שטסה תסיים את התהליך כמה שיותר מהר ושתוכלו להסתלק מפה בהקדם האפשרי.”

“גם אני מקווה.”

בראד נשען לאחור על מסעד כסאו ובחן אותי זמן מה.

“מה?” קימטתי את מצחי.

“תחייך!” בראד ציחקק. “תראה איך אתה נראה. נהיית כבד כמו איזה תחת של פרה. סין היא אותה סין, גדי, כלום לא השתנה חוץ מזה שאתה פשוט איבדת את חוש ההומור שלך.”


“זה אף פעם לא היה ממש מצחיק,” נשפתי בכבדות. “וזה הופך למעציב מיום ליום, ממש על גבול הטרגי.”

בראד הניד ראשו מצד לצד.

“זה עדיין אירוני,” פסק. “אתה פשוט החלטת להתעלם מהצד המגוחך של כל העניין.” הוא הביט בשעונו וקפץ לרגליו. “בוא נלך. השיעור מתחיל בעוד חצי שעה.”

“אתה בא?” שאלתי בתמיהה ובראד צחק.

“מה חשבת?” הוא אמר. “את המחזה הזה אני לא הולך להפסיד בעד שום הון שבעולם.”

*

הייתה זו שעת צהריים והשמש יקדה בעוז במרכז השמיים, מכה ללא רחם בראשינו ומלהיטה את אוויר העולם. בעודנו ועדים, תיחקר אותי בראד אודות תוכנית הלימודים החדשה שלי.

“מספר שעות הלימודים נשאר כשהיה,” הסברתי. “פשוט שיניתי את המינונים. את השהייה במרפאה קיצרתי ואני עוזב בצהריים, זונח את השעות בהן תנועת החולים במרפאה מינימלית. מילאתי את הזמן הפנוי בעוד שיעור בבית הספר לוו’שו. עכשיו אני מבלה שלוש שעות בבית החולים ושש בוו’שו.”

“שש שעות של סאנדא עם מאו סיפו?”

“תלוי ביום. יש ימים בהם מגיעים שוטרים ואנשי צבא לאימוני קרבות ואני מצטרף אליהם, ויש ימים בהם אני מתאמן עם מאו סיפו ביחידות או עם יאו. היום זו הפעם הראשונה בה מאו סיפו יעדר מהשיעור ויאו יקח פיקוד. יאו מאוד נרגש מכך ויש לי חשש כבד שהוא מתכנן להפוך אותי לג’קי צ’אן הישראלי.”


“בשביל זה אני פה,” חייך בראד. “תראה, הבאתי אפילו חטיף לאכול בזמן השיעור.”

“מקווה שאני אשאר בחיים. הסברתי לו מספר פעמים שאני רחוק מלהיות אקרובט גדול אבל הוא מתלהב ולא מקשיב.”

יאו חיכה לי על המזרן כשלידו שני עוזרי מדריך צעירים. האולם היה חם ומחניק.

“אני מזיע והאימון עוד לא התחיל,” לחשתי לבראד.

“אתה מזיע מפחד,” הוא ציחקק.

עליתי למזרון והתחלנו בחימום שהיה שונה תכלית השינוי מזה שהכרתי. הרבה יותר תרגילי מתיחה ותנועה אומנותית. בסוף החימום העמיד יאו את כולנו על הראש, הרגליים צמודות לקיר.

“צוואר חזק מאוד חשוב,” הוא הסביר. “גם לחלק מתרגילי האקרובטיקה ובמיוחד כשנופלים לא טוב.”

תרגול העמידה על הראש ערך רבע שעה, לפי שעונו של בראד, בערך ארבע עשרה דקות יותר ממה שציפיתי. הדם פעם בחזקה בתוך גלגלתי כשסיימנו, הכתפיים ניצבות לצידי האזניים, מעוררות בי חשש שאולי הצוואר נמס אל תוך הגוף ונעלם.


קולות פקיקה עזים נשמעו כשהכתפיים החלו להישמט ולחשוף את הצוואר הדואב. חשתי אותו עם אצבעותי, סופר את החוליות, מוודא שכולן נוכחות.

“מצויין,” חייך יאו כשהתאוששתי ומיד פצח בסידרת סלטות חזיתיות כשהראש והידיים משמשים כבסיס לתנועה. הוא נעמד על הראש ושלח את רגליו קדימה כשגבו מקושת, נוחת כחתול על כפות הרגליים ומיד ממשיך בתנועה, גוהר לפנים, עומד על הראש וחוזר חלילה.

“עכשיו תורך,” אמר יאו. הנהנתי, ידי מעסות את הצוואר.

שני עוזרי המדריך נעמדו לתמוך בי כשהתחלתי בתנועה, אחד מימין ואחד משמאל, ידיהם ניצבות לפני גופם במרחק סנטימטרים ממני, הבעת ריכוז על פניהם.

הנסיון הראשון לא צלח ונפלתי ישירות על הגב. קמתי בכבדות והגנבתי מבט אל בראד שישב ולעס עוגיה בצבע צהבהב. הוא חייך והניף את אגודלו אל חלל האוויר. הנסיון השני היה מעודד יותר והצלחתי לנחות על כפות הרגליים לפני שצנחתי חזרה לאחור. קיללתי וקמתי, מעסה את הגב והצוואר.

“מצויין,” אמר יאו והבעתו המאושרת גרמה לי להבין שהוא כנראה מנסה להתנקש בחיי.

הנסיון השלישי היה מושלם ומרוב התרגשות המשכתי לבצע עוד שלוש סלטות אחת אחרי השניה.

“אתה רואה,” אמר יאו. “אקרובטיקה זה לא כל כך נורא.”

משם עברנו לגלגלונים, פעם בימין, פעם בשמאל, עם שתי ידיים לתמיכה בסיבוב הראשון ויד אחת בסיבוב השני. גם כאן הצלחתי לאחר זמן קצר. חשתי מעודד, מעז לחשוב שאולי בכל זאת אני אצא מהשיעור חי וללא נכויות.

יאו נעמד בקצה המזרן, גבו פונה אל מרכז האולם, והחל לבצע סדרת סלטות לאחור, גבו מתקמר כגשר, ידיו פוגשות ברצפה וכמו קפיץ, שולחות את רגליו לנקודה הבאה.

“אין מצב!” אמרתי כשיאו הורה לי לקחת את מקומי בקצה המזרן.

“אל תדאג,” הבטיח. “אנחנו נעזור לך לכל אורך הדרך.”

הוא הלך אל מערום הציוד שבפינה, שלף מקל באורך של כמטר וחצי וחזר למרכז המזרן. שני המדריכים הצעירים נעמדו לצידו והוא הורה להם לאחוז את המקל בקצותיו, במקביל לקרקע ובצמוד לגבו התחתון.

“למקל תפקיד כפול,” הוא הסביר. “הוא מסמן את הגובה הנכון לתנועה ועוזר למומנטום.”

יאו מתח את ידיו מעל ראשו והחל לבצע גשר לאחור. כשידיו כמעט ונגעו ברצפה הוא ניתק את אחיזת הרגליים במזרן, גופו נשלח מעבר לקו הראש בתנועה מאוזנת שזרמה מהאגן, המדריכים מניפים את המקל בכיוון התקרה, מוסיפים חדות וכוח לתנועה. ידיו פגשו ברצפה והתנתקו מיד, גופו משלים סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות באוויר. הוא נחת על רגליו בתנועה רכה וחרישית.

“רואה,” חייך יאו. “זה לא מסובך אם עוקבים אחרי ההוראות.”

לקחתי את מקומי על המזרן כששני המדריכים אוחזים את המקל בצמוד לגבי. לקחתי נשימה עמוקה והתרכזתי, משנן במוחי את הפרטים.

“אתה חושב יותר מדיי,” אמר יאו. “קדימה, צא לדרך.”

הנהנתי ושלחתי זרועות מעל לראשי, הגוף מתקשת לאחור, מעבר למקל. חשתי בחוסר איזון מנח הידיים עוד בטרם פגשתי במזרן. ניסיתי לתקן אך ללא הצלחה מרובה, הרגליים מתנתקות מהקרקע, המדריכים מוסיפים כח לתנועה במשיכת מקל שהזניקה את רגלי למעלה. יד שמאל פגשה במזרן שבריר שניה לפני הימנית, קורסת תחת עול משקל הגוף, מערערת את המשכיות התנועה. התרסקתי על הראש, שומע צליל מחריד מכיוון חוליות הצוואר, כאב חד מפלח את גלגלתי וזורם בכיוון חגורת הכתפיים.

“לא רע,” ניסה יאו לעודד בעודי יושב מטושטש על הקרקע. מטושטש מספיק בשביל לקום ולנסות שוב. הנחיתה השניה הייתה גרועה לא פחות מהראשונה. שוב חוסר איזון בתנועת הידיים, שוב כאב מזעזע את הראש והצוואר.

“איך היה?” שאלתי ונעמדתי, מתנדנד על רגלי. “לא רע, הא?”

“אתה בסדר?”

“מצויין. שננסה שוב?”

“בסדר,” אמר יאו בהיסוס. גם שני המדריכים שאחזו במקל נראו לא משוכנעים במיוחד.

“קדימה,” דרבנתי אותם, קולט מזווית עיני את בראד נחנק מצחוק בפינת האולם.

הנסיון השלישי היה האומלל מכולם. התעוררתי על הרצפה, כתמים כהים מרצדים לפני עיני, חזיונות מן העבר נמהלים בהכרתי, הדם פועם כתוף כבד בתוך גלגלתי.

בום! בום! בום!

נאחזתי בשני המדריכים הצעירים שרכנו לעברי וקמתי באיטיות, רגלי מרגישות מימיות מתחתי, כאילו התמוססו להן עצמות הגפיים.

“איך?” שאלתי, לא משוכנע שיודע בקשר למה.

“לא רע,” אמר יאו בהבעה מודאגת, “ובהחלט מספיק להפעם. נמשיך בפעם הבאה.”

נמשיך את מה? רציתי לחקור אבל המילים לא מצאו דרכן החוצה, שבויות בתוך נבכי חשכת המחשבה.

בראד ליווה אותי בחזרה למגורי הרופאים, תומך בי ומתפוצץ מצחוק לשמע השטויות שפלטתי ללא הפסקה.

“אתה נראה הרבה יותר מאושר עכשיו,” הוא העיר. “וגם הרבה יותר משעשע. מי יודע? אולי כמה נפילות יומיות על הראש זה בדיוק מה שאתה צריך בשביל להמשיך ולהנות מהחיים בבייג’ינג.”

“מזג האוויר מצויין,” הנהנתי בהסכמה. “בא לי פלאפל.”

יחלפו שעות עד שאחזור לתפקוד מנטלי מלא וכשלושה ימים עד שכאבי הצוואר יפסיקו לייסר את גופי. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה ניסיתי את מזלי באקרובטיקה. יאו נמנע מלחזור וללמד את הנושא ואני, למרות שדרשתי בהפגנתיות שימשיך בשיעור, שמחתי בסתר ליבי על החלטתו.

הפרק הקודם  הפרק הבא

17

 

תקציר הפרק הקודם: יום המתחיל בפעלולי המחט של פו טייפו ומסתיים בריב עם פלשתינאים ונהג מונית.

 

 

בשעה שמונה ורבע בדיוק צעדתי בנחישות דרך שערי המרפאה. חלפתי במעבר, מחייך לאטף שנאבק בערימה של סדינים, מהדק את אחיזתי בספר שבידי וממשיך הישר אל מכתבתו של פו טייפו. מר לי, שישב לצד המכתבה, הרים את עיניו, הנהן וחזר לקרוא בעיתון שלפניו. התיישבתי לצידו, עיניי על הרופא, ידיי לופתות את הספר כאילו אצורים בו סודות החיים.

פו טייפו היה עסוק באחת המגירות, ידיו מוציאות, מכניסות ומזיזות חפצים במרץ. משסיים הרים את ראשו.

“מה אתה מסתכל עליי כמו טיגריס על טרף?” הוא שאל, מר לי ממהר לתרגם. “מה בדיוק אתה זומם?”

“אני חושב שיש לי את הנקודות היומיות,” אמרתי בחיוך, מניח את הספר על השולחן ושולף מתוכו דף נייר מקומט.

פו בחן אותי בהבעה משועשעת.

“שוב? אני מבין שעבדת על זה כל הלילה?”

“מה הסגיר אותי?” השתאתי.

“אולי השילוב של עיניים אדומות עם פרצוף נפוח?” אמר לי בעוד פו מצחקק להנאתו. פו אמר כמה מילים והצביע עליי. ידעתי מה בתפריט, אותה בדיחה עתיקה שכבר הצמיחה זקן, זנב וקרניים.

