2

תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה נוחתים בבייג’ינג במטרה ללמוד ציור ואקופנטורה. הם ופוגשים באיאן, חבר מטוקיו, ומתוודעים למנהג היריקות הסיני.

 

במהרה הנוף הכפרי משתנה לעירוני. יותר רכבים, כבישים רחבים, המון רוכבי אופניים, מבני בטון ואבק. כל כך הרבה בטון ואבק.

“בייג’ינג קרובה למדבר גובי,” איאן מעיר. “בעונה הזאת יש הרבה סופות חול.”

האוטובוס שועט ברחובותיה הראשיים של בייג’ינג, הנהג מנווט בין משאיות, אוטובוסים, אופנועים, עשרות מוניות צהובות ואלפי אופניים. הוא צופר ללא הרף ומנהל חד-שיח קולני עם הרחוב דרך חלונותיו הסגורים של הרכב. הוא מנופף בידיו באיום. הוא מקלל וכמובן, איך לא, יורק. אני מסיט מבטי ממנו.

בעבר התמודדתי בהצלחה עם מנהגים מפתיעים של עמי המזרח, מנהגים שבדרך כלל הודגמו בפני לראשונה על ידי גברת זו או אחרת. אני נזכר באישה המהודרת ששאבה אטריות לתוך לועה הפעור בארוחה הראשונה שלי בטוקיו, איך קולות היניקה הרועמים שלה החרידו אותי משלוותי. ואני נזכר בגברת התאילנדית שעזרה לי למצוא מונית כשנחתתי בבנגקוק, איך היא הילכה לצידי בעוד היא חופרת בנחיריה עם שתי אצבעות דרך בד חולצתה.

אני מגניב מבט אל הגברת היורקת ושואל את עצמי אם אי פעם אתרגל למנהג המבחיל והחדש שהציגה בפני. ההופעה שלה בהחלט הרימה את רף הגועל בכמה שלבים חדשים…

איאן מסביר לנו על הסדרי הלינה. מסתבר שבזמן שהותו הקצרה בבייג’ינג איאן יצר קשרי ידידות עם חבורת סטודנטים אמריקאים.

“הם לומדים סינית בקולג’ במזרח העיר ושם הם גם מתגוררים,” הוא אומר. “אחד מהם, בחור נחמד בשם בראד, דיבר עם הנהלת הקולג’ והם הסכימו להשכיר לי חדר במעונות הסטודנטים. אתם תישנו אצלי הלילה ומחר בראד ילך לדבר עם ההנהלה בעניינכם.”

“שלושתנו בחדר?” אני מזעיף פנים ואיאן נראה קצת נבוך. טסה מתערבת בשיחה.

“יש שם מיטה?” היא שואלת.

“שתי מיטות.”

“אז זה נשמע מצוין.”

האוטובוס מתרוקן בהדרגה מנוסעים. אני מזהה מושבים פנויים ופונה לשבת. איאן שולח יד אוחז בזרועי.

“אין טעם,” הוא אומר. “בתחנה הבאה אנחנו יורדים.”

האוטובוס עוצר ואנו נשפכים אל דמדומי השקיעה המאובקים של הרחוב הסואן. מחזה סוריאליסטי – אפילו לאוויר יש גוון אדום כתמתם. הקולג’ נמצא מאחורי גדר לבנים ארוכה וגבוהה. אנחנו צועדים בעקבות איאן דרך שער הכניסה ומוצאים עצמנו ברחבה גדולה המוקפת במבנים דו קומתיים מאורכים.

המקום מעוצב בדומה לכול מרכז אקדמי בו ביקרתי, למעט העובדה שבמקום מדשאות, עצים ופרחים יש רק בטון. אפילו שולחנות הטניס שולחן, המוצבים בפאתי הרחבה, עשויים בטון. חבורת נערים עליזים משחקת שם במרץ ואני עוצר להתבונן במשחק. הילדים משחקים במיומנות ראויה לציון למרות המשטח הקשיח והאבק הסמיך. למרות העובדה שכתחליף לרשת, חוצה את השולחן במרכזו שורה של לבנים אפורות.

הם מפסיקים לשחק ומתבוננים בי. אחד הנערים ניגש אליי ומגיש לי מחבט. אני מחייך ומוריד את התיק.

