8

 

תקציר הפרק הקודם: צחי וגדי מתאמנים בפארק. גדי מוטרד עדיין מדבריו של צחי שמעלה את ההצעה להישאר בפונה עוד מספר ימים.

 

ישבתי על הספסל הארוך שעמד בצמוד לדלת ההזזה של המרפאה, לצד מתקן המטריות ההדור שעל הרצפה.

“מיקה!” קראתי וקולי בצע את הדממה כמו סכין משוננת. חיכיתי שניות ספורות אך כל מענה לא נשמע.

“מיקה?”

החדר הקטן היה חנוק מחפצים ורהיטים; שולחן עץ מרובע ורחב עליו נימצאו שלל מזכרות צבעוניות ממדינות שונות; שולחן פלסטיק עגול ונמוך שעליו קנקן תה יפני מהביל ומספר כוסות מעוגלות ונמוכות; חמשה כיסאות בגדלים ועיצובים שונים וכונניות ספרים דחוסות עד אפס מקום שנשענו בכבדות כנגד קיר העץ שמאחורי והשלימו את האווירה הקלאוסטרופובית.

חלון ראווה רחב עמד מול הכונניות, משובץ בתמונות, דוגמיות של בקבוקי תרופות ופוסטרים המתארים את מגוון הטיפולים הנהוגים במקום.

בצמוד לקיר השלישי עמד ארון בעל עשרות תאים קטנים שכיסה את מרבית הכותל. התאים היו מלאים לעייפה בחוברות קומיקס והקיפו תא מרכזי אחד שאוכלס במספר ספרים בעלי צביון רוחני/דתי פופולרי.

“מיקה?”

חלצתי נעליים והתקרבתי אל פתח חדר הטיפולים. הצצתי פנימה, מתהפנט לרגע מאורו של הנר שבער על פמוט במרכז הרצפה. הנר הטיל צללים על הקירות, מפיח חיים בעולם הדממה.

“מיקה?”

צמצמתי את עיניי ועמדתי להיכנס לחדר כשלפתע נפתחה דלת הזזה בחריקה מתכתית. צמרמוררת עברה בגבי כשציחקוקו של האדון אישיזאו’וה מילא את החלל הצר. הסתובבתי באיטיות אל פתח הכניסה, בוהה בחוסר אמון בעוד הוא פורץ אל חדר הקבלה כשלצידו אישה צעירה עם ראש שעיר של זאבה. הזאבה ריחרחה ולשונה הארוכה השתרבבה מפיה, נעה, מלקקת, כמו טועמת את האווירה. עיניה הכהות ננעלו על פני והיא נהמה והחלה לגרור את מר אישיזאו’וה בכיווני. הם התקדמו באיטיות איומה, האדון אישיזאו’וה מדדה על גופו המשותק למחצה, האישה/ זאבה צולעת, רגלה השמאלית מיושרת, מפרק הברך קפוא וחסר תנועה.

“רפא אותנו!” צווח האדון אישיזאו’וה. ריר זלג מזווית פיו.


“רפא אותנו,” נהמה אחריו הזאבה, מילותיה מרטיטות את אוויר המרפאה. הם התקדמו במהירות מפתיעה בהתחשב במגבלותיהם הגופניות. המרחק הצטמצם, מר אישיזאו’וה שלח יד גרומה לחזית, הזאבה פערה לוע מאורך, חושפת שיניים חדות.

“מיקה!” צווחתי בעודי נסוג לתוך חדר הטיפולים. ליבי הלם בפראות בחזי, שערותי סומרות על עורפי. העברתי מבט חטוף על מזרן הטאטאמי שלצד הפמוט, בוחן את הווילון הצבוע תכלת שכיסה את המראה, הארון העמוס במצעים ואת מערכת הסטריאו.

אין נפש חיה!

נצמדתי אל פינת החדר, מנסה להתמזג עם הצללים כשהאדון אישיזאו’וה והזאבה נעמדו בכניסה, ממצמצים, הזאבה מרחרחת את האוויר. עצרתי את נשימתי, לכוד, מבוהל, הלמות ליבי מכות ברקותי.

חריקות רכות נשמעו מכיוון התקרה. אולי צעדיה של מיקה שהתגוררה מעל המרפאה?

ציפיתי לשמוע את החריקות ממשיכות אל פינת החדר, בכיוון המדרגות שחיברו את ביתה למרפאה. אבל הן נשארו במקומן, מעל ראשי. החריקות התעצמו, מזעזעות את הקירות ברעש מחריד. סוככתי על אזני כשפרורי טיח החלו לצנוח מסביבי כמו פתיתי שלג. הבטתי מעלה בדיוק כשתקרת העץ נבקעה, כבלים משתלשלים דרך החלל הפתוח כמו נחשים עם ראשי ווים. בהיתי בהם באימה בעוד הם נאחזים בבשרי בשערות, גפיים, בתי שחי והאשכים…

הכבלים נמתחו במשיכה עזה, תולים אותי באוויר. הדמעות ניגרו מעיני בשפע וכיסו את פני, הכאב משתק, מחליש את כח הרצון.

“גדי!” קולה של מיקה פלש אל בליל הצלילים ששאגו בחדר. “שמחה שהגעת בזמן. רוצה לשתות משהו לפני שנתחיל?”

“ששש…” גנחתי בלחישה, מביט בזאבה חושפת ניבים. “הם ישמעו.”


מיקה בהתה בי לרגע ואז פרצה בצחוק הססני.

“בדיחה?” קראה. “אני לא מבינה בדיחות.”

רציתי למחות, להזהיר אותה מפני הבאות, אבל כאב חד בעקב רגלי השמאלית, מלווה בנהמותיה של הזאבה, השכיח את קיומה של מיקה ממני. צווחתי בעודי משחרר את האיבר המדמם מפיה, מתנתק ומאבד את שיווי המשקל, כמעט נוחת על מר אישיזאו’וה ששכב פרקדן על המזרן.

“רפא אותי!” הוא תבע בקול צרוד. הרוק ניגר מפיו וזלג אל הסדין הצח ואל הכר שמתחת לראשו. רועד מפחד ניסיתי לברוח בכיוון הדלת אבל הווים אחזו בגופי ומנעו את מנוסתי. התחלתי להשתולל, להסתבך עם הכבלים, לקלל ולייבב.

“תרגע,” נזפה בי מיקה. “אתה לא תביא תועלת לאף אחד במצב הרוח הנוכחי. תנשום, תרפה, שב ליד המזרן, שים יד על המטופל ותתחיל לעבוד.”

“אבל מיקה…” ניסיתי למחות, שוב מנסה לחמוק ושוב נעצר במלכודת הכבלים.

“כל כך ילדותי,” נאנחה מיקה בעודי חש משיכה עזה באזור הברכיים, הכבלים מותחים את העור העדין שמאחורי המפרק וגורמים לגוף לצנוח אל הקרקע. שם נשארתי, על הברכיים, משותק מהכאבים.

“שים יד,” לחשה מיקה והכבלים שעל ידי הימנית נמתחו בכיוונו של מר אישיזאו’וה. בהיתי בכבל, עיני מטפסות איתו אל התקרה, אישוני מתרחבים.

“מיקה!” קראתי בזוועה כשזיהיתי את הכבלים האחוזים בידיה. “מה לכל הרוחות את עושה?”

“אני?” ענתה בתמימות. “אני רק תומכת בטיפול שלך.”

“אבל…”

“ששש…” היסתה אותי. “תאמר לי אחר כך, לאחר שילכו לבתיהם. עכשיו טפל. מר אישיזאו’וה מחכה לכוחות המרפאים שבידיך. תן לו קצת מהאהבה האלוהית שבך.”

ניסיתי למחות, לברוח, אך הכבלים שמרו את גופי מקובע ליד המזרן, ידי נמתחת בחוסר רצון, מרחפת מעל גופו המעוות של מר אישיזאו’וה ובאיטיות שוקעת לעבר מרכז גופו.


“לא!” צווחתי, מנסה להילחם בתנועה, מנסה להחזיר את היד, להחזיר את השליטה.

“תרגע,” ציחקקה מיקה והזאבה נהמה, רגלה המיושרת רוטטת. מר אישיזאו’וה הנהן באקסטזה למראה היד המקרבת לגופו. הוא פלט אנחת רווחה כשהיד פגשה בגופו, עוברת דרכו.

“לא…”

*

התעוררתי שטוף זיעה, נשימותי מהירות ורדודות, גופי רועד. כאב עז פילח את זרועי הימנית. לשניה לא זזתי, עיני חולפות על החדר החשוך, מתוודעות מחדש אל דממת הזמן והמקום; ביתה של אבהטי, לילה, גופה של טסה שרוע לצידי, כובד משקלה מועך את זרועי הימנית. חילצתי בזהירות את האיבר הדואב, מעסה את הזרוע ומהרהר בנפשות הפועלות שאיכלסו את הסיוט; במיקה, האדון אישיזאו’וה והזאבה או, קייקו, בשמה האנושי – דמויות שלתומי חשבתי כי עיצבו בי צניעות, ענווה והכרה במגבלויותי האנושיות, ושבעצם היוו את הסיבות לחשדנות ושאר הבעיות שהעלה צחי בפני.

נאנחתי והתיישבתי על המזרן, שולח יד ואוסף את את בקבוק המים שעמד על השידה. לגמתי ארוכות, החזרתי את הבקבוק למקומו ומחיתי את הזיעה מפני המתוחות.

הודו כל כך חמה.

שוב נשכבתי על המזרן, העיניים פקוחות ובוהות בחשכה, הזכרונות שוטפים ומציפים את התודעה.

את מיקה פגשתי ב-1989, כחודש לאחר הגעתי ליפן. הפגישה נערכה בחסות יושימה, אחד מבעלי ה-Guest-House שבו התגוררתי. יושימה, איש עסקים אמיד בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, היה גבר ממוצע קומה בעל מבנה אתלטי ויכולת ביטוי מרשימה בשפה האנגלית. הוא נהג לשרוץ ב-Guest-House כמעט בכל יום אחר הצהריים.

“אין לו בית ללכת אליו?” שאלתי את אחת הבנות המתגוררות ב- Guest-House. “כל יום יושב במשך שעות, מנגן בגיטרה ומבלבל את המוח. מה הוא עושה פה לכל הרוחות?”

“יושימה הוא ‘סקבא’ טיפוסי,” ענתה בהבעת סלידה.

“סקבא?”

“חרמן יפני. שים לב איך הוא פונה בעיקר לבנות, איך כשהוא משוחח איתך הוא בעצם נועץ את עיניו בכל שד או ישבן תורני שחולף בחדר. הוא פורט על הגיטרה, שר בקול מאנפף, משוחח, מפזר מזומנים ומנסה להקסים.”

“נשמע נואש.”

“נואש אבל לפעמים זה מצליח.” צמרמורת חלפה בגופה כשפלטה את המשפט האחרון.

לשמחתי, יושימה נמשך רק לבנות המין הנשי ומעולם לא חשתי מאויים בנוגע לכוונותיו. הכרנו, התיידדנו ושוחחנו רבות, יושימה מאיר את עיני בעובדות הקשורות ליפן ואומנויות הלחימה המקומיות, אני מספר לו על ילדותי בישראל, על שירותי הצבאי ועל ידיעותי ומיומנותי באומנויות המזרח. עיניו של יושימה אורו כששמע שנהגתי להתאמן ביוגה.

“אתה חייב לפגוש את מיקה,” הצהיר באותו הרגע. “מיקה רוצה ללמוד יוגה. היא מחפשת מורה.”

“כמובן,” הנהנתי ללא היסוס, למרות שמעולם לא לימדתי או הוכשרתי ללמד יוגה. “יש לי הרבה ידע ביוגה.”

מספר ימים לאחר מיכן מצאתי את עצמי ברכבו של יושימה, בדרכנו אל ביתה של מיקה.

“למיקה יש השכלה אונברסיטאית ברוקחות אבל היא גם מתמחה ברפואה אלטרנטיבית,” הסביר בעודנו מתדלקים. “בעל כורחה, חשוב לציין. בעלה, שנפטר לפני מספר שנים, היה מטפל מפורסם באקופנטורה, במוקסה ובעיסוי. בשנותיו האחרונות נחלש הבעל ומיקה, שחלקה עימו את המרפאה, הפכה ליד ימינו. היא למדה את מיומנותיו ובהדרגה, הפכה למטפלת הראשית.”

“היא טובה?”

“מצויינת בימים טובים ועל סף השגעון בימים רעים. מיקה לא יציבה במיוחד מאז שבעלה נפטר. אי אפשר להאשים אותה בהתחשב במצב. ”

יושימה גם סיפר כי למיקה יש שני ילדים קטנים וכי האיזור שבו נמצא ביתה הוא מהיקרים בטוקיו.