“פו טייפו אומר שכושר האבחנה שלי משתפר,” המשיך לי בפנים סמוקים. “בניגוד ליהודי הגאון שמבזבז את הזמן שלו על שטויות.”


פו צחק, אטף הצטרף, לי חייך בביישנות. בדיחת ה’יהודי הגאון’ כבר מזמן הפכה משעשוע למטרד מעיק, אך הפעם פו טייפו לא הצליח לערער את שלוות נפשי. המשכתי לחייך, מתעלם מהציחקוקים.

“אתה נראה מאוד בטוח בעצמך,” העיר פו טייפו.

“הרבה יותר מהפעמים הקודמות.”

“טוב,” חייך פו ושילב אצבעות על כרסו בנינוחות. “עכשיו נשאר רק לחכות לחולה הראשון.”

אטף ,לי ופו שוחחו בסינית בעוד אני מביט בדלת ובשעון לסרוגין. כדי לעמוד כנגד העייפות שאיימה להכריע אותי, הכרחתי את עצמי לשבת זקוף; פותח וסוגר את כפות ידיי, רגליי מתופפות בעצבנות על הרצפה.

ימים רבים עברו עליי בנסיונות לגלות את שיטתו של פו טייפו. הייתי קרוב, בזאת הייתי בטוח, כה משוכנע שכבר פעמיים הגעתי למרפאה, קורן מאושר והצהרתי על פענוח התעלומה.

“גאון בצרות,” העיר פו לאחר שהתבדיתי וישבתי אבל וחפוי ראש. נראה שכל מאמצי נידונו לכישלון ולבסוף אמרתי נואש, מחליט לוותר על המחקר ולהתרכז, כפי שפו דרש, בפיתוח התחושה.


“זהו, אין לי כוח יותר,” הודעתי לטסה ודחפתי את הספרים והרשימות שנחו על השולחן, מרחיק אותם ממני ככל שניתן. “אני מפסיק עם השטות הזאת ומתרכז בעיקר.”

טסה בחנה אותי במבט מהורהר.

“לא אופיני לך לוותר,” היא אמרה לבסוף. “למה שלא תשלב בין השניים? תתמקד בעיקר ותמשיך לחקור?”

היא המשיכה בשיחת המוטיבציה אך לא הקשבתי יותר. מילה אחת בדבריה מילאה את תודעתי, מהדהדת בקולניות בראשי.

שילוב! המילה צעקה מבפנים, משחררת צרור מחשבות ואת שאלת השאלות:

ומה אם שיטתו של הדוקטור היא בעצם שילוב של כמה שיטות?

המחשבה התנגשה עם הנחת היסוד שלי מכיוון שעד אותו רגע הייתי משוכנע שפו טייפו, בהיותו מטפל מסורתי, בחר את נקודותיו על סמך שיטה ספציפית, שיטה בעלת מתודיקה ופילוסופיה יחודית ולא שילוב של אלמנטים ממקורת שונים.

“מה אתה עושה?” שאלה טסה כשגרפתי חזרה את הספרים והרשימות.

“משלב,” עניתי בעודי עובר על רשימת הנקודות שפו טייפו בחר בימים האחרונים. עבדתי בשיטתיות, מקדיש לכל יום עמוד מיוחד. בחלקו העליון של הדף רשמתי את נקודותיו של פו כשמתחתיהן הצבתי את הנקודות הנבחרות של כל שיטה שהכרתי. שעות עברו, הלילה התקצר, אך לא פסקתי עד שסיימתי לרשום את הנקודות של כל יום ויום.


משם המשכתי בחיפוש התאמה בין נקודותיו של פו ובין נקודות השיטות. התוצאות לא אחרו לבוא, תבנית פעולה צצה ועולה מתוך ערימות הכתובים.

“כל כך פשוט,” לחשתי ושיפשפתי את עיניי. “בסך הכל שילוב של שתי שיטות.”

נעמדתי וקולות פיקוק נשמעו מגבי. שפשפתי את עיניי וצעדתי לעבר החלון, מביט באור השמש שהחל לצבוע את שחור השמיים בכחול. שעון הקיר הראה חמש בבוקר.

“תסיים עם זה,” אמרתי לעצמי בפיהוק. “תמצא את הנקודות של היום ולך לישון.”

השעה הייתה חמש וחצי כשהנחתי לבסוף את ראשי על הכר, מנמם לשעה ואז קופץ מהמיטה, מוכן ומזומן להראות את ממצאי, למרות העייפות ששלטה בכל רמח איברי…

ההמתנה לחולה הראשון מרטה את עצבי. שוב העברתי את מבטי מהשעון לדלת, בוחן לשניה את פו טייפו והחברה. פיהקתי, עצמתי עיניים ונשמתי עמוקות, מנסה להזרים קצת אנרגיה בעצמותי התשושות. בחשכה שמאחורי העפעפיים הסגורים מצאתי שלווה, מקשיב לקצב הלב, מתרכז בנשימה. נקודות אור רחוקות הבליחו מולי ככוכבים בשמי לילה כהים, מאירות את עולמי הפנימי. במהרה, קווים זוהרים בלבן נמתחו בין גרמי השמיים, מציירים חיות, אנשים, יוצרים דיאגרמות ומשוואות שעליהן שמות הנקודות.

הבטתי בחזיון, מזהה תבניות, קורא ברשומות כשלפתע הכל התעוות והיקום החל לרטוט בפרצי צחוק קצרים.

“בוקר טוב,” שמעתי את קולו של פו טייפו ופקחתי את עיניי, מביט היישר בחיוכו הרחב. “צר לי להפריע לך,” הוא המשיך, “אבל יש לנו חולה. מוכן לבדוק את הנקודות?”

“בודאי.”

כנהוג בפעמים הקודמות, מסרתי את רשימותי לאטף. כל נקודה שפו יידקור אטף יכתוב ולבסוף נשווה את התוצאות. ליבי הלם בעוז כשפו החל בטיפול, מכפיל את קצב פעימותיו כשהרופא סיים עם הנקודות היחודיות למחלת החולה ועבר לנקודות היומיות. פו קרא בשמה של כל נקודה שדקר ואטף רשם, הזמן חולף באיטיות, השניות כמו דקות ושעות. פו נעץ את המחט בנקודה האחרונה והסתובב לעברי.

“קדימה אטף,” הוא הורה. “תשווה את הנקודות.” פו טייפו המשיך להביט בי בעוד אטף עובר על הרשימה.

“אותן נקודות בדיוק!” אטף הכריז לאחר דקה ארוכה ופניי קרנו מאושר. פו טייפו חייך בחזרה.


“יופי גאון שלי,” הוא אמר. “מאושר?”

“אין לך מושג.”

“מצויין, ומה עכשיו?”

“עכשיו?”

“מה תעשה עכשיו? פתרת את התעלומה, מה הלאה?”

“חזרה לשיגרה,” הסתרתי פיהוק עם כף היד. “מה עוד נשאר?”

“עוד נראה מה נשאר ממך,” פו צחקק. “אתה נראה גמור מעייפות. מזל שיש לך לחיים לתמוך בעיניים הכבדות והאדומות שלך.”

באמת לא היה קל להמשיך בשיגרת היום. ליאות מכבידה החלה חודרת במתינות לעצמותי, נספגת בבשר, מרוקנת אותי מאנרגית ההתרגשות והמתיחות שקודם רחשה והסתחררה בי כבתוך מייבש כביסה. נעתי כרוח רפאים במרפאה, דוקר בחוסר חשק, לא מתקשר, מקשיב לסיפוריו של פו טייפו וצובט את ירכי בכדי להישאר ער.

עמדתי במשימות למרות הקשיים, בועת האופוריה של הצלחתי מדרבנת אותי קדימה, נלחמת בדרישתו של הגוף למנוחה. מפיחה בי חיים.

בסיום היום גררתי את עצמי החוצה ושירכתי את דרכי במורד המדרגות. וו’אנג טייפו עמד ליד כתלי בית החולים ועישן סיגריה.

“גדי,” הוא חייך בלבביות. “מזמן לא התראנו, מה שלומך?”

“כמו אחד שקירות היכו בו בחזרה,” חייכתי בעמימות. “אבל אי אפשר להתלונן, אני מרגיש נפלא.”

“לפחות מצב הרוח טוב. מה השמחה?”

סיפרתי לו על מציאת שיטתו של פו טייפו והוא הקשיב בעניין.

“באמת?” הוא שאל בספקנות כשסיימתי. “ואיך עשית את זה אם יותר לי לשאול.”

סיפרתי לו על כל התהליך, לא מחסיר את הדרמה, תחושת הייאוש וההברקה של ליל אמש.

“שילוב של שתי שיטות,” וו’אנג טייפו גיחך בביטול. “באמת? האם פו טייפו ידע על המחקר שלך?”

“כמובן.”

“כמובן? נו, טוב, שיהיה.”

“מה זאת אומרת?” שאלתי בחשדנות.

“סתם. שום דבר.”

“וו’אנג, בבקשה!”

וו’אנג סגר בשפתיו הבשרניות על הסיגריה, שואב עשן, הקצה הבוער צובט את הפילטר. הוא זרק את הבדל לקרקע ומעך אותו.


“בזמן לימודי באוניברסיטה,” הוא אמר מתוך מסך עשן, “הוטלו עלינו משימות שמטרתן להרחיב ולהעשיר את יכולתנו. המשימות היו קשות ומורכבות.”

“אני לא מבין את הקשר.”

“חלק מהמשימות עסקו בשיטותיהם של מאסטרים באקופנטורה, של מטפלים שנתנו את מגעם האישי לאומנות. אחת מאותן משימות הייתה למצוא את שיטתו של פו טייפו לדיקור היומי. הייתה זו משימה שהדירה שינה מעיני כולנו.”

וו’אנג בחן אותי בחיוך, כמחכה למוצא פי.

“והצלחתם?” שאלתי בקול חנוק.

“איזה הצלחנו? במשך ימים ושבועות עברנו על כל השיטות המוכרות, משלבים, משנים, לוקחים בחשבון גורמים חיצוניים, עוברים על כל ספרי ההיסטוריה. לא היה תחום שלא כיסינו אך ללא הועיל.”

“אני עדיין לא מבין,” קימטתי את מצחי.

“זה מאוד פשוט,” וו’אנג נאנח. “אם באמת הצלחת לגלות את השיטה של פו, יהיה שווה גם לבדוק למה הוא אפשר לך למצוא אותה.”

*

כעסתי על וו’אנג טייפו ועל הדרך בה התייחס בביטול למאמצי ולהצלחותיי. ייחסתי זאת למירמור ולתיסכול, שמנסיוני, היוו כוח מניע אצל הדוקטור. ואולם, למרות הסתייגותי, לא יכולתי להתעלם מהמשמעות של מילותיו. הספקות כירסמו בי, מגרשים כל ודאות ומנוחה, דורשים מענה לשאלות שהציב וו’אנג.

“מה זאת אומרת, ‘הוא נתן לך לגלות את השיטה’?” חקרה טסה.

“זאת אומרת שהוא חשף בפניי את דרכיו במתכוון.”

“מאיזה מניע?”

“זה בדיוק מה ששאל וואנג טייפו,” הנהנתי. “אבל אותי יותר מעניין מה שמשתמע מכל זה.”

“כלומר?”

“שתוכן הפיתרון אליו הגעתי מוטל בספק. וו’אנג טוען שהשיטה שאני מצאתי פשטנית עד מאוד יחסית לשיטה המורכבת שהוא מכיר.”

“אבל המשמעות של דברייך קצת מטורפת, לא?” חזרה טסה לנושא הדיון הראשוני. “מדוע שפו טייפו יערים עלייך?”

“יש לי חשדות בנושא.”

“קונספירציה?” היא חייכה.

“דווקא לא. אם הוא מערים עליי הרי זה נעשה בכדי לנווט אותי למה שהוא מכנה: ‘העיקר’. מהרגע שפתחתי בחקר שיטתו הוא ניסה לאמר לי שהדבר חסר תוחלת. ‘תתמקד בעיקר, בפיתוח התחושה’, הוא דרש אבל אני לא הקשבתי.”

טסה הנהנה תוך תנועה אל המטבח. היא חזרה עם שני בקבוקי בירה. לקחנו כמה לגימות והתבוננו דרך החלון ברחוב הגועש.

“יש דרך לבדוק אם פו טייפו באמת הערים עלייך,” היא אמרה לבסוף.

“איך?”