“לא עכשיו,” טסה דוחקת בי. “אני צמאה ומתה מרעב.”

“הסינים הם כמו בדוויים,” אני אומר בהחלטיות שמפתיעה אף אותי. “הם יעלבו אם אני אסרב.”

טסה בוחנת אותי לשנייה.

“לפעמים אתה ממש אידיוט,” היא מפטירה ומתיישבת לה עם איאן בפינה על ספסל בטון.

“אין לך סיכוי,” איאן מזהיר אבל אני רק מגחך. לאיאן אין מושג שבצעירותי נהגתי לשחק טניס שולחן. דוד שלי, אחיה של אמי, היה אלוף הארץ מספר פעמים והוא שלימד אותי את רזי המשחק. כמובן שלא שיחקתי מספר שנים אך טניס שולחן, לטעמי, זה כמו לנהוג באופניים – המיומנות חוזרת לאחר אימון קצר.

אבל כנראה ששכחתי שמעולם לא הייתי טוב במיוחד בנהיגה באופניים. הנער שמשחק מולי, חצי מגובהי וחצי מגילי, קורע לי את הצורה. הנערים צוחקים כשאני מניח את המחבט וצועד בראש מורכן לעבר איאן וטסה. טסה בוכה מצחוק.

“אף מילה!” אני מזהיר אותם ואיאן מוביל אותנו לעבר מגוריו. אנחנו חוצים את הרחבה, עוברים במסדרון צר ודרך כניסה למבנה שנראה נטוש ומוזנח. החדר של איאן ממוקם בקומה השנייה. חדר מרווח עם שתי מיטות, שולחן כתיבה רחב וכסא מעץ, מקרר קולני ומעופש עומד בצמוד לדלת.

“נו?” איאן מחייך וסופק כפיים. “נחמד, לא?”

“נחמד,” אני מודה. “בטוקיו חדר כזה נחשב כדירת פאר.”

“אפשר לשתות משהו?” טסה מתחננת בגרון ניחר ואיאן מהנהן ופותח את המקרר.

“אני מקווה שאתם אוהבים בירה,” הוא מצחקק. “כי בירה זה כול מה שיש.”

“בירה?” אני שואל. “נהיית אלכוהוליסט? מה רע במים?”

“בירה זה יותר זול,” עונה לי קול מכיוון הדלת. אני מסתובב לאחור ורואה איש מזוקן עומד בכניסה לחדר.

“בראד,” הוא אומר ומציע לי את ידו. בידו השנייה הוא אוחז בקבוק בירה. אנחנו לוחצים ידיים ובראד מחייך לכיוונה של טסה.

“נחמד,” הוא אומר ותופס לו מקום על אחת המיטות. לבראד יש שיער ארוך, עור חיוור ומבט של משורר בעיניים. הוא לבוש בג’ינס דהויי ומעיל משובץ.

איאן פותח לנו בקבוקים בעוד בראד ממשיך בהסבריו על מים ובירות. מסתבר שבבייג’ינג המים בברזים לא מומלצים לשתיה ושמחירי המים בבקבוקים עולה פי שלוש יותר מבירה.

“אין ברירה,” אני מחייך אליו ולוקח לגימה הגונה.

טסה ואיאן עומדים להם בפינת החדר ומשוחחים בעוד אני יושב עם בראד. הוא מספר לי על הקבוצה שלו, חבורת סטודנטים מאוניברסיטת פרינסטון שבארה”ב ומדבר על כך שסין, עד כמה שזה נראה מופרך כרגע, תהפוך יום אחד למעצמה כלכלית. לקינוח, בראד שוטח בפני אזהרות מסע בלתי צפויות.

“אז תהיה חכם ותיזהר מהסינים,” הוא אומר. “ובעיקר מהללו שמפגינים חביבות בלתי צפויה כלפייך. הכי גרועים הם אלו שנחמדים ומדברים אנגלית. מאלו תתחמק, תברח ואם צריך, תהגר מהמדינה.”

אני מתבונן בו בהשתאות. הדברים שבראד מוציא מפיו לא צפויים ולא עולים בקנה מידה אחד עם החזות ההיפית שהוא מציג. אני כמעט מתפתה לשאול לאן לברוח כשפוגשים אמריקאי מזוקן בבייג’ינג.