“ומה הקשר בינכם?” שאלתי.

“אני נוהג לקנות תרופות טבעיות בחנותה.”

“תרופות?” הרמתי גבה. “אבל חשבתי שאתה לא מאמין ברפואה אלטרנטיבית.”

“זה לא עניין של אמונה,” קרץ בחיוך. “מיקה היא אשה נאה.”

הגענו לביתה ויושימה החנה את מכוניתו בצמוד לחלון הראווה הרחב. היה זה מבנה בן ארבע קומות.

“שלוש הקומות העליונות משמשות כמגורים למיקה וילדיה,” אמר יושימה. “הקומה התחתונה חצוייה לשניים – בית מרקחת ומרפאה.”

דלתות הזזה מזכוכית שעמדו בכניסה חרקו במחאה כשיושימה שלח את ידו ופתח אותן במאמץ ניכר. מצאנו עצמנו בחדר הסבה קטן, עמוס ברהיטים וחפצים. בחלק המרוחק של החדר, מאחורי מחיצת זכוכית, נראה חדרון שקירותיו עמוסים לעייפה בתרופות ומרקחות שונות ומשונות. בין שני החדרים נמצא פתח מכוסה בווילון כחול.

“מיקה?” קרא יושימה וקול רגליים שועטות נשמע מעלינו. הצעדים המשיכו אל מעל האזור אליו הוביל הפתח המכוסה בווילון ומשם במורד גרם מדרגות קצר. קול דלת נפתחת נשמע ומספר שניות לאחר מכן הוסט הווילון הכחול וראשה של מיקה בצבץ החוצה.

“יושימה!” קראה וקפצה פנימה, מתקרבת אלינו בצעדי ריקוד. היא קדה אליי, ציחקקה כשלחצתי את ידה והצביעה עליי תוך שהיא מחליפה מספר מילים עם יושימה.

“מיקה רוצה לדעת אם תרצה בירה,” אמר יושימה. הנעתי ראשי לשלילה.

“מים,” עניתי והיא שוב ציחקקה. היא ניגשה למקרר הקטן שעמד בפינת החדר, שלפה שני בקבוקי בירה ובקבוק מים מינרלים קטן. היא פתחה את הבקבוקים, מזגה לכוסות וחזרה אלינו. לגמתי מהנוזל הצונן ובחנתי אותה בעודם משוחחים בהתלהבות.

מיקה, כפי שיושימה הבטיח, אכן היתה אשה נאה למראה ואולם, לעומתו, לא מצאתי אותה מושכת אלא נהפוך הוא – דוחה באופן קיצוני. היה משהו צורם, כמעט לא נעים, בהתנהגותה, בסגנון לבושה ובאיפור הכבד שכיסה את פניה.

למיקה היה גוף מחוטב, פנים נאים ושיער ארוך ושחור כפחם שהיה אסוף בקוקיות כשל נערה מתבגרת. את עיניה היא עיטרה בעיגולים עבים בצבע תכלת, שפתון אדום בוער צבע את שפתיה. לחייה היו סמוקות מפודרה ועגילים ארוכים השתלשלו מתנוכי אזניה. מיקה לבשה גרביונים שחורים, מכנס קצרצר בצבע לבן, בגד גוף צמוד וחולצה לבנה שכפתוריה פרומים וקצותיה קשורים בחזית. היא לא פסקה מלהדגיש את נשיותה; מפלבלת בעיניה, מקמרת את גבה ומעכסת בהגזמה בכל תנועה קלה.

“היא משתדלת יותר מדי,” חשבתי. “אשה בת ארבעים שמתנהגת כבת שש עשרה ונראית כמו ליצן מאופר – מגוחכת ופתטית כאחד.”

אבל שום חיוך לא עלה על שפתי – מיקה היתה קריקטורה עצובה למראה.

השניים סיימו לשוחח ומיקה פנתה אליי, מדברת ביפנית, עיניה לא משות ממני בעוד יושימה מתרגם. היא תחקרה אותי בקצרה בנוגע לנסיוני ביוגה ובתרפיית נשימה. היא גם שאלה על משפחתי ואם יש לי חברה. היא ליקקה את שפתיה ולחשה ליושימה.

“מיקה רוצה שתתן לה שיעור נסיון ביוגה,” אמר ולפני שיכולתי להגיב החל לצעוד לעבר הדלת.

“אבל לאן,” גמגמתי.

“אני אחזור בעוד שעה לאסוף אותך,” אמר ופרץ בצחוק למראה הבעת פני ההיסטרית. “אל תראה כל כך מודאג. מיקה לא תאכל אותך.”

הוא יצא, משאיר אותי עומד קפוא למולה. הבטתי בחיוכה, ירא מכוונותיה, תוהה איך לעזאזל נתקשר ביננו. חושב על נתיב מילוט…

גם היא עמדה ללא ניע. עיניה עליי, החיוך לא מש מפניה. שקט ארוך ומתוח השתרר.

“אני רוצה,” אמרה לבסוף באנגלית, מילותיה פותרות את שאלת מחסום השפה אך גם מלבות את חרדתי.

רוצה? מה לכל הרוחות היא רוצה?

“אני רוצה,” אמרה שוב ופסעה לעברי, נעצרת קרוב, גופה כמעט ונושק לגופי. התכווצתי לתוך עצמי.

“מה את רוצה?” הצלחתי לפלוט בגרון ניחר. “מה את רוצה?”

“להיות פרח על הקיר,” אמרה ופרצה בצחוק מתגלגל.


*

 שיעור היוגה עבר בהצלחה לא צפויה. מיקה התגלתה כתלמידה רצינית וממושמעת שהתמסרה לכל תרגיל שהדגמתי והיתה קשובה להנחיותי גם אם לא תמיד הבינה את המילים. בסוף האימון היא שוחחה עם יושימה ודרשה שאגיע ללמד אותה פעם בשבוע. סיכמנו על ימים, שעות ותשלום, ולפני שעזבנו, גם ציירה מפה שתיארה את הדרך מתחנת הרכבת המקומית אל ביתה. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה ביקרתי אצלה בנוכחות יושימה.

האימונים התנהלו כמתוכנן בחודש הראשון – שעתיים של יוגה בכל יום ראשון בצהריים. בחודש השני מיקה שאלה אם יתאפשר לי להאריך את האימונים. הסכמתי, והשיעורים התארכו לארבע שעות כל אחד כאשר בסופם, מיקה נהגה להגיש לנו ארוחה שהכינה מבעוד מועד או שהזמינה מהמסעדה הסמוכה לביתה. בזמן הסעודה היא נהגה לתחקר אותי בנוגע לנושאים שונים ומשונים. היא גילתה עניין מיוחד בעובדת היותי צמחוני, שאלה על התקדמותי באומנות האייקידו, דרשה שאדבר על שאיפותי ובעיקר רצתה שאייעץ לה בנושאים שונים הקשורים לחייה. היא הקשיבה בעניין ועקבה אחר דברי כמו היו הוראות בלתי ניתנות לעירעור.


היא שאלה אותי על חינוך ילדיה, קשריה הרצוצים עם הוריה ואפילו על מערכות יחסיה עם גברים.

“לא ממש אוהב את זה,” הערתי כששאלה לדעתי בנוגע לאיפור הכבד שכיסה את פניה. מאותו היום הפסיקה מיקה להתאפר.

לאחר מספר חודשים של שיעורים פרטיים זנחנו את אימוני היוגה הכלליים והתמקדנו בתרגילי נשימה. היה זה שילוב של טכניקות שבודדתי מהיוגה ומשיטה אחרת שתרגלתי בעבר המכונה Rebirthing. לשתי השיטות הוספתי תרגולי מרכז-גוף שנלקחו מאימוני האייקידו המפרכים שעברתי באותה תקופה וגם תרפייה יחודית שהמצאתי בהשראת העיסוק המתמיד במודעות ונשימה.

“זה מצויין,” אמרה מיקה לאחר שהדגמתי לה את שיטת הטיפול החדשה. היא שאלה אם אאפשר גם לאחרים, מטופלים ומכרים שלה, להינות מתרפיית הנשימה שלי. הסתייגתי מהעניין אך מיקה שכנעה אותי שהכל יהיה בסדר. לבסוף הסכמתי ושבוע לאחר מכן כבר חיכו לי שני מטופלים במרפאה. חשתי חסר ביטחון לחלוטין אך מיקה הרגיעה אותי והבטיחה שתהייה לצידי לכל אורך הדרך.

“אני אתרגם ואעזור,” חייכה. “אני תמיד אהיה לצידך.”

“אני לא יודע…”

“סמוך על היכולות שלך. האהבה שלך היא אלוהית – היא חזקה מכל אנרגיה.”

יחדיו נכנסנו ומיקה, כפי שהבטיחה, תמכה, תרגמה ותיעדה את כל דברי ומעשי. הטיפולים עברו בהצלחה ובשבוע שלאחר מכן נוספו עוד שלושה מטופלים. מיקה המשיכה להיות נוכחת בכל הטיפולים.

טסה מצאה את כל הקשר עם מיקה משעשע ביותר עד שסיפרתי לה על חקירותיה בנוגע לחיי האישיים.

“משהו לא נראה לי,” אמרה, החיוך נמוג מפניה.

“מה?”

“העובדה שהיא רוצה לדעת כל פרט בחייך למעט דברים הקשורים בי. היא מתנהגת כמו אשה מאוהבת – כדאי שתיזהר.”

“בבקשה אל תגידי לי שאת מקנאה באשה מחורפנת בת ארבעים פלוס,” גיחכתי.

“לא מקנאה, פשוט קצת מודאגת. ”

“את לא צריכה לדאוג. אני לא נמשך אליה. זה לא הולך לקרות.”

אבל למרות שביטלתי את דבריה, ידעתי שטסה נגעה בנקודה שהחלה להטריד גם אותי. היתה זו העובדה שמיקה בחרה להתעלם מאלמנטים שלמים בחיי, מעשי ואישיותי. היא סרבה להכיר בעובדה שלפרקים שתיתי אלכוהול ואף שהיתה עדה להתפרצויות הזעם התכופות מהן סבלתי, נהגה להצהיר שאני האדם הרגוע ביקום. האפשרות שניהלתי מערכת יחסים אינטימית, ארצית ואנושית עם טסה, היתה נדבך נוסף אותו מיאנה לראות.

מה שמיקה ראתה היה מה שמיקה ביקשה לראות ותו לא.

“היא הופכת אותך לגורו,” אמר לי אחד מחברי ל-Guesthouse לאחר שפגש אותה בארוחת ערב לכבוד יום הולדתי.


“פגישה אחת וכבר אבחנת את הגברת?”

“באמת, גדי, תראה איך היא מתייחסת אליך בהערצה. לא יודע אם שמת לב , אבל היה רגע אחד ממש מדהים בארוחה. זמן קצר לאחר שסיימת לטרוף סטייק נוטף דם, היא שוחחה עימי בנוגע להרגלי האכילה שלך והצהירה באזני שאתה צמחוני.”

“זה בגלל שהייתי צמחוני כשהגעתי ליפן.”

“כשהגעת ליפן, אבל אתה אוכל בשר כבר חודשים!”

“מה אתה צוחק?”

“כי זה מזכיר לי את בריאן מהסרט של מונטי פייטון.”

הגיחוך שבמצב לא היה חומק מעיני אלמלא ההצלחות שנחלנו במרפאה ושהחלו לשכנע גם אותי שאולי באמת יש בי כוחות נסתרים היכולים לתת מזור לסובלים ממחלות וכאבים. שביעות הרצון העצמית היא כנראה גם הסיבה שהתייחסתי בביטול לדברי מיקה כשהודיעה לי כי קולי מהדהד בתוך ראשה כשהיא לבדה ושלעיתים אני אף מייעץ לה בחלומותיה. ההגיון כמו נסוג ממחשבתי, מילות ההערצה והתשבוחות שספגתי ממיקה מחלחלות עמוק לתוכי ונוסכות בי השראה אלוהית ובטחון עצמי מופלג.

“אין שום בעיה!” הצהרתי בפניה כששאלה אם אסכים לקחת גם מקרים רפואיים קשים במיוחד. מבחינתי, האפקטיביות של השיטה לא עמדה בסימן שאלה.

במהרה החלו לזרום למרפאה חולים שהתאכזבו מפתרונותיה של מערכת הבריאות ושביקשו את האלטרנטיבי, את המוצא האחרון – אותי.

כך פגשתי את האדון אישיזאוו’ה וקייקו.