“להערים עליו בחזרה. לבצע מעקב אחר נקודותיו המיוחדות אך מבלי לחשוף את מעשיך. כך תוכל לבדוק אם יש אמת בדבריו של וו’אנג.”

“כנראה שזאת הדרך היחידה,” הסכמתי.

אותו ערב חישבתי את הנקודות היומית ליום הבא, משנן את שמן ואת מיקומן עד שיכולתי לדמות אותן בעיני רוחי ללא כל מאמץ. למחרת הגעתי למרפאה רענן ושופע חיוכים.

“אז מה הנקודות היומיות?” חקר פו כשהגענו לחולה הראשון.

“לא יודע,” היתממתי. “מעכשיו אני מתמקד בעיקר.”

פו טייפו בחן אותי במבט מהורהר.

“בחירה טובה,” הוא אמר לבסוף, שולף מחט מהכרית שאטף אחז. הוא דקר בעוד אני משתדל להראות לא מתעניין. לשמחתי, היו אלו אותן הנקודות שבחרתי בליל אמש.

“פו טייפו נאמן לשיטה שמצאתי,” אמרתי לטסה בעוד אנו זוללים ערימה של אטריות במסעדה של לין. “כמו שחשבתי, וו’אנג הוא סתם פראנואיד.”

“חכה לפני שאתה מחליט,” היא אמרה. “אם הוא באמת ערמומי הוא לא יחשוף את האמת מייד, לא לפני שהוא בטוח שהפסקת להתעניין.”

ימים עברו וכל הבדיקות שביצעתי היו מוצלחות – הנקודות נשארו זהות. הגעתי למסקנה כי הנחותיי היו נכונות ככלות הכל ובהדרגה איבדתי עניין בנושא. לאחר כשבוע של מעקב הפסקתי לחשב את הנקודות ובוודאי הייתי שוכח מכל העניין לולא טסה שהעלתה אותו שוב בוקר אחד.

“מה הטעם לבדיקה חוזרת?” התלוננתי.

“בגלל שסביר להניח שפו טייפו כבר לא חושד בכלום,” היא ציינה. “הרי גם אתה איבדת עניין.”

עשיתי כמצוותה ובערב שבתי הביתה עם הרשימה. חישבתי את הנקודות לפי שיטת השילוב ובחנתי את התוצאה.


“אז?” טסה אמרה. “מה אתה יושב ובוהה בעיני עגל?”

הבטתי בה ללא אומר, מסננן קללות בלחישה.

“נו גדי, תגיד משהו.”

“המנוול,” לחשתי בגרון ניחר.

“מה אמרת?”

“המנוול שינה את השיטה.”

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

 

 

16

 

תקציר הפרק הקודם: מאו סיפו יוצר את הקאטא האולטימטיבית – מעין הכלאה בין סאנדא לטאיי צ’י.

 

 

אומרים שעל האדם לעבוד בחריצות למען המוניטין עד גיל ארבעים, שבגיל ארבעים התפקידים מתהפכים והמוניטין מתחיל לעבוד למען האדם. אומרים, אך כנראה שהם מעולם לא שמעו על פו טייפו…

עדת עיתונאים צרפתיים מילאה את החדר עד אפס מקום; עומדים מסביב לפו טייפו או גודשים את המעברים בין המיטות, הנועזים שבהם אף מסיטים ווילונות ופולשים אל פרטיותם של המטופלים בקריאות, “פארדון.”

השעה היתה אחת עשרה בבוקר. יום שישי, יום עבודה קצר, שעת שיא הלחץ במרפאה. פו טייפו נראה נינוח מתמיד למרות ואולי בגלל המהומה, זורח לשאלות הכתבים ועונה באריכות יתרה. מר לי תרגם לאנגלית והם הקשיבו בריכוז, קוראים, “אה ו’י!” משהבינו את דבריו ורושמים בקדחתנות בפינקסיהם העבים. הצלמים נעו בחדר ללא הרף, משנים זוויות ראיה ולוחצים על ההדק. הבזקי הפלאש שנורו מכלי זינם סמאו את הדוקטור שעמד זקוף וללא חת אל מול המתקפה, חיוך שפוך על פניו.


“איזה חרא,” נאנחתי וידיי נשלחו לתפוס בשיער ראשי, מושך וכמעט תולש חופן של שערות.

לא הייתה זו הפעם הראשונה בה חזיתי בפו טייפו מציג את מרכולתו לגדוד עיתונאים. הייתה זו חוויה לא קלה מבחינתי למרות שההופעה של פו הייתה בהחלט מעוררת התפעלות.

הנה זה מתחיל, חשבתי, כשהרופא ניגש אל המכתבה ופתח את אחת המגירות. הוא שלף מתוכה שתי צינוריות גומי, הקצרה שבהן באורך של כעשרים סנטימטר, הארוכה לפחות ארבעים.

כבר ידעתי באיזה חולה פו טייפו יבחר כשהוא הוליך את הצופים אל מיטת הקורבן. הוא תמיד בחר בחולים שסבלו משבץ מוחי, עובדה עליה העיר ארתורו בציניות: “חולה עם שבץ מוחי הוא האוביקט המושלם בשבילו. הוא לא מסוגל להתנגד או להתלונן. תחשוב על זה, גדי, איזה בן אדם אחר יתן לו לעשות דבר שכזה?”


“אבל אולי זה עוזר?” היתממתי. “אולי זה חלק חיוני מהטיפול?”

“חיוני? עוזר?” ארתורו גיחך. “תעשה לי טובה. אם זה באמת חיוני אז למה הוא עושה זאת רק כשיש עיתונאים בסביבה?”

פו טייפו נעמד בראש מיטת החולה שהחל לפרפר בחוסר מנוחה ובתזמון מדוייק עם פתיחת נאומו של הראשון. השבץ גרם לשיתוק של כל פלג גופו הימני של החולה, לא פוסח על פניו של האומלל, שהיו נפולים וחסרי חיות. ריר נזל בקביעות מזוית פיו וההברות הקטועות וחסרות הפשר שבקעו מפיו העידו על פגיעה קשה באזור הדיבור שבמוח. רק העיניים לא איבדו מחיוניותן והן התרוצצו מצד לצד בחרדה גלויה.

ההופעה החלה כשפו השתתק והחל לטפל, שולף מחטים מתוך הכרית שאטף אחז ודוקר במהירות וביעילות בשלל נקודות.

מיומנותו של פו לא השאירה את העיתונאים אדישים ומחמאותיהם הקולניות העלו חיוך רחב על פניו. מעודד מתגובתם לחלקה הראשון של התוכנית האומנותית,היה מוכן כעת פו להצגה המרכזית. הוא חזר לראש המיטה ונטל את הצינורית הקצרה מבין השתיים, שולף בדרמטיות מחט באורך של כעשרים סנטימטר.

פו טייפו אחז בצד ראשו של המטופל. מקבע אותו, מדבר אל החולה ומחדיר את המחט מזוית הלסת. הקהל עצר נשימתו, עוקב בדריכות אחר מהלכה של המחט מתחת לעור הדק. כנחש מתכת היא פילסה את מסלולה בנחישות, ישירות בכיוון הפה. העיתונאים השתנקו כשראשה של המחט ביצבץ לפתע מצד שפתיו של המטופל, מעמעמת באחת את גניחותיו. הרופא אחז את המחט בשני הקצוות כמאלף נחשים מדופלם, מושך קדימה ואחורה, מדגים את שליטתו במפלצת הברזל.

מצלמות תקתקו בחדווה, מעוורות את החולה הממלמל בחוסר אונים. פו המתין בסבלנות בעוד גלי ההתרגשות שבחדר שוככים ותשומת הלב של הנוכחים מתמקדת בו שוב. הוא נטל את הצינורית הארוכה ובאיטיות שלף את המחט באורך ארבעים הסנטימטר.

קצב מלמולו של החולה עלה כשהבין את זממו של הרופא. הוא רטט על המיטה ופו שוחח עימו ברכות עד שנרגע. אטף פתח את חלוק המטופל, חושף את בטנו וחזהו.

תופים! דממה בהיכל! אלומת אור יוקדת מתמקדת בדוקטור…

פו טייפו חייך אל הנוכחים ואז גהר לפנים, מחדיר את קצה המחט במרכז חזהו של החולה, בקו עצם הבריח, ישר מתחת לצוואר. משם המשיך במסעו לאורך הסטרנום, חולף על מפתח הלב ומסיים כשראשה של המחט פורץ החוצה מעל לקורקבן.

טא-דאם!
הבזקי מצלמות, קריאות נרגשות מטביעות את אנחות החולה, פו טייפו מחייך ונואם בהתלהבות.

כשהעבודה נגמרה מיהרתי החוצה, חולף בדרכי על פני חדר האוכל.

“רק רגע, מר שור,” אמר מר צ’אן, שהופיע יש מאין. בידו הוא אחז באוזה דשנה במילויי ירקרק חשוד, נוגס ולועס בחדווה גלויה.

“מה קורה?”

“סלח לי, מר שור, אבל אתה חייב לטעום את זה,” הוא הורה על הבאוזה שבידו. “בטוח שלא טעמת מעדן שכזה מימייך.”

“קצת ירוק, לא?” עיקמתי את אפי.

“באמת, מר שור, תטעם עם הפה, לא עם העיניים.”

נאנחתי ונעמדתי בתור לדוכן המזון, בשידולו של מר צ’אן קונה לא אחת אלא ארבע באוזות דשנות.


“נו, תטעם!” הורה מר צ’אן.

הבטתי בו, תוהה מה גרם למר צ’אן להפוך לסוכן מכירות של מזון. אולי בית החולים נמצא במצוקה כלכלית? אולי הוא זקוק לקצת כסף כיס?

הוא המשיך לחייך כשנגסתי בכדור הבצק, בוצע את דרכי אל מעמקיו הירקרקים של הלא נודע. עונג עשרם של הטעמים היה כה בלתי צפוי שדמעות אושר עילאי מילאו את עיניי.

“איך, מר שור?”

“גאוני,” עניתי בפה מלא וכאחוז תזזית התחלתי לרוץ. מחשבה אחת מילאה את מוחי – להגיע אל טסה כל עוד הבאוזות חמות. רצתי ואכלתי, כמעט נחנק, הבאוזה נמרחת על פרצופי. לא יכולתי להפסיק ללעוס, הבאוזה קוראת לי להמשיך ולתור במרחבי טעמיה הענוגים.

“תטעמי את זה!” קראתי כשהתפרצתי אל הדירה וטסה צווחה באימה, מברשת הציור שבידה מורמת באיום מעל לראשה.

“תגיד לי, השתגעת?” היא השתנקה. “כמעט גרמת לי להתקף לב.”

“עזבי שטויות, את חייבת לטעום.”

“נו, תביא.”

“רק רגע.”

רצתי למטבח והנחתי את שלושת הבאוזות הנותרות על מגש. חזרתי לחדר בצעדים נמרצים והנחתי את המטמון על השולחן.

“שלא תעיזי לגעת,” הזהרתי כשהתיישבה, ניגש לוולקמן ולוחץ על כפתור, קולה של ריקי גל בוקע מהרמקולים הקטנטנים.

“מה יש בבאוזה הזאת?” קימטה טסה את אפה בחשדנות. “היא נראית מוזר.”

“סגרי עיניים,” הוריתי. “לא להציץ!”

קרבתי באוזה דשנה לפיה והיא נגסה, לועסת בקצב עולה ובולעת. עיניה נפקחו ברעבתנות.


“לא יאמן,” היא לחשה. “הצבע מבחיל אבל הטעם פשוט אלוהי.”

הבטתי בה בעוד היא מחסלת את הבאוזה הראשונה, מצטרף לסיבוב השני של הבאוזות.

“אני צריכה לדעת את המתכון,” טסה אמרה. “חייבת!”

לצערי, לא נמצא המתכון המיוחל. כמעט עשרים שנה עברו מאז ונראה שהזמן לא יכול להקהות את זכרונו של הטעם. רישומו שמור איתי עד היום, חרוט וחקוק במערכת חושיי לשארית חיי.

 

*

 

תחושה מבשרת רעות אחזה בי באותו אחר צהריים למרות שלא היתה שום סיבה הגיונית לדבר. לו הייתי מאמין בגורל ודאי הייתי מקיש כי זהו אות משמיים, מדליק נרות, נושא תפילות ומתחבא מתחת למיטה עד יעבור זעם.

אבל לא כך נוהג אפיקורוס מדופלם…

לאוו’נגה וג’ואן הגיעו לביקור קצר. שתינו בירה ושוחחנו על חיי הלילה בבייג’ינג.

