נשימת אייקידו

מייסד האייקידו, מוריהיי אואשיבה, התייחס לנשימה כחלק בלתי נפרד מאומנותו ועשייתו הדתית-רוחנית. לא לחינם טכניקות רבות באייקידו קרויות “קוקיו-הו” ( טכניקות נשימה) ואף ישנן הטלות הנקראות “קוקיו-נאגא” (הטלות נשימה). אואשיבה ראה בנשימה מוטיב חשוב במעלה ואף ביצע תרגלי נשימה כחלק מטקס ה”מיסוגי”(טקס זיכוך הגוף והנפש) שערך כול בוקר.

מוריהיי אואשיבה,  התייחס לנשימה כחלק בלתי נפרד מאומנותו ועשייתו הדתית-רוחנית. לא לחינם טכניקות רבות באייקידו קרויות “קוקיו-הו” ( טכניקות נשימה) ואף ישנן הטלות הנקראות “קוקיו-נאגא” (הטלות נשימה). אואשיבה ראה בנשימה מוטיב חשוב במעלה ואף ביצע תרגלי נשימה כחלק מטקס ה”מיסוגי”(טקס זיכוך הגוף והנפש) שערך כול בוקר. ניתן לראות את התייחסותו של המייסד אל הנשימה בציטוט הבא:

“שב בנוחות ותחילה חשוב על הדרך בה באה לביטויי ממלכת הקיום. ממלכה זו עוסקת בחיצוני, בצורה הפיזית של נפלאות הבריאה. מלא את גופך ב”קי” וחוש את הדרך בה מתפקד היקום – צורתו, צבעיו ותדירות תנועת מרכיביו. שאף אוויר וצא אל מרחבי היקום. נשוף האוויר החוצה ותן לקוסמוס לחדור אל תוכך. כעת נשום מעלה את חיוניות ותפוקת האדמה וחבר את נשימת הרקיע ונשימת האדמה עם נשימתך – כך שתהפוך לנשימת החיים עצמם. תוך כדי רגיעה, תן לעצמך לנוח בטבעיות בממלכה הנסתרת של חוסר הצורה, שהיא ליבה של כול הקיים בטבע. מצא את מרכזך, ה”קוטודמה סו“, הצליל המקורי של היקום. מלא עצמך באור וחום. בצורה זו תקיים את נפשך זכה ובהירה כתכול מרחבי השמיים והאוקיינוסים הגדולים. כפסגות הגבוהות. נקי וחופשי…”

גם במישור הטכני ניתן לראות את חשיבות הנשימה לטכניקת האייקידו. אומנות האייקידו הינה אומנות של זרימה וחיבור; זרימה המתבטאת בקואורדינציה של תנועת שרירי הגוף ובשילובה עם תנועתו של יריב האימונים. חיבור המתבטא במודעות למרכז הגוף ובהשלכת מודעות זו אל מרכז גופו של יריב האימונים. שליטה ושימוש נכון במערכת הנשימה הינם כלי מצוין לחידוד ההבנה והיכולת  של מוטיבים כמו זרימה וחיבור.  שליטה ומודעות למערכת הנשימה פירושה שליטה בשרירים העמוקים של מרכז הגוף ובחיבור תנועתם אל שרירי השלד. תרגול נכון של שרירי הנשימה יוצר תנועה מתואמת של כול שרירי הגוף –  תנועתיות היוצאת ממרכז הגוף וזורמת אל הגפיים ולהיפך – מהגפיים ואל המרכז. בנוסף לכך, התרגול יוצר מודעות לגופו ותנועתו של יריב האימונים, לזרימה הפנימית של תנועתו ולדרך נשימתו – אלמנטים שכאמור משפרים את יכולת הזרימה והחיבור.

מבחינה אנטומית ופיסיולוגית נראה שמערכת הנשימה כמו נבנתה ליצירת הזרימה התנועתית והחיבור למרכז הגוף כפי שתואר למעלה. מכלול שלם של שרירים לוקח חלק בתהליך הכנסת והוצאת האוויר מהריאות. שריר הנשימה העיקרי הוא שריר הדיאפרגמה, אך גם שרירי הבטן, גב, בית החזה, הכתפיים והצוואר משפיעים על תנועת האוויר. שרירי הבטן והגב מאפשרים זאת על ידי מתיחה והרפיה של שריר הדיאפרגמה  בעוד ששרירי הצלעות על ידי הרחבת והרפיית בית החזה, ושרירי הכתפיים והצוואר על ידי העלאה והורדה של בית החזה. מערכת שרירי הנשימה הראשיים והשניוניים, אם כן, מכסה את מרבית שטח מרכז הגוף ואולם השלכותיה התנועתיות מרחיקות לכת עד לגפיים. שרירי בית החזה המחוברים לשכמות ולכתפיים מאפשרים תנועה קואורדינטיבית הזורמת עד לקצות אצבעות הידיים. שרירי הבטן והגב המחוברים לעצם האגן מאפשרים שינויי בזווית האגן יחסית לקרקע –  שינוי המאפשר המשך תנועתי לכול אורך הרגל ועד לבהונות.

את תרגיל מערכת הנשימה הבא ניתן לעשות בעמידה זקופה כאשר הרגליים מפוסקות במפתח קל של רוחב הכתפיים, (לחילופין ניתן לבצע התרגיל גם בישיבת סאייזה למרות שהתיאור הבא ספציפי לעמידה). את התרגול אפשר לחלק לשלבים הבאים:

  1.   1.  חימום מפרקי הגוף על ידי תנועה רכה ותרגילי מתיחה קלים כהכנה לתרגול מערכת הנשימה.
  2. 2.  תרגול נשימת בטן וחזה ליצירת מודעות וטווח תנועה מלא:

א.      נשימת בטן – תרגול שרירי הבטן כך שבהכנסת האוויר תהיה הרפיה של שרירי הבטן וכיווץ שרירי הגב, ובהוצאת האוויר כיווץ שרירי הבטן והרפיית שרירי הגב. ישנה חשיבות רבה לכך שטווח התנועה יהיה מלא – מנקודת האחיזה של שרירי הבטן בעצם האגן ועד לאחיזתם בצלעות התחתונות של בית החזה.

ב.       נשימת חזה – תרגול שרירי בית החזה, הכתפיים והצוואר כאשר התנועה יוצאת מהצלעות התחתונות וזורמת קדימה, החוצה ומעלה. את החלק הראשון של התנועה יוצרים על ידי כיווץ שרירי בית החזה הגורם להרחבתו ולהכנסת האוויר אל הריאות. החלק השני מתואר בכיווץ שרירי הצוואר שעוזרים בהעלאת הצלעות העליונות ובגלגול הכתפיים לאחור להרחבה נוספת של בית החזה. בהוצאת האוויר בית החזה נרפה וצונח, הצוואר מאבד ממתח שריריו והכתפיים חוזרות למנח מאוזן.

  1. 3.  חיבור בין נשימת הבטן אל נשימת החזה כאשר התנועה עולה בהדרגתיות מהאגן, דרך בית החזה ועד הכתפיים והצוואר. בתרגול זה ישנה חשיבות עליונה להתמקדות בקו מרכז הגוף כאשר באזור בית החזה העליון צריך לחוש כיצד התנועה יוצאת מקו המרכז ומתרחבת אל הכתפיים. הוצאת האוויר גם היא תתחיל מהבטן ותסתיים בכתפיים.
  2. חיבור הגפיים לתנועת הנשימה:

א.      הזרועות ממוקמות חזיתית לגוף כך שכפות הידיים פתוחות ופונות אל מרכז בטן תחתונה. מרחק המרפקים מהגוף הוא כשל אגרוף לחזית ולצידי הגוף. הגוף זקוף אך לא מתוח ומפרקי הגוף צריכים להישאר לא נעולים או ישרים.

ב.       שאיפת אויר אל בטן תחתונה, תנועה המגלגלת את האגן לפנים ובכך מעבירה משקל אל כריות הרגליים, דרך הירכיים, הברכיים והשוקיים.

ג.       הבטן מתנפחת וכשהמתח על רום הבטן עולה בית החזה מתחיל להתרחב. הידיים עולות בהתאמה לתנועת הבטן.

ד.       תנועת הכנסת האוויר עולה בהדרגתיות מחלק תחתון של בית החזה ועד לקו חגורת הכתפיים כאשר המיקוד במרכז הגוף. הידיים בשלב זה מול הכתפיים והגב קעור.

ה.      סיום התנועה הוא ביציאתה מקו המרכז אל הכתפיים כאשר כפות הידיים נפתחות לפנים ומעלה.

ו.        התנועה חזרה מתחילה מכיווץ הבטן וגלגול האגן לאחור. משקל הגוף חוזר להישען על העקבים ובית החזה צונח בנינוחות. הידיים שוב מונחות מול הבטן התחתונה.

חשוב לציין כי תרגול זה הוא רק אחד מיני רבים בהם ניתן להמחיש את נושא הנשימה והקשריה אל תנועתיות הגוף. אין ספק בעיניי כי הנשימה היא כלי חשוב לשיפור התנועה ואולם יהיה זה הוגן לומר כי פגשתי לא מעט אומני אייקידו גדולים שגופם זרם בקואורדינציה שתיארתי למעלה ושמעולם לא עסקו בטכניקת נשימה.

זכור לי איך צ’ידה סנסאיי, מי ששימש כמעט שני עשורים כמורה הראשי של יושינקאן הומבו דוג’ו, ענה לשאלותיהם התמימות של תלמידים קנדים שהגיעו למחנה אימונים ביפן. אני מציין שהם קנדים מכיוון שיפני מעולם לא היה מעז לשאול כך. 

 


(צ’ידה סנסאיי בפעולה)

תלמיד: “סנסאיי, מהי הדרך בה אתה נושם בזמן הטכניקה?”

צ’ידה סנסאיי, (הבעת מסתורין מכסה את פניו): “אני נושם כך – מכניס אוויר לריאות ואז מוציא אותו,” (הדגמה קצרה של הכנסת והוצאת אויר פשוטה ואז הוא ממשיך), “לפעמים אני עושה זאת עם הפה ולפעמים עם האף.”

תלמיד אחר: “סנסאיי, מדוע אתה ורבים מהמדריכים נוטים לעשן?”

צ’ידה סנסאיי, (מביט בתלמיד כאילו שאל את שאלת הקידבק הגדולה מכולם ואז שואב מלוא ריאותיו עשן) : “כאשר אני מעשן אני מודע לכך שאני נושם.” (תשובה הבוקעת מתוך ענני עשן)

כך או אחרת אין בדעתי שום מחלוקת על כך שצ’ידה סנסאיי, גם אם לא נותן דגש ניכר על נשימה, הוא אחד האנשים המרשימים שהכרתי ושמהם שאבתי ידע בחיי. האיקידו שלו זורם וחלק והוא מחובר לגוף ולמקום כמו כל מאסטר טוב של אומנות הלחימה.

למרות שישנם רבים שאינם עוסקים בתרגול נשימתי כחלק מאימון האייקידו הרי שישנן לא מעט שיטות אייקידו שרואות בהם חשיבות עליונה. גם מכלול סוגי תרגילי הנשימה הוא גדול ונרחב ואין ביכולתי ובכוונתי לתאר את כולם ולא רק מכיוון שקצרה היריעה מלהכילם, אלא גם מהסיבה הפשוטה שאיני מכיר את מרביתן.

רבים הם הערוצים הזורמים אל אגם הידע הנכסף.

כול ערוץ ייחודי בנתיבו ובעוצמת זרימתו.

כול ערוץ וצלילות ועומק מימיו.

 אחד נושם

 אחד מעשן

אך בסופו של יום משתכשכים להם יחדיו באגם…

..

סורי אשי – אומנות החלקת הרגליים

http://www.files.org.il/BRPortalStorage/a/18/67/71-3gZMc95pD3.jpg

אחת מהתנועות החשובות ביותר באומנויות הלחימה היפניות המסורתיות היא תנועת ההחלקה של כפות הרגליים – הסורי אשי. סיבות רבות לדבר. הסורי אשי הוא כלי מצויין לשיפור שוויי משקל הגוף, ליצירת תחושה של חיבור לאדמה, ולשימוש בכוח המשיכה – דרך מנופי הגוף – לתנועה ביו-מכנית נכונה. לסורי אשי גם סיבות מסורתיות והיסטוריות מעבר לתכנים החיוביים המופקים מהתנועה. ולא פחות חשוב מכך – תנועת הסורי אשי היא חיננית לעין ונותנת נופך אומנותי לתנועה של שאר הגוף.

למרות חשיבותה של תנועת ההחלקה הרי שבאומנויות הלחימה היפניות קשה לעיתים להבחין בה. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בהאקמה, המכנס משופע הקפלים שתחתיתו הרחבה מכסה את רגלי המתאמנים כשמלת מלמלה. ההאקמה, בניגוד למיתוס הרווח בעולם האיקידו, לא נוצרה למען הסתר את תנועת רגלי חניכי האייקידו. ההאקמה היא בעצם חלק מהלבוש המסורתי היפני. באייקידו משתמשים בהאקמת אונמורי, שהיא ההאקמה אותה לבשו הפרשים הסמוראים.

תרגול הסורי אשי הוא מהתרגולים הבסיסיים באיקידו. לא אשכח איך בשיעור הראשון שלי באייקידו היבטתי פעור פה במדריך שהדגים כיצד הוא מחליק על הטאטאמי*.

“בכול תנועות היושינקאן איקידו ישנה שמירה על משקל גוף לפנים ורגל אחורית ישרה,” המדריך הסביר. “לכן בכדי להחליק יש להטות תחילה את הגוף לפנים, להגיע לנקודה בה הגוף וכמעט נופל קדימה, ולהישתמש בכך ככוח המניע את התנועה.”

התרשמותי מביצועיו של המדריך התעצמה כשניסיתי לחקות את מעשיו; בעוד שרגליו ריחפו על הטאטאמי, שלי נידבקו אל המזרן כמו מסטיק ביום קיץ חם.

בהפסקה בין האימונים נשארתי להתבונן במדריך הראשי, צ’ידה סנסאיי, כשהוא נותן שעור מאלף בסורי אשי. צ’ידה היה היחידי בכול הדוג’ו שיכל להחליק קדימה ואחורה על הטאטאמי בעוד שכל שטח כפות רגליו נשאר מקובע לרצפה – אפילו העקבים שמנהגם להתנתק. צ’ידה הדגים את טכניקת ההחלקה ביושינקאן איקידו.

“תראה איך הוא נע,” לחש אליי תלמיד ותיק בעל חגורה שחורה. “ממש אלוף העולם בהחלקה אומנותית על הטאטאמי.”

היו גם אחרים שהפגינו ביצועים מרשימים בסורי אשי, חניכים כמו  האוסטרלי רונלד טומפסון, “המחסל,” כפי שהיה ידוע בכינויו, ושלימים הפך לאחד המדריכים הבולטים ביושינקאן איקידו. רונלד היה מסוגל להחליק רחוק מכול בן אנוש שהכרתי.  ולא רק בגפו. עוד זכור לי איך יום אחד הטיל אותי בסוקומן אירימינאגא; גופי נע באויר בעוד רונלד צובר תנופה בהחלקה לאורך טאטאמי שלם. כשהטיל אותי אל הרצפה הייתי כחץ המשוגר מקשת. פגשתי בקרקע בעוצמה שלקחה אותי טאטאמי נוסף לחזית.

מעניין היה גם לצפות בתנועת הסורי אשי של מאסטר גוזו שיודה. מאסטר שיודה, שעבר ניתוח בגיד אכילס של אחת מרגליו, לא היה מסוגל להחליק באלגנטיות כצ’ידה או רחוק כרולנד. ואולם גם כשעקבו באויר והמגע היחידי עם הקרקע הם כריות הרגליים, תנועת ההחלקה של שיודה הקרינה עוצמה, דיוק וחינניות מחשמלת. לעיתים הוא אף דילג במקום להחליק בזמן ביצוע הטכניקה, רגליו מתנתקות מהרצפה. ואולם גם אז, כול האלמנטים של חיבור, שיווי משקל וזרימה קרנו מתנועותיו.

ברוב שיטות האיקידו אין משקל הגוף נשען לפנים בקמאי וניתן להעביר משקל מרגל לרגל בזמן ביצוע הסורי אשי. אין צורך בתנועת “הצניחה לפנים” שיש ביושינקאן אייקידו. סירטונים של ראשי שיטות אחרות באייקידו, אנשי דרך כמו טוהאיי סנסאיי, סאייטו סנסאיי ואחרים, ממחישים כי אכן ניתן להפגין יכולות סורי אשי מרשימות גם אם התנועה שונה מזו של היושינקאן איקידו.

אואשיבה סנסאיי, ממציא האיקידו, הפגין תנועת סורי אשי שהלכה והתפתחה עם השנים. בסרטון נדיר משנות הארבעים נראה אואשיבה מחליק על הטאטאמי עם רגל אחורית ישרה ומשקל נטויי לפנים, תנועה המזכירה את טכניקת ההחלקה של יושינקאן אייקידו. אך כבר בשלב מוקדם זה באומנות הוא גם מנתר וצועד, לא לכוד בכבלי הבסיס הנוקשה של יצירתו.

בסרטונים מאוחרים יותר כבר נראית טכניקת הסורי אשי של אואשיבה הרבה יותר מתוחכמת. כמובן שהגיל עושה את שלו ואין תנועותיו חדות וכוחניות כפי שהיו בתחילת דרכו, ואולם איכות ורבגוניות התנועה מוכיחה עצמה מעבר לחיוניות צעירותו. אואשיבה מבצע סורי אשי על מגוון אפשרויותיו; בהעברת משקל מרגל לרגל, תוך כדי סיבוב ובתנועות הפותחות לצדדים.