הפרק הקודם  הפרק הבא

7

 

תקציר הפרק הקודם: חווית ההחמצה של הפגישה עם משפחת המהראג’ה של ג’ייפור

 

 

במהלך הארוחה הייתי שקוע במחשבות טורדניות, דבר שהקשה עלי לקחת חלק פעיל בשיחה הערה שקלחה מסביב לשולחן. עניתי בחטף כשפנו אליי, חייכתי, הנהנתי אך בעיקר שמרתי על זכות השתיקה. תודעתי היתה שבויה במילותיו של צחי, באבחנתו הנוקבת לגבי התנהלותי מול טדי.

חשדנות? חוסר אמון? אי נטילת אחריות? פסיכולוגיה בגרוש, מאיפה לכל הרוחות הוא הקריץ את השטויות הללו? מצד שני, אם הכל מצוץ מהאצבע, למה זה מרגיש כל כך נכון? שאלות כאלו ואחרות צצו ועלו מחשכת התת מודע ועימן פרצופים וארועים הקשורים לנושא. בהיתי בחזיונות שחלפו לנגד עיני רוחי במהירות מסחררת, ככלי רכב השועטים על אוטוסטרדה בעלת עשרות נתיבים הם התפתלו בכיוונים שונים ומשונים, מתקרבים, מתרחקים, יוצרים פקקים או פשוט מתנגשים ומתנפצים לרסיסים בקול שאון מחריש אזניים.

תחושת חוסר האוריינטציה שלי היתה מוחלטת ורק הצהרתה של אמילי בדבר היותה נודיסטית בנשמתה הצליחה לדלות אותי לזמן מה מהמערבולת שרחשה בתוך ראשי.

“ואיך זה בא לידי ביטוי?” שאלתי.

“איך מה בא לידי ביטוי?”

“היותך נודיסטית בנשמתך.”

“אה,” חייכה בעודה מקמרת את גבה, מבליטה את שדיה כנגד בד גלימתה הדקה. “זה מתבטא באהבתי לים ובכך שאני מרבה לשרוץ בו ללא כל בגד לגופי. אין מצב שתראה אותי בבגד ים כשאני על החוף. אני דוגלת במראה הטבעי.”

“ולא רק על החוף היא דוגלת במראה הטבעי,” צחק צחי. “את אמילי אפשר למצוא מעורטלת בכל הזדמנות וזה לא ממש משנה לה אם הדבר נעשה במקומות בהם ערום נחשב לטאבו או סתם לא חוקי בעליל. אמילי מסוגלת להתפשט במקומות בהם נזירות היו חשות כמופקרות בלבושן הצנוע. ”


“אתה מגזים,” אמרה בביישנות.

“מגזים, אמילי? כמה פעמים בחייך הקצרים נקנסת על כך שהחלטת להוריד את הבגדים?”

“לא יותר מחמש פעמים,” לחשה בפנים סמוקים כשאנחנו מתפקעים מצחוק.

“איך בטוקיו?” שאל צחי כשהשמחה שכחה. “חשבתי לסוע לבקר בעוד כמה חודשים. אני מתגעגע לדוג’ו ולבאסטה שלי בשינג’וקו.”

“הדוג’ו עדיין עומד על תילו אבל המצב בבאסטות השתנה לבלי הכר,” אמרתי. “בשנה האחרונה לא היה קל לעבוד בטוקיו ושינג’וקו הפכה למקום הגרוע ביותר.”

“למה?”

“בגלל הפושעים הישראלים שמנסים לגבות דמי חסות ובגלל השוטרים שסוגרים את הבאסטות ואפילו מחרימים ציוד.”

“מה עם היאקוזה?” שאל צחי בהפתעה. “איך הם מאפשרים לזה לקרות?”

“היאקוזה עסוקים במאבקים פנימיים. לא שמעת על מלחמת ששת הימים?”

“מלחמת ששת הימים?”

“מלחמה בין שתי חמולות של מאפיונרים שהחלה כשאחד המנהיגים רצח מנהיג אחר במשחק קלפים.”

“נשמע כמו המערב הפרוע.”

“יותר כמו סרט סמוראים,” אמרתי. “מסתבר שהרוצח שלף חרב ושיפד את חברו, דבר שגרר מלחמה כוללת בין החמולות. במשך שישה ימים השתוללה המערכה ברחובות טוקיו כששינג’וקו נמצאת במוקד המאבקים. היו יריות, דקירות ומכות – אנשים נרצחו ברחובות.”


“ואיך זה הסתיים? פשיטות משטרתיות? צבא?”

“הצבא והמשטרה עמדו חסרי אונים כנגד האלימות המטורפת. המלחמה הסתיימה רק כשראש משפחת הפשע הגדולה ביותר הזמין את מנהיגי הניצים לסולחה וכפה עליהם להשלים.”

השיחה גלשה לתחומים אחרים ואני חזרתי לשקוע בהרהורים.

“בטוח שאתם עוזבים מחר?” שאל צחי כשהארוחה הסתיימה.

“כך זה נראה,” אמרה טסה. “גואה מחכה לנו.”

“חבל,” נאנח וקפץ לרגליו. “קדימה, גדי, למה אתה מחכה?” קרא בקול מתגרה.

“סליחה?”

“קום ובוא נמצא מקום לאימון קצר. חייבים להתאמן לפני שאתם עוזבים, לא?”

נפרדנו לשלום מטסה ואמילי והתחלנו לפסוע בכיוון ההפוך מהאשראם.

“איך זה להתאמן עם הסינים?” שאל צחי לאחר הפוגה קצרה. “שמעתי שלא קל להיות במחיצתם. היי!” קרא כשלא עניתי. “אתה בכלל שומע? מה קורה איתך? לאן נעלמת?”

“עדיין חושב על מה שאמרת קודם,” גנחתי. “כשהיינו במאפיה.”

צחי נראה מופתע.

“מה בדיוק אמרתי שיכול היה להשפיע עליך כל כך?” צחק. “אני פולט הרבה דברים אבל בדרך כלל הם תמימים וחסרי השפעה.”

“הפעם יצא לך טוב,” חייכתי. “ניתוח הסיפור על הפגישה עם טדי היה מפתיע, מדוייק וכואב כמו מהלומת פטיש על הראש.”


“מצטער, לא התכוונתי לפגוע.”

“חלילה!” קראתי. “לא פגעת אלא להיפך, עשית לי שרות נהדר. הארת את עיני, צחי, חשפת בפני נדבכים באישיותי שלא הקדשתי להם מחשבה מרובה למרות היותם מאוד עקרוניים. התהלכתי כעיוור, פועל על אוטומט, מגיב ומבצע מבלי להבין את מניעיי.”

“רגע של הארה!” קרא צחי בהערכה גלויה, “ורק הגעת לפונה. איזה אנרגיות, איזו עוצמה!”

הוא חייך, טפח על ירכיו ופרץ בצחוק רועם. הבטתי בו בהשתאות, לא מבין על מה הצהלה. התפרצות השמחה דעכה במהירות כשעיניו נתקלו בהבעתי העגומה.

“הארה אמורה להיות רגע של שמחה,” נזף. “על מה הקדרות שאופפת אותך?”

” קשה לי לחלוק בשמחתך,” גנחתי. “בניגוד אליך אני לא מוצא שום אושר בחשיפת צדדים לא נעימים, או אפלים באישיתי. ההארה העלתה לפני השטח את החושך, היא לקחה את האור.”

“איזה דרמטי אתה,” התפוצץ מצחוק.

“לא דרמטי אלא פרקטי, מציאותי אם תעדיף.”

“אני לא מזהה שום פרקטיות או מציאותיות בגישה שלך,” גיחך.

“מה כן?”

“התייחסות שלילית. הרבה נתונים וכווני מחשבה נחשפו בפניך אבל אתה בוחר לראות רק את הצד האפל שבאישיותך.”

“בגלל שהוא אפל.”

“אז מה? למה להתפס לכך? למה לא להתייחס לצדדים השלילים שלך כאל ברי חלוף, כנקודות התייחסות אותן ניתן לשנות ולשפר. למה לראות רק את האפלה? מה רע בקצת אור?”

“שום דבר,” הנהנתי. “אתה צודק. אולי באמת הגיע הזמן לשנות את הגישה.”

“רצינו אור והאור הגיע! ההכרה בבעיה והרצון לשיפור הינם השלב הראשוני ליצירת השינוי. ”

“וגם השלב הקל מכולם,” הערתי במרמור וצחי פרץ בצחוק.

“נראה שהכי קל בשבילך זה לחזור לחשכה,” אמר. “מה יש לך? מה עבר עליך שהפכת לכזה ציניקן?”

הרהרתי בדבריו בעודנו צועדים בכיוון גושי הבניינים בהם השתכנו חסידי האשראם. עברנו בשביל צר שהיה חנוק משני עבריו על ידי גדרות של בתים.

“איך כאן?”” שאל כשהגענו לפארק עם מדשאה צנועה ומספר ספסלים.

“איך כאן, מה?”

“מקום לאימון?”

“מצויין,” עניתי בחוסר התלהבות מופגן. צחי גיחך אך לא אמר מילה.

פסענו אל מרכז הרחבה ולחימום החלטנו לתרגל את קאטאת הטאיי צ’י. לקחתי את מקומי לצידו וסגרתי את עיני, מנסה לרוקן את ראשי מהגיגים ולהתמקד בתנועות. אבל האפקט שנוצר היה הפוך משקיוויתי, המחשבות לא רק שהמשיכו לייסר אלא אף התעצמו עם כל רגע שחלף.

‘תפסיק!’ נזפתי בעצמי ופקחתי את עיני, מחפש ענין חיצוני שישכיח את חוסר השקט הפנימי. הבטתי בצחי ולשימחתי, ההבדלים הקלים בדרך ביצועינו שבו את תשומת ליבי. במהרה שקעתי כל כולי באימון, גופי נע בשתיקה, מוחי סופג את המידע השונה ומשווה אותו לקיים. כשסיימנו את תרגולי הקאטא עברנו לנתח את האפליקציות הלחימתיות של התנועות. משם המשכנו לתרגול ה-Pushing Hands. לתומי חשבתי כי אימוני הטאיי צ’י האינטסיביים שלי בבייג’ינג יקנו לי יתרון משמעותי על צחי שמעולם לא הניח את כף רגלו בסין ושלמד תחת מורים שאינם בני הגזע הסיני.

קדנו האחד לשני והתמקמנו במרכז רחבת הדשא. התחברנו בעזרת הידיים וצחי דחף בעדינות לעבר מרכז גופי. הגבתי בתנועה סיבובית ששינתה את כיוון הדחיפה בחזרה אליו. צחי נראה נינוח כשהגיב בהסטה משלו, מוסיף כוח לתנועה וחוזר חלילה. המהירות גברה מסיבוב לסיבוב, הידיים טסות הלוך ושוב, שואבות את כוחן מתנועות האגן. היה זה בלתי נמנע שמישהו יחטוף את כל האנרגיה שהצטברה וקיוויתי שיהיה זה צחי.

התכוננתי לשגר את מהלומת המחץ כשלפתע הקרקע כמו נשמטה מתחת לרגלי, משאירה אותי תלוי באוויר. חסר אונים בהיתי בידו של צחי בעודה חוצה את האוויר. כמו בהילוך איטי היא התקרבה אליי, פוגשת במרכז גופי ושולחת אותי במהלך קשתי ועוצמתי לאחור.


“יפה!” קראתי לאחר שגרדתי את עצמי מהרצפה, מרחק של לפחות שני מטרים מנקודת המוצא. “עוד פעם.”

“בשימחה.”

הוא קטף בקלילות את הנצחון גם בסיבוב השני ואולם הפעם הייתי קשוב יותר לתנועותיו, מבחין בצניחה המינימלית של האגן מתחת לקו התנועה, מהלך שהוסיף רובד נוסף ובלתי צפוי להסטה הסיבובית וגרם לי לאיבוד שיווי המשקל. צחי עצר ורצה לתת הסבר מקיף למעשיו.

“אל תאמר דבר,” דרשתי. “תן להגיע למסקנות לבד.”

“עקשנות?” שאל. הנעתי ראשי לשלילה.

“מציאת פתרון לתעלומה היא חלק גדול מההנאה.”

חזרנו לתרגל ובהדרגה, התחלתי להפנים את מהלכיו, מחקה את מעשיו, קורא את תנועותיו ואף מצליח בצורה סבירה להקשות עליו את הנצחון. היינו ספוגי זיעה כשסיימנו. קדנו האחד לשני והתחלתי להתקדם לעבר ספסל שעמד בפינת הרחבה אך צחי אחז בזרועי.