“כבר ביקרתם בדיסקוטקים?” ג’ואן חקרה.

“היינו במספר דיסקוטקים עם ארתורו וגיאר,” עניתי. “הם נוהגים ללכת לדיסקוטקים שבבתי המלון.”

“מוסיקה טובה?”

“קצת מיושנת, אבל החוויה היא לא במוסיקה אלא בארתורו, שסולד בצורה עמוקה ממנטליות ‘שחוט את התייר’ הנהוגה בעיר. ארתורו, מרדן מטיבו, מצא דרך מקורית להתמודד עם החמדנות הסינית. כשהוא יוצא לבלות הוא לוקח משקאות מתחת למעיל, ויסקי, וודקה ולפעמים טקילה. בתוך הדיסקוטק הוא קונה רק משקאות קלים, משתכר ונמנע מהמחירים המופקעים. כמובן שהוא לא מפסיק לקטר ולהתלונן במשך כל הבילוי. ממש דון קישוט, הוא קורע מצחוק.”

“זה לא היה כל כך מצחיק בשבוע שעבר,” טסה התערבה. “כשזרקו את כולנו מהדיסקוטק.”

“למה שלא תבואו איתנו הערב למועדון שנמצא ליד האוניברסיטה?” לאוו’נגה שאל. “המחירים סבירים והמוסיקה טובה.”

“רעיון נפלא.”

התארגנו ליציאה וזמן קצר לאחר מכן מצאנו את עצמנו על אוטובוס בדרך ליעדנו. נדחקנו במעבר והתמקמנו במרכז הרכב, מול דלת היציאה, בסמוך לאשה צעירה שעמדה כשהיא אוחזת בידו של ילד קטן. הילד התבונן בנו בעניין, עיניו נעצרות על לאוו’נגה. האשה הפטירה כמה מילים והחלה להתקדם לכיוון החלק האחורי של האוטובוס, מושכת את הקטן מאחוריה.

לאוו’נגה, פניו מתוחים, דיבר אליה כשחלפה על פניו. קולו היה נוקשה והאישה נראתה מוכת הלם לשמע הסינית הקולחת שבקעה מפיו. שאר נוסעי האוטובוס הביטו במתרחש בשתיקה. ג’ואן התקדמה אל לאוו’נגה ותפסה את ידו, כף ידה הצחורה מאדימה מעוצמת הלחיצה. לאוו’נגה הידק את שפתיו, עיניו רושפות בעוד האישה מתרחקת ללא אומר עד קצה האוטובוס. הדממה והמתח שבאוויר הלכו והתפוגגו לאיטם.

“אז מה היה לנו כאן?” חקרתי.

“עזוב,” לאוו’נגה ענה.

“מה עזוב? עכשיו אני חייב לדעת.”

“אין הרבה מה לאמר. הנבערת הזאת אמרה לבנה לשמור מרחק ממני, שלא יחטוף מחלות משחור מלוכלך.”

“היא אמרה שחור מלוכלך?”

“קוף, למען האמת.”

“אני לא מאמינה,” טסה אמרה.


“תאמיני,” לאוו’נגה נאנח. “לצערי זה קורה המון ובדרך כלל אני לא מגיב, אין טעם, אבל הפעם, בגלל הילד, לא יכולתי להתאפק. לא מסוגל לעמוד מהצד כשמישהו מנחיל את הטיפשות הזאת לדור ההמשך. הדעה הרווחת כאן היא שהסינים הם הגזע המפותח ביותר גנטית ולפיכך הנאור ביותר,” המשיך לאוו’נגה. “הלבנים במקום השני, לא ממש מפותחים אבל לפחות במקום טוב באמצע. השחורים, בני גזעי, הם הנחותים ביותר, שלב אחד בלבד מעל הקוף.”

מעגל אנשים רעבים חיכו על הרצפה בחדרו של לאוו’נגה, התפריט הקבוע נטוע במרכז, נזיד בשר עשיר וממליגה חמימה. לאחר הארוחה יצאנו בקבוצה גדולה לכיוון הדיסקוטק. היה זה מבנה בטון חד קומתי רחב. מוסיקה רועשת בקעה מהכניסה, Arrested-Development , צו האופנה האחרונה. פרצנו פנימה והתחלנו לרקוד.

סטודנטים רבים גדשו את המקום והקנו לו תחושה נינוחה ועממית, שונה בתכלית השינוי מהאווירה שבבתי המלון. רקדנו, צחקנו ושתינו ללא הכרה; עוד בירה, עוד שוט של וודקה, עוד מכל הבא ליד. החדר התחיל להסתחרר, אגם האלכוהול שבמוחי לכוד במערבולת. נפרדתי מהקבוצה והתיישבתי בפינת המבנה, נתמך בבקבוק בירה שאחזתי בידי. לא חלפה דקה ובחור עם חזות מזרח תיכונית התקרב אליי.

“אחד החברים שלך סיפר שאתה מישראל.” הוא דיבר אנגלית במבטא ערבי.

“אכן, כן.”

“אני מפלשתין.”

“Our Enemy,” חייכתי והוא קימט את מצחו.

“סליחה?”

“סתם בדיחה פרטית.”

הבחור לא צחק אבל גם לא הלך. הוא התיישב לידי.

“למה אתם יורים בבני עמי?” שאל בקול שדרש מענה.

“תגדיר לי אתם. אני, כפי שאתה רואה, לא יורה כרגע באף אחד.”

“אבל אנחנו רק זורקים אבנים.”

“אבנים,” חזרתי על דבריו, ראשי מהנהן לקצב השיר

‘Give A Man a Fish’.
“רק אבנים,” הוא שב והדגיש. התאפקתי מלחייך. כשהוא אמר אבנים זה נשמע תמים, כמעט לא מזיק, כה לא מאפיין את מטחי הבלאטות שזכרתי מעופפות בכיוון ראשי.


“אז אולי תפסיקו לזרוק אבנים?” הצעתי.

“אבל אנחנו רק זורקים אבנים,” הוא התעקש. ניסיתי לגרור את השיחה למקומות אחרים אבל ללא הועיל. הבחור, כמו מחט של תקליט שרוט, רק חזר שוב ושוב על המשפט הסתום.

“אבל אנחנו רק זורקים אבנים.”

מסביבו התחילה להתגבש קבוצת מזרח תיכונים שירו לעברי מבטים לא נעימים. אחיזתי התהדקה סביב בקבוק הבירה, סופר את מספר היריבים, את מיקומם, מתכנן מי הולך לחטוף ראשון ובכלל, איך יוצאים מהמצב עם כמה שפחות חבורות…

“הכל בסדר, גדי?” שמעתי את קולו של לאוו’נגה מאחור. הצצתי לעברו, נושם לרווחה כשזיהיתי את כל הצוות האפריקאי עומד מסביבו. הבחור התרומם מכיסאו וגם אני הזדקפתי, פנים מול פנים, הוא בראש קבוצת הערבים עם החולצות התחובות במכנסיים, אני, לבנבן שיכור בראש קבוצת אפריקאים עם שרשראות זהב נוצצות.

“אבל אנחנו רק זורקים אבנים,” הבחור שוב פלט את משפט המחץ והתרחק מהמקום.

המוסיקה המשיכה לנגן אבל לי התקלקל מצב הרוח.

“בואי נלך,” אמרתי לטסה.

“קדימה,” היא פיהקה. “אני קרועה.”

נפרדנו מהחברה ויצאנו מהדיסקוטק, טסה תומכת בגופי המתנדנד. פסענו לעבר קבוצת המוניות שחיכתה בקרן הרחוב. נכנסנו לאחת הצהובות ומסרנו את המען, מקווים לנחור עד שנגיע אל מגורי הרופאים. אבל כמובן שזה לא עמד להיות כל כך פשוט.

“תראי את המונה,” לחשתי לטסה, “הוא לא איפס אותו.”

היה זה טריק זול וקבוע של נהגי המוניות הצהובות בבייג’ינג, לא לאפס את המונה אחרי הנסיעה הקודמת ולהנחית את התשלום המצטבר על הלקוח הבא. לפי החוק, היה על הנהג לאפס את המונה עם כניסת הלקוח לרכב, דבר שהקנה לנוסע את עשרת הקילומטרים הראשונים במחיר קבוע של 10 רמינבי.

“תפסיק,” היא בקשה. “אין לי כוח לפראנויה שלך.”

“איזה פראנויה? הוא הולך לקרוע לנו את הצורה.”

לא הספקתי לסיים את המשפט והמונה אכן התחלף, המחיר מקפץ בקצב מסחרר.

“אמרתי לך!”

“די, גדי, אני עייפה. תתעלם, זה לא כל כך יקר.”

“לא יקר? זו גנבה לאור יום!”

“תפסיק כבר,” היא ניסתה להרגיע אבל אני כבר הייתי בסרט אחר.

“מאיו! מאיו!” צרחתי על הנהג והצבעתי על המונה. הוא צרח בחזרה, בסינית כמובן, והויכוח חסר התוחלת התלהט. לבסוף הוא עצר את הרכב בחריקת בלמים והורה לנו להישפך החוצה. בעטתי ברכב, הוא קילל ולחץ על דוושת הגז, ממסך אותנו בעשן לפני שנעלם.

“אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך,” חרקה טסה בשיניה.

“לא מרוצה אבל גם לא מרגיש רע במיוחד. נלחמתי בשחיתות.”

“איך? בזה שצעקת, מאיו? מאיו, אם לא זכור לך זה – אין לי.”

“אז?”

“אז הוא הבין שאין לך כסף וזרק אותנו החוצה. אדיוט שכמותך, בפעם הבאה שאתה מחליט להילחם בשחיתות תלמד עוד מילה או שתיים ולו רק בשביל שיבינו אותך.”

“טוב, תרגעי. אני קצת שיכור.”

“תרגעי? השעה שתים עשרה בלילה ואנחנו פה על האוטוסטראדה, לפחות שעה הליכה מהמגורים.”

“שעה זה לא כל כך נורא.”

“מה אתה אומר? נראה אותך הולך שעה בנעלי עקב.”

“חכי ותראי, את עוד תצחקי כשנגיע לחדר.”

מסתבר ששנינו טעינו. ההליכה לא ארכה שעה אלא שעתיים ומצב רוחה לא השתפר אלא החמיר בסיומו של המסע.

הפרק הקודם  הפרק הבא

15

 

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מבלה בחדרי הניתוח ולומד כי חולים עשירים מקבלים יחס מיוחד.

 

 

“אתה נראה גמור,” העיר בראד בכניסה לאולם האימונים.

“יום ארוך בבית החולים,” השבתי.

“חשבתי שכל יום בבית החולים הוא יום ארוך”

“אבל לא בכל יום אני מנתח.”

בראד צמצם את עיניו, בוחן אותי לרגע.

“מה הבעיה?” התממתי.

“הבעיה? ממתי, לעזאזל, אתה מנתח?”

“חשבתי שידעת.”

“שאתה חי בהזיות? שלא לקחת תרופות? מה אתה מבלבל לי את המוח?”

“לא בלבול מוח,” תיקנתי. “ניתוחי מוח.”

בראד נאנח.

“אתה באמת גמור. בטוח שיהיה לך כוח לסרט?”

“אל תדאג,” טפחתי על שכמו. “מאו סיפו כבר יעיר אותי עם כמה בעיטות.”

בתוך האולם מצאנו את יאו סיפו מבצע תרגילי מתיחה. הוא חייך וקפץ לרגליו, ממהר לכיווננו, לוחץ את ידו של בראד ונותן לי חיבוק קטן.

“מה שלומך?” שאלתי.

“מצויין,” הוא חייך. “מצויין.”

יאו הוכרח להמשיך ולקחת חלק ברוב אימוני, משמש כיריב אימונים ובמקביל, לומד לשנות את דרכיו הנלוזות. מאו סיפו נהג בו בקפדנות בלתי מתפשרת אך גם ברגישות ראוייה לציון. הוא מעולם לא ניסה לשבור את רוחו של יאו, תמיד דוחק בו להתחשל ולהתעצם מעבר לחולשותיו.

את פחדיו של יאו מחבטות, למשל, פתר מאו בעזרת תרגול פשוט ואלים. הוא הורה לנו לחבוש כפפות, לקוד ולהיכנס לעמידת קרב. יאו נראה מתוח, כתפיו מכווצות ועיניו נעות לכל עבר, נמנעות מלפגוש בעיני.

“עכשיו תכו לפי התור,” מאו הנחה. “שני אגרופים ישרים לראש ובלי הפוגה. קדימה, למה אתם מחכים? גדי, אתה הראשון, תן לו בראש. לא, לא, יאו, בלי בלימות והתחמקויות. פשוט תעמוד ותחטוף”

מאו הורה לעצור לאחר שיאו ספג אגרוף ישיר לעין שמאל.