“זה אולי נשמע כמו הצהרה גזענית אבל היא לא,” בראד מיד ממשיך. “שתבין, סין היא כמו חיה ששוחררה מאזיקיה לאחר שהוחזקה כבולה ומורעבת במשך שנים. החיה נעה בחופשיות, משחרת לטרף, מחפשת קורבנות. אנשים כמונו, גדי, מערביים בעלי מטבע זר, הם בדיוק סוג הציד שהם מחפשים.”

“אוקיי,” אני מחייך ולפתע בקבוק הבירה נושר מאחיזתי. אני מתבונן בחוסר אונים כשהוא צונח אל רצפת הבטון, כמו בהילוך איטי, הבקבוק חוצה את האוויר ומתרסק לרסיסים של זכוכית מהולים בבירה וקצף. אני מביט באיאן ומחייך בהתנצלות.

“בראוו, סנסאיי,” טסה מנענעת ראשה. “שוב עשית את זה.”

“שוב?” איאן שואל. הוא לא נראה מוטרד מבריכת הבירה שעל הרצפה.

“כן, שוב,” טסה ממשיכה. “בטיסה האחרונה שלנו לטוקיו הוא הזמין קפה מהדיילת ושנייה לאחר מיכן שפך אותו על עצמו. היית צריך לראות אותו, קפה על החולצה, על המכנסיים ועל המושב. את שאר הטיסה ביליתי בשרותי המטוס, מכבסת את בגדיו.”

טסה מביטה בי ונאנחת.

“שנים שהוא מתאמן על שליטה, מרכז ופוקוס, ועדיין, כול שהוא אוחז נושר מידיו מיד.”

היא מוצאת מטלית וניגשת להנחית אותה על אגם הבירה.

“אין צורך,” בראד עוצר אותה בתנועת יד.

“מה זאת אומרת?”

“אנחנו במילא יוצאים לאכול. שאר החברה מחכים. כשנחזור תטאטאו את הזכוכיות.”

נראה שדבריו הסתומים של בראד הספיקו לאיאן.

“קדימה,” הוא אומר. “בואו נצא לדרך.”

“אז אתה עושה אייקידו,” בראד שואל בזמן שאנו פוסעים בעקבות איאן וטסה. “קטלני, מה?”

“הכי קטלני שיש.”

“אומנות של הטלות ונעילות בריחים, נכון?”

“בדיוק,” אני עונה ומחכה לשאלה המתבקשת על סטיבן סיגל. תמיד יש שאלה על סטיבן סיגל. אני מתחיל לספור בלב עד עשר אבל בראד עוצר אותי כבר בחמש.

“שמעת על סטיבן סיגל?”

“כן, כן, שמעתי.”

“קטלני, לא?”

“הכי קטלני שיש.”

בראד אומר שחלק מהסטודנטים בקבוצה שלו מתרגלים וו’שו בבייג’ינג ושהם ישמחו לפגוש אותי. אנחנו צועדים ובהדרגה, מתאספים סביבנו עוד חמישה סטודנטים מפרינסטון. שלא כבראד, לשאר החבורה יש הופעה שמרנית ומהודרת; בגדים חדשים, חולצות מגוהצות, נעליים מבריקות. לבנים יש פנים מגולחים, לבנות שיערות מסורקות. ניחוחות האפטרשייב, הבשמים וקרם-הגוף של החבורה אף מצליחים לחצות את מחסום הטיט שהאבק יצר בנחירי, עוצמתם גורמת לי לטשטוש חושים.

אחת הבנות, בחורה נמוכה שנראית אסיאתית, ניגשת אליי.

“איימי,” היא אומרת ומושיטה לי יד קטנטנה. “איאן סיפר לי שאתה מומחה לאייקידו.”

אני לוחץ את ידה בעוד בראד מסביר לי שאיימי היא כישרון גדול בוו’שו. אני מבקש הדגמה ואיימי צועדת לאחור. הכול עוצרים להתבונן. איימי עומדת קפואה ואז היא נותנת צווחה קטנה. היא פותחת בשלל חבטות ותנועות לחימה ססגוניות, מסיימת באבחת יד פתוחה בתנוחה נמוכה. היא מתיישרת למולי ואז מותחת רגל אחת באיטיות כלפי מעלה, עוצרת כשהרגל ישרה, כף רגלה מבצבצת מעל לראשה.