“חכה רגע, מה עם קצת אייקידו?” אמר. “יש לי כמה שאלות בשבילך.”

התעניינותו של צחי היתה בסיומות של טכניקות הטלה ובריחים. התאמנו זמן מה אך מגבלות המקום מנעו מאיתנו ביצוע כהלכה משום הסיכון בפציעה.

“לא חשוב,” אמר בחיוך מתוסכל והוביל אל הספסל. התישבנו וסגרתי את עיני, מנסה להרפות את נשימתי. במהרה שבה הקדרות לאכלס את תודעתי, הופכת את ראשי לכבד מנשוא, הנשימה הפכה שטחית התחלתי לשקוע לתוך עצמי.

“אתה הולך לאיבוד,” קרא צחי. פקחתי את עיני במהירות. “תראה איך אתה נראה שפוף ומסכן,” ציחקק. “חשבתי שהאימון השכיח ממך את המחשבות המעיקות.”


“הוא השכיח כל עוד התאמנו אבל איבד את מרבית השפעתו ברגע שהתישבנו. מדהים איך כמה מילים פשוטות יכולות לערער את שלוות הנפש.”

“יכולות לערער רק את הנפש הלא שלווה מלכתחילה.”

גנחתי והוא הביט בי ממושכות.

“למה שלא תשארו בכל זאת?” אמר. “נראה שיש סיבות טובות בגללן הגעת לפונה.”

“תיפוף?”

“טובות יותר מתיפוף. רק תחשוב על כל הבעיות שהמילים המעטות שלי העלו על פני השטח. תאהב את פונה או לא, אתה לא יכול להתכחש לעובדה שזהו מקום עוצמתי ואינטנסיבי. פה תוכלו לנפוש מהטיולים ואולי גם לפתור את בעיותיך. הכי חשוב – אנחנו נוכל להתאמן. הידעת כי באשראם יש…”

“אני לא בנוי להיות חבר באשראם,” קטעתי אותו בחדות. “אין לי כוח לשטויות שלהם.”

“שטויות או לא, יש להם פה דוג’ו מדוגם בצורה מעוררת כבוד. כמובן שנוכל להמשיך ולהתאמן פה בפארק אבל כפי שאתה רואה, אם רוצים להטיל או לבצע את הטכניקות בלי חשש, צריך מקום עם מזרן.”

“ויתנו לנו להתאמן מבלי שאצטרך להפוך לחסיד של אושו?”

“לא נראה לי אבל אני יכול לברר. אני אשאל את המדריך ואעדכן אותך בבוקר. נראה לך שטסה תסכים להישאר?”

“אני אנסה לשכנע אותה אבל זה הולך להיות קשה. אושו זה לא בשבילנו, אין לנו צורך בגורו או כל שטות אחרת מהסוג הזה.”

“כל שטות אחרת מהסוג הזה,” חזר על דברי ומיד פצח בצחוק רועם.

“מה?” שאלתי. “מה מצחיק לעזאזל?”

“לשמוע אותך אומר דבר כזה. פתאום נזכרתי שאתה בעצמך גורו מדופלם.”

הפרק הקודם  הפרק הבא

 

6

 

תקציר הפרק הקודם: פגישה עם צחי, מלך שינג’וקו, המרסק נהגים בפתיחות שלו…

 

הפגישה הקצרה עם צחי טירפדה לחלוטין את תוכנית המשך המסע.

“עד מתי אתם נשארים?” שאל צחי לאחר שסיימנו עם גינוני השמחה הראשוניים והוא שיחרר אותי מחיבוקו מוחץ העצמות.

“מתוכננים על מחר,” אמרה טסה בעודי מלטף את צלעותי בעדינות. “בא לנו על גואה. הספיק לנו מכאן.”

צחי נראה מופתע.

“לא יתכן שהספיק לכם מפונה לאחר יום או יומיים,” גיחך. “בפונה אפשר להישאר שנים.”

“גם בבית משוגעים אפשר להישאר שנים.”


צחי נאנח בקולניות, כאילו נפגע ממילותיה.

“חבל,” אמר. “דווקא היה נחמד אם הייתם נשארים. היינו יכולים להתאמן כל בוקר וערב, יש לי המון רעיונות שספגתי בחודשים האחרונים.”

“באייקידו?”

“אייקידו וטאיי צ’י – ידעת שאני מתאמן בטאיי צ’י?”

“לא ידעתי אבל אני משוכנע שגם אתה לא יודע שאני מתאמן בטאיי צ’י.”

“אתה מתאמן בטאיי צ’י?”

“תרגלתי קצת בבייג’ינג.”

“למדת בסין,” נהם צחי ועיניו נפערו בשקיקה. “אתה חייב להישאר ולהתאמן! גואה תחכה…”

“האמת שלא היה אכפת לי להתאמן,” חייכתי. “אני מרגיש חלוד.”

“אז מה הבעיה?”

“שטסה מתה להמשיך הלאה. היא לא תעמוד בעוד יום. האנרגיות הורגות אותה.”

“גם אותך הן הורגות,” טסה הרימה את קולה. “מה אתה מיתמם? כבר שכחת ששניה לפני שפגשנו בצחי הצהרת שברצונך לצאת מפה?”

“זה היה אז – לפני שפגשנו בצחי.”

שקט חד ומתוח החמיץ את האוויר, עינינו לכודות במאבק רצונותינו המנוגדים. צחי פלט צחוק קצר ופסע לאחור, מחוץ למעגל הניצים.


“עזבו שטויות,” אמר. “לא התכוונתי להעכיר את היחסים.”

“זה לא אתה, אלה אנחנו,” אמרה טסה בחיוך שלא טיפס אל עיניה. “אל תתייחס אלינו ברצינות.”

“היא צודקת,” הנהנתי. “אל תתייחס אליה ברצינות. תן לנו לחשוב קצת. נדבר מאוחר יותר. לפחות עד מחר אנחנו פה . חייבים לשבת ולהחליף קצת רשמים.”

“ארוחת ערב?” שאל צחי. שלחתי מבט אל טסה שאישרה בתנועת ראש קלה.

“ארוחת ערב זה רעיון נפלא. שבע בערב במאפיה?”

“מצויין,” חייך צחי. “אמילי תשמח לפגוש אתכם.”

“אמילי?” הרמתי גבה.”יש לך חברה.”

“כן,” חייך צחי. “והיא בחורה נהדרת גם אם רגישה ומסובכת במקצת. נפגשנו בפונה במדיטציה עמוקה לפני מספר שבועות.”

“גרמניה?”

“איך ידעת?”

“סתם ניחוש מוצלח. להתראות בערב.”

צחי העניק לשנינו חיבוק מוחץ עצמות נוסף, פלט משפט בנוגע לאנרגיות הקוסמיות, צחק בקולניות והחל לפסוע בכיוון האשראם. עקבנו אחריו במבטינו, מנופפים לעברו עד שנעלם מאחורי עיקול חד בדרך.

“אז מה את אומרת?” שאלתי. טסה הביטה לעברי בעיניים רושפות.

“מה זה משנה מה אני חושבת? כמו שזה נראה אתה כבר החלטת מה עושים.”

“נו באמת.”

“מה נו באמת? זה לא היית אתה שאמר לצחי לפני שניה לא להתייחס אליי ברצינות?”

“צחקתי, אל תתייחסי לזה ברצינות.”

“חתיכת אדיוט.”


“מצטער.”

חיבקתי אותה וגופה התקשח, מבטה ממוקד בנקודה לא ברורה ברקיע.

“אל תכעסי, ניסע מחר,” הבטחתי ונישקתי את ראשה. היא הביטה עמוק אל תוך עיניי וחייכה.

“אל תבטיח סתם. נראה אחרי ארוחת הערב.”

*

 “אמילי,” אמרה הגרמניה התמירה והושיטה לי יד. לקחתי את ידה בידי והיא לחצה אותה בעדינות. יד רזה, לבנה ומאורכת כשאר גופה של הגברת. לאמילי היה שיער ארוך ושחור שהתמזג ברעמתו של צחי שעמד לצידה. היא חייכה אל טסה כשלחצה את ידה, שפתיה המלאות נפערות וחושפות שיניים צחורות, מושלמות. אמילי היתה חטובה ומושכת ואולם את תשומת ליבי לכדו דווקא כפות רגליה הכלואות בסנדלי בד רחבים. הן נראו גדולות בצורה לא פרפורציונלית בהשוואה לשאר גופה הדקיק.

אמילי התיישבה מול טסה וצחי למולי.

“צחי סיפר לי עליכם המון,” אמרה אמילי.

“דברים טובים?”

“בעיקר,” ציחקק צחי וחיבק את כתפי הגברת.

“אז אמילי,” אמרתי. “זה נכון שנפגשתם בזמן מדיטציה?”

“כן.”

“איך לעזאזל נפגשים במדיטציה?”

אמילי ציחקקה.

“זאת היתה מדיטציה קבוצתית עם דינמיקה משולבת,” אמרה. “מדיטציה זה לא…”

“לשבת קפואים בתוך מפל,” השלמתי את המשפט וצחי הריע בשמחה, מחמיא לי על הידע שהפגנתי.

“למרות הכל אני עדיין לא מבין איך ניפגשים בזמן מדיטציה,” היקשתי.

“משיכה רוחנית,” אמרה ועברה להסבר ממושך על הדרך בה חסכיה של הנפש מטים אותה למקורות אנרגתיים שישלימו את החסר.

“ואתה הוא אותו מקור רוחני, אני מניח,” אמרתי לצחי והוא צחק בתגובה להבעה המיוסרת שעל פני.

“שניכם מסבכים את העינינים,” אמר. “זה די בסיסי. בסוף המדיטציה, לאחר חוויה רוחנית אינטנסיבית, מצאתי את אמילי שרועה לידי. הבטתי בה והיא בי. שלחתי יד והיא אחזה בידי. התחברנו ומשם הכל התפתח בצורה טבעית.”

“אה,” הנהנתי, במוחי עוברת משוואת התיקון של הצורר והנרדף. “ממש צדתם האחד את השניה.”

“צריך לדעת לזהות ולנצל את ההזדמנויות שהרוח מציבה בדרכנו,” חייך צחי בשובבות. “כמו ציד יש לארוב להן ולתפוס אותן ברגע הנכון.”

“גם אם הציד הוא לא מציאה גדולה,” אמרתי ואמילי פרצה בצחוק.

“העיקר שיש תאבון,” הסכימה. “איפה המלצר? אני גוועת מרעב.”

“מה יש לך?” פנה אליי צחי כשהאוכל הגיע ואמילי החלה לטרוף כמו לביאה שהורעבה במשך חודש שלם.

“מה זאת אומרת?” הרמתי את עיני.

“אתה לא רעב? מה אתה בוהה בצלחת?”

“סתם,” חייכתי בהתנצלות. “הדיבורים על תפיסת הזדמנויות הנקרות בדרכנו העלו במוחי ארוע שקרה לא מזמן בג’ייפור. פתאום חשבתי שאולי החמצתי הזדמנות נדירה.”

“נשמע מסקרן. ספר.”


“ה-Guest House בו שהינו בג’ייפור היה ממוקם מחוץ לעיר,” התחלתי. “באזור כפרי שנהנה מרוגע ושקט בלתי שגרתיים לג’ייפור והודו בכלל. היה זה בית אחוזה ישן שעבר הסבה למלון מטיילים ושנתן מענה לתיירים שלא התביישו לשלם עוד כמה רופי בשביל חדרים נורמלים. בית האחוזה היה בעל שלוש קומות. הקומה הראשונה איכלסה את חדר הקבלה והמסעדה, והקומה השלישית חולקה למספר חדרי שינה לאורחים. הקומה השניה היתה מחוץ לתחום הטיילים. בחצר בית האחוזה היו גם פזורים מספר בונגלוס שהשלימו את ההצע. שכרנו את המרווח שבהם.

“את הימים העברנו בתיורים בסביבה כאשר בית המלון משמש בסיס יציאה למסעותינו. בערבים היינו חוזרים עייפים ורצוצים, אוכלים משהו והולכים לישון.”

“אל תשכח להזכיר את אימוני הבוקר,” העירה טסה. “ואת הספר.”

“אה כן. ובכן כל בוקר, לפני היציאה לסיורים, הייתי מתאמן בחצר מול הבקתה. הייתי עובר על קטאת הטאיי צ’י ועושה תרגילי בסיס באייקידו. כמו כן, בזמן הארוחות, נהגתי לקרוא בספרי רפואה. אתם איתי עד פה?”

“אתך למרות שאני לא ממש מבין לאן זה הולך,” הודה צחי.