“שמור את הסנטר צמוד לכתף,” הוא קרא, “ואת העיניים לחזית. כך ינחתו המכות על המצח, היכן שקל לחטוף.”

הרקע באיגרוף אפשר לי להתחבר לדבריו בקלות יחסית. באיגרוף אין שימוש בבלימות ומכותיו של היריב מרוקנות מעוקצן ועוצמתן בעזרת תנוחת ותנועת הגוף. תנועת הגוף מסיטה, מחליקה ומתחמקת מהחבטות בעוד שתנוחת הגוף מחפה על נקודות התורפה, מאפשרת ליריב לפגוע רק במטרות שוליות יחסית כמו הזרועות, הכתפיים והמצח.

הפצרותיו של מאו נפלו על אוזניים ערלות.יאו המשיך לסגור את עיניו, להטיח זרועותיו כנגד המכות ולהסיט את ראשו בפני כל אגרוף, מזיז וחוטף בכל חלקה טובה של פרצופו.

“יותר חזק,” דרש מאו. “העוצמה לא מספקת!”

לאחר כמה דקות התחלתי לחוש כיצד מצחי מתחיל להתעבות, תופח כבצק מעבר לקו הגבות, יוצר חומת מגן בפני החבטות. מזלו של יאו לא שפר עליו, פרצופו נזרע בחבורות אדומות ועגלגלות שנראו כפפרוני על פיצה.


ממש מסעדה איטלקית…

בשלב מסויים רגליו של יאו החלו לבגוד בו, נעות בכבדות ובחוסר יציבות משווע. ובכל זאת, נראה שיאו לא התכוון לוותר הפעם. אש בערה בעיניו והוא המשיך לחבוט בעוצמה. שלחתי שני אגרופים והגנבתי מבט מודאג אל מאו סיפו שהנהן לעצמו בסיפוק.

מטורף, חשבתי לעצמי. מישהו עוד יצא מפה עם נזק מוחי!

קול פנימי קרא לי להתקומם כנגד התרגול הברברי. לטעמי, לא היו בו כל תכלית וערך חינוכי או טכני,קל וחומר בריאותי. חוסר ההגיון הזכיר לי את השיעור הראשון עם יאו.

תן למאו סיפו קצת קרדיט, נזפתי בעצמי. מי יודע, אולי הוא שוב מהתל בך עם מניעיו הנסתרים?

“יותר חזק,” מאו צעק. “הכאב מלמד…”

אגרוף כבד פגש את שפתי, כאב חד מפלח את גולגלתי.

“אדיוט,” לחשתי לעצמי, שומע את מאו מצחקק. “שמור על הריכוז.”

שפתי החלו להתנפח וטעמו המתקתק של הדם מילא את פי. ראשי דאב, הבצק על מצחי כבד ונוטף זעה, מצל על פני כמצח הניאנדרטל.


נאנחתי והנחתתי שני אגרופים. יאו התנדנד על רגליו, מבט זגוגי בעיניו. הססתי לשנייה כששוב הגיע תורי להחטיף.

“קדימה!” יאו חרק בשיניו. “תרביץ!”

הנהנתי, רוח הלחימה של יאו מפיחה בי חיים חדשים.

זמן בלתי ידוע חלף, החבטות מתעצמות בהדרגה אך גם מאבדות אפקטיביות, כוחן נבלם בבצק שעל המצח, שוקע בגבינה שמתחת לפפרוני. התחלתי לצחקק וכשיאו תקף זקרתי את סנטרי למולו, סופג אחד לאף ואחד לעין. מזגי הלא יציב השפיע במהרה גם על יאו.

“תן, תן,” הוא התגרה, מחייך כשידיו על מותניו. הוא לא מצמץ או זז כשהנחתתי שני אגרופים בפניו. התחלנו לצחוק בהיסטריה, מתנדנדים כשיכורים על רגלינו, מתעלמים מסיפו ששאג פקודות ומכים ללא הפוגה.

לבסוף נאלץ מאו להתייצב בינינו בכדי שנחדל מהשעשוע המסוכן. הייתה זו הפעם האחרונה בה ראיתי את יאו מסיט את ראשו ממכה.

נראה ששיעוריו של מאו סיפו נשאו פרי. יאו הפסיק להתהלך כטווס בבית הספר ואיימי דיווחה כי יחסו אל קבוצת הילדים השתפר לטובה. השינוי שיאו עבר לא פסח גם עליי ומאימון לאימון התקרבנו והפכנו לידידים.

*

מאו סיפו נכנס לאולם כשמבטו מלא השראה. הוא נעצר לצידו של בראד ושוחח עימו, משקל גופו נודד מרגל לרגל. תוך כדי השיחה מאו העיף בי מבט, חיוך מסתורי על פניו. קימטתי את מצחי, תוהה אם עליי להיות מודאג מהשינוי בהתנהגותו.

בשבועיים האחרונים התפתחה מתיחות ביני ובין מאו סיפו. המשבר התחיל כשצ’וי, אלוף העולם בטאיי צ’י, הודיע כי עליו לחדול מאימונינו המשותפים עקב שליחות בלתי צפוייה בדרום המדינה. הדבר השאיר אותי ללא מדריך והכוונה, שהיו חיוניים בנקודה שבו נמצאתי בהפנמת הקאטא.

“למה שלא תבדוק במרכז לוו’שו?” טסה הציעה. “בטוח שלהם יהיה מישהו טוב.”

“רעיון מצויין,” חייכתי אליה, מעודד מהצעתה.

שימחה וציפיה מילאו בהדרגה את פניו של מאו משתחקרתי אותו בנוגע למדריכי טאי צ’י. נראה כאילו קשה היה לו להתאפק עד שאסיים.

“את עשרים וארבע התנועות אני יכול ללמד אותך,” הוא הצהיר ומייד החל לפצוח בסדרת התרגילים. תנועתו הייתה מדוייקת ומרוכזת כתנועתו של צ’וי אך הייתה בה גם חדות מיליטנטית שעמדה בניגוד לחנניות האומנותית של אלוף העולם. מאו סיפו לא נראה מופתע כשסרבתי בנימוס, כנראה שהבעת פני אמרה הכל עוד לפני שפתחתי את פי.

“זה בסדר,” הוא אמר בחיוך אך לא המליץ על מדריך אחר מהמרכז. האימונים המשיכו כסדרם,איכותיים ומקצועיים,אולם את הקירבה ביננו החליף ריחוק. מאו סיפו כבר לא נטה לשוחח עימי בסוף האימונים והלך רוח קודר ורציני תפס את מקומה של חייכנותו הקודמת.

מאו קד לבראד ועולה על המזרן. החימום מתחיל וכבר מהרגע הראשון ניתן להבחין בחוסר סבלנותו של סיפו. התרגילים בוצעו בשיטחיות לא אופיינית והמעברים בין התנועות היו חדים ומהירים. חימום שבדרך כלל לוקח עשרים דקות הסתיים לאחר כחמש.

“היום תלמדו קבוצת תרגילים שחיברתי במיוחד בשבילכם,” מאו הצהיר בעודנו מסדירים את נשימתנו. “אתם בודאי תזהו חלק גדול מהטכניקות. את רובן כבר תרגלנו באימוני הסאנדא השיגרתיים.”

“קאטת סאנדא?” שאלתי ומאו הנהן בחיוב.

הוא נעמד מולנו בתנוחה קלאסית, ידיו במרכז גופו, אגרוף פתוח מסוכך על אגרוף קמוץ, הרגליים מקבילות במפתח רוחב הכתפיים, עיניו ממוקדות לפנים. בתנועה חדה הוא עבר למנח רחב כשאגרופיו נמשכים לצידי גופו, מכה פעמיים ומשנה תנוחה, עובר לסדרה שלמה של חבטות מגוונות המשלבות מה שנראה כהטלות ובריחים. תנועותיו היו חדות, מרשימות ועוצמתיות. המעבר בין התנוחות קלח בקצב יעיל ומסחרר. הייתה זו הדגמה אומנותית המותאמת לאישיותו בצורה מוצלחת, התאמה אשר נעדרה, לטעמי, כשהדגים את קטאת הטאיי צ’י המסורתית. הוא סיים בתנוחה בה התחיל, קד והביט לעברנו בחיוך מתוח, כאומן המצפה לתגובת הצופים.

שקט השתרר באולם. הבטנו בו בהשתאות, מעכלים את המכלול שהציג.

“בראוו,” קראתי ומחאתי כף, שובר את הדממה בהתפרצות רגשות של אוהד כדורגל. בראד הצטרף לשמחה ורק יאו שמר על שתיקה נבוכה.


“טוב, מספיק,” אמר מאו, מנסה ללא הצלחה להקשיח את הבעתו כנגד הסומק הפושט בלחייו.

הוא החל ללמד את רזי הקאטא, עובר משלב לשלב באיטיות, מסביר את האפליקציות הלחימתיות של כל תנועה ומוודא שביצענו כהלכה את כל היבטיה. מאו סיפו בער בתשוקה כשלימד את יצירתו, מחייך כשהצלחנו לבצע את המהלכים ומזיע דם בנסיון לתקן משכשלנו. אט אט החלה מתחוורת לי הגאונות שמאחורי הקאטא של מאו. היה בה שילוב של מרכיבים משתי האומנויות אותן למדתי בבייג’ינג, חיבור הזרימה האומנותית של הטאיי צ’י אל החדות הלחימתית של הסאנדא.

לימוד הקאטא נמשך רוב האימון והזמן עבר במהירות מפתיעה.

הקאטא האולטימטיבית! חשבתי לעצמי כשהשיעור הסתיים ולשניה תהיתי אם לא הייתה זו דרכו החמקמקה של מאו ללמדני טאי צ’י למרות סירובי להדרכה ממנו. שללתי את המחשבה, הרי לא יתכן שמאו יצור קאטא במיוחד בשבילי…

לפני שעזבנו את המקום ניגש אליי מאו סיפו והניח יד על כתפי.

“אני רואה שאתה בכל זאת מתחבר לטאיי צ’י שלי,” הוא לחש וצחקק במיסתוריות.

 *

הגענו לבית החולים ונכנסנו אל אולם הכנסים הנרחב. הסרט עמד להתחיל בעוד מספר דקות ועובדי בית החולים, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, אדמינסטורים ועובדי משק בית., מילאו את המקום.

“סרט גנגסטרים מהונג קונג,” הסביר בראד לאחר שקרא את תאור העלילה מהפוסטר שהודבק לקיר בסמוך לכניסה. “ראיתי אותו בעבר. קצת מצחיק, זה סרט סיני שיצא במקור באנגלית ודובב לסינית.”

“רק שחקנים סיניים.”

“גם מערביים עד כמה שאני זוכר. בוא נמצא מקום ישיבה.”

עמדנו ובחנו את האולם.

“שם,” הצבעתי אל הפינה המרוחקת.

“למה שם?” אמר בראד. “זה רחוק מהמסך.”

“אבל גם רחוק מהקהל.”

“די גדי,” בראד הפליט צחוק קצר. “אתה הורג אותי לפעמים.”

“מה עכשיו?”

“פשוט מצחיק אותי לחשוב שדווקא אתה, אחד המיזנטרופים הגדולים שהכרתי, יבחר לעסוק ברפואה אלטרנטיבית מכל התחומים שבעולם. מי יודע, אולי לזה מתכוונים כשמדברים על קארמה.”

“לא קארמה ולא שנאת אדם במקרה שלפנינו,” השבתי. “פשוט, מנסיוני, שם נמצא הריכוז הנמוך ביותר של יריקות ועשן.”

מצאנו מקום ישיבה ובזמן שנשאר שוחחנו על נושא הבקשיש הרפואי. בראד הקשיב בסבלנות כששטחתי את טרונותי בפניו, מהנהן בחיוך מהורהר.

“זה נשמע נורא,” הוא אמר כשסיימתי. “אבל לאור המצב במדינה זה לא בלתי ניתן להבנה. הנתונים הכלכליים בסין מצביעים על כך שרופאים בכירים מרוויחים השנה כעשרים דולר לחודש. עשרים דולר, אתה קולט? והם מהשכבה העשירה במדינה. חסרי המזל האמיתיים, האיכרים, הרוויחו עשרים דולר בכל השנה שעברה וגם זה בשטרי חוב לפרעון מאוחר.”

“אז מה אתה אומר בעצם?” התרעמתי. “שהמצב הכלכלי הקשה מצדיק את ההתנהלות של פו טייפו והמנתחים? שזה בסדר לסרב לטפל בעניים?”