אחת השאלות שעולות תמיד בתרגול הסורי אשי היא כיצד באה לידיי ביטויי תנועת ההחלקה כאשר אין משטח קליני של טאטאמי מתחת לרגלי המתאמן. כאשר התנועה נעשית בנעליים ולא ברגליים יחפות, כאשר יש מהמורות, ופני שטח משתנים. לצערי, תשובות לשאלות שכאלו לא נימצאו ביושינקאן אייקידו הומבו דוג’ו. לא היו שם אימונים מחוץ למכון ומעולם לא ראיתי את מאסטר שיודה או כול מדריך אחר מצוות היושינקאן איקידו, מדגימים על משטח שאינו טאטאמי. היה זה דוג’ו עירוני הממוקם בלב ליבה של טוקיו, בין מבני עסקים צפופים וכבישים סואנים. פיזית, לא היה שם מקום לאימוני חוץ גם אם רצו בכך המדריכים.

עם חזרתי לארץ נגעתי בנושא אפליקציות הסורי אשי במצבים שאינם קליניים. התבוננתי בסירטוני מאסטרים המתאמנים בטבע, התנסיתי במספר סדנאות חוץ אך לא נגעתי בנושא יתר על המידה, עיקר אימוני נעשו במכון, כתמיד מסור לדרך בה התחנכתי ביושינקאן איקידו.

השוני בגישתי לנושא קרה כשעברתי לאנגליה למשך חמש שנים. הרבה זמן פנוי היה לי שם ותשוקתי לאמן ולהתאמן הייתה גדולה מאי פעם. היו לי מחשבות על אימונים יומיומיים, על תלמידים רבים ועל אימוני בוקר. ואולם באנגליה השכירות היתה גבוהה ולא קל היה לאסוף תלמידים או למצוא מכונים בהם ניתן לאמן במשך שעות הבוקר.

בלית ברירה החלטתי לאמן בבקרים בחיק הטבע – מקום שם אין משלמים שכירות ואין חשש להפסדים גם אם אף תלמיד לא מגיע.  מסביב לבית בו התגוררתי היו אין סוף מרחבים בהם ניתן היה להתאמן; מצד אחד היו משטחי גולף נרחבים ומן העבר השני יער של עצי אלון, לבנה ואורן. לבית עצמו היתה חצר ענקית. לטעמי היה זה דוג’ו אין סופי.

את אימוני החוץ באיקידו ערכתי כול יום בשבע בבוקר – בדרך כלל עם שניים עד ארבעה תלמידים מסורים. את האימון הראשון העברתי על מגרש הגולף. הוא לא היה מישורי אך ניחן  במדשאות קצוצות למשעי שנראו כאידיאליות לאימון. אחד הדברים הזכורים לי ביותר מאותו אימון ראשון היו התלמים הארוכים שנוצרו במגרש הגולף כתוצאה מהסורי אשי.

מזל שהאימונים נערכו בשעת בוקר מוקדמת ואיש לא הבחין בנו. את האימונים מהשיעור השני והלאה ערכנו ביער או בחצר הבית, מקומות לא מישוריים, עם מהמורות, גבעות שיחים ועצים – בקיצור, החלום הרטוב של כל מי שרוצה לחקור את אפליקציות הסורי אשי.

מיום ליום התנועה השתנתה, כאשר את הסורי אשי מחליפה תנועה של דילוגים או הליכה ממש. להפתעתי השינויי היה קל לעשייה, טבעי לתנועת הגוף וברמה התחושתית לא הפסדתי דבר; עדיין הרגשתי את החיבור לקרקע, עדיין נעתי מהמרכז ועדיין השתמשתי נכונה במנופי הגוף. בקיצור כול האלמנטים שרכשתי באימוני הסורי אשי מצאו את מקומם במציאות הסביבתית החדשה. לשביעות רצוני, גם התלמידים מצאו את הדרך לבטא את עקרונות הסורי אשי בתנועותיהם תוך פרק זמן קצר.

זכור לי איך חשבתי לעצמי כמה קל הוא ללמד בחוץ יחסית לדוג’ו, כמה פשוט הוא לאמן תנועה טבעית שלא שבוייה בדקדקנות וקטנוניות הבסיס. למדנו לרחף על פני האדמה, להתחבר לפי תנאי השטח. לעיתים תלמידים בעלי חגורה שחורה שמעולם לא חוו אימוני חוץ היו מגיעים לאימוני הבוקר. היה משעשע להביט בהם חורשים את האדמה בסורי אשי – הם נראו מגוכחים, מותאמים לסביבה כמו נמר על אופניים.

כמה מענג היה להתאמן בחוץ, בדוג’ו ללא גבולות המשתנה לפי עונות השנה. לעיתים רטוב היה, לעיתים מושלג ,ולפעמים, רק לפעמים, גם חם עם שמש פז. חשבתי לעצמי לזנוח את אימוני הדוג’ו מכול וכול. להתמודד עם איתני הטבע, עם מציאות לא יציבה, היה בעיניי האמת.

ואולם עם חלוף הזמן, כאשר החלו להגיע לאימוני הבוקר תלמידים שמעולם לא חוו דוג’ו וטאטאמי, שמתי לב כמה קשה ללמד אותם את עקרונות הבסיס. עקרונות הבסיס באיקידו קשים לתפיסה גם בתנאים הקליניים של הדוג’ו – ולנסות להנחיל אותם כאשר על התלמיד להתמודד עם שטח לא אחיד וקרקע חלקה מגשם, הופך זאת למשימה הרבה קשה. הרבה יותר קל ללמד תלמיד שלמד סורי אשי לממש את עקרונות הבסיס בתנועה חופשית.

לסיכום, ניתן לומר כי למרות שחשוב ללמוד את אפליקציות הסורי אשי בתנאים לא מעבדתיים, הרי שבהחלט האימון בדוג’ו על טאטאמי הוא חיוני והכרחי מהסיבה הפשוטה שקל יותר ללמוד בדוג’ו את הבסיס. והבסיס הוא שנותן טעם לתנועה, חיות וקשר שבלעדיה האומנות הינה גיבוב תנועות ללא תחושה.

הערה: רצפת מכוני האייקידו ביפן מצופה באריחי טאטאמי. הטאטאמי בנוי ממקלעת של סיבי צמח האורז השזורים בצפיפות מסביב למסגרת עץ מרובעת, ליצירת משטח ישר וגמיש.

 

הקסם של זאב

על קסמי טכניקת האייקידו, כבר נאמר כמעט הכל – מדברי שבח והלל של תלמידים

חדורי אמונה, ועד לגיחוכם של הסקפטיים היודעים כל דבר.

אך ישנו גם קסם אחר, שהוא מעבר לטכניקת האייקידו, ולמען האמת, מעבר לטכניקה של כל

אמנות לחימה שהיכרתי. קסם שכזה לא נועל את גופם של האוּקֶאִים בדרמטיות או גורם

להם לעופף כחסידות באוויר. הוא גם לא תלוי בזמן ובמקום בו מתנהל האימון. זהו פלא

שאין רואים אותו בעין, אלא חשים אותו באווירה ובהלך הרוח בדוג’ו – מכון האימונים.

כשאני מדבר על אווירה והלך רוח, מיד עולה בעיניי-רוחי, החוויה הקסומה של הכניסה בפעם הראשונה לדוג’ו ביפן. ההליכה ברחוב לעבר השלט המואר בחמימות, העיניים מביטות בחליפות האימון התלויות בחלונות המכון. ריח עשן מהול בניחוח ערמונים עלה מדוכן של רוכל סמוך, ממסך את אוויר הסתיו הצונן של טוקיו. נשימה עמוקה וכניסה למכון, שורת נעלים מסודרות בקפידה לצד הפתח, איש חביב מחייך מחלון המשרד הפנימי ומזמין אותי פנימה. ריח עץ מילא את הנחיריים, הקירות צבועים בקפידה ומעוטרים בכונניות גדושות בכלי נשק מסורתיים. מדריך חביב ליווני פנימה, והורה לי לשבת בסֶייזה על רצפת הטאטמי הרכה/נוקשה. הצטרפתי לקבוצה הישובה מול קיר החזית, יושב ומתבונן בשתיקה בתמונות מורֵי העבר, ובמדף עליו מונח ברוב כבוד והדר הקאמידנה, (מקדש קטן), משני צדדיו אגרטלים עם עלי הסאקאקי הרעננים, (צמח רב שנתי).

(קאמידנה)

מתח הורגש באוויר כשהמורה הראשי נכנס לדוג’ו. הוא עלה על הטאטמי וחצה את רצפת האולם, מתיישב באצילות מול התלמידים הלבושים באחידות. קידה לחזית וקידה לתלמידים, כל העיניים נעוצות בו.  ואז החל השעור. המורה מדגים, התלמידים מחקים, מרוכזים, נמתחים, מחייכים בצניעות כל אימת שהמדריך קרב אליהם. המדריך היה כעמוד התווך של המקום כולו, נוכחותו מורגשת בכל האולם, ולא משנה היכן עמד בחדר. כמובן שהתרשמתי מאוד מהטכניקה שהדגים, אך יותר מכל, ליבי נשבה מהנימוס, הסבלנות, והכבוד הבלתי מתפשר שהוא הפגין כלפי כל תלמיד. התנהגותו השפיעה גם על שאר התלמידים, שהתייחסו בחרדת כבוד האחד לשני, למקום ולמדריך.

אוירת קסם שכזו, הינה שילוב של שלושת הגורמים שציינתי: 1. המרכיבים הפיסיים של המקום. 2. ערכי התרבות ואטיקט* ההתנהגות הבסיסי של העם היפני. 3. (והחשוב ביותר) – אופיו ודרך התנהלותו של המדריך הראשי בדוג’ו. בעוד ששני הגורמים הראשונים שציינתי נמצאים דרך קבע ביפן, הרי שהמוטיב השלישי, המדריך, עמוד התווך של הדוג’ו, יכול לשבש את המשוואה המבורכת.

(סאייטו ואואשיבה סנסאיי)

קחו לדוגמא את הדוג’ו שאוֹ-סֶנסֶאִיי (מייסד האייקידו) בנה באִיו’וָאמָה (100 ק”מ צפון מזרח מטוקיו), באחת התקופות הפוריות ביותר בחייו. איוו’אמה דוג’ו, הוא אחד המקומות בו התפתחה אמנות האייקידו. זהו דוג’ו היושב בחיק הטבע, מוקף בחצר המשובצת באבני תפילה של מאסטר אוּאֶשִיבָּה. בצמוד לדוג’ו, נמצא גם מזבח האייקי שאואשיבה בנה. מקום קסום. פיסת הסטוריה. מקום עליה לרגל לחסידי אמנויות הלחימה.

לכשעזב אואשיבה את איוו’אמה לטוקיו, הוא השאיר את ניהול הדוג’ו לתלמידו הראשי באותה תקופה, סאייטו סנסאיי המהולל, ששימר את אופיו והלך רוחו של המקום כפי שהיה בתקופתו של אואשיבה. סאייטו סנסאיי נפטר כבר לפני יותר מעשור והוא השאיר את ניהול המכון בידי בנו שהלך באדיקות בדרכי אביו. סאייטו ג’וניור נאלץ לעזוב את המקום, ולהחזירו לחיק משפחת אואשיבה שנים מעטות לאחר מכן. הוא עבר אל דוג’ו השוכן לא הרחק משם, בו הוא ממשיך עדיין בדרכי אביו.

(בנו של סאייטו סנסאיי)

ניהול הדוג’ו המקורי עבר לידי ההוֹמבּוּ דוג’ו של אירגון אייקיקאיי, שמיד החל לשלוח מדריכים לאיוו’אמה לפי סבב מסודר. זמן קצר לאחר שהמכון נלקח מניהולו של סנסאיי סאייטו ג’וניור, נסעתי לבקר באיוו’אמה, לראות איך ומה השתנה כתוצאה ממעבר הבעלות. היה זה ביקור עצוב ומדכדך. למרות שהמקום המשיך להיות מטופח ונקי, ולמרות שאימונים התנהלו כסידרם וכתיקנם בידי מדריכים מנוסים וטובים. הסיבה לתחושת הדכדוך שהרגשתי, הייתה העובדה שעמוד התווך של המקום הפסיק להתקיים. היה זה מקום ללא חיוּת, מוצג מוזיאוני, מקום עליה לרגל בעל חשיבות היסטורית אך ללא האווירה שהייתה בעבר. קסם הדוג’ו באיוו’אמה, מסתבר, היה תלוי ברובו בתחושה שהקרינו סאייטו סנסאיי סניור וג’וניור, מדריכים שלימדו ושימרו את הדרך בה התאמן או סנסאיי בתקופתו באיוו’אמה.

 

כיום, (לשמחתי), שוקמה האווירה באיוו’אמה. כבר יש מורה ראשי קבוע וגם צוות נאמן של מדריכים, אייקידוקה שהתאמנו והכירו את סאייטו סנסאיי. סוף טוב.

ושבה עטרה ליושנה.

(איברקי דוג’ו באיו’ואמה)

מחוץ ליפן, קשה עוד יותר ליצור את אווירת הדוג’ו היפנית. גם במכונים המעוטרים והמעוצבים כדוג’ו היפני, ושבהם התלמידים לבושים באחידות חליפותיהם, אין הדבר פשוט לעשייה. כי הרי התפאורה, ואין זה משנה עד כמה פאנג שואי היא מדוגמת, אין בכוחה לנסוך ערכים של עם הנמצא במרחק של עשרים שעות טיסה, ותרבותית, מרחק של לפחות אלפיים שנה.

*

הייתה זו הקדמה ארוכה למדיי, ואולם חשובה, בכדי להבין ולהעריך את עומק החוויה שברצוני לספר עליה. יש קשר ישיר בין השניים.

 (סנסאיי זאב ארליך)

לפני מספר ימים, נסעתי להתארח אצל סנסאיי זאב ארליך בדוג’ו שלו ברחובות. זאב, למי שאינו מכיר, הוא מורה לאייקידו מוכר, מוערך וידוע בישראל. לזאב דאן-4 באייקיקאיי אייקידו, וגם חגורה שחורה בקרב מגע – שיטה בה התעמק והצטיין לפני נסיעתו ליפן. זאב למד אייקידו בקיוטו במשך כשבע שנים.

מטרת ביקורי אצל סנסאיי ארליך, הייתה לכתיבת מאמר על הדרך בה הוא מאמן ילדים. זאב, בדומה למדריכי אומנויות לחימה אחרים, מאמן ילדים מגיל חמש ועד גיל הבגרות. מה שמשך אותי לבקר דווקא אותו, הייתה העובדה שזאב גם נוטל תחת שבטו ילדים בעלי צרכים מיוחדים – ילדים עם קשיים מוטוריים, חברתיים, תקשורתיים ואחרים.
מתמיד רכשתי הערכה אל מאמנים שנטלו על עצמם את הדרכת הדור הצעיר. איני יודע, אולי זה בגלל שנסיוני היחיד בהדרכת ילדים, (למרות שאני מאמן אייקידו כבר יותר משני עשורים), היה כמה חודשים אומללים, שמהם כל שזכור לי, הוא ילדה אחת שדורשת “חיבוקי” כול חצי שניה(!), וילד היושב בתוך שלולית של שתן – מחייך, חובט בשלולית, ומנופף בידו המטפטפת.
הדוג’ו של זאב ממוקם בבית הספר ויצמן ברחובות, בקרבת צומת דרכים ראשית, מקום שגועש ורועש מרבית שעות היום. בית הספר ויצמן, כמרבית בתי הספר בישראל, בנוי מקומפלקס של מבני בטון אפרוריים וחדגוניים. רחוב צדדי מוביל אל הכניסה לבית הספר. החנתי וצעדתי דרך שערי הברזל, יורד בשביל לעבר אולם הספורט.