אמילי חייכה אליי בנימוס אבל הבעת הריכוז שעל פניה הראתה שגם היא אבודה.

“מיד הכל יתבהר. אז כך התנהלנו במשך שישה ימים כשרק ביום האחרון שבנו למלון מוקדם מהרגיל. תפסנו תנומה קצרה ולעת שקיעה יצאנו לחצר. התאמנתי וטסה ציירה עד שהחשכה מנעה ממנה להמשיך במלאכתה. חזרנו לחדר, התקלחנו והתיישבנו לארוחת הערב במסעדה שבבית האחוזה. הזמנו כמה מאכלים וכשהמלצר נעלם בכיוון המטבח התחלתי לפשפש באחד מספרי הרפואה. במהרה שקעתי בקריאה, לא מודע לסביבה. מרפק בצלעותי החזיר אותי למציאות.”

“המרפק זה שלי,” חייכה טסה לצחי ואמילי.

“שלה,” אישרתי. “מרפק חד במיוחד. הרמתי עיניי מהספר והבטתי בה במבט מזרה אימים. היא לא אמרה דבר, רק החוותה עם סנטרה אל המלצר ומנהל המלון שעמדו מאחורי גבי בדום מתוח. ‘אדוני!’ קרא המנהל. ‘אדוני אתה חייב לבוא איתנו. הוא רוצה לראותך.’

“שפמו ההיטלרי בצבץ בנוקשות מעל לשפתיו הקפוצות. זיעה כיסתה את מצחו והיתה נחישות בלתי מתפשרת בדרך בה הביט בי. ‘קום, אדוני. אסור שהוא ימתין.’


‘מי לא אוהב להמתין?’ שאלתי בעוד הם נעמדים מצדדי ועוזרים לי לקום. הזדקפתי למלוא קומתי הצנועה, אחוז כאסיר בידיהם, מוחי עובד בקדחנות, מנסה להבין היכן טעיתי, מה פשעתי ומי לעזאזל בכלל מכיר אותי בחלק הזה של העולם. טורנסטון עלה במוחי, הרופא הגרמני שפגשנו במלון ושהתחזה לנציג של ה-Lonely Planet בכדי לקבל חדרים בחינם. חל פה בלבול, חשבתי. הם בטח אחרי טורנסטון…

“‘קדימה קדימה,’ דחקו בי השניים בכיוון דלת הכניסה. בלית ברירה נגררתי אחריהם. ‘אל תדאגי,’ לחשתי טסה. ‘אם יש בעיה אני אחמוק מהם ואחכה לך בחוץ. לכי לארוז.’ טסה הנהנה אבל לא הלכה לארוז. היא קמה ועקבה אחרינו בחשש, דאגה נסוכה על פניה.

“הגענו למדרגות והתחלנו לטפס אל הקומה השניה, אל המרפסת הרחבה והורודה שהשקיפה אל החצר ושהיתה מחוץ לתחום האורחים במלון. טסה נשארה למטה.

‘קדימה, קדימה,’ דחק בי הקלגס המשופם, מוודא שאזדרז. נשענתי עליו ועל חברו שאחזו בזרועותי, דבר שגרם להם להתנשף בכבדות. הגענו אל מפתן המרפסת שהיתה ריקה מחפצים למעט שלושה כיסאות ושולחן עץ עגול כהה המכוסה כולו בפיתוחים. אדם בשנות השלושים המוקדמות לחייו ישב בנינוחות על כסא וקרא בעיתון באנגלית. הוא הרים את עיניו כשנכנסנו וחיוך עלה על פניו.

‘מר שור!’ קרא כאילו הכרנו במשך שנים. הוא קם באלגנטיות ולחץ את ידי בחמימות. ‘שמי אדמונד אבל הכל קוראים לי טדי.’ המבטא היה מהוקצע כשל לורד בריטי בסרט תקופתי. ‘אני הבעלים של המלון.’


‘נעים מאוד,’ נשמתי לרווחה, שואב עידוד מהעובדה שהאדון לא היה איש משטרה או מאפיונר רצחני. יהיה אשר יהיה חטאי, הוא לא יכול היה להיות כל כך נורא.

‘שב בבקשה,’ המשיך. ‘תרצה לשתות משהו חם, קר? אולי בכל זאת? לא? נו, טוב, אבל לפחות שב איתי קצת. אל תדאג אני לא נושך.’ הוא חייך וחיכה עד שאשב לפני שחזר לכסאו. הוא פנה אל המנהל ועוזרו ושחרר אותם לדרכם.

‘אתה בטח מנסה להבין מדוע ביקשתי מעובדי המלון שיקראו לך.’

‘יקראו לי?’ הרמתי גבותי. ‘הם הובילו אותי אליך כמו אסיר לגרדום.’

‘כנראה שנסחפו קצת,’ חייך אדמונד בפייסנות. ‘הרשה לי להתנצל בשמם. לעיתים עובדיי מדגימים התלהבות יתר בניסיונותיהם לרצות. אבל הם אנשים טובים, אני מבטיח לך. הכל מכוונות טובות.’

‘הסבר מתקבל על הדעת,’ חייכתי חזרה, ‘אבל אני עדיין לא מבין למה הם קראו לי. מה אוכל לעשות למענך, מר אדמונד?’

‘טדי,’ תיקן והבעתו הרצינה, ‘יש לי הצעה שאולי תעניין אותך, מר שור.’

“בחנתי אותו בשתיקה לרגע, תוהה ביני ובין עצמי, תוך שאני נעזר בנסיוני הקולנועי העשיר, באשר לתוכנה של העסקה המפוקפקת אותה עומד טדי להציע – העברת יהלומים במזוודה עם תחתית כפולה, בליעת סמים, חטיפת מטוס, סחר בנשים, לך תדע. חשבתי גם על ההרפתקה, על המליונים שישבו בכספת. על חיי המותרות, האלימות, המעצר והשנים המבוזבזות בין כתלי תאי בכלא.

‘מר שור,’ קטע טדי את חוט מחשבתי הפרועה. ‘לפני שאעלה את הצעתי בפניך האם תואיל לענות על כמה שאלות?’

“דחף פנימי דרש שאדבוק בזכות השתיקה, שאשמר מלחשוף פרטים העלולים להפליל אותי. ואולם, קשה היה לי לשמור על חשדנותי הבריאה נוכח נימת קולו התרבותית ונועם דרכיו של המארח. הסיאוציה אכן היתה הזויה אך לא בהכרח מתאימה לתסריט הפלילי שהעלתי.

‘מר שור?’

‘קרא לי גדי,’ התרווחתי בכסאי. ‘ואשמח לענות על שאלותיך כל עוד הן לא יהפכו פולשניות יתר על המידה.’

‘מבטיח,’ חייך. ‘אז אם לא אכפת לך אני מאוד סקרן לדעת מהם האימונים שאתה עורך כל בוקר בחצר? האם זהו סוג של טיפול דרך מניפולציה גופנית?’

‘זה נקרא טאי צ’י,’ עניתי כשאני אחוז הלם. טאי צ’י היה הנושא האחרון שיכולתי להעלות בדעתי שעליו ירצה טדי לשאול .

‘טאי צ’י?’ חקר.


‘סוג של מדיטציה תנועתית שהגיעה מסין.”

‘לא טיפולית?’

‘האימון יכול להיות גם טיפולי,’ אישרתי.

‘הצוות שלי מספר לי שאתה קורא ספרי רפואה,’ אמר טדי. ‘אתה סטודנט לרפואה?’

‘ממש לא. אני סתם מרפא.’

‘מרפא, מר שור?’

“טדי עבר לשאול לגבי עברי הרפואי. על לימודי בתאילנד, סין ויפן. הוא מאוד התרשם כשסיפרתי על הקליניקה לרפואה אלטרנטיבית שייסדתי בטוקיו.

‘יסדת אותה בגיל עשרים ושלוש?’

‘כן,’ הנהנתי, ‘אבל לא לבד. לשותפה שלי מגיע חלק נכבד מהקרדיט.’

“כשהתחקיר הסתיים לקח טדי לגימה מהמשקה הקר שלפניו. הוא ישב שקוע במחשבות.

‘טדי,’ פניתי אליו, הניחושים לגבי כוונותיו מכרסמים במוחי, תובעים מענה. ‘אולי עכשיו תואיל להסביר לי מה אוכל לעשות בשבילך?’

‘בהחלט,’ אמר ופניו הרצינו, עיניו לוכדות את עיניי. ‘קראתי לך בגלל בריאותו הרופפת של אבי. אני מחפש מרפא בשבילו, מישהו שיצליח היכן שכל שאר המרפאים נכשלו. כבר ניסינו הכל וכשסיפרו לי עליך הייתי חייב לנסות.’

“היה כאב תהומי בדבריו וגם ייאוש מהסוג שהחריד אותי. מתמיד הסתייגתי מחולים חשוכי מרפא שחיפשו מטפל בו יוכלו לתלות את כל תקוותיהם למזור, מאצילים את האחריות לחייהם על הנענה בחיוב ומוציאים עליו את תיסכוליהם במידה ונכשל במשימה. מנסיוני, לקיחת אחריות על רווחתו של חולה כזה היתה צעד קיצוני ובדרך כלל הרה אסון. בהחלט יכולתי להעריך את אהבתו של טדי לאביו אך באותה מידה גם הסתייגתי מבקשתו וחיפשתי דרך מכובדת החוצה.”

‘ממה סובל אביך?’ שאלתי, מבטי נודד אל הפתח המוביל לגרם המדרגות. ‘תוכל לתת לי קצת יותר רקע לגבי מצבו הבריאותי?’

“טדי הסביר שאביו בן השמונים וחמש עבר ארוע מוחי לפני כשנתיים ושכתוצאה מכך איבד את היכולת להשתמש ביד ימינו.

‘מאז הוא סובל מכאבי כתף קשים,’ סיכם טדי. ‘ומדכאונות שגורמים לו לישון במשך ימים או לשבת ולבהות דרך החלון. אז מה אתה אומר, מר שור, האם תואיל בטובך להישאר לזמן מה כאורחי המיוחד ולטפל בו?’

“טדי נאנח ולגם מהכוס שלפניו. הוא ישב בדממה והביט בי, מחכה למוצא פי בכליון עיניים. לקחתי נשימה עמוקה בעודי מהרהר באפשרויות שהעלה. טדי נראה כבחור הגון וחשתי בליבי עליו. כאב תהומי קרן ממנו, כאב שכמו תבע ממני לעזוב הכל ולהיענות לבקשתו למרות הסיכויים הקלושים שאצליח היכן שכל השאר נכשלו. ואולם ידעתי שהדבר כרוך בהחלטה שתשנה את כל תוכניותנו, שאצטרך לזנוח את הטיול חסר הדאגות למרות שרק לפני זמן קצר עזבנו את בית החולים בסין במטרה מוצהרת לנפוש מתחלואים על כל צורותיהם.

‘אוכל להציע לך תנאים מופלאים במידה ותחליט להישאר,’ אמר טדי ומיד עבר לסקירה קצרה של שושלתו המשפחתית. מסתבר שדודו הוא המהרג’ה של ג’ייפור בכבודו ובעצמו. אביו, אחיו של המהרג’ה הנוכחי ובנו של המהרג’ה הקודם, הוריש את בית ההאחוזה והקרקעות שמסביבה לטדי.


“מדהים,” קטעה אמילי את שטף סיפורי. “הזדמנות של פעם בחיים. בטח לא יכולת לסרב.”

“המידע החדש שטדי הציג ממש לא קסם לי,” חייכתי אליה,”למען האמת, ייחוסו האריסטוקרטי העלה כעס איום בליבי במקום שמחה והתרגשות.”

“כעס?”

“תמיד נטרתי לבעלי המעמד העליון, לאלו היושבים להם לבטח במגדל השן בעודם מטילים עול כבד מנשוא על כתפי העם. נראה שטדי חש בהסתייגותי הגוברת. הוא חייך בהבנה והחווה בידו על סביבותיו.

‘אדמותי משתרעות אל האופק, גדי,’ התוודה בפני, ‘עד היכן שהעין רואה ומעבר לכך. נשמע פנטסטי אבל שלא יהיו לך אשליות שזהו פרס או פריבילגיה. חיי אינם חיי מותרות אלא חיים של אחריות, של דאגה לפרנסתם של עשרות משפחות העובדות על קרקעותי ושל ייצור מזון לאלפי אנשים בכל רחבי הודו.’

“אתם יכולים לדמיין לעצמכם שאמירתו גימדה באחת את כובד המעמסה שחשתי. מבטי נדד אל הרצפה. הרגשתי קטן ומושפל נוכח קטנוניותה וצרותה של מחשבתי, נוכח האשם שהטלתי בטדי ובטוהר כוונות הצעתו הנדיבה. קטן ומושפל מכדי לקבל הצעה כה ג’נטלמנית.