“כל מה שאני מנסה להגיד זה שצריך קצת אמפטיה לאנשים שחיים פה. תחשוב על פו טייפו, רופא ברמה עולמית שאמור לחיות מעשרים דולר לחודש ושבוודאי הרוויח הרבה פחות בעבר.”

“וזה הופך את הבקשיש הרפואי למוסרי?”

“נו, גדי, אל תהיה אדיוט,” בראד נאנח. “כמובן שזה לא מוסרי לזרוק עניים מהמרפאה. כל מה שאני מנסה להגיד זה שצריך להתייחס אליהם בהבנה לאור המצב המסובך.”

אבל גם בראד התקשה להתייחס בהבנה למנטליות המקומית בזמן הצפיה בסרט. לא היה זה בגלל היריקות או העשן שאפף את האולם, גם לא העובדה שקהל הצופים לקח חלק פעיל וקולני בסרט, מוחאים כף, צוחקים, נאנחים כאחד ומעירים הערות ללא הרף.

“אני לא מאמין,” הוא לחש כשעל המסך הופיע שחקן שחום עור.

“למה אתה לא מאמין?”

“רק רגע.”

הוא הביט במסך בעיון, קולות צחוק מלגלג נשמעים מכל עבר, כצחוקה של עדת צבועים מורעבת.

“מה קורה בראד?”

“הם קראו לו קוף מספר פעמים,” בראד ענה.

“למי? לשחקן שחום העור?”

“כן.”

“תתייחס בהבנה,” לא יכולתי להתאפק מלהכניס לו. “קצת אמפטיה, הם מרוויחים רק עשרים דולר לחודש.”

“לא דיברתי על הרופאים,” בראד לחש, עיניו נעוצות במסך. “הם קראו לו קוף בדיבוב של הסרט.”

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

14

 

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מתמודד עם גברים שקורצים ואוחזים ידיים…

 

 

“זה הכול?”

“מה זאת אומרת?”

“אני רואה שיש לך הפוגה קטנה בצהריים. בטוח שלא תוכל להכניס איזו טיסה קטנה לסקוטלנד או אלג’יר?”

“נו באמת,” נאנחתי בעודי שורך את נעלי. “יהיה בסדר.”

“יהיה בסדר?” טסה המשיכה בחיוך. “אז בוא נראה. אתה תתחיל אצל פו טייפו, תמשיך בחדרי הניתוח, תדלג לאימון בוו’שו ותקנח בסרט עם בראד. נשמע כאילו תהיה עסוק מאוד בשלושת הימים הקרובים.”

“אין לי שלושה ימים, החיים קצרים.”

נשקתי לה לשלום ויצאתי אל חדר המדרגות, חולףבדרכי על פניהם של ארתורו וגיאר שהמתינו למעלית.

“יום טוב,” ברכתי בחיוך רחב,

“לאן אתה הולך?” חקרארתורו. “המעלית כבר מגיעה.”

“אין לי זמן,” קראתי בעודי אץ במורד המדרגות, גומע אותן בקפיצות נמרצות. “החיים קצרים.”

נראה שהמחשבה אודות היום העמוס החדירה בי תחושת דחיפות עזה. הגעתי לקומת הקרקע במהירות שיא והתפרצתי לרחוב דרך דלת הכניסה. משב רוח מרענן קיבל את פני. היה זה אמצע השבוע השמיני שלנו בבייג’ינג, יום שלישי בהיר, קריר ונטול עננים.

המשכתי בדרכי, מאט את צעדי רק כשהתקרבתי אל השומרת הזקנה וחמורת הסבר שישבה בקצה כביש הגישה לשכונה. הנהנתי לעברה והיא ענתה במה שנשמע כנביחה. את הכביש הסואן שלפני בית החולים חציתי בריצה, עוצר וקונה כמה באוזות מהגברת החביבה שעמדה לצד שער הכניסה, בולע את כולן ונכנס למרפאה.

פו טייפו היה במצב רוח קרבי ולא עבר זמן רב עד שחטף התקף עצבים.

“שן-מן, לא שון-מן,” פו צווח כשטעיתי בנקודת דיקור.

“הייתי בטוח ששמעתי שון-מן,” התנצלתי.

“אז תקשיב יותר טוב! זאת כבר הטעות השלישית השבוע. אנחנו פה לעזור, גדי. אתה עוד תעשה נזק לאחד החולים.”

ניסיתי לנהוג בקפדנות יתרה כשטיפלתי בחולים הבאים, שואל ומוודא את שמה ומיקומה של כול נקודת דיקור. פו טייפו ענה בהבעה כאובה על השאלות ולבסוף התפרץ על לי.

“פו טייפו מבקש שתפסיק להציק לו,” לי תרגם, חרדה ניבטת מעיניו. “הוא אומר שעוד שניה הראש שלו יתפוצץ.”

“מצטער,” נאנחתי ושלחתי מבט אל השעון שעמד תלוי על קיר. עשר בבוקר – עוד שעתיים תמימות עד שמר צ’אן יבוא לקחת אותי לחדרי הניתוח.

מר צ’אן, שימים ספורים קודם לכן נכנס אל חדרו של פו טייפו באמצע שיחה על דיקור וניתוחים , הסיק שברצוני לראות מטפלים אלטרנטיבים עוסקים ברפואה מערבית. מסתבר שחלק מהמנתחים האורטופדים בבית החולים עסקו ברפואה אלטרנטיבית ומר צ’אן, שתמיד השתדל לרצות את כולם, מיהר לסדר עבורי שעתיים של התבוננות במטפלים.

פו טייפו העביר את חיצי זעפו אל אטף ואני ניצלתי את ההזדמנות וחמקתי באלגנטיות מהמקום. מצאתי מיטה פנויה בקצה החדר והתמקמתי עליה, מעביר את הזמן בקריאת רשימותי. את השבוע האחרון העברתי בחקירה של נקודות הדיקור המיוחדות של פו טייפו, נקודות יומיות שנקבעו לפי שקלול נתונים אסטרולוגים ואסטרונומים. הקושי בהבנת שיטתו של הדוקטור נבע ממגוון הדרכים לחישוב גרמי השמיים ,ריבוי שבכמותו יכלו להתהדר רק תוצאות אותם חישובים.

“למה לך להתעמק בכך?” פו טייפו שאל כשהתחלתי במחקר. “הרי הנקודות המיוחדות הן רק התוספת, תתמקד בעיקר.”

אבל להתמקד בעיקר מבחינתו היה לפתח תחושה לקווי המרדיאנים, יכולת שלדבריו אינה תלויה בטכניקה מוגדרת או לימוד אנאליטי ויכולה להגיע בכל רגע נתון,או לא להגיע כלל. הנקודות המיוחדות, לעומת זאת, היו תעלומה אותה הייתי משוכנע שאוכל לפתור. היו לי שני ספרים בנושא ובכול יום רשמתי את הנקודות אותן בחר הרופא. התהליך גזל זמן יקר ולאחר שבוע של מאמצים קדחניים עדיין הייתי רחוק ממציאת תבנית מוגדרת.

“חבל לך על הזמן,” אטף אמר לי. “רבים וטובים ניסו ונכשלו.”

בשעה שתים עשרה בדיוק נפתחה לרווחה דלת המרפאה ומר צ’אן עמד בפתח.

“מר שור, מר לי” הוא קרא ואני זינקתי לרגלי. נפרדתי מהרופא ומאטף ונחפזתי אל מר צ’אן, מר לי גורר עצמו אחרינו בחוסר חשק מופגן.

“מה יש לך?” שאלתי.

“סלידה מדם וניתוחים,” לי הפטיר בפנים חיוורים. “אל תתפלא אם אקיא או אתעלף.”

“מצויין,” חייכתי.

“מה מצויין?”

“תסכים איתי שאם כבר מתעלפים הכי טוב לעשות זאת בבית החולים.”

“אתה איש חולה, גדי.”

“בגלל זה אני נמצא בבית חולים.”

בדרכנו אל חדרי הניתוח חלפנו על פני חלון רחב ממנו נשקף אולם עמוס במכונות חדישות ומשוכללות. מר צ’אן נעצר ליד החלון והצביע פנימה.

“שלושים מכונות דיאליזה,” הוא אמר וגופו נמתח בגאווה. “בשום מקום אחר בסין לא תמצא כמות כזו של מכונות.”

“אני מבין שמחלת הסוכרת היא בעיה גדולה בסין.”

“אכן כן,” הנהן מר צ’אן. “מדובר במחלה ממנה סובלים מאות אלפי אנשים.”

“מאות אלפים?” הרמתי גבה. “אבל בשביל מאות אלפים צריך הרבה יותר משלושים מכונות.”

“זה מה שיש כרגע.”

“אז איך מחליטים מי יקבל טיפול ומי לא?”

“מי שיכול להרשות לעצמו מקבל טיפול,” הסביר צ’אן ביובש. “בית החולים שלנו הוא בית חולים אקסקלוסיבי. לא שמת לב שאין פה איכרים ופועלים?”

“אבל זה אומר שרק העשירים מבין תושבי בייג’ינג יהנו מהשרות.”

“אז?”

“אז מה עם כל השאר?”

“ימותו,” אמר מר צ’אן ופרץ בצחוק לבבי.

המשכנו בדרכנו וצעדתי כשעיני נעוצות ברצפה, מחשבות על קומוניזם לא נותנות לי מנוח. כמובן שלא ציפיתי למצוא חברה שיוויונית כשהגעתי לסין, ואולם, הבוטות והאדישות המקומית נוכח חוסר האיזון הסוציאלי בחיי היום יום ובמיוחד בבית החולים, גרם לי לחוש חוסר שקט עז. נזכרתי בחולה שפו טייפו גירש מהמרפאה וליבי נחמץ מצער.

בכניסה לחדרי הניתוח חיכה לנו גבר צעיר בבגדי מנתחים כחלחלים. הוא החליף כמה מילים עם מר צ’אן ואז פנה אלי.

“שמי הוא דוקטור צ’אנג,” הוא אמר ולי תרגם. “אני אנחה את הסיור שלכם בחדרי הניתוח.”

“נעים מאוד,” עניתי ולחצנו ידיים.

“מר צ’אנג, כמו שאר הרופאים שתחזה בהם היום,” הסביר מר צ’אן. “הוא מומחה לרפואה אלטרנטיבית.”

“באיזה תחום, אם יותר לי לשאול?” שאלתי.

“עיסוי מסורתי – ‘אמו’. מקווה שתהנה מהסיור. אני צריך לזוז.”

מר צ’אן סב על עקביו והחל לפסוע בכיוון המדרגות.

דוקטור צ’אנג הוביל אותנו אל חדר הלבשה קטן שם פשטנו את בגדינו ועטינו על גופנו מדי מנתחים. את נעלינו הקפנו בערדלי בד שהוצמדו לקרסוליים בעזרת רצועות גומי,שיערנו נאסף במעין כובע רחצה מבד כשרצועת גומי מצמידה אותו לראשינו.חייכתי בהביטי במר לי שניסה,ללא הצלחה יתרה, לאסוף את שיער ראשו מבלי לפגוע בעיצוב תסרוקתו המשומנת.

“אתה נראה נפלא,” החמאתי וזכיתי במבט זועף.

כשסיימנו להתלבש, הוביל אותנו מר צ’אנג אל מסדרון ארוך המשובץ בדלתות הזזה רחבות.

“כול אחת מהדלתות מובילה לחדר ניתוח,” הסביר מר צ’אנג. “בסך הכל שמונה חדרים.”

“ובכולם מתבצעים ניתוחים כרגע?”

“כן, אבל אנחנו נתמקד רק בשלושה, באלו שבהם הכירורגים הם גם מטפלים אלטרנטיבים.מר צ’אן אמר שאתה מעוניין לראות אותם בפעולה – בחירה מצויינת לטעמי.”

הבעת גאווה עלתה על פניו משהוסיף את אבחנתו. הבטתי בו בתימהון. האפשרות שמר צ’אן, אדמיניסטרטור ללא שום הכשרה או הבנה רפואית, יזהה קשר שאינו קיים בין הגורמים היה סביר בהחלט. ואולם, מר צ’אנג היה איש רפואה והתקשתי להאמין שהוא באמת ייחס חשיבות לאלמנט האלטרנטיבי.

“ואיך עובדת היותם מטפלים אלטרנטיביים משפיעה על הניתוח?” שאלתי בתמימות מעושה. “האם הם מעסים את אזור הניתוח או משתמשים באקופנטורה לאילחוש?”