אולם הספורט, גם הוא בנוי ומאובזר ככל אולם בית ספר. קירות לבנים צהבהבים, חלונות נמוכים, תקרה גבוהה, ספסלי עץ ובמה בקצה המרוחק של המבנה, ועליה מערום של ציוד ספורט. השוני היחידי שראיתי בין אולם ספורט שיגרתי ובין האולם בויצמן היה משטח הטאטאמי הרחב, שני ילדים בדוֹגִי, (חליפת אימון) וסנסאיי זאב ארליך, לבוש כמיטב המסורת היפנית בדוגי ובהָאקָאמָה.
זאב בא לקראתי ולחצנו יד. החלפנו כמה מילים, ומיד התחלתי לתחקר אותו לגביי מתודיקת האימון. הוא הסביר שאת דרך האימון הוא פיתח לבד, שביפן, בדוג’ו בו התחנך וששימש כעוזר מדריך, היתה לו יד חופשית בנוגע לאיך וכיצד ללמד את הגיל הרך. הוא שיטח בפני את פשטות שיטתו.
“כמו ביפן אני לא עוסק בהקניית משמעת כבדה בכול הנוגע לילדים. גם אין מבחנים אלא העלאה בדרגה בכול שנת אימון.”
הנהנתי ושאלתי על הילדים המיוחדים. הוא ציין אותם למעני אך הסביר שהם חלק מהמכלול, שאצלו כולם מתאמנים ביחד. רציתי לשאול עוד, אך היה מאוחר, והשיעור עמד להתחיל. זאב הציע לי להצטרף לשיעור ונענתי בחיוב למרות שבאתי לא מוכן ובלי דוגי. עליתי על הטאטאמי ולקחתי את מקומי בשורת התלמידים. היו שם בערך עשרה ילדים ועוד מבוגר – אב של שניים מהתלמידים שבא לסייע בשיעור

ביושבי בסייזה, תהיתי בליבי איך זאב יהא מסוגל לנהל שיעור מבלי להשליט משמעת ברזל. מבלי לצעוק ולעשות פוזות של רס”ר כפי נוהגים מדריכים רבים אחרים.
השעור החל בקידה ובהסבר קצר וחביב על הטכניקה של היום –  אוּשִירוֹ אִיקיוֹ. זאב הדגים מספר פעמים, וההדגמה נעשתה בשלווה, משוללת דרמטיות או איום. ההסברים שזאב נתן היו עשירים ומשובצים בסיפורים מהתרבות היפנית, סיפורים ששילהבו את דמיונם של הילדים. עיניהם נפערו, כשבשלב מסויים הניף את ידו והסביר על רעיון הטאגאטאנא – ההתייחסות אל הזרוע כאל חרב.
והם גם התגלגלו מצחוק כשהוא הוציא לפתע, בלי כול  קשר לנושא, סיר של ג’יחנון מבריק.
זאב דיבר בשקט ובנימוס, מגיב לכל הפרעה והתפרצות של הילדים  בחיוך. זורם איתם, מסובב ומחזיר אותם אל קו הנושא. כשזאב הורה להתחלק לזוגות, התלמידים נענו בהתלהבות אך ללא התפרעות. גם אם היה פה ושם תלמיד שהשתלהב יתר על המידה וחורג מהתנהגות נאותה, הרי שזאב לא שינה את טון דיבורו או את דרכיו הנעימות; מתכופף ואוחז לשובב התורן ביד, מביט בעינייו ובשקט מבקש שיחדל.
וזה עבד! האווירה הייתה רגועה ונעימה, ההפרעות מעטות, והלך הרוח חברותי וחמים. השיעור נגמר מהר מדיי, משאיר טעם לעוד.

נוכחותו של זאב הילכה קסם על הילדים. אני אומר קסם, בגלל שהוא הצליח ליצור אווירה יפנית ללא תפאורת הדוג’ו המדוגם, ועוד בלב ליבה של התרבות הישראלית. זאב, בגפו, סחף את דימיונם של הילדים אל מעבר לים. אל יפן, עם ריחות הערמונים באוויר, האטיקט וערכי ההתנהגות של התרבות, ועם אווירת הקדוּשה של הדוג’ו.

סנסאיי ארליך לא צריך לצעוק כמו רס”ר. התחושה והלך הרוח שהוא מקרין כמו עושים למענו את העבודה.
ואולי זה גם עבד עליי – הרי אני הגעתי לכתוב על ילדים אך נישבתי בקסם האווירה.

האתר של סנסאיי זאב ארליך

 

 

פורמליות

ישנם מצבים בחיים שלעיתים יש לחדול מעשייה מסויימת בכדי ללמוד ולהעריך את חשיבותה. משהו

כמו להפסיק להתקלח לכמה ימים לפני שהריח מחזיר את האדם אל הסבון והאמבט. בתור מרדן

מלידה, אדם בעל אופי ספקני שמחפש הסבר הגיוני לכול דבר, התנסתי במצבים שכאלו לאורך

כול חיי.

כול פרה קדושה, כול מסורת, אמונה או תבנית התנהגותית ותרבותית עמם נפגשתי מעולם לא נלקחו כמובן מאליו. הם נחקרו, נשללו ולעיתים קרובות נעקרו ממקומם – ואם רק בכדי לדעת את טעמם ומשמעותם.

לפעמים הניסוי היה מוצלח – כמו במקרה של שבירת קבעון הכשרות – דבר שהוציא אותי בחדווה אל עולם קולינרי עשיר בטעמים וניחוחות. ואולם במקרים רבים חוסר הציות למוסכמות עלה לי בצרות ואף בסיכון חיים ממש. דוגמאות רבות יש לי לדבר. הרי אחת:

בתחילת שנות התשעים, בזמן הפוגה מהאימונים בטוקיו, יצאתי לטיול ברחבי יפן עם מספר חברים. לאחר יומיים הגענו לעיירה קטנה על שפת האגם הכחול ביותר שראיתי מימי. היה זה יום קיץ חם וכמובן שהדבר הראשון שעלה בדעתנו היה לקפוץ למים, לשחות, להשתכשך ולהתקרר מהחום. אלא שהיו שלטים מסביב לאגם שאסרו את הכניסה למים. החברים היפניים, קונפורמיסטים מטבעם, לקחו את הדבר כמובן מאליו. אבל לא אני. אני הייתי חייב לדעת למה אסור לשחות.

מיד עצרתי איזה מקומי זקן, (מעצר אזרחי), והתחלתי לתחקר אותו לפשר הדבר.

“האם אי פעם שחית באגם?” שאלתי והזקן הניד ראשו בשלילה.

“זה אסור,” הוא חזר על ההסבר הסתום.

“ולמה זה אסור?”

בתגובה לשאלתי הזקן קימט את מצחו ועם יד כחושה החל לגרד את ראשו. דקה של הרהורים חלפה.

“לא יודע,” הוא הודה ותשובתו כמו נסכה כעס בעצמותי.

“אבל חיית פה כול ימיך! האם מעולם לא התפתת להכנס למים? האם מעולם לא רצית לדעת למה אסורה השחיה?”

הזקן נראה מופתע מהתפרצותי.

“אף פעם לא,” הוא אמר באדישות, מלמל, “הנא גייג’ין” לעצמו, (זר מוזר), והמשיך לו בדרכו במורד הרחוב. שאלנו עוד כמה אנשים אבל גם הם לא ידעו את הסיבה.

“אחרי!” הוריתי לחברה וללא הסבר נכנסנו לרכב ונהגתי מספר קילומטרים מסביב לאגם – אל מקום קרוב למים אך מחוץ לטווח ראייתם של המקומיים.

“לאן אתה הולך?” חקר אחד החברים היפניים כששעטתי מהרכב לבוש בבגד-ים.

“לשחות, אלא מה?”

הם ישבו על החוף והביטו בי בהשתאות כששחיתי, צללתי וצפתי על פני האגם. השמש זרחה, כחול מלמעלה, כחול מתחת וכחול מסביב – היו אלה המים הצלולים ביותר שראיתי מעודי. כשיצאתי מהמים לא הפסקתי להקניט את חברי על פחדנותם להעיז כנגד המוסכמות. נכנסנו לרכב והמשכנו בדרכנו עוד כמה קילומטרים כאשר לפתע הופיע מבנה תעשיתי אפור לצד הכביש. מבנה גדול ומכוער שתעלות יוצאות ממנו אל מימי האגם הכחול. עצרתי את הרכב בחריקת בלמים מול השלט שהתנוסס על גדר המבנה.

‘מפעל לכימיקלים’, השלט צרח ללא מילים.

“זה לפחות מסביר את הכחול,” החבר שישב לידי אמר ושמעתי צחקוקים קלים באים מהמושב האחורי. לא אלאה אותכם בפרטי התקף החרדה שהמשיך מאותה נקודה. יהיה זה די לאמר שבמשך חודשים הייתי משוכנע שאת גופי עוטה מן אאורה כחולה.

*

בגישה לא שונה נקטתי כשיום אחד בשנת 2002, לאחר יותר מעשור שנים כמורה לאייקידו, החלטתי להשיל את הפורמליות מכול הקשור לדרך האימון בדוג’ו. למי שאינו מבין למה אני מתכוון במונח פורמליות, הרי לפניכם הסבר קצרצר. שיטת יושינקאן איקידו, השיטה עליה התחנכתי ושאותה לימדתי, היא שיטה המשופעת בנוהלי פעולה הגוזלים זמן רב מהעשייה הטכנית בשיעור האייקידו.

המיקום על הטאטמי בו מבוצעת הטכניקה הוא קבוע, דבר המכריח את המבצעים לחזור לאותו המקום בסיום כול טכניקה. וישנה גם דרך מיוחדת להכנס לקמאיי, דרך מיוחדת לצאת ממנו ודרך נוספת להחליף אותו בין ימין לשמאל. רבים מהשיעורים גם נערכים במבנה של הנחיה. המורה מקריא את הטכניקה וכולם מבצעים באותו הזמן ואין זה משנה מתי סיימו, כולם מחכים לכולם. וישנן גם שפע קידות, עמידות בדום מתוח, ישיבה ארוכה בסאייזה ועוד, ועוד, ועוד…

חישוב מתמטי פשוט הראה לי שלפחות חמישים אחוז מזמן מהשיעור נלקח לטובת אותה עשייה הפורמלית. לתומי חשבתי שבלעדיה ינוצל זמן השיעור בצורה טובה יותר. באותה התקופה גרתי באנגליה ושם גם התאמנתי בג’וג’יטסו ברזילאי, שיטה ששילהבה את דמיוני ושהייתה משוללת כמעט מכול גינוני הטקסיות היפנית. בשיעור היו שיחות חולין, רביצה על המזרון בין הקרבות ולא אחת המורה היה אוכל סנדביץ תוך שהוא מעביר טכניקה. זכור לי איך יום אחד שוחחתי בטלפון עם קולגה ששהה באותו הזמן בברזיל, מעביר את זמנו באחד ממכוני הג’וג’יטסו הטובים בעולם.

“למה אתה לוחש?” שאלתי אותו והוא הסביר שהתקשרתי בדיוק באמצע שיעור.

“מצטער,” אמרתי. “לא רציתי להפריע. אתקשר מאוחר יותר.”

“לא, זה בסדר,” הוא אמר. “מותר לדבר בשיעור. אני לוחש כי יש פה מישהו שישן על המזרון. אני לא רוצה להעיר אותו.”

 

דרך האימון הברזילאי קסם לי – הרי לכם שיטה שיעילותה הלחימתית אינה מוטלת בספק ושאינה נגועה במחלת הפורמליות.

*

וכך התחלתי לאמן, מתמקד בעשייה הטכנית וזונח את אטיקט התנהלות השיעור. כפי שחשבתי, השינויי גרם לכך שיכולתי לבצע וללמד הרבה יותר תכנים טכניים בשיעור. גם האווירה בדוג’ו השתנתה, נינוחות ורוגע מושרת על התלמידים. העשייה הפורמלית, כך מסתבר, הייתה אחת הסיבות העיקריות למתח שנוצר בגופם של המתאמנים. בנקודה זו חשוב לציין כי כול תלמידי באנגליה היו מתחילים.

מעודד מהתוצאות החיוביות שנוצרו, המשכתי בהתנהלות הלא פורמלית. נהנתי מהדרך שבחרתי ובליבי גיחכתי על עמיתי למקצוע המבלים דקות יקרות בשיעור ללא כול עשייה טכנית. לצערי לא הספקתי לראות תוצאות ממשיות לניסוי ושנה לאחר שהתחלתי, שבתי לישראל. בארץ המשכתי באותה גישה ואולם מיד שמתי לב לדבר שנעלם מעיניי באנגליה.

בארץ חלק גדול מהתלמידים היו אייקידוקה מנוסים שהתחנכו על האסכולה היושינקאנית הישנה והפורמלית. הם קיבלו בברכה את השינויי שיצרתי ולראשונה יכולתי לראות את ההבדלים בין מתחילים שגדלים על שיטת האימון החדשה ובין המתקדמים. להפתעתי היה הבדל עצום בינהם והפער לא נסגר גם עם חלוף הזמן.

בעוד שהמתקדמים, גם ללא הפורמליות, שמרו על המיקוד הגופני והנפשי בין הטכניקות, הרי שהמתחילים היו מאבדים את אחידות תנועתם מיד עם סיום הטכניקה; תנועתם הייתה מרושלת והקשר בינם ובין יריבי האימון היה כלא היה. והיה עוד משהו, דבר שכמו סירבתי לזהות באנגליה ושלפתע נגלה במלוא מערומיו –  גישת האימון החופשית דרשה אחריות מכלל התלמידים לניצול זמנם באופן אופטימלי ואולם לא מעטים ניצלו זאת לשיחות חולין או להתנהלות איטית –  לבזבוז זמן מסוג חדש.

ההתבוננות החדשה לימדה אותי שני דברים. היא הראתה לי כי גם ללא פורמליות אנשים מבזבזים את זמנם היקר. היא גם הדגימה את חשיבות העשייה המודעת בין הטכניקות. כול הכניסות לקמאיי, היציאות ממנו ושאר המרכיבים אותם כיניתי פורמליים, הוכיחו עצמם כתרגילים של מודעות למרכז ומודעות לתנועת יריב האימונים. הייתה זו העשייה של חוסר העשייה שהוכיחה עצמה חשובה עד מאוד.

מסקנות רבות ניתן להסיק מהניסוי שערכתי. לטעמי היה זה ניסוי מוצלח מכיוון שהוא חשף בפניי את היתרונות והחסרונות שבעשייה הפורמלית, או העשייה שבטעות הגדרתי כפורמלית. הניסוי גם פתח בפני צוהר לדרך לימוד אחרת, חופשית יותר. כיום יש שילוב בין שתי האסכולות אצלנו בדוג’ו. ישנו דגש רב על שמירת הקשר עם יריב האימונים ושמירת אחידות תנועת הגוף בין הטכניקות, ובו בזמן, דרך העשייה היא רגועה ונינוחה מזו שנהגנו ביושינקאן אייקידו.

לתלמידים עדיין יש חופש, או את האחריות אם תרצו, לשמור על קצב האימונים על ידי משמעת אישית. אך ביזבוז זמן אינו נמצא בתפריט. במידה והמיקוד והאחידות נפגמים תמיד אפשר לחזור לתבנית שיעור מונחה, לקחת את האחריות מהתלמידים לרגע ולנצל את הזמן הקצר.

כפי הנראה, לרבים מקרב המדריכים בתחום, תובנות מסוג זה באות כמובן מאליו. יש המביטים בשעון ורואים את ההגיון שבתנועתו ויעודו גם אם לא מבינים בדיוק את המנגנון.

“זה עובד, אל תגע!” הם יזהירו. אבל לא אני. אני מאלו שקודם כול יסירו את המחוגים.  מאלו שרק אז יבינו שבלעדי המחוגים למוצר אין תכלית.

 

המאסטר שעל הדרך

שיטת יושינקאן אייקידו נוסדה בידיי מאסטר גוזו שיודה בשנות החמישים של המאה

  העשרים. שמה של השיטה היה כשמו של הדוג’ו אותו הקים אביו של מאסטר שיודה, כשבנו היה צעיר וחלוש – דוג’ו למען חישול רוחו של בנו. הוא קרא לדוג’ו יושינקאן, שפירושו: ‘מקום חישול הרוח.’

האימונים ביושינקאן אייקידו תחת הנהגתו של מאסטר שיודה הוכיחו את כותרת השיטה. השיעורים היו קשים ומפרכים, הטכניקות מבוצעות בחוזקה וללא הפסקה כאשר התלמידים נדחפים ללא רחם אל קצה גבול יכולתם, גבול שמתרחב וגדל משיעור לשיעור.

גולת הכותרת של שיטת יושינקאן אייקידו היתה מאז ומתמיד, הקורס לשוטרים – קורס ה’סנשוסא’. קורס ה’סנשוסא’ היווה ומהווה עד היום חלק ממסלול ההכשרה של האגף לפיזור הפגנות במשטרה היפנית. זהו קורס קשה ואינטנסיבי שכל המבקש להפוך למדריך ב’הומבו דוג’ו’, נאלץ לעבור.

בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים החל ביושינקאן ‘הומבו דוג’ו’  קורס בינלאומי למדריכים. היה זה קורס שנערך במקביל לקורס ה’סנשוסא’ ובמתכונת זהה, למעט העובדה שהחניכים הגיעו מכל קצוות העולם וחלק מתכני הקורס הועברו באנגלית.

התמזל מזלי ושנה קודם לכן סיימתי את קורס ה’סנשוסא’ והפכתי לעוזר מדריך ביושינקאן אייקידו. התזמון גרם לכך שכאשר החל קורס המדריכים הבינלאומי הראשון, נטלתי בו חלק כ’סאייו’אנין’ – ‘אמא אווזה’, המדריך הדואג ומחבק את החניכים שעברו את חווית הקורס, זה המשמש כגשר בין המדריכים לחניכים. באימונים הייתי עוזר ומעודד את התלמידים, יחד איתם מבצע את רוב התרגילים, חווה את כאבם ודוחק בהם הלאה. כך גם יצא לי להכיר כל אחד ואחד מהם לעומק.

הקורס הראשון מנה ארבעה עשר חניכים, מתוכם חמישה ישראלים, ששלושה מהם אימנו או מאמנים אייקידו בארץ עד עצם היום הזה. עם שלושתם אימנתי והתאמנתי במשך השנים. הקשר שנוצר באותו הקורס חזק ויציב עד היום. אחד מאותם שלושה חניכים מקוריים הינו סנסאיי קובי בר אילן, המשמש כיום כמדריך הראשי בדוג’ו יושינקאן אייקידו שבבית חרות. מאמר זה יתמקד בו, ברעיונותיו ופועלו.

את קובי אני מכיר כאמור כבר למעלה מעשרים שנה, מהימים הראשונים בהם הצטרף לאימונים ב’הומבו דוג’ו’ ולקורס המאמנים. קובי, לעומת שאר חניכי קורס המאמנים, הגיע ללא שום רקע באייקידו – אפילו ‘קמאי’ הוא לא ידע לעשות. הדבר גרם לכך שבימים הראשונים של הקורס, ההתמודדות שלו עם התכנים הייתה קשה משל השאר, עד כדי כך, שחלק מהמורים אף חשבו כי הוא יאלץ לנשור מהקורס בשלב זה או אחר. אבל קובי לא ויתר ולהפתעת הסקפטיים עבר את הקורס בהצלחה. נחישותו לעמוד בקשיים הפיסיים עלתה על חוסר המיומנות הטכנית והעמידה אותו בתוך חודשים ספורים כ’אוקה’ החביב על סנסאי מארק בייקר, אחד המדריכים הראשיים בקורס.