‘אני מצטער,’ לחשתי. ‘אני רוצה לעזור, טדי, שלא תבין אותי לא נכון, אבל אני לא יכול כרגע. פשוט לא יכול…’

‘אני מבין,’ ענה בקול פייסני. ‘אל תדאג, גדי, ואל תרגיש לא בנוח. ידעתי שהסיכוי שתסכים יהיה קטן אבל הייתי חייב לנסות. אבי הוא הדבר החשוב בחיי.’

“במעבר חד הוא התחיל לדבר על נושאים קלילים יותר, על סוסי הרכיבה המשובחים שגידל ועל השנתיים שעשה בבקעת הירדן לאחר שסיים את לימודי החקלאות באוניברסיטה.

‘למדתי שם המון,’ אמר וחייך כשסיפרתי כי גם אני ביליתי בבקעה תקופה ארוכה.

“כשנפרדתי ממנו הוא המשיך לשבת ולהביט מעבר למעקה המרפסת, אל אדמותיו שנמתחו עד לאופק. בהיתי בדמותו לשניה כשעמדתי על גרם המדרגות, תוהה שמא החמצתי את ההזדמנות הגדולה בחיי. אתה לא מוכן, לחש קול פנימי. תוותר! וכך עשיתי, יורד בדילוגים אל טסה שחיכתה לי לצד דלפק הקבלה.”

שתיקה השתררה מסביב לשולחן כשסיימתי את סיפורי ונראה שהאווירה הדרמטית השתלטה על שאר הסועדים. דממה מסתורית אפפה את המאפיה הגרמנית, חשמל באוויר, רגע כמעט מיסטי. ואז פלט צחי ציחקוק שרוצץ כבמהלומת מקבת את המתח שנוצר.

“סיפור נחמד,” פסק. “אבל לא סיפור על החמצה.”

“אלא?”

“מה שיש לנו פה זה סיפור על חשדנות, חוסר אמון ואי נטילת אחריות על הידע שצברת במרוצת השנים. ההחמצה זה רק הבונוס, תופעת הלוואי של כל התחלואים שהזכרתי.”

הפרק הקודם  הפרק הבא

5

 

 תקציר הפרק הקודם: על שוטרים מושחתים המשסעים פנים ועל מלצרים המעסים קבבים

 

 

את יומנו השני בפונה חילקנו בין מנוחה להתבוננות בסרטי וידאו ששכרנו מחנות קטנה שעמדה בצמוד למאפיה הגרמנית. בילינו גם במאפיה עצמה, לועסים מאפים אירופאים, שותים קפה ומקשיבים בעניין מעושה לחסידי האשראם. הללו נטו להציף אותנו, מבלי שנבקש כמובן, בתאוריות הרוחניות של אושו. עד כדי כך חזרו על אותם הדברים שכבר התחלנו לחשוד שאנו עוברים הסמכה חשאית לקבלת משרת מדריכים במרכז למבקרים של האשראם.

היום השלישי התחיל במתכונת דומה של מנוחה וסרטים אך עם טקטיקה שונה בכל הנוגע לאנשי האשראם. ניסינו לחמוק מפניהם ומנאומיהם המשולהבים, כבר לא מוצאים כל צל של עניין או שעשוע בדבריהם המייגעים. ואולם לצערנו, הימנעות מחסידיו של אושו הוכיחה עצמה כמשימה בלתי אפשרית בעליל. גם כשהדרנו רגלינו מהמאפיה הגרמנית ומהרחובות הסובבים את האשראם עדיין היו כאלה שמצאו דרך להשתלח בנו במפתיע, כערפדים עטים עלינו בדיוק כשאנחנו נושמים לרווחה, מצויידים בחיוכים ובנאומים נוטפי אור ואהבה.

“אתם נשארים לעוד לילה?” שאלה אבהטי בתמיהה כשישבנו במטבחה ושתינו ממרקחותיה.

“אם זה בסדר מבחינתך,” אמרתי.

“כמובן שזה בסדר. אני זקוקה ללקוחות. אני פשוט מופתעת. חשבתי ש’שד הטיולים’ דוחק בכם לזוז.”

‘שד הטיולים’ היה מוטיב חוזר בדבריה של אבהטי כששוחחנו על התיירים בהודו ובפונה בפרט. שיערתי שהמושג קשור לאושו ותורתו אך לא העזתי לשאול לפשרו, חרד מהתשובה.

“השד יוכל לחכות,” הסברתי. “אנחנו רוצים לנוח עוד יום.”

נרדמנו מוקדם אותו לילה וכשהתעוררנו, החמה כבר זרחה במלוא הדרה במרומי השמיים.

“למה לא שתית קפה אצל אבהטי?” דרשה טסה לדעת כשעברנו ליד המאפיה הגרמנית. “ולמה דווקא כאן?”

“כי היא עושה קפה מגעיל,” אמרתי. “וכי בא לי לשם שינוי על קפה טוב במקום הזבל המבחיל שמוכרים בשאר המסעדות באיזור.”

“מי בכלל שותה קפה בשעה שכזאת? עוד מעט כבר צהריים.”

“אז מה? בא לי קפה כאן ועכשיו ולא ממש אכפת לי אם אני האדם האחרון ביקום שעושה זאת בצהריים. מה אכפת לך?”

“כי גם אני אצטרך לשבת ולהתענג מדבריו של איזה מטורלל שיתקוף אותנו בשלל הצהרות מגוחכות. תעשה לי טובה, אין לי כוח היום!”

“תביטי פנימה,” הצבעתי אל החלון שהשקיף אל נבכי המאפיה, “המקום עדיין ריק למחצה. אם נזדרז נספיק לשתות לפני שהחייזרים יגיעו.”

היא זקרה סנטרה בסרבנות, מביטה מאה שמונים מעלות בכיוון ההפוך.

“נו די, קפה וזזים,” אמרתי והיא גנחה בקולניות.

“שונאת אותך לפעמים.”

“יעבור לך.”

היא גררה את רגליה אחרי כשנכנסתי למאפיה, בפרצוף חמוץ מתיישבת לצידי בשולחן שבחרתי ומזמינה לעצמה תה עם חלב. לובשי הגלימות המעטים שנכחו באולם הקטן היו עסוקים באכילה או בהסתודדויות ובדרך נס לא הקדישו לנו תשומת לב מיוחדת ומיותרת.

“תרגעי,” חייכתי אל טסה. “הכל פה שקט ורגוע.” ניסיתי לנהל עימה שיחה אך היא סרבה בכל תוקף, שותה בלגימות מהירות, עיניה לא עוזבות את פתח הכניסה.

“תזדרז,” דחקה בי. “לפני שהם יגיעו.”

“פראנואידית!” גיכחתי והמילה שהושלכה בשאננות למרחביו הריקים יחסית של בית הקפה בקושי הספיקה לעזוב את שפתי משנפתחה הדלת ואספסוף חסידים פרץ אל החדר. צחוקים, בכיות וצעקות רמות מילאו את חלל האוויר ותוך שניות ספורות האולם היה דחוס באנשים. הבעת אימה עלתה על פניה של טסה כשאחד המאמינים שאל בנימוס אם יוכל להצטרף לשולחננו.

“בבקשה,” חרקה שינים ואני הנהנתי בפה מלא במאפה שוקולד טרי.

הוא חייך והתיישב, פרצוף סמוק, שיער ארוך, זקן וגלימה מעומלנת. מלצר חלף והצדיק התאוותן אחז בו בכוח והזמין מכל הבא ליד, מואר ומורעב.

“חדשים בפונה?” שאל כשהמלצר נעלם.

“רק חולפים פה.”

“חולפים,” צחק. “אף אחד לא חולף בפונה.” הוא פתח בהסבר ארוך ומייגע על כך שבעולמנו קיימים שלושה מרכזים רוחניים עיקריים. הוא מנה אותם בפנינו. אחד מהם היה, איך לא, פונה.


“ומאין לך שפונה היא אחד מאותם מרכזים?” שאלה טסה.

“או שהיא מרכז בכלל?” הוספתי.

“מאין לך שיש בכלל מרכזים רוחניים שכאלה?”

“לך תדע, אולי רוחניות היא בכלל המצאה של סוחרי גלימות או של מנקי אסלות?” חתמתי בשאלה נוספת.

הוא בהה בנו בחוסר אמון לרגע ואז התפוצץ מצחוק.

“נהדר!” קרא וטפח על ירכיו עם שתי כפות ידיו. רציתי להוסיף הערה מחוכמת אלא שאז האולם כולו הזדעזע ברעש מחריד. היה זה כאילו מטען נפץ התפוצץ בשולחן שלשמאלינו. צמרמורת חלפה בגבי ורכנתי לעבר טסה שבהתה במוקד הרעש בעיניים קרועות לרווחה. עברה עלינו שניה שהרגישה כמו נצח עד שזיהינו כי הרעש היה בעצם צחוק קבוצתי ופרוע של יושבי השולחן משמאל.

אלא שהעובדה שאין מדובר במתקפת טרור מהסוג הקונונציונאלי לא סיפקה מרגוע לזעזוענו הראשוני. הצחוק נשמע מלאכותי ומשולל כל צל של שמחה או אימפולסיביות. הרבה מאמץ הושקע בו והתוצאה היתה מדאיגה, הרחק מעבר לגבול השפיות.

“Freaky Shit!” מלמלה טסה ועיניה נדדו אל דלת היציאה ומשם אליי, מסמנת לי בתנועה חדה של ראשה שהגיע הזמן לקום וללכת. אלא שכל המעברים היו חסומים בקהל הסועדים שהמשיך לנהור פנימה. היינו לכודים, מוקפים במשוגעים.

“אני רואה שהצחוק של החברים קצת מטריד אתכם,” אמר הבחור.

“הטבעיות שלו הורגת אותנו,” הנהנתי.

“הצחוק מאולץ בכוונה,” הסביר. “מדיטצית ‘שבוע הצחוק’ דורשת שהחניכים יצחקו מכל שטות וללא סיבה ממשית. הצחוק הוא העיקר וכל השאר משני. לא צריך להבהל זה בסך הכל די בריא.”

“נשמע טרגי,” אמרה טסה. “כל כך שמח שבא לי לבכות.”

הבחור צחק.

“בשביל זה יש את ‘שבוע הבכי’,” אמר. “שגם הוא בריא מאוד.”

הוא דמם לפתע ובתנועה דרמטית ספק כפיו למרומים, עצר את נשימתו ועיניו התגלגלו בארובותיהן. הוא ישב ללא תנועה לרגע ואז שאף אוויר מלוא הריאות. עיניו ברקו והוא נשף בכבדות.

“זה פשוט מטורף!” שאג ורטט עבר בגופו כאילו ספג מנה הגונה של זרם חשמלי. “אתם מרגישים את זה?”

“מרגישים את מה?” שאלתי באימה.

“את האנרגיות,” קרא, עיניו בוערות באש המשיחיות. הוא פצח בהסברים משולהבים בעוד עינינו פוזלות אל עבר שער היציאה, ממתינים בחוסר סבלנות מופגנת לאפשרות הבריחה מהמקום. פרצי צחוק ובכי מאולצים המשיכו למלא את האולם, מחרידים ומבודדים אותנו ממילותיו של הבחור שמולנו, מילים שהמשיכו לגעוש בזרם בלתי פוסק על אזנינו הערלות.

“We are all individuals,” סיכמה טסה את הרצאתו המייגעת כשמעברי המאפיה התרוקנו מאנשים. קמנו והסתלקנו מהמקום במהירות, פורצים דרך הדלת אל חומו המהביל של היום. עמדנו מחוץ למאפיה מספר רגעים, התחבקנו, התווכחנו ולבסוף הגענו להחלטה גורפת להסתלק מפונה לפני שנגע חוסר השפיות המקומית יאחז גם בנו.

אלא שאז הופיע צחי וכל התוכניות השתנו.

 *

את צחי פגשתי לראשונה כשהצטרף אל היושינקאן הומבו דוג’ו ביפן. השנה היתה 1990, שנה לאחר שסיימתי את קורס המדריכים והפכתי למדריך זוטר בדוג’ו. בימיו הראשונים בדוג’ו כמעט ולא הורגשה נוכחותו תודות לאישיותו המאופקת, גישתו המנומסת והכבוד שהפגין כלפי מדריכי וחניכי הדוג’ו. צחי לא היה איש של דיבורים אלא אדם בעל משמעת עצמית שגימדה בעוצמתה את רוב אומני הלחימה שהכרתי. לא חלפו ימים רבים עד שהכל התוודעו לאיכויותיו המיוחדות.