“ממש לא,” מר צ’אנג צחק. “מבחינה טכנית אין שום השפעה. ההבדל נעוץ בגישה. כירורג בעל השכלה אלטרנטיבית, לדעתי, ניחן ברגישות ובראיה רחבה יותר מזאת של הכירורג הרגיל. מוכנים להיכנס?”

צ’אנג הגיש לנו מסכות ופסענו אחריו דרך אחת הדלתות, נעמדים ליד הפתח. על מיטה במרכז החדר שכב חולה מונשם כשכול גופו, למעט ראשו וברך אחת, חבויים מתחת לסדין רחב. רופא אחד ישב מאחורי ראשו של החולה ושניים אחרים לצד ברכו. היו גם שתי אחיות בחדר, האחת משרתת את הרופאים והשניה עומדת ורושמת בקלסר גדול.


“ניתוח לשבר באזור הברך,” הסביר מר צ’אנג וסימן לנו להתקרב אל מיטת החולה. נעמדנו בסמוך למגש המתכת שניצב לצידם של הרופאים המנתחים, מגש עמוס לעייפה במסורים, מקדחים, פטישים, מצבטות ומספר לא מבוטל של איזמלים.

“ממש נגריה,” לחשתי ללי שהיה חיוור כרוח רפאים, עיניו נעוצות בברכו של המנותח. שברי עצמות ושאר רקמות בצבצו מתוך המפרק הפתוח והרופאים פישפשו בתוכו בעזרת פינטצות ואיזמלים. מר לי החל להתנדנד על רגליו.

“הניתוח לוקח כשעתיים,” צ’אנג אמר. “יש צורך לנקות את המקום מחלקיקי העצם השבורה, לאחות את השבר בעזרת ברגים ואז לתפור את הרקמות.”

“ומה עושה הרופא שלצד ראשו של המנותח?” שאלתי.

“הוא הרופא המרדים. ראוי לציין שהניתוח נעשה בדרך כלל בהרדמה אזורית ואולם,” צ’אנג חייך מאחורי המסכה. “הכירוגים דרשו הרדמה כללית בכדי שהחולה לא יסבול נפשית.”

“וזאת משום שהם מטפלים אלטרנטיבים?”

“כמובן!” צ’אנג הנהן. “כמו שאמרתי לך ה…”

רעש מחריש אזניים קטע את המשפט כשאחד הרופאים החל לקדוח במרץ, שבבי עצמות, רסיסי שומן ודם ניתזים בחלל האוויר. מר לי הביט בי באומללות וסובב את גבו אל המחזה, ראשו מושפל, חזהו עולה ויורד בקצב מסחרר.הקידוח הסתיים והפצע נשטף מחלקיקים. אחד הכירורגים הרים מסורית וגחן קדימה.

“יש לישר ולשייף את העצם,” צ’אנג הסביר בעוד הרופא מנסר. “צריך ידיים טובות בכדי שהעבודה תתבצע בצורה משביעת רצון.”

צ’אנג הוסיף ואמר שאחת הסיבות שקשה למצוא מנתחים מעולים בימנו היא העובדה שהרפואה המערבית דורשת יכולת אנאליטית גבוהה אבל מזניחה כישורים גופניים.

“וכמו שאתה מבין,” לי תרגם בקול רועד. “גם בכך יש יתרון לכירורגים שהם בעלי השכלה אלטרנטיבית. גם… אני הולך להקיא.”

“סליחה?” שאלתי אבל לי לא ענה. הוא פנה לעבר הדלת בצעדים מהירים, פורץ החוצה ונעלם מעיננו. נשארנו עוד כעשר דקות בחדר, דוקטור צ’אנג מנסה לתרגם את מהלכי המנתחים באמצעות מילים בודדות באנגלית ותנועות גוף וידיים נמרצות. מאמציו גרמו לו להזיע מאחורי המסיכה והניבו התפרצויות צחוק בחדר. לבסוף הוא ויתר על ההסברים ונעמד בשקט לצידי.

הרופא סיים את מלאכת הניסור. הוא נטל מכשיר יניקה שבקצהו צינורית והחל שואב את חתיכות הרקמה והעצם. חייכתי בעודי מהרהר בכמות הידע העצומה שאותה נדרשים הרופאים לשנן בכדי לעסוק במה שנראה כרגע כהכלאה מוצלחת בין נגרות לקצבות.

“סטייק?” אמרתי וגבותיו של צ’אנג התכווצו בשאלה. סימנתי לו עם ראשי לכיוון הדלת, קדתי לצוות ויצאנו למסדרון. מצאנו את מר לי עומד כשגבו שעון כנגד הקיר. הצבע חזר לפניו והוא ניסה לחייך.

“עוד שני ניתוחים וגמרנו,” עודדתי אותו.

“עוד אחד ואני גמרתי,” הוא נאנח.

בחדר הבא התבוננו בניתוח להסרת גוף זר מהזרוע – סכין ליתר דיוק. לי עמד בגבו למנותח ותירגם כמיטב יכולתו – מעיף מבט בניתוח מעת לעת ומחוויר, ממושמע כאשת לוט. המנתח היה בחור חביב שהמחיש, בעזרת לחיצות עדינות על שרירי הזרוע של המנותח, את תנועת הכיווץ של כף היד.

הוא אחז את האיבר באוויר כאילו היה כלי נגינה, הגידים ניבטים מתוך הקרע בזרועו של המטופל כמו מיתרים של גיטרה. הרופא לחץ והגידים התכווצו, התנועה מושכת את האצבעות, סוגרת את כף היד לאגרוף.

הדרך בה הרופא אחז את הזרוע העלתה בעיני רוחי את דמותו של ג’ימי הנדריקס.

“היי גו’,” הפלטתי ובלעתי חיוך.

“לצערי,” מר צ’אנג אמר לפני כניסתנו לחדר השלישי. “הניתוח שמתבצע כרגע זהה כמעט לחלוטין לזה שהיה בחדר הראשון.”

“עוד ברך?”

“כן. אם אתה לא רוצה להיכנס אני אבין,” מר צ’אנג הוסיף. “למרות שהבטחתי למנתחים שתבקר והם מצפים לבואך. גם הם מהצוות האלטרנטיבי.”

“אז בוא ניכנס.”

היה באמת דמיון מדהים בין שני הניתוחים. סוג הפגיעה בברך היה זהה וכך גם הניתוח שהתבצע ומספר אנשי הצוות הרפואי שלקחו חלק בתהליך. השוני התבטא באלחוש, שבמקרה הנוכחי נעשה רק בפלג גופו התחתון של המנותח. המנותח שכב כשמסך בד ניצב לפני חזהו, מסתיר מפניו את המתרחש אבל לא עוצר את רעשי הניתוח. עיניו התרוצצו ללא הרף בגולגלתו, כתפיו מתכווצות לשמע קולות הניסור, הקידוח והיניקה.

לאחר התבוננות קצרה שמתי לב להבדל נוסף בין השניים. בעוד שבניתוח הראשון הכירורגים עבדו בזריזות ובמהירות הרי שכאן קצב העבודה היה איטי להחריד. המנתחים עצרו תכופות, שוחחו בינהם ואף לגמו קפה בכפפות מוכתמות בדם וחלקי רקמות. עניין רגישות המטפלים האלטרנטיבים עלתה במוחי ופניתי למר צ’אנג.

“למה החולה לא מורדם ולמה הם עובדים כל כך לאט?” שאלתי ולי תרגם את דברי בלחישה. מר צ’אנג חייך ולחש את תשובתו למר לי.

“המטופל הוא איש עשיר מאוד,” לי הסביר, “העבודה האיטית ועצם היותו ער נועדו לגרום לו להעריך את מאמצי הרופאים.”

“להעריך?” צמצמתי את עיני. “אל תגיד לי שאתה מתכוון לכסף?”

“אתה מכיר דרך אחרת להבעת הערכה?” צחק לי בתשובה.

הפרק הקודם  הפרק הבא

13

 

תקציר הפרק הקודם: גדי מרגיש מנוצל בידי מאו סיפו בעוד טסה מתמודדת עם חולשותיה בציור.

 

 

“הומופוב!”

“די, נו.”

“זאת לא בושה, גדי, פשוט תכיר באמת – אתה הומופוב.”

“שטויות. אם לא בא לי לצעוד כשהוא אוחז בידי זה לא אומר שאני הומופוב.”

“לא נראה שזה הזיז לך בפעם האחרונה שנפגשתם.”

“מה קרה לך, טסה? לא ראית איך התעוותתי כולי כשהוא לקח את ידי והחל לצעוד במורד הרחוב? כל הדרך התפללתי שהוא לא יתחיל לדלג.”

“זה דווקא נורא חמוד אם אתה שואל אותי.”

“אני לא שואל אותך.”

טסה חייכה ובחנה אותי זמן מה.

“מה את רוצה עכשיו?”

“להזכיר לך שזה חלק מהמסורת שלו. לאוו’נגה עלול להעלב אם תסרב פתאום – במיוחד אחרי הפעם האחרונה.”

“יעלב, יעבור לו. אל תדאגי ללאוו’נגה, הוא כבר ילד גדול.”

“אבל…”

“מספיק עם השטויות, אני רוצה לזוז לפני שהבנק והחנויות יסגרו.”

היה זה בוקר יום שישי, יום חופש שיוקדש לטובת קניות וסידורים. הרבה מטלות עמדו לפנינו ונדרשנו להספיק ולמלא את כולן לפני שקיעת השמש.

עזבנו את הבניין רכובים על אופניים והחלנו לשייט ברחובות הצדדיים של העיר בדרכנו אל הבנק. טסה החלה לשטוח בפני את התוכניות האומנותיות לסוף השבוע. הנהנתי לדבריה מבלי להקשיב, המילים מתמזגות עם רחשי הרחוב, משפטים חולפים דרך מוחי כרכבים השועטים על הכביש, נטמעים לרגע בתודעה ואז נעלמים בתוך ענן רועש של פיח; ארוחת ערב… לינה במגורי הסטודנטים של לאוו’נגה… ג’ואן…

“ואז אשכב עם לאוו’נגה וגו’אן,” שמעתי אותה אומרת. “פעם איתו, פעם איתה ובסוף עם שניהם.” המשפט היה כחריקת בלמים צורמת בתוך ראשי, כתגובה המאוחרת של הנרדם על ההגה רגע לפני תאונת הדרכים.

“מה אמרת?”

“מה אכפת לך?” היא גיחכה. “אתה ממילא לא מקשיב.”

“קדימה, מבטיח להקשיב הפעם.”

עד שהגענו לבנק כבר הספקנו לעבור על כל התוכנית ואף לחזור ולשוחח על תחושת חוסר הסיפוק של טסה מיכולת ההבעה שלה בציור.

“ממש תחושה של חוסר אונים,” היא אמרה, “ומה שאירוני בכל הסיפור זה ששנים רבות ציירתי ונהנתי מבלי להיות מודעת למגבלותי. עכשיו המצב התהפך, עכשיו אני מודעת ומשלמת בתסכול וחוסר הנאה.”

“אז תחזרי אחורה,” הצעתי. “אל המקום המבורך של חוסר המודעות.”

“אין דרך חזרה,” היא הניעה ראשה לשלילה. “הרטיות שהסיר מר וו’אנג מעיני נשרפו והפכו לאפר. אין שימוש חוזר או דרך חזרה. זוהי קללת המודעות, גדי, הדרישה להשתפר, לגדול ולפרוץ את החומה הגבוהה והבצורה שסוגרת עלי מכל עבר. אם אני רוצה לחזור ולהינות מהציור זה מה שנגזר עלי לעשות…”


הגענו אל הבנק וקשרנו את האופניים אל עץ לצד הכניסה המהודרת. בפנים, קידם את פנינו אולם רחב, נקי ומרוהט לפי צו האופנה של מסבאה מהמערב הפרוע. משני צידי הדלת, בצמוד לקיר, ניצבו ספות עמוקות ונוחות, כסאות עץ ושולחנות פוקר עגולים סודרו לפניהם בתפזורת. דלפק עץ, חלקו העליון מעוטר בזכוכית שקופה ועבה, חצה את האולם מקצה אל קצה, מפריד בין הלקוחות לפקידים. נברשות ססגונית נצצו ממעל, שטיח צמר, כמו דשא אדום, כיסה את הרצפה מקיר לקיר.

הבטתי סביב, מחפש את הפסנתרן, מביט למעלה ומקווה למצוא פרוצות מציצות מעבר למעקה העץ שבקומה השניה. לאכזבתי הרבה, אין בנמצא פסנתר או פסנתרן, אין פרוצות או קומה שניה. וגם אין לקוחות או תנועה מעבר למתרס הפקידים.