“מאיפה הנחישות, יא קובי?” הייתי שואל אותו לא אחת, והוא תמיד עונה בחיוך רחב:

“חנה סנש לא נכנעת לעולם!”

נחישותו של קובי כמו הזינה עצמה, הרוח והגוף מתחשלים מהמיקוד והעשייה הבלתי מתפשרת. הוא מעולם לא החסיר אימון ותמיד דחף עצמו אל קצה גבול יכולותיו. עם חלוף הימים התחברנו והחלנו מבלים גם מחוץ לדוג’ו, לעיתים מתאמנים ולעיתים משוחחים אל תוך הלילה. נושאי השיחה היו בדרך כלל על רעיון הלוחם האולטימטיבי. דיברנו רבות על ה’ספיריט’ של הלחימה ועל הניצחון בשדה הקרב האמיתי – על הניצחון העצמי. קרלוס קסטנדה, מוסשי וכמובן – חנה סנש, היוו חלק קטן מגיבורי נושאי אותם שיחות.

קובי הוכיח את דבקותו בחישול הנפש באימונים. הוא התנהג בנימוס ובעדינות אל כל מי שהתאמן עימו ואולם, הרכות שהפגין לא הייתה חולשה, אלא להיפך, עוצמה עצורה. גישתו נסכה נינוחות בקרב יריבי האימונים שלו, נינוחות שיצרה אווירת לימוד ממוקדת ויעילה. ואולם היו מתי מעט שהעזו לפרש את גישתו כחולשה והללו, עמדו על טעותם במהרה. מספר פעמים הייתי עד לתגובתו של קובי להתנהגות לא נאותה בדוג’ו, תגובה שאולי גם בישרה את גישתו החינוכית בעתיד.

יום אחד, כשנה לאחר סיום הקורס, קובי התאמן עם אחד מהתלמידים היפנים המוכשרים ביותר ב’הומבו דוג’ו’. הטכניקה הייתה ‘שומן טצ’וקי קוטאגיישי’ – מתקפת אגרוף עם נעילת מפרק כף היד. קובי, כהרגלו, הדגים כבוד בלתי מתפשר אל התלמיד שעימו, בעוד האחרון מפרש את התנהלותו של קובי כאור ירוק ליחס מתנשא. הוא החל לדבר ולהסביר, ל’תקוע’ לקובי את הטכניקה עם אוקה נוקשה ולהשתמש בכך כהוכחה לעליונותו.

חוסר הכבוד שהוא הדגים צרם לכל המתבונן, גישתו של השחצן כמו מעכירה את האווירה בדוג’ו. ואולם, אף מדריך לא התערב ועצר בו, גם אני לא.  ידעתי שבמוקדם או במאוחר קובי יעשה זאת. בשלב מסוים בשיעור, המדריך הראשי הכריז על ‘קאגארי גאייקו’, אימון קבוצתי על הטכניקה ואז, לעיני כולם, הרגע החינוכי הגיע. קובי בתורו, לקח אוקה של הבחור שעמד מתוח ובטוח, בהתנשאות מביט בקובי כשידיו נחות בנינוחות לצידי גופו. אבל האגרוף שנורה לעברו הפעם, פגש בבטנו בדייקנות, במהירות ובחזקה – באחת מרוקן אותו מאוויר ומתחושת העליונות. הוא צנח על ברכיו מול קובי ולעיני כולם ביקש מחילה על חוצפתו. קובי חייך בסלחנות והאימון המשיך מאותה נקודה ללא הפרעה.

*

כשהגעתי לארץ ופתחתי את הדוג’ו שלי, קובי היה לצידי בחודשים הראשונים. הוא התאמן ואימן, בדוגמא ובמילים מפיח בתלמידים את רוח הלחימה והמיקוד שלו. גם כשהוא עזב לטובת לימודי תורת הריפוי האלטרנטיבי, קובי המשיך לבוא ולהתאמן תכופות. במשך אותם שנים הצקתי לו שיפתח דוג’ו, אבל קובי אמר שאין לאן למהר ושהוא עוד לא מוכן.

“לא מוכן?”

“אני עדיין לא המאסטר של עצמי. איך אוכל לאמן אם לא ניצחתי את כל השדים שבפנים?”

“לפי שיטתך” חייכתי, “אני אצטרך לסגור את הדוג’ו ולעבור למנזר בטיבט.” 

בשנת 2002, לכשסיים את לימודיו, קובי פתח את  הדוג’ו בבית חרות, למרות טענתו כי עדיין לא הגיע להישגים שדרש מעצמו.

“אבל זה בסדר,” הוא הסביר כששאלתי לפשר הדבר. “אמנם אני לא מאסטר, אבל גם לא הולך להתחפש כאחד. אני עדיין לומד והתלמידים שיגיעו לדוג’ו ילמדו איתי.”

את הנאמנות לשיטתו, קובי מדגים בדרך בה מתנהל הדוג’ו בבית חרות. שלא כבכל המכונים בהם ביקרתי, קובי לא יושב מול התלמידים אלא לצידם, יחדיו קד איתם אל החזית, אל עבר תמונתו של מוריהיי אואשיבה.

“הוא מייסד האייקידו, המאסטר האמיתי,” קובי מסביר לי. “אואשיבה הוא מורה הדרך, לא אני.”

אכן, בדוג’ו בבית חרות, נדיר לשמוע את המילה סנסאיי והאווירה ידידותית, כאחוות לוחמים. קובי לעולם לא מתיימר לדעת את כל התשובות ולעולם לא משתחצן ביכולותיו הטכניות.

“אני אחד מהם,” הוא מחייך אליי מתוך זקנו העבות “וכך זה צריך להיות.”

את גישתו לאמנות כאל דרך רוחנית להתפתחות אישית, קובי מנחיל לתלמידים ללא מילים, על ידי דוגמא אישית. קובי מתאמן ומאמן כל יום, דוחף עצמו קדימה כשהוא לצידם של התלמידים בשיעורים, איתם קורא תיגר על חולשות, כאבים ופחדים.

“עד, מתי, יא קובי?” אני שואל.

“עד אין סוף,” הוא אומר לי. “הדרך להתפתחות רוחנית לא נגמרת לעולם.”

כפי הנראה, קובי לא יכתיר עצמו כמאסטר ואף ימנע מאחרים לעשות זאת במקומו. הרי לשיטתו, הכותרת מאסטר, מציינת קיבעון מסוים, עצירת ההתפתחות, עמידה במקום שמבחינתו מהווה עמימות.

וכך מתנהל לו המאסטר שעל הדרך, מתהלך לו לצד תלמידיו.

עם כיוון מוגדר ואין סופי כאחד,

עם מטרה שמתרחקת ומתעצמת ככל שהוא גומע מרחק,

ואין זה פלא,

הרי חנה סנש לא נכנעת לעולם.

המסע אל המרכז

במאמר זה ברצוני לחלוק עם הקוראים את חוויותיי מהשנה הפוריה ביותר בחיי כתלמיד אייקידו – שנת 1991. אין אני מציין אותה כשנה יחודית, חלילה,

בגלל שהשנים שלפניה היו חסרות ארועים מכוננים או פעילויות מעניינות.

 נהפוך הוא הדבר. קחו לדוגמא את שנת 1990, שהייתה שנת עשייה מצויינת מבחינתי. הייתה זו השנה בה סיימתי את קורס המדריכים המפרך של יושינקאן אייקידו וקיבלתי את החגורה השחורה הראשונה שלי. אותה שנה גם הפכתי לפטאקו נו שידוהין, עוזר מדריך זוטר ביושינקאן הומבו דוג’ו, והתמזל מזלי לקחת חלק בצילומי הספר

Total Aikido“, ספר שעד היום נחשב כאחד מספרי ההדרכה החשובים ביותר ביושינקאן איקידו.

 

ואולם למרות כול ההשגים שהצגתי, שנת 1990 הייתה שנה מתסכלת בעליל בכול הקשור להבנת יסודות האומנות בה עסקתי. כמובן שכמדריך הכרתי את מרבית טכניקות השיטה, ושהבסיס התנועתי שרכשתי היה חד, אלגנטי ומרשים. ואולם מבחינתי משהו עקרוני היה חסר, איזה גורם שלא הבנתי או הכרתי, אלמנט שבלעדיו הרגשתי חסר כיוון ושליטה טכנית, למרות הכרת מכלול הצעדים, הבריחים וההטלות.

 

לא מפליא, אם כן, שכל השגיי אותה שנה לא נסכו נינוחות בקרבי אלא להיפך, רק תרמו להעצים את חוסר שביעות רצוני מיכולתיי באומנות. התיסכול הגיע לשיאו בעת צילומי הספר Total Aikido, כאשר לקול צחוקם של המדריכים היפניים ניסיתי ללא הצלחה לקחת אוקה של אחד המדריכים. לפחות עשר פעמים הוא הטיל אותי ועשר פעמים נפלתי בכיוונים שונים למרות שהוא נע תמיד באותה הצורה.

 

המדריכים צחקו, הצלם התעצבן אך למזלי, לפני שהכול יתייאשו, הצלחתי ליפול לכיוון המיוחל. בשלב זה הייתי רטוב מזיעה ואדום מבושה. אך לחרדתי זו הייתה רק ההקדמה.

“תדגים שומן אוצ’י קוטגיישי,” ביקש הצלם ושוב איבדתי את ידיי ורגליי. עשר פעמים הדגמתי ועשר פעמים סיימתי בכיוונים שונים.

צחוקים.

צלם עצבני וצורח.

פנים אדומות ולב הולם בחזה.

מיותר לציין כי אותה טכניקה אומללה מעולם לא נכנסה לספר.

 

בשבועות הבאים התהלכתי מתוסכל ואובד עצות. היה לי קשה להתרכז באימונים למרות שביליתי במכון משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב. המדריכים היפניים אליהם פניתי להכוונה, ענו לי באותם תשובות סתומות שלא עזרו לאשש את רוחי.

צ’וטו רילקס,  או, מו צ’וטו רנשו, הם חזרו אמרו לי, מילים שפירושם – תרגיע את גופך ותמשיך להתאמן.

 

המשכתי להתאמן אך רוגע לא מצאתי וחוסר הביטחון הטכני רק גבר. ואז, באחד הערבים בהם ישבתי בחדר המורים מותש מאימונים ובראש מורכן, לפתע נכנס אל החדר פאייט סנסאיי. פאייט סנסאי למי שאינו מכיר, הוא מורה בכיר ביושינקאן אייקידו הידוע בעולם כאיש רב פעלים. פאייט התחיל את אימוניו בהומבו דוג’ו בסוף שנות השבעים ולקראת שנות התשעים הפך לאיש סודו של גוזו שיודה, מייסד היושינקאן איקידו. פאייט היה אחד המדריכים שעמדו מאחורי ייסוד היושינקאי איקידו העולמי, והוא האיש שתרגם את ספרו האוטוביוגרפי של גוזו שיודה, “חיי אייקידו” לאנגלית.  כיום מכהן פאייט סנסאיי כמדריך הראשי בקורס הבינלאומי למדריכים של יושינקאן אייקידו.

(ז’ק פאייט)

ג’ק פאייט נולד בראניון, שהוא אי קטן במזרח אפריקה, לא רחוק ממדקסקר. שפת אימו היא צרפתית אך הוא דובר יפנית ואנגלית בצורה מושלמת אם גם במבטא צרפתי כבד. פאייט, כשהדריך איקידו, נהג להשתמש באוצר מילים שהיה עשיר יותר מה – צ’וטו רילקס,  ו, מו צ’וטו רנשו, של היפנים, דבר שלא אחת הסתיים בנזיפה מהמדריכים היפניים הבכירים. חשוב לציין כי גם אם היפנים לכאורה סלדו מדרך הדרכתו הרי שהם גם התבוננו ולמדו ממנו. כיום כול המדריכים היפנים ביושינקאן הומבו דוג’ו משתמשים בדרך הדרכה דומה לשלו.

 

כשפאייט סנסאיי נכנס לחדר המורים, אותו יום אומלל בשלהי 1990, הוא הכין לעצמו כוס אוצ’ה (תה) חם והתיישב מולי. עיניו מדדו את פרצופי המדוכדך.

“מה הבעיה?”  הוא שאל לאחר דקה של שתיקה. שאלתו הייתה כמו נעיצת סיכה בבלון התיסכול שחנק אותי.

התפוצצתי עליו! שוטח בפניו את כול שעינה את נפשי. פאייט הקשיב והנהן לדבריי בעניין. כשסיימתי, הוא הניח את כוסו ללא מילה  קם בדרמטיות ונעמד ליד כיור המטבחון, מסמן לי עם עיניו לקום ולבוא אחריו.

 

הלכתי לכיוונו ונעצרתי במרחק של כשתי פסיעות מולו. לשניה דבר לא קרה ואז גופו של פאייט נמתח והוא החליק לכיווני על כפות רגליו – נעצר וקופא בתנוחת הקמאיי, (עמידת המוצא).

“זה הקמאי שלי,” הוא אמר. “אתה צריך למצוא את הקמאיי שלך.”

 

היה קסם במשפט הפשוט הזה, הנחיה שנוגעת ביסודות ולב האומנות כאחת. פאייט הרחיב את הסבריו, מדגיש איך כול איבריו מהווים כלי שרת של מרכז גופו כשהוא עומד בקמאיי. הוא גם המחיש, מורה לי לדחוק ולמשוך את ידיו בכדי לבחון את אחידות תנוחתו. עשיתי כמצוותו, ובכול פעם שניסיתי להפעיל מתח על גופו היה זה כאילו אני מנסה למשוך ולדחוף את הרצפה עצמה, כאילו גופו של פאייט היה ערוץ דרכו זרם הכוח שהופעל עליו.

“החיבור למרכז דואג לכך,” הוא הסביר. “הוא מאפשר לכוח לעבור מהידיים למרכז ומהמרכז, דרך האגן והרגליים, לרצפה.” את סיום שיעורו, פאייט הקדיש לפרטים רלוונטים בנוגע להצבת הגפיים על ציר מרכז הגוף – כמו דחיקת המרפקים לכיוון מרכז הגוף, וסחיטת הירכיים יחדיו.

“יש לך הרבה עבודה,” הוא סיכם, לגם מהאוצ’ה המהביל ויצא מהחדר.

 

*

 

שיעורו של פאייט לא ערך יותר מחמש דקות אך היו אלו חמש הדקות המבורכות ביותר שהעברתי בדוג’ו מהיום בו התחלתי באימוניי ועד אותו יום, יעיל יותר מכול השעות שהעברתי במכון מבוקר ועד ערב. שיעורו נתן לי יעוד והכוונה, מוציא אותי באחת אל מסע מרתק אל חקר רזי הקמאיי והמרכז.

 

התחלת אותו מסע התמקדה בשיפוץ הקמאיי בצורה מוגזמת וקיצונית. את עמוד השדרה מתחתי כלולב, כפות הרגליים ניצבות על קו אחד לחזית בעוד הירכיים סוחטות את קו מרכז הגוף. את המרפקים ניסיתי להציב על אותו הקו. ואולם, כול העשייה הזאת הצריכה גמישות שלא הייתה לי ונאלצתי לבלות שעות בתרגילי מתיחה של מפרקי הגוף.

 

בכדיי להבין את רמת הטירוף שסחפה אותי אתן לדוגמא את הדרך בה מתחתי את חגורת הכתפיים. היה זה תרגול שהתבצע בזמן השינה – מהמחשבה לחסוך את שעות הערות להתמקדות בחלקי גוף אחרים. השיטה הייתה לשכב על הצד כאשר הזרוע חוצה את קו מרכז הגוף בעוד שכול משקל פלג הגוף העליון נח כנגד הכתף. כול לילה הקדשתי לכתף אחרת.

 

כול בוקר התעוררתי עם זרוע רדומה, כאבים, עיקצוצים ותחושת נימול באצבעות הידיים. הייתי מתהפך על הגב ונותן לדם לזרום חזרה לאבר המעונה. סבלתי, אבל תוך פרק זמן קצר גמישות הכתפיים השתפרה בצורה קיצונית.

 

לאחר חודש של אימונים בנושא הייתה בי מספיק גמישות בכדי לקבע את כול איברי על אותו קו מרכז מיוחל. הייתה נוקשות איומה בתנוחה בלתי טבעית זו ובודאי ניראתי כבובת עץ למתבוננים מהצד.

צ’ידה סנסאיי, המורה הבכיר בדוג’ו, ניגש אליי בחיוך רחב בפעם הראשונה שעיניו נחו על הקמאיי החדש שהצגתי.

“מה אתה עושה?” הוא שאל.

“עבודת מרכז,” הסברתי בגאווה ושאלתי. “האם גם צ’ידה סנסאיי משתמש בסגירת המרפקים למרכז?”

צ’ידה נענע ראשו לשלילה.

“פינוקיו, מיטא, (דמויי פינוקיו),” הוא צחק ותגובתו העלתה סומק בלחיי. זכור לי איך חיפשתי את פאייט סנסאיי עם עיניי ברחבי הדוג’ו.