“מדהים!” אני קורא וקד בפניה. היא מורידה את הרגל ונותנת קידת שאולין בחזרה – אגרוף קמוץ מכה בכף יד פתוחה.

עד שאנחנו מגיעים למסעדה אני מתוודע כבר לכול החברה. טים ואדמונד, עוד שניים המתאמנים בוו’שו, יושבים לצידי ומתחקרים אותי בנוגע לאייקידו. הם מבקשים שאתן להם שיעורים.

האוכל מגיע ואנחנו זוללים וגומעים בירות בשרשרת.

“אתם נמצאים בבייג’ינג רק חודשיים,” אני פונה לאיימי בשלב מסוים. “איך השגת מיומנות כזאת בזמן כול כך קצר?”

“אני מתאמנת בוו’שו בעיר הולדתי במישיגן מאז שהייתי בת חמש,” היא עונה בחיוך. “הרמה שם קרובה לזאת שבסין.” איימי מציעה לי לבוא ולראות אותה באימון.

“אולי מתישהו בהמשך,” אני מתחמק בנימוס. “אחרי שאתמקם ואתחיל ללמוד בבית החולים.”

אבל אני מקשיב בעניין וחוקר אותם בנוגע לאימונים. איימי מונה לפני את סוגי הוו’שו הקיימים ומסבירה לי שהמונח השגור במערב, קונג פו, הוא למעשה מונח שלא מתחום הלחימה גרידא.

“קונג פו בשפה הסינית פירושו מיומנות גבוהה, מונח המתאר אדם הפועל באדיקות ובנמרצות,” היא אומרת. “אותו אדם יכול להיות טבח או כול בעל מקצוע אחר.”

אני שואל לגבי סוגי האימונים שהם נוטלים בם חלק והבנים אומרים שהם, בניגוד לאיימי, לא מתעניינים בחלק האומנותי של וו’שו.

“אנחנו אמורים ללמוד, ‘סאנדא’,” אדמונד אומר בגאווה. הוא מסביר שסאנדא הוא המקבילה הסינית לאגרוף תאילנדי.

“אבל להבדיל מאגרוף תאילנדי,” הוא מסכם. “הזירה בסאנדא היא עגולה, ללא חבלים ומותר לבצע הטלות. תבוא לראות, המורה שלנו הוא אלוף סין. בחור קטן ומפחיד.”

“שים לב לכך שאדמונד אמר, ‘אמורים ללמוד סאנדא’,” איימי אומרת בחיוך. “הם היו אמורים ללמוד סאנדא אבל עשו טעות ושילמו למדריך מראש לשלושה חודשים.”

טים לא מחייך כשהוא מסביר שהמדריך, סייפו מאו, לקח את הכסף בשיעור הסאנדא הראשון שלהם ושמאז הוא מצמיד אותם לכיתה האומנותית ומתחמק מהם בכול מיני תירוצים ותואנות.

“אם אי פעם תחליט ללמוד משהו במרכז לוו’שו,” טים אומר. “תדאג לשלם רק בסוף, אחרי כול שעור ולא לפני.”

השיחה ממשיכה לקלוח אך טסה ואני נשענים האחד על השנייה, מפהקים, מטושטשים מעייפות, אבק ואלכוהול.

בדרך חזרה אני מבטיח לאדמונד וטים שיעור פרטי באייקידו. אנחנו נפרדים מכולם ועולים במדרגות לחדרו של איאן.

“תראי את זה,” אני אומר לטסה ומצביע על הרצפה, אל המקום בו עמד לו אגם הבירה לפני כשעה. הרצפה יבשה לחלוטין,זכוכיות פזורות מסביב אבל אף זכר לנוזלים.

“יבש בסין,” איאן אומר ונשכב על המיטה. טסה ואני מטאטאים את הרצפה ואז נשכבים על המיטה הפנויה.

שינה טרופת חלומות עוברת עליי באותו הלילה, הזיות בהן המנהיג הקומוניסטי, מאו צה טונג, מעביר לי שיעורים בסאנדא בתוך סופת חול עצבנית.

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

Comments are closed.