צחי, לדוגמא, נהג להתאמן במסירות, בעקביות וללא ליאות גם כשהשיעור נגמר ורצפת האימון היתה ריקה מאדם. הוא דחק עצמו מעבר לגבולות הכאב והסבל בצורה כה תובענית ובלתי מתפשרת עד שגם המחמיר במדריכי הדוג’ו נאלץ לצפות בו בהערכה גלויה. כמובן שציפינו שיצטרף לקורס השוטרים שנערך בבית ספרנו ושהיווה את גולת הכותרת של שיטת יושינקאן אייקידו ואולם במפתיע, לא גילה צחי כל עניין בנושא.

“אין לי צורך באימוני טירונות,” הסביר. “בצבא הישראלי כבר שירתתי, מה הטעם לחזור על אותו התהליך גם ביפן?”

צחי היה אדם פרטי ומופנם שמעולם לא הכביר במילים לגבי עברו ולגבי מעשיו בהווה. למען האמת, הידיעות הראשונות שהגיעו לאוזני בנוגע לצחי היו רכילויות וחלקיקי שמועות אותן הפיצו ישראלים שעבדו כרוכלי תמונות ותכשיטים באזור שינג’וקו בטוקיו.


עבודת רוכלות או ‘באסטות’ כפי שכונתה על ידי הישראלים, סיפקה פרנסה לרבים מהזרים שחיו ביפן. עד כדי כך היה ריווחי לעבוד ברחובות יפן של תחילת שנות התשעים שכמעט כל מטייל במזרח היה נוחת במדינה ועובד לפרק זמן כזה או אחר למימון המשך המסע. היו גם לא מעטים שהכרתי שהצליחו לחסוך מספיק כסף לקניית בית או דירה וזאת לאחר שנים ספורות בלבד של עבודה על הבאסטה. כמעט בכל רחוב שוקק חיים ביפן ניתן היה למצוא לפחות באסטה אחת או שתיים שהופעלו בחריצות במשך רוב שעות היום. התופעה לא פסחה על שינג’וקו, שהיה אחד מאזורי הבילוי הגדולים בטוקיו ואולי בעולם כולו.

הבאסטה של צחי ניצבה לצידו של אחד ממעברי החציה הגדולים והרחבים בשינג’וקו, מקום ששימש גם כקו חוצץ בין גוש המסעדות, הפאבים ואולמות משחקי המחשב, ובין הגוש ששימש את הפרוצות, חנויות הפורנו, מלונות האהבה ומועדוני היאקוזה. שינג’וקו, למרות שהיה גם האזור בו ניצבו בניני מועצת העירייה של טוקיו, נחשב לאחד ממוקדי הפשע העיקריים בעיר.

קטטות היו פורצות בלילות בין חבורות של צעירים, שיכורים שרועים בשלוליות קיא בכל קרן רחוב. נערות חסרות כל בושה ורסן בביקיני צווחו בקולי קולות והראו את מרכולתן, ראשיהם של מאפיונרים קפואי מבט בצבצו מתוך חנויות, בוחנים את הרחוב, מטפלים בלקוחות בעיתיים ואורבים לקורבנות.

ואולם, למרות המוניטין הפגום, שינג’וקו היתה עדיין אחד ממוקדי הפשע הבטוחים והשלווים בהם נחה כף רגלם של בני המערב. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהיפנים נטו לפרטיות בכל הנוגע לפשע המקומי וההקפדה על אכיפת הכלל הוחמרה בכל הקשור בתיירים.

“זר המבקר בשינג’וקו יכול להלך ברחובות ללא הפרעה או טירדה בכל שעה של היום והלילה,” התפארתי לא אחת באזני מטיילים משתאים. “למען האמת, שינג’וקו עד כדי כך בטוחה שניתן לפרוש שק שינה על הכביש ולישון שנת ישרים.”

תנועה אדירה של מקומיים עברה ברחובותיה הסואנים של שינג’וקו כאשר השיכורים שבהם היוו את הלקוחות המעודפים על רוב בעלי הבאסטות. יתרונם של הלקוחות המבושמים היה בעניין המועט שגילו במחירים המופקעים של המוצרים הזולים שנמכרו על הבאסטות. ברוב הדוכנים מכרו פוסטרים באיכות בינונית עליהם מודפסים גיבורי דיסני או שחקני קולנוע הוליוודים במסגרות עץ דהויות צבע וזכוכית דקה ושבירה; מיקי מאוס מנצנץ במחיר איצ’ימן, (שווה ערך באותה התקופה למאה ועשרים דולר), צילום של אודרי הפבורן בשחור לבן בשבעת אלפים ין, (תשעים דולר). היו גם באסטות לתכשיטים שמרכולותיהם היוו לכאורה תגמול טוב יותר לכספם של הציבור ושלמעשה גם תומחרו בהגזמה פראית.

“הומונונוגין,(כסף טהור),” היו מבטיחים הרוכלים ליפנים התמימים ונוטלים לפעמים גם מאה וחמישים דולר בעד תכשיט עשוי מעופרת מצופה בכסף.

האפשרות לרווחים קלים ומהירים הביאה לכך שבתחילת שנות התשעים החלה נהירה של עבריינים ישראלים ליפן. מאבקים רבים ניטשו בינם ובין הרוכלים כאשר היאקוזה, המאפיה היפנית שגבתה שכירות ושמרה על הסדר והארגון ברחוב, נמנעה מלהתערב בריבים, נותנת לזרים להסתדר בכוחות עצמם. חודשים ספורים לאחר שהעבריינים נחתו ביפן נכבשו על ידם רוב רחובותיה של טוקיו. התופעה לא פסחה גם על רוכלי שינג’וקו שהיו נתונים למסכת של איומים, אלימות וגניבות של מרכולתיהן שהוחזר תמורת כופר. לא חלפו ימים רבים ושינג’וקו כולה הפכה לזירת משחקיהם של הפושעים.

אבל אף אחד מהעבריינים לא מצא עוז בליבו המושחת לנסות ולהתמודד עם צחי. הבאסטה שלו המשיכה לתפקד למרות האיומים וההצקות, משמשת כאי אחרון של הגינות וצדק בין כוחות הרשע שפעלו באזור. כששאלתי את צחי אם אינו פוחד מהפושעים הוא זקר את סנטרו.

“מי שינסה לתפוס את מקומי יצטרך להתמודד עם קבלת הפנים שהכנתי,” אמר במיסתוריות.

“קבלת פנים?”

“הנונצ’אקו שמתחת לשולחן בבאסטה,” קרץ והרים את אגרופיו הקמוצים למולי. “ויש גם את שני החברה האלה לשעת חרום אם המקל לא יספיק.”


“אתה נשמע כמו לוחם מנוסה,” אמרתי. “הלכת הרבה מכות?”

מצחו נחרש קמטים.

“הולך מכות,” חזר אחרי כאילו שמע מושג נדיר. הוא הרהר לרגע ואז נענע ראשו לשלילה. “אני לא הולך מכות ולא יודע מה זה ללכת מכות,” סיכם.

“סליחה?”

“אני לא הולך מכות – אני נותן מכות.”

צחי המשיך לעבוד בבאסטה ולהתאמן ללא ליאות. הוא עזב את יפן לאחר שעבר בהצלחה את המבחן לחגורה השחורה ואולם חזר חודשים ספורים לאחר שטייל בהודו. הוא המשיך להתאמן ולעבוד בבאסטה אך כבר לא היה אותו צחי שפגשתי לראשונה. שערו ארך, לבושו השתנה ואף סיגנון דיבורו הפך למעודן ורוחני.

“מה הודו עשתה לך, יא צחי?” שאלתי והוא ציחקק בשובבות ואמר שלמד להיפתח.

“להיפתח?”

צחי הנהן ומיהר להדגים, פושט זרועותיו לצדדים בעוד חזהו מתרומם בנשימה עמוקה.

“הודו היא המקום האידיאלי להיפתח ולהשתחרר ממועקות נפשיות וגופניות,” הסביר. “מקום מצויין להתרכך ולהתחבר לצד הנשי של אישיותינו.”

“הייתי צריך לאסור עלייך לסוע להודו,” חייכתי. “כל הפתיחות הזאת עוד תהרוס את הלוחם שהכרתי!”

“חלילה,” ענה צחי, כמעט נעלב. “רכות ופתיחות הן לא סממנים של חולשה ותבוסתנות. לפתיחות יש גם אפליקציות לחימתיות.”

“דוגמא?”

“בבקשה,” אמר ועבר לספר על תרגול בפתיחות שערך בדלהי.

“הדבר אירע בעודי מהלך באחד מהרחובות שוקקי החיים בעיר. מקום סואן, הומה אדם ועמוס ברכבים, מקום בו אין גבולות בין כביש למדרכות. לכאורה אין כל חוקיות למתרחש ברחוב – אנשים ורכבים נעים, עוצרים ומשנים כיוון בלי אזהרה ובאופן שנראה אקראי לחלוטין. אבל ישנה שיטתיות בטרוף המתחולל, חוק הג’ונגל בו החזק והגדול הנו בעל זכות הקדימה. ילד יפנה דרכו בפני מבוגר, אדם ישנה נתיבו בפני רכב, רכב ישנה דרכו בגלל פרה וכו’.”

“ומה בין זה ובין פתיחות ואפליקציות לחימתיות?”

“סבלנות, אני מיד מגיע לזה. אז כמו שאמרתי, הלכתי לתומי ברחוב והתנהגתי בהתאם לכללים, ממהר לחמוק מדרכם של הרכבים, האנשים ובעלי החיים השועטים לעברי, כשלפתע נהייתי מודע לעובדה המטרידה שפעולת ההתחמקות גרמה לי להתכווץ לתוך עצמי. נשמתי עמוקות וחשתי בחוסר נוחות בחזי, דבר ששייכתי למתחים הגופניים והנפשיים שאחזו בי בעקבות הנסיונות להיות קטן וחסר נוכחות. ‘תיפתח!’ הוריתי לעצמי. ‘תהיה גדול וחזק. עמוד זקוף וקרא תיגר על חוקיות הג’ונגל של הרחוב.’

“נעצרתי, סגרתי עיניי, נמתחתי והרפתי את שריריי, המתח מתמוסס בהדרגה. רוגע ננסך באבריי למרות המהומה שמסביב. השקט הפנימי היה כה קיצוני לעומת המתח ששלט בי קודם שהתחלתי לצחוק, גלים של שמחה מרטיטים את גופי, שאגות של הנאה צרופה חומקות מפי.”

“אפליקציות לחימתיות,” הזכרתי לו.

“כן,כן. אז כך עמדתי לי ברחוב קורן מאושר, כאשר לתודעתי התחילה לחדור תחושה לא נעימה של איום. עדיין מחוייך, פקחתי את עיניי וזיהיתי רוכב אופנוע מתקדם במהירות וברעש מחריד הישר לעברי. האינסטינקט דחק בי לקפוץ הרחק מנתיב התקיפה, לשוב ולהתכווץ לתוך עצמי. ‘תפתח,’ הקול הפנימי דרש מנגד. ‘הדרך כולה שלך אם לא תפחד’. נשארתי נטוע במקומי בעוד האופנוע מצמצם במהירות את המרחק שביננו.”

“והוא דרס אותך?” שאלתי וצחי התפרץ בצחוק.

“היה דורס אך לצערו, לא יכל לעמוד בפתיחות המטורפת שלי. הוא התקרב ישירות לעברי, הבעת חרון על פניו, ידו לא עוזבת את הצופר שצווח בקול מחריש אזניים. הוא קילל והתרה בי לזוז מדרכו בעוד אני נפתח ופושט את זרועותי לצדדים, גלים של כוח ועוצמה נעים ממרכז גופי אל קצות אצבעותי.”

“בום?”

“שום בום, רק קריאת הפתעה מקוטעת כשכף ידי פגשה את סנטרו בתזמון מדהים, עוצרת אותו בחטף למרות האנרציה, משאירה אותו קפוא בחלל האוויר בעוד האופנוע ממשיך בלעדיו.”

“נפתח ומועך לנהגי אופנוע את הצורה.”

“כי הפתיחות, בידיים הנכונות, עלולה להיות נשק קטלני.”

“קצת מרושע מבחינתך, לא?” הערתי והוא חזר לצחקק.

“שום רשע,” קרץ. “הכל נעשה באהבה ובחום.”