“ג’פטו,” התפתתי לקרוא לו. “ג’פטו, פינוקיו בצרה…”


למרות הגיחוך שהביע צ’ידה סנסאיי הוא לא דרש שאפסיק את אימוניי ואני לא חדלתי לעשותם. ואולם שמתי לב כי היה לי קשה להגיע לתוצאות חיוביות בדוג’ו. האימונים בדוג’ו היו מורכבים מדיי לטעמי; יותר מדיי טכניקות ותנועות בסיס, כאשר כול שרציתי לעשות הוא קמאיי. שיניתי טקטיקה, משתמש בזמני הפנויי מחוץ לדוג’ו לאימוני הקמאיי בעוד שאת השיעורים במכון הקדשתי ליישום העקרונות שרכשתי מחוצה לו.

 

אט, אט , התחלתי לראות תוצאות למעשיי. החיבור של הגוף למרכז הפך לתחושתי, לאחידות שערה מקצות בהונות הרגליים, דרך האגן, אל קצות אצבעות הידיים. יום אחד, באמצע אימון, התקרב אליי פאייט סנסאיי ולחש:

“הגיע השלב הבא.”

“השלב הבא?”

” שמירת החיבור למרכז תוך כדי תנועה.”

 

המעבר מחיבור למרכז בקמאי סטטי לקמאי דינמי הצריך שילוב של אימונים בדוג’ו ומחוצה לו. בתרגול במכון התמקדתי באחידות התנועה של הגוף בעוד שמחוצה לו הקדשתי את זמני לאימון בדימויים. בדימיוני צבעתי את קו מרכז הגוף בכחול זוהר כאשר ממנו הוצאתי בעיני רוחי מישור דו מימדי לחזית. המישור גם הוא היה צבוע באותו כחול זוהר של קו המרכז והיה מחובר לכול אורכו מלפנים ומאחור, כיוונו משתנה עם כול פניה של קו מרכז הגוף. תרגלתי את מישורי התנועה בהליכה, עמידה ובישיבת סאייזה עד שהפך לתחושתי והחל למצוא ביטויי ממשי גם בתרגול בדוג’ו.

 

“שלב שלישי,” פאייט אמר.

“שלישי?”

“חיבור המרכז לאוקה, (יריב האימונים).”

 

בשלב זה האימונים בדוג’ו הותאמו במלאות לתכנים עליהם עבדתי. מחוץ לדוג’ו הקדשתי את זמני להתבוננות בבני האדם שסביבי, בוחן את הדרך בה עמדו, נעו ונשמו יחסית לקו הכחלחל של מרכז גופם. בדוג’ו חשתי בתגובת גופם של האוקים השונים. החיבור לגופם של האוקים המיומנים היה קל מכיוון שהם נעו באחידות ונעלו את גופם בתגובה לטכניקה. אוקים פחות מיומנים היוו אתגר מכיוון שנדרש היה ליצור את החיבור ללא עזרתם.

 

שבועות מספר עברו בהם דשתי בנושא בעוז. ואז, יום אחד, ללא התרעה מוקדמת, כול הפרטים אותם שיננתי במשך חודשים הפכו למקשה אחת. קשה לתאר את תחושת האופוריה שעברה בגופי ובנפשי כאשר חשתי לראשונה את החיבור הטכני למרכז; היה זה כאילו התנועות קרמו לפתע עור וגידים, הופכות את הטכניקה ליישות חיה ונושמת שהורגשה, נשלטה וחוברה למרכז גופי. כשביצעתי טכניקה, האוקה היה כהמשך טבעי של גופי, וכשלקחתי את תפקיד האוקה, חשתי את עוצמת התנועה של מבצע הטכניקה כאנרגיה שמילאה את כול כולי.

כשהשיעור נגמר יצאתי כולי קורן מאושר. מאותו היום איקידו קיבל עומק ומשמעות שונה.

 

עם חלוף הזמן התקהתה עוצמתה של אותה תחושה ראשונית והפכה למבוקרת ובשלה יותר. הגיע הזמן לשלב הבא.

 

“נחמד מאוד,” פאייט סנסאיי העיר יום אחד כשהתבונן בי מבצע טכניקה. “יש חיבור מצויין למרכז אבל נוקשות הגוף שלך מפריעה לתנועה. תרפה. יצרת תחושה ועכשיו הגיע הזמן שתתן לה לזרום בטבעיות.”

 

מה שפאייט הציע היה להשיל את התבניות הנוקשות בהם השתמשתי ליצירת החיבור למרכז. פחדתי. לא רציתי. חששתי שהתחושה שכה עמלתי ליצור תתמוסס ותעלם.

 

“ג’פטו,” חשבתי לעצמי. “פינוקיו לא מוכן עדיין להפוך לילד אמיתי!”

 

לקח כמה ימים להשלים עם שנדרש לעשות ואז התחלתי בעבודה, משחרר את הגוף לקמאיי נינוח ומפתח תחושה לקווי תנועה שמעבר לקו החזית. להפתעתי לא היה קשה במיוחד לעשות את ההסבה. התחושה והרגישות כבר היו מוטבעים בגוף והרפיית הנוקשות הייתה כמו הורדת שריון שרק הפריע לתנועה.

חוטי המריונטה נתלשו.

עץ הפך לבשר חי.

הידד – פינוקיו כבר ילד אמיתי.

חבל התליה – סיפור קצר ואישי על הישרדות

הגברת דבורה ליבוביץ אחזה בלולאת החבל החבוי מתחת לכר. נשימתה נעצרה כשמשכה אותו החוצה ביד גרומה ורוטטת. ריעדות ידה ישרו את הקמטים וטשטשו את כתמי הבהרות מעורה הדקיק, עור שהיה תלוי כגלים עבשים על עצמותיה. התנועה כמו השילה מהיד את השנים, מנערת אותן מבשרה כאבק משטיח. היתה זו אשליה שעוררה את סקרנותה ולרגע השכיחה ממנה את הדרמה האישית שהתחוללה בחייה.

“התרגשות?” תהתה בעודה בוהה באיבר הרוטט. “פחד? אולי חרטה?”

לכאורה קל היה לבסס את הטענות ואולם, מכבוד המעמד, התפרשו באזניה הדברים כעלבון צורב. היא זקרה את סנטרה, כבודה העצמי תובע שתבטל את ההנחה המקדמית במלוא עוזה האקדמי.

“התרגשות וחרטה הן נחלת האימפולסיביות,” הרימה קולה בנחרצות, מבטא פולני כבד מהדהד בחלל החדר. “תחושות המונעות מבערות, חוסר תכנון והתעלמות מוחלטת ממכלול הפרטים העומדים בפני האדם.”

המילים נפחו חיוניות בגופה השחוח, בוקעות מפיה בנחישות שגרמה לחדר השינה להתמוסס בעיני רוחה ולהפוך לאולם בית המשפט שכה אהבה והוקירה. השידה הפכה לנאשם, המיטה לשופט, הכסא שלצד כיסאה לכתבנית, ארון הבגדים לקהל הצופים.

“ובאשר לעברת הפחד של הנאשמת ,” המשיכה בלהט, פניה אל השופט. “אכן יש אמת בטענה ואולם, הסיבות הפוכות לאלו שהוצגו בפני בית המשפט. פחדה של הנאשמת אינו מהמעשה שלפניה, כבוד השופט, אלא מהאפשרות שתתחרט ותשוב לשגרת יומה.”

היא התנשפה בכבדות כשסיימה את טיעוניה, תשושה, רוצה לחייך בנצחון אך שומרת על חזות ממוקדת וקרירה, כראוי לעורכת דין מנוסה.

“אז מה פשר הרעד?” שאלה ובאחת, חזון בית המשפט התפוגג כמו עשן. שוב בודדה בחדר השינה. שוב יושבת ובוהה בלולאת חבל התלייה וביד שאחזה בה.

יד רועדת

מטושטשת.

צעירה.

יד צעירה על לולאת התלייה.

יד מגואלת בדם.

דמו של התליין…

היא עצמה את עיניה והזכרונות שטפו אותה בזרם חסר רחמים. הבריחה מווארשה עם משה, בעלה, בעוד הנאצים מקבצים את היהודים לגטו. הנסיעה ברכבת והשוטר הפולני השיכור שלא פסק מלנעוץ בהם מבטים. משה, מתוך רצון להשתיק את חשדנותו, הזמין אותו לשבת לצידם. השוטר דחק עצמו ביניהם, צוחק ופולט צרורות של בדיחות גסות עד שלפתע הרצין ודרש מסמכים. הוא הוריד אותם מהרכבת באיומי אקדח ולקח אותם לפאתי היער הקרוב. הוא קשר את ידיו של משה מאחורי גבו וכרך לצווארו את חבל התליה ששלשל מהענף שמעליו.

“עכשיו תביט,” אמר למשה חסר האונים בעודו אוחז בשיערה של דבורה ובמשיכה אכזרית מטיח אותה לקרקע. ידיים גסות היכו בה וקרעו את הבגדים מגופה. שוכבת עירומה על רצפת היער הקפואה, השוטר צוחק, לוגם מבקבוק הוודקה וגוהר עליה, גוף מדושן וכבד מוחץ אותה, מרוקן את ריאותיה מאוויר בקול יבבה. דבורה רעדה במקום מושבה כשנזכרה בפניו האדומים מזיעה ומשכרות, זוכרת איך ליקק את שפתיו, לשון ארוכה טועמת את עור צווארה, שיניו נושכות את בשרה בעודה שוכבת קפואה מאימה. הוא דרש שתפקח את עיניה, שתביט בעיניו הנבובות, חסרות הבינה והאמפתיה שבערו באש תשוקתו – אש הגיהנום. ריח זיעת גופו מילאה את נחיריה, ראשה מסתחרר מצחנת האלכוהול שנדפה מפיו הפעור. היא השתנקה וכמעט הקיאה.

“קטנטונת שלי,” יבב בעלה והיאוש שבקולו מילא אותה בתחושת חיות פרימיטיבית. היא שלחה ידיים סביב, מחפשת אבן חדה ומצאה את הפגיון המונח בנרתיקו על ירכו של הצורר.

“לי נקם ושילם,” לחשה כששלפה ודקרה את גבו. עיניו נפערו בהפתעה ובכאב. הוא צווח וניסה לדחוק עצמו ממנה אך שיניה סגרו על גורגרתו, מקבעות את גופו לגופה, מתקתקות דמו ממלאת את פיה, ניגרת על גופה מעשרות הפצעים שנפערו בגופו. הוא ניסה להאבק אבל היא לא הרפתה ממנו גם כשהחיוניות נטשה את גופו והוא פסק מלחרחר ולפרפר.

“מספיק, דבורה,” השתנק משה והיא גלגלה את השוטר מעליה, הסכין לפותה בכף ידה הקמוצה. משה שמר על שתיקה כששיחררה את צווארו מהלולאה וחתכה את אסורי ידיו. הוא צנח לארץ והיא אחריו, עירומה, אדומה ומצחינה מדם קרוש. היא הטמינה את ראשה בחזהו והוא חיבקה בחזקה כשפרצה בבכי. לפני שעזבו את המקום, נטל משה את הפגיון, חתך את החבל מהענף וטמן אותו בתיקו.

“בשביל מה זה, משה?” שאלה בבעתה. הוא הביט בה באריכות לפני שענה.

“בשביל לא לשכוח שהאוייב, גם אם נוהג בידידות, אורב בכל פינה. בכדי לשרוד יש לחוש בצילו של התליין.”

החבל נשאר באמתחתו לכל אורך המלחמה והוא לא נפטר ממנו גם כשעלו לארץ, סיימו את קשיי הקליטה, הקימו משפחה והתבססו בדירה מרווחת בגבעתיים, שומר אותו בתוך קופסאת פח ישנה עם שאר מזכרותיו מאותה התקופה. בני הזוג מעולם לא סיפרו על הארוע עם השוטר לאיש, גם לא לנציגת ארגון יד-ושם שנשלחה בכדי להקליט את עדותיהם מהמלחמה ושבפניה שטחו סודות רבים שנמנעו מלספר לילדיהם וחבריהם הקרובים.

“ישנם דברים שישארו פרטיים לנצח,” הסבירה לה דבורה כשהגברת מצאה את לולאת התליין בקופסאת המזכרות הישנה. “מה שחשוב זה לזכור את שהחבל מסמל.”

“ומה הוא מסמל, אם אפשר לשאול?”

“הישרדות!” קרא משה ונראה מופתע לא פחות מעוצמת הקול שבקעה מפיו.

הישרדות אכן הפכה לכוח המניע היחידי בחייהם, חיפוש מתמיד אחר מזון ומחסה ממלאים את שיגרת ימיהם בכל שנות המלחמה. החבל הוצא מהתיק בכל פעם שתחושת נינוחות העזה להתגנב לליבם, תזכורת לסכנות הרבות הסובבות אותם.

“למען החיים, העם והילדים שבדרך,” נהגו לשנן האחד באזני השניה כשהקשיים איימו למוטט את עוז רוחם. “חולשה היא כניעה לצורר. אסור לתת לרוע לנצח.”

דבורה נאנחה והניחה את החבל על מסעד הכסא, היד ממשיכה לרטוט, כמו מסרבת לעצור ולתת לשנים לחזור ולכבוש אותה, משתוקקת להשאר צעירה.

צעירה כפי שהיתה תמיד,כל כולה, בעיניו של משה.

מבטה נדד לעבר התמונות שניצבו על השידה, נעצר לרגע על תמונתו, גבר תמיר וצנום עם עיניים חומות, הבעה חמימה ובלורית שופעת, ועובר להתמקד בתמונה החבויה מאחור, תמונתה מגיל שש עשרה, ילדה בשמלת מלמלה דהויה המחייכת בשחור ובלבן מתוך מקלעת של צמות ארוכות ועבות. בתחתית מסגרת העץ הישנה של הצילום היה חקוק התאריך, 1936, השנה בה פגשה את משה, והמילים:

“שלך לעולמים, קטנטונת שלי.”

“קטנטונת,” הכינוי שהצמיד לה ביום בו נפגשו, כשהיתה צעירה ותמימה.

“קטנטונת,” לחש באזניה ביום שלאחר חתונתם, למרות שכבר איבדה את תמיתות בתוליה והיתה לאשה.

“קטנטונת,” אמר כשחיבק אותה אליו חזק כשברחו מוארשה והיא מיררה בבכי עז.

“קטנטונת,” בזמן שהשוטר תקף אותם ביער, ו-“קטנטונת,” כשהבטיח שיגן עליה מכל רע גם אם יעלה הדבר בחייו.

לאחר המלחמה המשיך לסוכך עליה עד שהתגברו על קשיי העלייה לארץ – חוסך אוכל מפיו וכסות מגופו כשהתמודדו עם העוני במעברה, מרגיע אותה כשהתלוננה על כספי הפיצויים מגרמניה שהולאמו לטובת המדינה, ועומד לצידה בכל פעם שהישראלים לעגו למבטא הכבד שלה.

“מנוולים!” קראה לעברם לא אחת והוא, כהרגלו, היה ממהר לעמוד כחוצץ בינה ובין המקומיים.

“אל תרגזי,קטנטונת שלי,” נהג לאמר לה בעודו נועץ עיניים מזרות אימה בחוצפנים. “אין צורך לכעוס על אידיוטים שבקושי מדברים עברית, שפת אימם.”

גם לאחר שנולדה להם הבת, ליאורה, המשיך לקרוא לה קטנטונת וכך עשה גם כשליאורה התבגרה, עזבה את הבית, התחתנה והולידה נכדים.

“קטנטונת שלי,” היה קורץ וצובט את ישבנה כשהזקנה החלה לתת בה אותותיה ועורה החל מתכסה בקמטים.

“איזה קטנטונת בראש שלך?”היתה קוראת ומצביעה על חמוקיה שאבדו עגלגלותם והפכו רופסים, מתלוננת על זקיפות קומתה שנעלמה ועל הכאבים ברגלה הימנית שהתעוותה עם השנים.

“בשבילי את קטנטונת גם אם תהיי בת אלף שנים,” היה אומר בכל פעם שסיימה טרונותיה. “בשבילי את בת שש עשרה ניצחית.”

דבורה נאנחה ודמעות ניקוו בעיניה כשנזכרה ביום בו הודיעו למשה על מחלתו חשוכת המרפא, נזכרת איך ישבה המומה במשרדו של הרופא, אוחזת בידו של בעלה בעוד החדר חג סביבה כמו נשרים מסביב לפגר.

“כמה זמן נשאר לי לחיות?” שאל משה באומץ.

“שלושה חודשים, מקסימום חצי שנה,” ענה הרופא וגופה התרוקן מחיוניות, משה לופת את ידה בחזקה, שומר שלא תאבד את הכרתה ותצנח לרצפה.

“ומה אם אטפל ואלחם?”

“אין מה להפסיד. תמיד שווה לנסות.”

“קטנטונת,” חייך אליה משה בסלחנות כשהתלוננה על תחושת עלפון. “הכל יהיה בסדר.”

הוא ביקש מהרופא כוס מים, המתין עד שתתאושש, הודה לרופא ועזר לה לקום מהכסא. הוא ליטף את שערה ושמר על שתיקה כל הנסיעה חזרה מבית החולים. הוא תמך בה בזמן שטיפסה במדרגות, כפי שתמיד עשה מאז שהחלו הבעיות בברך, ועזר לה להוריד נעליים ולשכב על המיטה כשנכנסו לדירה. כשסיים, ניגש הישר למכתבה, פתח את קופסאת המזכרות, הוציא את חבל התליה, מישש וריחרח ואז הניח מתחת לכר מצעו.