“בנק רפאים,” לחשתי וציפיתי לשיחים צהבהבים ועגולים שיחלפו להם על מרחבי השטיח, נעים מכוח שריקתו של המזגן.

“שם,” טסה הצביעה אל הפינה הימנית של האולם, אל השלט, ‘Foreign Exchange’, שניצב מעל לדלפק. התקדמנו לעברו, מזהים פקיד חיוור ונמוך קומה פוסע לכיווננו מהעבר השני.

“כן, בבקשה,” הוא אמר.

“ויסקי!” עניתי והכיתי עם האגרוף על הדלפק.

“סליחה?”

“אמרתי ויסקי.”

“מה אתה עושה, אדיוט?” טסה לחשה בהבעה זעופה. היא תפסה את מקומי מול החלון וחייכה בהתנצלות לפקיד הנבוך. עמדתי לצידה והמתנתי, מתופף על הדלפק עם האצבעות. מזווית עיני הבחנתי בלקוח נכנס לאולם, בחור צעיר עם חזות מזרח תיכונית, לבוש בג’ינס, חולצת פסים ונעלי התעמלות מהוהות. הוא הביט סביב וגרד את ראשו, אולי מחפש את הפסנתרן או היצאניות. עיניו נחו עליי והוא חייך והחל פוסע לכיווננו בצעדים ארוכים ומדודים, גבו זקוף וכתפיו נעות בקלילות מצד לצד, כמו דוגמנית בתצוגת אופנה.

“החלפת כספים?” הוא שאל והנהנתי בחיוב. הוא מבקש עזרה ומתעלם בהפגנתיות מטסה שממהרת להרתם למשימה. היא מושכת כתפיה וחוזרת לעיסוקיה. אני משיג לו עט, טפסים ואף מסייע בכתיבה. טסה מסיימת עם הפקיד ומביטה בנו מהצד בחיוך רחב.

“מיאד,” הוא אומר כשהטפסים מוכנים. הוא מושיט לי יד.

“גדי,” עניתי בהיסוס ואחזתי בידו.

“נעים מאוד.”

מיאד מביט לתוך עיניי ולא מרפה מידי לזמן ארוך בהרבה מהמקובל. פרצופו קורן מאושר כשהוא משרבב את שפתיו וקורץ בעינו השמאלית. שפתיו נפשקות ולשונו מבצבצת מזווית פיו.

אני מביט בו באימה, קפוא במקומי בפנים ואזניים בוערות, כהר געש בלבו של קרחון. אני נושם לרווחה כשהוא משחרר את ידי ולא מגלה כל התנגדות כשטסה מושכת אותי מהמקום. אני חש את עיניו נעוצות בי כשאנחנו חוצים את האולם ונעלמים מעבר לדלת.

“מה קרה כאן?” שאלתי כשעמדנו ברחוב.

“טסה.” היא מחייכת ומציעה לי את כף ידה. היא משרבבת שפתיה, קורצת בשובבות ונותנת ללשונה לבצבץ מזווית פיה.

“תן לי נשיקה,” היא לוחשת במתיקות. “קדימה, הומופוב חמוד שלי…”

מסכת ההצקות לא הפסיקה. קריצות מאחורי מסך של בדי משי בעודי מחליף כספים, הפרחת נשיקות מאחורי גבה של זבנית עם קניית רמקולים מינאטורים ל – Walkman והבלטת שפתיים בחיוך מפתה במהלך מילוי טפסים בשגרירות נפאל.

“תתחבר לצד הנשי שלך,” היא דחקה בי. “תרגיש את הרכות מבפנים…”

מעשיה החלו לשאת פרי כשהגענו לחנות נעלי נשים ודרשתי למדוד נעלים אדומות עם עקבי סטילטו גבוהים.

“אסור!” המוכרת אמרה כשפיה מעוות בהבעת קבס.

“אבל אדום הולך מצויין עם השיער שלי.”

“רק נשים!”

“אני מחובר לצד הנשי,” הבטחתי ושירבבתי את שפתי.

“החוצה!” היא צווחה והצביעה אל הדלת.

“איזו אפליה,” התלוננתי ופניתי לטסה. “הומופובית שכמותה!”

מחובקים ובסנטר מורם עינטזנו את דרכנו החוצה מהחנות.

 

*

 

החדר היה מלא עד אפס מקום בסועדים שהתקבצו מהחדרים הסמוכים. רובם ככולם סטודנטים לרפואה מאפריקה, חבורה עליזה ששוחחה בקולניות וצחקה ללא הרף, דבריהם מודגשים בתנועות ידיים דרמטיות. המילים שהשמיעו התנגנו במוחי ללא פשר – אומבה, לומבה, דונגה, מונגה נשמעים מכל עבר.

ישבנו במחיצתם על רצפת האבן. צפופים, כתף אל כתף, מעגל של אנשים רעבים. במרכז המעגל עמדו שני סירים גדולים. לאוו’נגה הסיר את המכסה הראשון, חושף נזיד בקר מהביל בעל צבע אדמדם וניחוח משכר.

“נראה מדהים,” אמרה ג’ואן ומילותיה גרמו לגל רחשים במעגל האנושי. טסה וג’ואן היו הנשים היחידות בחדר וכל מילה שפלטו, כל חיוך שהפריחו, גרמו מיד להתרגשות. בלילה צהבהבה העשויה מקמח תירס מילאה את הסיר השני.

לא יכול להיות! חשבתי בעודי מעביר את עיניי בין יושבי החדר. אין סיכוי, הרי הם כהים מדי ודוברים בלשון זרה לעמי המערב. אין זה יתכן שהם מרומניה ובכל זאת…

“מה זה?” טסה שאלה בלחש, מצביעה על בלילת קמח התירס.

“ממליגה,” עניתי בחיוך “מאכל רומני מבית אבא.”

“מה אתה מקשקש?” היא שאלה בעוד קהל הרעבים שולחים ידייהם אל קרבי סיר הממליגה, בוצעים נתחים דביקים, מועכים לגושים אחידים וטובלים בציר הבשר. הממליגה ספחה נוזלים בעוד הם מפשפשים בתוך הסיר, אוספים חלקי בקר וירקות ונושאים את האוצר הישר אל פיותיהם הרעבים, טיפות רוטב חומקות בין אצבעותיהם, מציירות נתיבים אדמדמים שנמתחו מהסיר, דרך הרצפה והבגדים, אל סנטריהם.

“צריכים סכו”ם?” לאוו’נגה שאל בעודו לועס במרץ.

“לא תודה,” עניתי ותחבתי את ידי בקדרה. חשש הטעימה הראשוני התחלף באכילה תאוותנית וחסרת מעצורים. הממליגה הוכיחה עצמה כמצע המושלם לספיגת הרוטב, טעם הנזיד עשיר, מלוח ומתקתק כאחד.

לאחר הארוחה יצאנו לטייל בשבילי הקמפוס שהיה נקי מרבב ועשיר בצמחיה מטופחת. לאוו’נגה פסע בנינוחות בין ג’ואן וטסה בעוד אני משמש כחלוץ, שקוע באימון טאיי צ’י. בדמיוני עברתי על כל מהלכי הקאטא, מאחד את התנוחות לתנועה אחת זורמת, מנסה לחוש את החיבור למרכז, מדמה את האפליקציות הלחימתיות שלה…

היה זה הרגל לימודי שרכשתי בשנתי הראשונה ביפן. אימון שהסתמך על ‘עקרון ההעמסה’ – שינון, שחזור והתעמקות בפרטים עד הצפתה של התודעה, הצפה המטביעה במודעות את הפרטים עצמם ובמקביל יוצרת הבנה חדשה ובסיס להתפתחות.

“האימון האמיתי נעשה מחוץ לדוג’ו,” נהגתי לנאום לתלמידי ביפן. “בלכתכם, בנסיעתכם ברכבת, בזמן האכילה, בכל מצב… בחוץ לומדים ובדוג’ו מתרגלים.”

בנוסף, אפשר האימון האישי העמקה אל תוך חלקיקי הטכניקה – אלמנטים נקודתיים כמו תנועת אצבעות, תנוחת ראש, נשימה וכו’, תכנים בהם קשה להתמקד במסגרת השיעור.

“גדי,” לאוו’נגה קרא וחשתי את ידו אוחזת בידי, כרשתו של דייג,שולה אותי ממעמקי הגיגיי הנשגבים.

קורא לעצמך אומן לחימה? נזפתי בעצמי. חתיכת אדיוט שכמותך! חייכתי אל לאוו’נגה בעוד אני מקלל את עקרון ההעמסה ואת דרכו החמקמקה להשכיח מליבי את מתקפת היד הצפוייה.

“האחיזה שלך קצת חלשה בשביל אומן לחימה,” לאוו’נגה העיר, מורה בראשו כלפי הידיים.

“אני פשוט לא רגיל,” התנצלתי והגנבתי מבט לאחור, מזהה את החיוך שעל פניה של טסה וחורק את שיניי כשג’ואן הבליטה את שפתיה בחושניות וקרצה.

מנוולות!

“תזהר,” קרא לפתע לאוו’נגה, עוצר בעדי רגע לפני שקרסתי אל תוך מעקה הבטון שתחם את הדרך. ציפיתי שיעזוב את ידי אך לאוו’נגה לא הרפה כשקפץ מעל למחסום.

“אתה רואה,” הוא חייך, אוחז בי בג’נטלמניות מופגנת כשדילגתי מעל למעקה. “אחיזת הידיים היא לא רק מנהג באפריקה אלא גם כלי להצלת החיים.”

“אני מבין שיש הרבה מעקי בטון בטנזניה.”

“בטון לא אבל גזעי עצים כרותים לא חסר.”

פניו הרצינו כשהוא החל לספר על טיול רגלי אחד מילדותו בטנזניה.

“בבוקר יום ראשון בהיר, לאחר התפילה בכנסיה המקומית, עשיתי את דרכי חזרה אל הכפר בלוויית דודי ואבי. שלא כהרגלנו, לא צעדנו בשביל הראשי אלא בשביל צר ומלא במהמורות שהתפתל בתוך צמחיית הסוואנה. הלכתי ביניהם, מקשיב למעשיות מילדותם, סיפורים שדודי תיבל בתאורים מצחיקים עד דמעות. העליתי קושיות, ושקעתי בסיפורים, ידיי אחוזות בידיהם. השתמשתי בהן כנדנדה, מרים את רגלי ומטלטל באחיזתם – ילד בן שבע נטול דאגות ומאושר.

“בשלב מסויים, דודי, שאצה לו הדרך, נפרד מאיתנו לשלום והחל לפסוע במרץ על השביל. אני זוכר שהתלוננתי לאבי, מצר על אובדן הנדנדה וסיפוריו המשעשעים. הוא הספיק להתקדם כמה עשרות צעדים כשדרכו נחסמה בגזע עץ שמן ששכב לרוחב הנתיב. דודי הביט לעברנו, נופף בידו וקפץ מעל הגזע.”

לאוו’נגה נאנח וידו לפתה את ידי בחזקה.

“הוא נעלם מעייננו ואז נשמעה נהמה מחרידה, מלווה בקולות מאבק וצרחות קורעות לב. אבי, שכנראה ניחש את שארע, הרים אותי בידיו ומיהר אל עץ קרוב. הוא ציווה עלי לטפס בעודו שובר ענף רחב. הוא אחז את הענף כאלה מעל ראשו ורץ בכיוון הגזע הכרות, שואג ממעמקי גרונו ומכה עם הענף בקרקע.

“האירוע שנמשך פחות מדקה נדמה כנצח עבורי. מסתבר שדודי קפץ על אריה ששכב לתומו מהצד השני של הגזע. האריה אמנם ברח מהמהומה שאבי הקים אך היה זה מאוחר מדיי בשביל דודי. הוא קיפח את חייו והוא רק בן שלושים ושתיים.”

לאוו’נגה חייך בעצב. “אתה יודע גדי, עד היום אני לא מפסיק לחשוב שאולי הגורל היה שונה לו נשאר איתנו, לו המשיך לאחוז בידי במקום לשעוט קדימה.”

המשכנו לצעוד בשקט, לאוו’נגה שקוע בסערת רגשותיו, אותי מעסיקות מחשבות על הומופוביה ואריות, מנסה למצוא קשר.

“לאוו’נגה,” אמרתי לאחר זמן מה.

“כן?”

“יש אריות בבייג’ינג?”

“לא עד כמה שידוע לי.”

“אז עשה טובה, שחרר את היד.”

הפרק הקודם  הפרק הבא