“חזרנו למלחמה,” הסביר כשפגש במבטה השואל. הוא גהר לעברה ונישק למצחה. “אל תדאגי, קטנטונת,” המשיך בחיוך. “הסירי העצב מעינייך, יהיה בסדר. על הנאצים גברנו ואין שום סיבה שנשבר בפני מחלה אחת קטנה.”

המחלה, כך מסתבר, היתה קשה ועיקשת מכל אוייב שהכירו אך משה לא נכנע בפניה, רוממות רוחו לא נשברת גם כשהסבל איים להעביר אותו על דעתו.

“תתגאי, קטנטונת,” התבדח כשהטיפולים גרמו לשערותיו לנשור. “הרי לא לכל אשה יש בעל עם ראש חלק ואדום כמו תחת של בבון.”

“איזה יופי, קטנטונת,” חייך בתשישות כשהכאבים והבחילות הפכו קשים מנשוא. “תראי איך רזיתי. אם הדיאטה הזאת תמשיך אוכל לדגמן לאיזה מגזין.”

פעמיים ביום היה מוציא את החבל, מניח אותו על המיטה ביניהם ומפתח דיון אסטרטגי בנוגע לדרך המאבק במחלה ובאופן בו ינהגו מול הבירוקרטיה הבלתי מתפשרת של קופת החולים.

“לבד ננצח, קטנטונת שלי,” צחק כשכשלו מאמציהם להשיג תרופות נסיוניות והרופאים הודיעו כי הם מרימים ידים, מפסיקים את הטיפולים ורושמים לו רק תרופות נגד כאבים.

רק כששכב גוסס, דקות לפני שנפח את נשמתו, רק אז השתנתה נימת קולו והוא פרץ בבכי איום.

“קטנטונת שלי,” יבב בשארית כוחותיו כשגופו הרצוץ בזרועותיה. “חיים ארורים, מחלה מרושעת, האוייב מבפנים גרוע מכל נאצי שפל. אם אלך מי ישמור לי על הילדונת? מי ישמור לי על הקטנטונת? מי? מי?”

כך בכה עד שפסק לנוע, שכוב דומם בחיקה, גופו מתקרר באיטיות בידיה, קווי הכאב נעלמים מפניו. היא חשה הקלה מסויימת כשנפטר, שמחה שלא יסבול עוד לעולם.

“משה,” לחשה כשהאמבולנס לקח את גופתו בלילה והיא נשארה עומדת לבדה בפתח הדירה. קולה הדהד בין קירות המסדרון, מכה באזניה, תר במרחבי הדירה הריקה ולבסוף גווע בקול ענות חלושה. נשימתה נעתקה בגרונה מהדממה שהשתררה סביבה.

עומדת ומביטה בממלכתה השוממת בעוד השקט סוגר עליה מכל עבר.

מכה ברקותיה בקצב הלמות ליבה.

מטלטל את גופה עם כל פעימה וכמעט מרסק אותה לרצפה.

מוחץ, חונק.

מתהדק על גרונה כמו לולאת חבל התליין.

המחשבה על החבל גרמה לפניה להאדים מכעס, החולשה נוטשת את גופה בעוד היא חורקת בשיניה.

“השרדות,” לחשה בגרון ניחר ונשכה את שפתה. “בשביל מה, לכל הרוחות? בשביל מה להתאמץ, להילחם ולסבול? בשביל עוד כמה ימים על פני הכוכב הארור הזה? מה הטעם אם בסופו של דבר כולם, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, מתים והופכים לאבק?”

היא פסעה לחדר השינה כשנשימותיה שטוחות ומהירות, דוחקת חפצים שעמדו בדרכה עם ההליכון כאילו היה אייל ניגוח. היא נעצרה לצד המיטה, בוהה בכר שעד לפני ימים ספורים היה כרו של משה.

“שקרן! נוכל!” צעקה בעיניים אדומות בעודה שולחת יד ומושכת את החבל החוצה, מנופפת אותו בזעם אל מול הכר. “הבטחת לי שננצח את המוות,” צווחה. “שתהיה לצידי, הקטנטונת שלך, שתשמור עלי מכל משמר, מפזר הבטחות כמו פוליטיקאי שנון בעוד גופך מעכל עצמו למוות. גופך הוא התליין, האוייב – ואתה שקרן! רמאי! נוכל! איך יכולת לעשות לי את זה? “שאגה.”להשאיר אותי לבד, אותי, הקטנטונת שלך? אני כל כך מתגעגעת אליך, מנוול שלי, כל כך אוהבת אותך…כל כך…”

חנוקה מדמעות היא אבדה את אחיזתה בידית ההליכון וצנחה קדימה על המזרן, טומנת ראשה בכר ובוכה, חבל התליה נח לצד ראשה. היא לא הצליחה להרדם במשך שעות, מתהפכת על יצועה ללא הרף, קפואה למרות שמיכת הפוך העבה, אפה מלא בניחוח גופו, ידייה נשלחות לעברו, משתוקקות לחבק ומוצאות רק את הכר והחבל שמתחת.

“קטנטונת שלי,” שמעה את קולו וחייכה כשהופיע למולה בחלום זמן קצר לאחר שנרדמה. הוא נראה תמיר, חסון ושופע חיוניות, עור פניו מתוח ובלוריתו שופעת – משה כפי שראתה אותו בפעם הראשונה, כשהיה בן שמונה עשרה.

“קטנטונת,” לחש לה ונשכב לצידה, עוטף אותה בזרועותיו לאורך כל הלילה. בבוקר קמה מלאת מרץ ומעודדת, מייחלת שישוב בכל לילה, משתוקקת להינות מחסדי אשליית נוכחותו.

בצהריים קברו את משה בחלקת הקבר הזוגית שלהם בטקס צנוע והיא שבה לביתה בליווי בני משפחתה, מצפה בכליון עיניים ללילה, מקווה שישוב לבקר אותה. לשמחתה הוא הופיע יומיים מאוחר יותר והיא קיוותה בסתר ליבה שכשליאורה תעזוב אולי יופיע בכל לילה.

“בואי אלינו, אמא,” התחננה ליאורה ביום השמיני, כשנגמרה השבעה והיא עמדה לחזור לחיק משפחתה. “תנוחי ותשני אווירה. המקום הזה טעון בזכרונות מרים.”

“ומה יקרה כשאשוב הביתה, חמודה שלי?” חייכה אל ליאורה. “הרי הזכרונות לא יעלמו. הם יחכו לי וכשאחזור, יכו בעוז.”

“אז תמכרי את הדירה ותמצאי מקום אחר, קרוב אלינו, בלי זכרונות כואבים ובלי מדרגות. אל תחשבי שאני לא רואה כמה שאת סובלת מהברך, הרי גם עם ההליכון את בקושי עומדת על הרגליים ואיך תצאי מהדירה בלי עזרה? בואי איתי, אמא, בשביל מה לך להיות לכודה בבית כמו דג באקווריום? אני…”

“מספיק ליאורה,” חתכה דבורה את שצף דיבורה. “את הבית הזה אני לא עוזבת.”

“אז מה האלטרנטיבה, אמא? להשאר פה ולסבול?”

“להשאר ולתת לחוויות נעימות ושמחות למחות את מכאובי הזכרונות.”

אבל הימים הבאים היו קשים מנשוא, העצב מהדהד בדירה הריקה מנפשות והמלאה בשנים של זכרונות שהוטמעו בכל פינה וחפץ.

זכרונות מפתיעים.

מרגשים.

מעצימים את תחושת הבדידות ואת הגעגועים למשה. ארון הבגדים שהתקין בחדר השינה הזכיר לה את היום בו עברו לדירה, כשהתנו אהבים על הרצפה המאובקת, בין לוחות העץ, פחי הצבע, המברשות וגלילי הטפטים, ריח חריף של דבק מגע מסחרר את ראשיהם ומגביר את התשוקה. המראה שעל הקיר במסדרון הזכירה לה איך היה עומד ומתקין את העניבה בכל יום לפני שיצא לעבודה, קולות צחוקם שלו ושל ליאורה ממלאים את אזניה בכל פעם שחלפה ליד חדר השינה של הילדה. רוב הזכרונות עלו בעיני רוחה כשהביטה במיטה; רואה את משה ישן על המזרן החדש בבגדי העבודה או מלטף את בטנה ההרה, מחייכת כשנזכרת איך שכב לצידה ללא אומר והביט בה מניקה את ליאורה העוללה, ואיך שחיבק אותה בחזקה בעוד היא בוכה כשליאורה התבגרה ועזבה את הבית. איך חבקה אותו כשהתקשה לנשום מפאת המחלה.

כשגסס.

כשבכה ונעלם לעד.

נראה שהזכרונות היו חקוקים בצורה בלתי מתפשרת בדירה ודבורה עמדה חסרת אונים למולם, מודעת לסבל שהרעיפו עליה אך מוכנה לספוג הכל בשם התקווה הקלושה שישוב ויבקר אותה בחלומה. מוכנה היתה להיות לכודה בדירה כמו דג באקווריום והכל למען לילה נוסף בו ישוב לחבוק אותה במיטתם, ילטף את שערה ויקרא לה קטנטונת.

“בוא אליי אהובי,” התפללה בכל ערב לפני ששכבה לישון, משוועת לחוש את נוכחותו ומתעוררת מאוכזבת וחסרת חשק משהפציע היום והוא מיאן להופיע.

“איך ההשרדות הפכה מעקרון מנחה למועקה וסבל?” תהתה במרירות בכל בוקר בעודה נאבקת עם כוח המשיכה, אוחזת בהליכון ומושכת את גופה הדואב מהמיטה. עומדת על רגל אחת, רגלה השניה תלויה בזוית מעוררת חמלה. “איך מציאות הקיום שלי הפכה לגיהנום עלי אדמות, בעוד ההזיה מחליפה את מקומה כמקור התקווה וההנאה שבחיים?”

“אל תסבלי בשמי, קטנטונת,” דרש ממנה משה ברכות כשהופיע בפעם האחרונה בחלומה, כחודש לאחר מותו. “אל תעצרי את החיים בשביל העבר והזכרונות.”

“החיים נעצרו כשהלכת,” לחשה ונצמדה אל גופו. “אבל אל תדאג לי, אהובי. כל הסבל שבעולם בטל בשישים מול רגע אחד בזרועותיך.”

רגע שלא שב כבר שנתיים תמימות…

גברת דבורה ליבוביץ לקחה נשימה עמוקה ואחזה בידיות ההליכון – הגיע הזמן לנאום הסיום.

היא נעמדה על רגליה במאמץ עליון, חבל התלייה בידה, זקפה את קומתה והביטה סביב, חדר השינה שוב מיטשטש, אולם בית המשפט קם לתחייה ברעם מחריש אוזניים.

“אני מאשימה את יצר הקיום בשרלטנות גורפת!” הרימה קולה. “מאשימה אותו ביצירת אשליות חסרות שחר. חמדן חסר מצפון שכמותך, יצור שלא בוחל בשום אמצעי בכדי לקנות עוד יום, עוד שעה. ובנוגע אלייך,” הורתה על גופה. “אותך אני מאשימה בנטיות רצחניות ואובדניות. בשימוש בהזדקנות ומחלות. בהיותך התליין – הקלגס האכזרי מכולם.”

היא רכנה לפנים, מרפקיה נשענים על ההליכון בעוד היא קושרת את קצה החבל אל סורגי החלון ועונדת את הלולאה לצווארה.

“אתה הוא המוצא,” לחשה וחייכה בעצב. “יחד נערים על בית המשפט, נערים על התליין.”

היא חייכה בניצחון אל השופט והקהל והרפתה מאחיזתה בידיות, רגליה קורסות תחתיה, הלולאה מתהדקת על הצוואר.

לחץ הולם ברקות ואור בהיר וצח בוהק מול עיניה.

פניו עולים מתוך האור.

פנים יפים, מביעים אהבה ורוך.

“קטנטונת,” לוחש ומלטף את השיער. “קטנטונת שלי.”

היא מחייכת אליו.

שיעור בהגנה עצמית – סיפור קצר על התגוששות רחוב מיותרת של אומן לחימה.

הסיפור הזה אינו סיפור חינוכי למרות שערכו הלימודי הינו ראשון במעלה. הוא גם לא סיפור של גבורה למרות חילופי המהלומות, ובטח לא שיעור בהתנהלות אסטרטגית וטקטית נכונה, למרות שלא מעט מסקנות נבונות נובעות מדרך הפעולה המטופשת שבה נקטתי.

מעז יצא מתוק, כמו שאומרים, ואולי נכון יותר יהיה להגדיר כי, ‘גם במדמנת הטמטום לפעמים נרקיס של חכמה פורח.’

תחילתו של הסיפור בשעה שש בבוקר של יום ראשון אחד בשלהי חודש נובמבר. אותו בוקר עשיתי את דרכי לעבודה, ישוב ברכב כשהחלון פתוח והאוויר הצונן מכה בפני, שוטף מגופי את שיירי העייפות וממלא את נחירי בניחוחות מבשרי גשם. במזרח השמש החלה לנסוק למקום שיבתה במרומים, אורה האפרפר חושף עננים קודרים שנראו כעומדים לצנוח בכל רגע מפאת גודלם ומשקלם המכריע. בהיתי בהם, מפהק ונוהג, ברדיו מתנגן לו שיר נוגה של פוליקר.

“ואם את נוסעת,” זייפתי בחדווה. “לאן את נוסעת? הנצח הוא רק… היי, מה לכל הרוחות?” קראתי בדאגה כשעיני חלפו על המראה, מזהות את רכב הספורט שנצמד אלי מאחור באורות מהבהבים ובצפירות קולניות.

“רד לי מהישבן, חתיכת אנאלי,” חרקתי בשיניי ובחנתי את פניו הזעומים של הנהג שישב ברכב. הוא צווח וידיו התנופפו בחלל האוויר בתנועות מאיימות שהורו לי להזדרז או לפנות את הכביש. התגובה הנבונה היתה בודאי להיצמד לימין ולפנות את הנתיב לאדון הכעוס, ואולם, בכביש הצר בו נסענו, האפשרות היחידה לחמוק מזעמו היתה לגלוש אל שולי הכורכר הצרים או לסטות אל נתיב הנסיעה של הרכבים ששעטו מהכיוון השני.

נסיתי להאיץ אך הוא המשיך להיצמד, האטתי, אך נראה שהדבר רק שילהב את זעמו. חיוך זדוני עלה על פני כשנזכרתי בדרך בה נהגנו להיפטר במד”א מנהגים טורדניים שנצמדו אל אחורי האמבולנס בכבישים עמוסים, נהגים שניסו להינות מהנתיב שנפער בפני רכב הבטחון.

“ואם את נוסעת,” חזרתי לזמזם ולחצתי על דוושת הדלק, מאיץ בחדות בעוד עיני עוקבות אחר הנהג שמאחור. הוא מיהר להגיב, מאיץ, נצמד וכמעט נכנס בי כשבבת אחת שחררתי את דוושת הדלק ולחצתי על דוושת הבלמים. במאמץ על אנושי המשלב בלימה והסטת הרכב לימין הוא הצליח להתחמק מתאונה כמעט בטוחה.

“שמוק,” ציחקקתי בעודי מאיץ, המרחק ביננו מתרחב בהדרגה. ואז החיוך קפא על פרצופי כשהברנש חזר למשחק, שועט בטרוף קדימה, עוקף את קו ההפרדה הרציף שבין הנתיבים ונצמד אל כתלי רכבי. הוא חשף את שיניו וסובב את ההגה בחטף לכיווני כמנסה להוריד אותי מהכביש. עם שתי גלגלים על השוליים ניסיתי לחמוק ממנו, מאט את הרכב והוא מגיב בהתאמה, מאט את ריכבו ושוב מסיט את הרכב לכיווני.

לפחות עוד פעמיים חזר על מעשיו כשהוא מתעלם לחלוטין מהסכנה הצפוייה לשנינו במידה וינחל הצלחה; מביט בי ומסיט את רכבו בחדות ימינה, עיניו נוצצות בטרוף חושים מוחלט, גופו נמתח לשמאל, לוקח תנופה למהלך הבא. צפירות קולניות נשמעו מהרכבים שהתקרבו במהירות למולו. הוא הזעיף פניו והתנתק ממני, מאיץ, עוקף במהירות מסחררת ודוהר לחזית.

“הבן זנונים הפחדן,” חשבתי בעודי לוחץ על דוושת הדלק, מחשבות רצחניות משסעות את מוחי. בליבי נשאתי תפילה שאצליח לתפוס את הברנש בצומת הבאה למרות שידעתי שהסיכוי למימוש תיקוותי שאף לאפס. המהירות שבה האיץ ותמרן את רכב הספורט בכביש הפתלתל היתה גבוהה לאין ערוך מיכולתיה של מכוניתי. לא חלפו יותר מעשרים שניות מאז עקף אותי וכבר נעלם מעיני.

“שיהיה,”נאנחתי והורדתי את הלחץ מהדוושה. לקחתי נשימה עמוקה, הרכב מאט בהדרגה, הלמות הלב מאבדות עוצמה ומרגיעות את הקצב. נשפתי בכבדות והעברתי את עיני על המראה, בוחן את בבואתי ומתחיל לצחוק.

“מטומטם,” הנעתי ראשי מצד לצד. “פאראמדיק ונהג אמבולנס מדופלם שכמעט וסיים את הקריירה בקרבי ניידת הטיפול הנמרץ.”

הכביש התעקל לשמאל בקשת רחבה, מתפצל לשני נתיבים ואז שלושה. המשכתי לחייך בעודי מתקרב לצומת הגדולה, מאט כשזיהיתי את אורו האדום של הרמזור, האישונים מתרחבים למראה הרכב שעמד בנתיב הימני. החיוך נמחק בחדות מפני, הלב חוזר להלום בדפיקות שאיימו לקרוע את גרוני ורקותי.

“הבן זונה,” סיננתי בין שיני, החזה מתנפח, הידיים מתכווצות לאגרופים.

“רק שלא תתחלף,” התחננתי בפני הרמזור ועצרתי בחריקת בלמים. צמצמתי את עיני והבטתי בנהג שלימיני. הוא הזעיף פניו וזקר את סנטרו בהתרסה.

“ככה?” צווחתי דרך החלון הפתוח והפעם הוא זקר את האצבע האמצעית.

“חלאה,” קראתי, משחרר את חגורת הביטחון, פותח את הדלת וקופץ החוצה מהרכב. התחלתי להתקדם לעברו כשזעם מהול במחשבות חינוכיות ממלא את ראשי. רציתי להפחיד את הברנש, לגרום לו לקפוא במקום יושבו, שירעד לו, מאויים ומבוהל, בעוד אני צווח איומים ונאצות באזניו, שילמד לא לנהוג באגרסיביות על הכביש ולו מהחשש שמעשיו יובילו לפעולת תגמול קיצונית של אדם אלים ומופרע במיוחד. אבל נראה שאיש לא הסביר לבחור את תפקידו בהליך הלימודי שהנחלתי. לא הספקתי לקחת שתי פסיעות וגם דלת מכוניתו נפתחה והוא קפץ החוצה, איש ממוצע קומה בעל כרס גדולה, כתפיים רחבות, זרועות שריריות ומבט נחוש בעיניים.

האטתי את צעדי בעוד הוא גומע את המרחק ביננו במהירות מסחררת, מהר מכדי שאוכל לתכנן דרך פעולה חדשה. המחשבות התחבטו בתוך מוחי ואז השתתקו בחטף, נאלמות דום מאחורי מסך אדום של כעס ואלימות.

עוד שלושה צעדים.

שניים.

אחד.

אינסטנקטיבית, שלחתי יד קדימה ובלמתי את התקדמותו, אוחז בצווארו בעוד היד השניה מתרוממת להכות בפרצופו.

“עזוב אותי, אל תיגע בי,” הוא החל לצווח. “בלי ידיים, אל תיגע בי, אל תיגע בי.”

דבריו ציננו את זעמי, עיניו הקרועות לרווחה וקולו הגבוה מתפרשים במוחי כחרדה מטורפת. קפאתי על עומדי, בוהה ומקשיב לצעקותיו ההיסטריות ואז חש חבטה מאחורי אזני. עמימות אפפה אותי ובאחת, איבדתי שליטה על איברי גופי, החיוניות נעלמת, מותירה אותי רפוס, חסר אוריינטציה ומתנדנד מצד לצד על הכביש כמו מריונטה. היד שעל צווארו עברה לדש חולצתו, מהדקת אחיזתה כאילו הבד הלח מזיעה הוא קרנות המזבח. בחוסר אונים נתליתי עליו עם כל משקל גופי, גורר אותו איתי לרוחבו ואורכו של הכביש במחול מגוחך של חוסר שיווי משקל.

למזלי, היד שאחזה בחולצתו גם שמרה אותו חסר יציבות כמעט כמוני, מטלטלת ומונעת ממנו להמשיך ולהכות.

“האם יתכן שאני מפסיד?” היתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשי כשהתחלתי לחזור לשליטה עצמית. “ומה הפלא, אדיוט שכמותך?” התנשפתי בכבדות. “הוא פוחד ואתה קופא. הוא מכה ואתה בוהה כמו מטומטם.”

כשרגלי התייצבו גם יריבי התייצב אבל הפעם לא הקשבתי למילים שהמשיכו להיפלט מפיו, עיני מתבוננות במרכז גופו ורואות גם את ידיו, רגליו ומסמנות למטרה את פניו. היתה זו הפעם הראשונה בה חשתי משולל עכבות, הססנות ואי שקט.

“בזירה הזאת כבר הייתי,” אמרתי לעצמי כשהוא שלח עוד מכת מגל רחבה לעבר צד ראשי, מכה שאיבחנתי כאיטית ומרושלת. לא בלמתי את החבטה אלא צמצמתי את הטווח, מרפק שמאלי מוביל את הדרך, העצם החדה מתרסקת בחזקה על לחיו. הוא צרח בכאב וכופף את ראשו בעוד המרפק נשלח שוב קדימה, מסמן הפעם את עורפו. החבטה גרמה לו לצנוח על ברכיו לקרקע. ידיו נשלחו אל ראשו, אוחזות ומסוככות עליו בעוד יבבות חרישיות בוקעות מפיו.

 

“חתיכת חרא,” קראתי. “מה קרה שהשתתקת? מה?” ידי התרוממה לחבטה נוספת ואז נעצרתי, פתאום מודע לעובדה שאזלת ידו גרמה לזירת ההתגוששות לשוב ולהשתנות – השינוי הרביעי בתוך חמש דקות.

עיני התנתקו ממנו וספגו את העולם החיצון; צומת ראשית בעיר גדולה, מספר הולכי רגל שעומדים ומתבוננים, רכב או שניים שצופרים בעודם חולפים על פנינו, היריב שעל הכביש והחיוך שהשתקף אלי מחלון מכוניתו, החיוך שעל פרצופי. פתאום נבהלתי נורא.

“אתה בסדר?” שאלתי ופסעתי לאחור. הוא הרים את עיניו והביט בי ארוכות לפני שהניד ראשו לחיוב. סקרתי את פניו, מחפש חתכים, דימומים או נפיחויות שיצביעו על פגיעה פנימית. נשפתי לרווחה משלא מצאתי דבר למעט חבורה אדמדמה שהתנוססה על לחיו.

“אתה עוד תהרוג מישהו,” הצהרתי בתוכחה, אזני בוערות לשמע המשפט המגוחך. “כמעט והורדת אותי מהכביש.”

“ואתה כמעט והרגת אותי עם הבלימה הפתאומית.”

דיכאתי את הדחף לענות ולהתווכח, יודע שכל מילה נוספת תהיה מיותרת ושטותית. חכיתי עד שקם מהרצפה וחזרתי אל הרכב. זה לצד זה ישבנו, איש איש בנתיב נסיעתו, איש איש במכוניתו, בשקט מחכים לרמזור שיתחלף. החלפנו מבט אחרון כשהאדום השתנה לירוק ואף הוספתי קידה קטנה כשלחצתי על דוושת הדלק.

 *

 למעט חבורה קלה בעצם שמאחורי האוזן ומרפק אדום בעל נפיחות קלה, לא היו סימנים גופניים להעיד על החוויה שעברתי. אבל המקרה לא הרפה מתודעתי בימים הבאים, מוחי עובד בקדחנות, בוחן ומעבד, מנסה להבין את כל ההיבטים של השתלשלות הארועים. בכדי להקל את מלאכת הניתוח, הגדרתי ארבע זירות למערכה ביני ובין הברנש.

הזירה הראשונה היתה הכביש והדרך בה נהגנו; הוא, שנצמד אלי מאחור, אני, שלחצתי על המעצור ולסיום הוא, כשניסה לדחוק אותי מהכביש תוך כדי הפרה בוטה של מרבית חוקי התעבורה. המסקנה הראשונה שזעקה מהזירה הראשונה, ואין זה משנה במי יתמוך הצדק בבית המשפט, היתה ששנינו נהגנו כאדיוטים חסרי אחריות. המסקנה השניה שנבעה מהזירה הראשונה היתה גם היא די ברורה – הבחור היה הרבה יותר קיצוני במהלכיו ממני, עובדה שהייתי צריך להפנים בטרם זינקתי לעברו בצומת.

והדבר מוביל אותנו הישר אל הזירה השניה ואל עבירות הבטיחות החמורות שנקטתי כשיצאתי מהרכב, חמום מוח ובלי שום התייחסות לאופיו של היריב שכאמור, כבר הדגים בפני את יכולתו להרחיק לכת הרבה מעבר לגבולות ששמתי לעצמי. הייתי צריך לצפות שיצא גם הוא מהרכב והיה רצוי שאבחן את ידיו, לוודא שאינו אוחז בנשק ולהיות מוכן למהלומות במקום להתרכז בצעקותיו. נראה שהרבה דברים שהייתי ‘אמור’ לעשות או להיות מודע אליהם לא קרו מפאת הבלבול וחוסר האוריינטציה שחשתי. למזלי, יריבי לא היה יריב מיומן אחרת המקרה היה עלול להסתיים מבחינתי באסון של ממש.

הזירה השלישית היתה היחידה בה חשתי נינוח, היחידה בה ידעתי כיצד להגיב בנחישות, אולי בגלל שבשלב זה כבר הצלחתי לבודד את היריב ממרבית הגורמים הבלתי נודעים, מודע ליכולתיו ולתגובותיו ומרוקן ממחשבות טורדניות, הססנות ובלבול.

את הזירה הרביעית אגדיר כזירת ההתפכחות, הזמן היחידי בו הייתי באמת מודע לתמונה המלאה; הרכבים ששעטו בכביש במהירות לא נמוכה והרבו לצפור לעברנו, הצופים הבודדים שעקבו אחרינו מהרחוב ובעיקר המודעות ליריב, מיקומו, תנועותיו והאפשרויות הלחימתיות העומדות בפניו. מעבר להתייחסות לפרטים, היתה בזירה הרביעית גם מודעות רחבה יותר, כזאת שלקחה בחשבון סיכונים עתידיים לי וליריבי, כמו פציעות חמורות יותר במקרה וההתגוששות תמשך או האשמה בתקיפה ושלילת החופש האישי כשלבסוף תגיע המשטרה למקום.

מה שהטריד את מנוחתי יותר מכל זירה ספציפית היתה הידיעה שלא הצלחתי לקרוא נכונה את הארוע, מהרגע בו נצמד אלי הרכב ועד לרגע בו נשלחה המהלומה הראשונה. הדבר הכעיס והביך אותי מאוד, תחושה שנבעה, כך סברתי, מרמת הציפיות הגבוהה שהיתה לי מעצמי, צפיה שבעצם גרמה למחשבת יתר בזמן אמת, גורם לא מבוטל באזלת היד שהפגנתי ושכמעט ועלה לי בהפסד ואולי אף בטיפולים רפואיים.

כנראה שלא טעו החכמים כשאמרו שהרחוב הוא לא הדוג’ו, התבוננות שלוקחת בחשבון, מעבר לכל מיומנות טכנית ותרגולים של סיטואציות מדמות מתקפות מציאותיות, את הנסיון הישיר והבלתי מתפשר של הרחוב.

חיי אייקידו – השלכותיה של אומנות הלחימה אייקידו על חיי העוסקים בה

אומנות לחימה, כול אומנות לחימה, נמדדת באפקטיביות הידע שהיא מעניקה לעוסקים בה, היעילות שלה במציאות בה אנו חיים. בדרך כלל הדיון בנושא גולש מיידית לשאלות של יכולתה להתמודד עם מתקפות וחבטות כאלו ואחרות. אולם בעיני, דיון שכזה הוא נרחב הרבה יותר מטכניקה זו או אחרת. אחרי הכול, רוב הלוחמים עמם דנתי בנושא התוודו כי כמעט מעולם לא התנסו במצבים בו נזקקו להשתמש בידע הלחימתי שלהם ולמען האמת רובם לא חוו חוויות שכאלו מעולם.

הדבר אינו מפתיע. מציאות חיינו בחברה המודרנית אינה מציאות של קרבות רחוב יום יומיים. יש חוק וסדר במדינה והנלחם ללא סיבה מוצדקת יכול לסיים את חייו מאחורי בריח וסוגר. לשם לחימה והגנה יש משטרה וצבא.

יעילותה של אומנות הלחימה, אם כן, אינה הלחימה גרידא אלא בהשלכותיה לגבי חייו של האומן. על מנת לחדד נקודה זו ברצוני לתת דוגמא של אחד מתלמידיי, שחר כחלון, שהוא גם התלמיד הראשון בארץ לו הענקתי חגורה שחורה. את שחר פגשתי בינואר שנת 1995 כאשר אימנתי בפתח תקווה במכונו של סנסאיי רוני קלוגר. לאולם האימונים בו הדרכתי היה חלון רחב שנפתח אל חדר הקבלה. מידי אימון היו מגיעים צופים שבמקרה הטוב רק עמדו והתבוננו. אך היו גם לא מעט חוצפנים ומטרידים למיניהם שהיו שואלים, מצחקקים או קוראים קריאות ומעירים הערות לתלמידים ולמורים.

הדבר גרע מהאווירה הנינוחה של האימון ולאחר מספר שבועות פיתחתי גישה צינית כלפי המתבוננים ולפעמים אף גירשתי אחדים כאשר הגדישו את הסאה. לא פלא אם כך, שנדרכתי להטרדה כאשר הופיעו יום אחד בחלון שני דמויות שדרשו תשומת לב. הגדול והרחב מבין השניים נופף בידו וקרא לי מספר פעמים. ניסיתי להתעלם בתקווה שאולי הוא ילך אך הוא המשיך בעקשנות מרובה. בסופו של דבר לא נותרה לי בררה. הלכתי לעבר החלון, מתכונן לעוגמת נפש.

הבחור הגדול החל לתחקר אותי ומייד הסתבר כי לא הוא המתעניין באימונים אלא דווקא חברו השתקן. הבטתי בו. הוא היה צנום אך חזק ואתלטי עם עיניים חדות מבט. ידיו היו שחורות משמן מכונות ובגדיו היו מוכתמים. שמו היה שחר והוא הקשיב בעניין לשיחה שחברו ניהל. הסברתי בקצרה, עניתי על כול השאלות והשארתי את העניין פתוח. כשהלכו, לא ציפיתי לראותם יותר.

אבל לשיעור הבא שחר כבר הגיע.

לא הקדשתי לו תשומת לב מיוחדת והוא לא דרש דבר. רק התאמן באדיקות, הבעה רצינית מקשה את פניו. מידי פעם הערתי לו הערות טכניות ונראה היה שמילותיי הכאיבו לו. זיהיתי את רצינותו כתשוקה ללמוד אך גם כעודף כבוד עצמי שכמו שריון מנע מדבריי לחדור פנימה. רצינות שכזו כמו צועקת: “אל תתקרב אליי – אני נותן את המקסימום.” הוא באמת נתן את המקסימום אך לטעמי אותו כבוד עצמי היה מחסום שהקהה את החושים וגרם לפינוק יתר. כבוד עצמי יוצר נוקשות המונעת את יכולת הזרימה והאלתור הנחוצה באייקידו. קיוויתי שהזמן ירכך אותו – או ירכך או שהוא יתאכזב וילך. עזבתי אותו לנפשו במשך השיעורים הבאים.

במהרה התחוור לי ששחר לא רק שלא הולך לשום מקום אלא שהוא גם מקדיש מחשבה לכול פרט ואף מתאמן לבד בבית. הקבוצה בפתח תקווה הייתה אומנם קבוצת מתחילים אך היו בה תלמידים שכבר התאמנו כחודשיים לפני ששחר הגיע. לקח לו שבועיים להשיג אותם ושלושה שבועות להשאיר אותם מאחור. הוא לא רק היה רציני מאוד אלא גם כשרוני ועקבי. נדיר למצוא מיקוד כזה. החלטתי להתמקד בו בחזרה – גם אם הוא ישנא את זה.

הערתי לו איפה שצריך ודחפתי אותו מעבר לגבולות שהציב לעצמו. לא גבולות גופניים, שחר דחף את הגוף שלו נמוך וחזק יותר מכול תלמיד אחר. ידעתי שקשה לו, במיוחד כשלאחר הערה אחת לא נעימה מטעמי, הוא פנה לעברי בחיוך מעוצבן ואמר : “יש לך מזל שיש לך חגורה שחורה אחרת הייתי קורע אותך!” אבל מעטה הכבוד כבר החל להיסדק באותה אמירה עוקצנית. אימון אחד, לאחר כחודשיים, הוא החל לחייך. לא הייתה לו ברירה. באותו האימון הוא התאמן עם תלמידה מתחילה שלא זרמה עם תנועותיו החדות והמדויקות. עקרון הזרימה הוא מוטיב ראשי באייקידו. זרימה פירושה השתלבות עם כוחו של יריב האימונים והיכולת להשתמש בתנועה ליצירת טכניקה. זרימה דורשת רגישות שמעבר לרצון והכבוד העצמי של האדם. הבטתי בו מנסה להבין איך לגרום לה לנוע עימו. לא התערבתי ולאחר זמן קצר הוא האט את הקצב והתנועה החלה להתחבר. הוא חייך אליה בנינוחות ושוב התוצאות הטכניות הוכיחו עצמן. בשעורים הבאים הוא החל להתמקד בנושא הזרימה וכמו זיקית שינה את גישתו ועוצמת עשייתו בהתאם ליכולתם של אלו עימם התאמן.

בחודש השלישי לאימוניו שחר הצטרף לקורס אינטנסיבי במיוחד שניהלנו במתכונת של קורס המדריכים ביפן. גם פה הוא דחף את עצמו והתבלט מעל לשאר, סופג כול פיסת אינפורמציה ומנצח את כול חולשותיו. גופו התיישר, המיקוד שלו בעשייה נהיה כמעט כשל לוחם מנוסה. הוא היה מפוקס ומודע למרכז גופו – הוא למד לא להיכנע מול כול קושי שהוצב בפניו. שנה חלפה, שנה שבה נשרו חלק מהתלמידים כמו עלים בסתיו וחדשים הגיעו. שחר נשאר. כעת הוא היה התלמיד הבכיר במכון. הוא היה יעיל ועבר כול מבחן מעל לציפיות. התחלתי להיעזר בו בהדרכה והוא מצידו למד במהרה את השיטתיות האנליטית שבהוראה. הוא הבין את הנקודות הקטנות אך החשובות שבכול טכניקה, את הראיה המרחבית הנדרשת ממדריך ואיך להעביר את החומר בצורה הטובה והיעילה ביותר, דבר שרק חידד את יכולתו ללמוד ולהתקדם.

לאחר שלוש שנים וחצי של אימונים מפרכים שחר היה מוכן למבחן חגורה שחורה. חששתי מהמבחן מכיוון שבן זוגו היה כבד וחזק משחר והקשה עליו לבצע רבות מהטכניקות. אבל שחר היה חזק ממנו מנטאלית והוא דחף אותו מעבר למצופה. היה זה אחד המבחנים הטובים שראיתי אי פעם. חמש שנים נוספות חלפו והוא כבר מדריך מן השורה הראשונה בעל חגורה שחורה בדרגת דאן שלוש. כאשר עזבתי לחמש שנים לאנגליה שחר נטל את ניהול המכון על עצמו. האייקידו שלו השתפר בהעדרי וכשבא לביקור באנגליה והשתתף באירוע אייקידו מורים רבים ודגולים באו לחקור היכן למד ורכש מיומנות כה גבוהה.

במקביל להצלחתו באייקידו שחר המשיך כול אותם שנים להתקדם ברמה המקצועית. אהבתו לתחום הרכב הביאה אותו לסיים בהצלחה קורס הנדסאי רכבים ולהתקדם בחריצות בסולם התפקידים שמילא במסגרת עבודתו ב”כול מוביל“, חברת האם של “יונדאיי ישראל“. כמו באייקידו גם בתחום הרכב, הדחף שלו למצוינות והרעב שלו להתפתח הוכיחו עצמם וגרמו לכך שיעבוד בחריצות ובהצלחה לעבר חלומו להיות עצמאי.

שאיפותיו התממשו שנה לאחר שעזבתי לאנגליה כשיחד עם שלושה שותפים הוא פתח את מרכז שירות יונדאיי תל אביב. כמו באייקידו, גם פתיחת מרכז שירות הוא עניין של סבלנות וראיית הנולד. הרווחיות היא לא מיידית וההצלחה נמדדת בבניית תשתיות עתידניות נכונות. שחר ושותפיו עבדו נמרצות להשגת מטרות אלו והתוצאות מדברות בעד עצמן. כבר שמונה שנים חלפו מאז נפתח המקום והוא משגשג ומצליח –  פעמיים זכה מחברת יונדאיי באות הוקרה כמרכז השרות הטוב במדינה.

באייקידו, כמו בתחום הרכב, שחר עשה חייל ואין אדם שיוכל להתעלם מההצלחה האישית והמסחרית שעבודתו הטובה העניקה לו. מרכז השרות שהוא מנהל, (נכון להיום רק עם שותף נוסף), הוא מרכז השרות היחידי שבו ראיתי כה הרבה לקוחות נינוחים וחייכנים. אין זה פלא. השרות מופתי ומכובד, העבודה מקצועית ואמינה וחדר ההמתנה ממוזג עם פינת ישיבה נוחה, מכונת קפה, מגזינים לקריאה ואף מחשב לגלישה באינטרנט. כול שאלה וקושיה של לקוח נענית במהרה ובכבוד. קשה גם להתעלם מהניקיון והטיפוח שמושקע במקום.

כשאני מחמיא לו על מרכז השרות שחר כרגיל מצטנע ומסביר שחלק גדול מהצלחת המקום היא תודות לשותפו לניהול ותודות לאייקידו. למרות הריחוק בין תחום הרכב לאייקידו, שחר טוען כי אלמנטים רבים באומנות הלחימה תרמו להצלחתו בתחום המקצועי. הוא מזכיר את המיקוד, הביטחון האישי ואת יכולת הראיה המרחבית שעוזרת לו עד היום לראות את “התמונה הגדולה” בכול סיטואציה. לדעתו אלמנט האייקידו העיקרי בעבודתו הוא יכולת הזרימה עם כול לקוח –  ותהייה זו קשישה חסרת מנוחה או גברתן מרוגז ואלים, אין זה משנה, את כולם הוא מסוגל לרכך ולהרגיע.


(שחר כחלון והשותף, מר ניסים גיני)

הקרדיטים ששחר נותן לאייקידו ולשותף הם כנראה מוצדקים אך גם מדגימים את יכולת הזרימה שלו שמונעת מהתנגדות וחיכוכים לחדור לחייו. אפילו שכתבה נעשית עליו הוא דואג לא להזכיר את אופיו האישי –  את הישירות, האמינות, העוצמה האישית והדחף להצליח שהיוו כוח מניע בחייו עוד טרם הכיר אותי או את שותפו לעסקים. לשחר זה לא משנה – העיקר שכולם יחייכו.

מרכז שירות יונדאי תל אביב

הסנסאי שעיצב את הקופסא – מאמר קצר אודות אביהוד אליחי סנסאי ופועלו בצבא ובאייקידו.

סנסאי אביהוד אליחי הוא אדם פרטי ומופנם, עובדה הממסכת מן העין את האישיות העשירה והמגוונת הנחבאת מתחת למדים. מדים הם חלק בלתי נפרד מחייו מאז היום בו הצטרף לפנימייה הצבאית בתחילת שנות השמונים, דרך שירותו בצבא הסדיר ובקבע, שירות שנמשך עד היום.

 

“אני איש של מסגרות,” הוא אומר בחיוך מתנצל כששואלים לסיבות שהובילו אותו להצטרף באמצע שנות התשעים ליושינקאן לאייקידו, אומנות הידועה במסגרת אימונים נוקשה ובמשמעת צבאית. “אני יודע שמסגרות פירושן כורח בשביל מרבית האנשים אך לא עבורי. מבחינתי, מסגרות מסמלות הישרדות, הכוונה, יציבות ודרך להתפתחות.”

 

כשאביהוד מספר על הנסיבות שהפכו בעבורו את המסגרות לצורך קיומי, קולו הרך הופך ללחישה של ממש.

 

“כשהייתי בן עשר, אבי, שהיה עמוד התווך של המשפחה, לקה במחלה קשה שריתקה אותו לבתי חולים למשך שארית ימיו.”

 

עזיבתו הפתאומית של האב עירערה את כל בני המשפחה.

 

“אבי היה איש משכיל וכריזמטי,” מסביר אביהוד. “מחנך דגול ואיש משפחה אהוב ונערץ. כשהוא הלך מהבית היה זה כאילו נשמטה הרצפה מתחת לרגלינו, כאילו כבה עמוד האש שהוביל את המשפחה. אולי הסיפור הבא ימחיש עד כמה שיוועתי למסגרת,” הוא מחייך בעצב. “עד כמה חשתי תלוש ומבולבל. הדבר אירע ביום שבת אחד, כשהגעתי לבית הכנסת בגפי והתיישבתי על הספסל מאחורי חברי הטוב. במהרה התחלנו לצחקק ולהשתעשע, דבר שהטריד את אביו של החבר שישב לצידו. הוא הזהיר ואנחנו התלחשנו וציחקקנו, הזהיר שוב וכשלא הפסקנו, הוריד לחבר סטירה מצלצלת על פניו. ואתה יודע מה הרגשתי כשראיתי את הפרצוף ההמום והנעלב של החבר?” אביהוד שואל ולא מחכה לתשובה. “קינאה. כל כך קינאתי בו שהיה לו מישהו שיתן לו הכוונה.”

כשהגיע לגיל התיכון, הצטרף אביהוד לפנימיה הצבאית.

 

“הייתי צריך לבחור בין החיים בפנימיה ובין לימודים בבית ספר דתי,” הסביר. “היתה זו בחירה קלה עבורי. המסגרת הצבאית קסמה לי כבר מגיל צעיר לא רק בגלל ההבטחה ליציבות והכוונה. שאפתי להיות לוחם, רצון עמוק שעוצב והוטמע בי בהשראת אחי הגדול, עמוס, ששירת בסיירת גולני ושדמותו היתה נערצת עלי.”

 

מהפנימיה הצבאית המשיך אביהוד לשירות ביחידת פל”חן בגולני, עבר קורס קצינים בהצלחה ומשם נשלח לשמש כמדריך ח”יר בקורס טיס. במהרה הפך לסגן מפקד הטייסת.

 

“מעמד המדריך והמפקד היה בשבילי סוג של יציאה מהקופסא,” מסביר אביהוד. “עמדה חיצונית שהעניקה לי זוויות ראייה שונות ותובנות חדשות על הצבא.”

 

לטענת אביהוד, התהליך שעבר כתוצאה מהשינוי המקצועי היה מדהים. החשיבה שלו הפכה רחבה יותר – ההתמקדות עוברת מביצוע משימות להדרכה והכוונה של הדרך בה יש לבצע אותן, עשיה בה כל מהלך וכל החלטה גורמים לשינוע של כוחות אדירים.

 

“העוצמה הגלומה בניהול המסגרת,” מסכם אביהוד. “היא עוצמה הגדולה לעין ערוך מכוחו של הפרט. נהנתי מאוד מהתפקיד הזה, מהעובדה שמחייל צייתני הממלא פקודות ללא שיקול דעת הפכתי לאדם סמכותי המורה על הדרך ואף יוצר מתודיקות הדרכה חדשות. ”

 

אביהוד המשיך בתפקידו בקורס הטייס עד שבשנת 1995 יצא מטעם הצבא ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן. הוא נפרד מהמדים, לראשונה מזה שנים, שכר לעצמו דירה בגבעתיים ולזמן מה נהנה מחיים נטולי דאגות של סטודנט מן השורה – לומד בימים ומבלה בלילות.

 

“אבל נראה שכל החופש הזה היה קצת גדול עלי,” הוא מסביר בחיוך מתנצל. “לא עברו יותר ממספר שבועות עד שתחושת ריקנות החלה לכרסם בתוכי. החלטתי לחפש תחביב, משהו שיעסיק אותי בערבים.”

 

מכיוון שעוד מילדות רצה ללמוד אומנות לחימה, היה זה אך טבעי שהחל לחפש חוג באיזור. חבר ששירת עימו בעבר ושהתאמן בשיטת דניס השרדות המליץ לו על אייקידו. שבועיים לאחר מיכן הצטרף אביהוד ליושינקאן אייקידו תחת הדרכתו של סנסאי גדי שור.

 

“היתה זו אהבה ממבט ראשון,” מחייך אביהוד. “מאוד התחברתי לגישת האימון, למטודיקה הנוקשה, לתבניות המדוייקות ולביצוע החזק. כמובן שיכולתי לבחור באומנות בעלת גישה פחות ‘צבאית’, אבל מבחינתי, איש המסגרות, המהלך היה מאוד הגיוני וטבעי. הרי מי כמוני יודע שבכדי לצאת מהקופסא יש תחילה להיכנס פנימה?”

לאביהוד לא היו יומרות או שאיפות גדולות בתחילת דרכו באומנות.

 

“הגעתי אל האייקידו ממקום שונה ממנו הגעתי אל הצבא. לא עוד הילד שנזקק להכוונה ולמענה הישרדותי אלא פשוט גבר שרוצה ללמוד ולהתפתח בכיוון חדש. חוץ מזה, מאוד התרשמתי מהחברה שהתאמנו שם. אין ספק בליבי שגם הפן החברתי היווה עבורי מוקד משיכה.”

 

ככל שהתאמן יותר כך גברה התלהבותו, במיוחד לאור השינויים החיוביים שעברו על אישיותו. הבטחון העצמי השתפר וכך גם השליטה העצמית. הוא גם נהיה מודע לנוקשות הגופנית שליוותה אותו בביצוע הטכניקות, נוקשות שהיתה קשורה קשר ישיר לגישתו הנוקשה לחיים. לא עבר זמן רב עד שהתחביב החדש הפך לעיסוק רציני.

 

“קשה להישאר אדיש כשאתה נחשף לרמה הגבוה שהדגימו המדריכים,” מסביר אביהוד. “רמה שידעתי, שבכדי לרכוש צריך גם לעבוד.”

 

אביהוד לא זנח את האומנות גם לכשסיים את לימודיו וחזר לשירות צבאי מלא.

 

“למזלי הטוב, כל מפקדי העריכו את דבקותי באייקידו ותמכו בי שאמשיך. כנראה שגם הם ראו עד כמה הדבר תורם, גם אם בצורה עקיפה, לתיפקודי בצה”ל.”

 

התפקידים הצבאיים שאביהוד מילא בשנים שלאחר מיכן עסקו בעיקר באבטחת הבסיסים בהם שירת. הוא הצטיין במלאכתו והתקדם בסולם הדרגות. גם באייקידו הוא עשה חייל, משתפר בטכניקה ועולה חגורות עד שב – 1999 עבר בהצלחה את מבחן החגורה השחורה. שנה לאחר מיכן כבר החל, בהמלצת סנסאי שור, מסלול שבסיומו היה לעוזר מדריך באייקידו.

 

“הדרכת האייקידו, כמו ההדרכה בצבא, נתנה לי זוויות ראיה חדשות ומעניינות על השיטה והטכניקה. היו אלו שנים מאוד מוצלחות מבחינתי, תקופה של חקירה, התפתחות ושינוי.”

 

כשאביהוד מדבר על שינוי הוא מתכוון לתהליך בו סנסאיי שור החל להתנתק מהעשייה היושינקאנית ולעצב את שיטת כור אייקידו, שיטה שאומנם שימרה את הבסיס היושינקאני אך דגלה בעשייה טכנית זורמת בדומה לטכניקת אייקידו אייקיקאיי.

“אפשר לאמר שהמעבר מיושינקאן לכור היה שלב מתקדם הרבה יותר משלב המעבר מהקופסא החוצה,”מסביר אביהוד. “זה כבר לא היה יציאה מהקופסא אלא עיצוב הקופסא מחדש. מאוד התחברתי לשינוי ויכול להיות שזאת גם הסיבה ששנים ספורות מאוחר יותר עשיתי מהלך דומה בצבא.”

 

בשנת 2005 זיהו אנאליסטים בצה”ל כי ישנם כשלים חמורים בכל הנוגע לאבטחת הבסיסים של הצבא. מכיוון שלאביהוד היה מוניטין מצויין בתחום, היה זה רק טבעי שבמהרה פנו אליו בבקשה שימצא מענה גורף לבעיה.

 

“וכך החל, אפשר לאמר, תהליך עיצוב הקופסא שלי,” מחייך אביהוד. “תהליך ארוך ומאתגר שבו רשמתי תקנים, קיבצתי מידע ונתונים ואט אט עיצבתי מדור חדש בצה”ל – מדור הגנת מחנות בצה”ל.”

 

נכון להיום, שנת 2013, אביהוד מכהן כראש המדור שייסד, תפקיד המהווה מונופול צה”לי בכל הנוגע לתפיסה ומימוש אבטחת כל בסיסי צה”ל באמצעים הנדסיים וטכנולוגיים.”

 

“ישנם הרבה אלמנטים אייקידואיסטים בעשייה שלי,” מסביר אביהוד. “ניתן לראות זאת בדרך בה אני מתנהל מול מפקדי המחנות וגם בפתרונות שאני מציע.”

 

כשפונים לאביהוד בבקשת סיוע באבטחה הוא קודם כל מגיע למקום בכדי להתבונן, להקשיב ולאבחן את המצב לגופו. הגישה היא אישית ואינטימית, הפתרונות יצירתיים וספציפיים.

 

“אפשר לאמר שעבודתי מול המפקדים דומה לגישה הטכנית של כור אייקידו, כלומר, שילוב בין קווים מנחים נוקשים, כמו נהלי אבטחה או קיהון דוסה יושינקאני, ובין התייחסות לבעיה האינדוידואלית, דבר היוצר זרימה בהתאם לדרישה.”

אביהוד מתאר את דרך הפעולה:

 

” כשאני יושב מול מפקד בסיס אני קודם כל בא להקשיב, ליצור קשר אישי ולתת פידבקים חיוביים. אני עושה זאת גם אם ישנן בעיות בהתנהלותו וחוסר הגיון בדרישותיו. כמו באייקידו, אני רוצה לזרום. כבר מזמן למדתי שהימנעות מחיכוכים מביאה לתוצאות הכי טובות.”

 

רבים ממפקדי הבסיסים דורשים מענה טכנולוגי לבעיותיהם – מצלמות אבטחה מתוחכמות, חיישיני גדרות ועוד כהנה וכהנה מוצרים. אבל מה שמסתבר, לאחר שיחה קצרה שאביהוד מנהל עימם, שבדרך כלל ישנו פער עצום בין הפתרון שהם תובעים ובין הצרכים.

 

“בהשאלה, בסיס צבאי הוא כמו איש אייקידו החשוף למתקפה. בכדי לתת מענה נכון עליו להכיר את האוקה ולבודד את סוג החבטות. קח לדוגמא בסיס הסובל ממכת גניבות של ציוד קשר. כמובן שבתגובה ניתן לרשת את הבסיס במצלמות אבטחה ועוד ציודים מתוחכמים אחרים, אבל, האם לא יהיה זה קל וזול יותר פשוט להטמין את כל הציוד בחדר נעול ולשים עליו שומר עם נשק?”

 

סנסאי אביהוד מחייך כששואלים מה יעשה לכשישתחרר סוף סוף מהמדים.

 

“זה לא הולך לקרות,” אומר בוודאות. “מפני שאת מדי האייקידו אמשיך ללבוש גם לאחר שאצא לפנסיה.”