הפרק הקודם  הפרק הבא

4

 

תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה משכירים חדר אצל אבהטי למרות ואולי בגלל התנהגותה הקיצונית

 

 

שעות רבות עברו עלינו בישיבה במטבחה של אבהטי. לא חשנו בחלוף הזמן, סיפוריה מגרים את דימיוננו, אישיותיה האקסצנטרית כובשת את לבבנו. היום החל להחשיך מחוץ לחלון אך נשארנו נטועים בכיסאנו, מקשיבים בעניין ולוגמים ספל רביעי של תה מהביל.

“אז מה קרה באשראם לאחר מותו של אושו?” שאלתי ועיניה של אבהטי התרחבו בתגובה.

“כשאושו מת אוכלי הנבלות יצאו מחוריהם והחלו לנגוס עד שחיסלו את המקום,” חרקה בשיניה, נחיריה רוטטים בזעם מחריד.

“סליחה?”

“משרתי הממון, שליחי הגיהנום, אנשי עסקים ממולחים שהחלו להשתלט על כל חלקה טובה בפונה.”

“אבל איך הם הצליחו? האם החסידים לא גילו התנגדות לפלישה הבוטה של הגשמי אל עולמם הרוחני?”

“כמובן שגילינו התנגדות,” אמרה אבהטי, “אך היה זה קרב אבוד מראש מכיוון שרבים מאותם אנשי עסקים היו חלק אורגני מהאשראם. כמעט כל המשרות המנהלתיות והתיפעולתיות היו בחזקתם.”

“עוד בחייו של המאסטר?”

“למה אתה מופתע? מתמיד היו אנשי עסקים בסביבתו ואין זה פלא, הרי לא צריך להיות גאון גדול בכדי לזהות את הפוטנציאל הכלכלי הטמון באישיות נעלה כשל אושו.”

“אז אני מבין שהפסדתם את המאבק מולם.”

“ומהר מכפי שציפינו. למען האמת, רוב המתנגדים לעריצותם של העסקנים עזבו עוד לפני שהקרב על השליטה באשראם החל.”

“מדוע?”

“מפני שהמחירים לשהיה באשראם האמירו ורובם היו מקומיים מחוסרי דולרים. הם נאלצו לפרוש.”

אבהטי הסבירה שהמתנגדים המעטים שנשארו נחשפו במהרה למסכת שלמה של לחצים, איומים ואף אלימות קיצונית.

“מה איתך?” שאלתי והיא נאנחה והעבירה יד על הצלקת שלאורך פניה.

“זה המחיר שאני שילמתי על התנגדותי.”

“נורא ואיום.”

“יצאתי בזול,” פלטה בחיוך מריר. “אל תשכחו היכן אתם נמצאים. לפונה אומנם יש חזות אירופאית אבל היא עדיין הודו, מקום בו ניתן לחסל כל אדם תמורת חופן של רופי. תן לי חמישים רופי ואמצא לך אלף קבצנים שיעוטו על המשימה. תן לי מאה רופי ואשכור לך שוטר.”

“שוטר?”

“הפרצוף שלי זה עבודה של שוטר. שני שוטרים למען האמת.”


באישון הלילה השוטרים הגיעו לביתה ופרצו את הדלת. הם היכו אותה, קרעו את בגדיה ולאחר שנאנסה שיספו את צד פניה במאכלת ארוכה.

“שמרי מרחק מהאשראם,” הזהירו אותה לפני שעזבו. “אחרת בפעם הבאה לא ישאר ממך דבר בר תיקון.”

“ומאז לא התקרבת לאשראם?”

“וגם לא נשאתי קולי כנגד מעשיהם. הם זכו ואני הפסדתי, הם נשארו ואני הוכרחתי ללכת מבלי לשוב.”

אבהטי החלה למנות את מספר השינויים, המקוללים לטעמה, שעברו על האשראם מאז מותו של אושו.

“האם גם בדיקות האיידס ה חלק מאותן תקנות חדשות?” ניסיתי להכניס טרוניה משלי.

“כן,” הנהנה. “אבל היא היחידה שניתן לראות כהגיונית.”

“הגיונית?” שאלנו כפה אחד. “דווקא לדעתנו זה אחד הדברים המטופשים ביותר ששמענו מעודנו. שירותים נגועים באיידס – מאיפה צמחה השטות הזאת ולשם מה?”

“שוקולד,” אמרה אבהטי בחיוך.

“שוקולד?”

“כן, שוקולד.”

חיכינו להסבר אך היא רק ישבה ובחנה אותנו בשתיקה. היתה לה הבעה משועשעת, עיניה בוהקות בניצוץ שובבני, מגרה את סקרנותינו.

“למה שוקולד לכל הרוחות?” התפרצתי לבסוף.

“כי שוקולד,” לחשה במתיקות, סומק עולה בלחייה. “זה השם שאושו נתן ליחסי מין.”

מסתבר שבתורתו של אושו, כמו ברבות מהתורות האיזוטריות, האובססיביות האנושית באשר למיניות נחשבה כאבן נגף בדרך להתעלות רוחנית. אושו טען שהעניין הכמעט כפייתי במין נובע מחינוך שמרני ואמונות טפלות.

“המאסטר זיהה שבעיות רבות וקשות בחיי האדם נובעת מחסך מיני,” אמרה אבהטי. “ושהדרך לנטרל את הגורם לחסך היא פשוט למלא את החסר.”

“שוקולד,” הזכירה לה טסה.

“תחשבו על ילדים שרוצים שוקולד אך לא מקבלים, או שכן מקבלים אבל בתקצוב חסכני ותוך כדי נאומים מייגעים על עד כמה הדבר משמין, גורם לפצעי אקנה ואפילו מחליא. ילדים שכאלה גדלים בתחושה של חסך מהול בפחד, של רצון לעוד המעורב בחשש מהשמנה ותחלואה. עכשיו, נסו לשער מה היה קורה לו ההורים ,במקום להזהיר, להפחיד ולמנוע, היו מאפשרים לילדים לספק את תאוותם.”

“חזירות?” הצעתי.

“בשלב הראשוני, אולי,” חייכה אבהטי. “אבל אני מבטיחה לך, כל ילד, לאחר החפיסה הראשונה או השניה, ילמד לרסן את עצמו משתי סיבות עיקריות.”

“והן?”

“חוסר הרצון בכאבי בטן וההכרה בעובדה ששוקולד, בסך הכל, זה לא עניין כזה גדול.”

היא הביטה בנו כמחכה לתגובה אך שנינו נותרנו חרישיים.

“הבנתם?” שאלה. הרמתי את עיני אליה בהבעה תמימה.

“אני יכולה להבין את הקשר בין בדיקות האיידס לקיום יחסי מין,” אמרה טסה. “אבל עדיין לא את הקשר לחדרי השרותים.”

“אני אסביר,” קראתי לפני שאבהטי יכלה לענות. “זה די פשוט אם את חושבת על זה. עודף קיום יחסי מין, כמו שוקולד, גורם לכאבי בטן ולשהיה ממושכת בשרותים. ואם כבר שרותים אז תסכימו איתי – עדיף שיהיו נטולי מחלות מין!” פרצתי בצחוק מטורף, מתעלם מנזיפותיה של טסה ומאבהטי שהביטה בי בהבעה של רחמים מהולים בתיעוב.

“הוא מפגר?” שמעתי אותה שואלת ומילותיה כמו נפחו חיים בצחוקי הדועך.


“גם אני תוהה על כך,” גנחה טסה ודחקה בי עם מרפקה. “נו כבר תרגע, תפסיק לעשות בושות.”

לבקשתנו, עברה אבהטי לספר אודות הדרך בה פילוסופיית ‘המין כשוקולד’ של אושו באה לידי ביטוי בעשייה באשראם.

“אחת הדוגמאות הטובות שעולות בראשי היא ‘מדיטציית שלושים וחמישה הימים’,” אמרה, “שלא רק היתה אחת המדיטציות החביבות ביותר על אושו אלא גם מהאפקטביות ביותר לטיפול בקבעון המיני.”

לצורך עריכת המדיטציה היה אושו מגייס שבעים איש – שלושים וחמש נשים ושלושים וחמישה גברים. בכל יום הוא היה מחלק אותם לזוגות ומפעיל אותם בתרגולים רוחניים ואינטימייים כששגולת הכותרת היתה מגיעה בערב, כשכל זוג היה מתייחד בחדרו ומקיים יחסי מין.

“וחילופי הזוגות הללו לא יצרו בעיות?” שאלה טסה. “לי זה נשמע כמו מתכון בטוח לקנאה, כאב ומריבות.”

“נהפוך הוא! תחשבי על זה לרגע, אם בכל יום יש לך פרטנר אחר את לומדת במהרה להתנתק מהרכושנות המטורפת בנוגע לבן הזוג. הקנאה מתמוססת ואין על מה לריב. כמו שאמרתי בהתחלה, כשאת אוכלת את כל החפיסה, השוקולד מאבד ממשמעותו הסימבולית כאובייקט התאווה.”

אבהטי סיימה והביטה בנו במבט מסתורי ועמוק שהקשה עליי לשלוט במילים שבקשו לחמוק מפי.

“מה אתה מחייך?” שאלה בעיניים מאיימות, ידה שנחה על השולחן נקפצת לאגרוף.

“יש לי שאלה.”

“מזה בדיוק חששתי. אוקיי, קדימה, תוציא אותה החוצה. בוא ונשמע את החכמה הבאה.”

“שום חכמה,” אמרתי בקול פגוע. “בסך הכל רציתי לדעת מה עשה אושו כשכל זה התרחש מסביבו. איך הוא הצליח לשלוט בנעשה?”

“אושו לא רק הנחה או פיקח על המדיטציות, טפשון שכמותך,” אמרה. “הוא היה לוקח חלק פעיל בכולן. אושו היה אחד הגברים מהשלושים וחמישה. הוא…”

“הוא היה אחד מהשלושים וחמישה?” עצרתי את שצף דיבורה.

“כן. מה הבעיה?”

“שום בעיה,” אמרתי והסבתי פני ממנה, כובש התקף צחוק חדש שאיים לפרוץ החוצה. בניגוד לשיטתו, נראה שלמדיטציית שלושים וחמישה הימים היתה השפעה הפוכה על אושו. הוא לא נפתר משוקולד, לא לקה בכאבי בטן או בחוסר עניין – נהפוך הוא.

אם המדיטציה לימדה את אושו דבר וחצי דבר הרי ודאי היתה זאת ההכרה שהוא ממש, אבל ממש אוהב שוקולד…

 *

לאחר השיחה הממושכת יצאנו לארוחת ערב במסעדה עליה המליצה אבהטי.

“האוכל מצויין והמחירים סבירים,” הבטיחה. “לא פחות חשוב – במסעדה הזאת אין סיכוי שתפגשו מישהו מחסידי האשראם.”

מונית חיכתה לנו בכניסה לביתה ואבהטי נתנה לנהג הנחיות לפני שקפצנו פנימה. נסענו במשך מספר דקות, מתרחקים מהאשראם אל אזור בעל צביון מקומי. הרכב עצר לאחר כעשר דקות נסיעה בקרן רחוב שוקקת חיים. אורות מסעדות וחנויות ריצדו למולנו, רוכלים מציגים מרכולתיהם ללקוחות פוטנציאלים, קבצנים פושטים ידיהם אל העוברים ושבים, רכבים חולפים בשעטה, באי סדר וברעש מחריד. הנהג הורה אל עבר אחת המסעדות והניד ראשו לשלילה כשביקשנו לשלם.

“בדרך חזרה,” אמר. “הגברת אבהטי בקשה שאחכה לכם עד שתסיימו את הארוחה.”

בכניסה למסעדה נעצרתי ושאפתי אוויר מלוא ריאותי. האוויר היה עכור מענני עשן ומתובל בניחוחות צואה וזבל, כיאה וכראוי לרחוב הודי אותנטי. חייכתי בהנאה צרופה, תחושה של שיבה למציאות נוסכת רוגע באבריי. גם המסעדה ניחנה בצביון המקומי  ; המטבח מטונף, הלקוחות רעשניים והשירות איטי ומייגע. ישבנו שם במשך שעה ארוכה, מביטים בדמויות הצבעוניות שחלפו ברחוב ומשוחחים על סיפוריה של אבהטי. כשהמלצר הגיע לבסוף הזמנו מאכלים מבושלים ומים בבקבוקים, כהרגלנו, נמנעים ממזון טרי וממים שלא הגיעו בבקבוקים חתומים.

את השיעורים הראשונים בקלקולי קיבה קיבלנו כבר בבייג’ינג ואולם, הדרך החמקמקה בה התבטא הדבר בהודו שינה את גישתנו לאכילה מהקצה אל הקצה. בסין, חזותה של המסעדה אליה נכנסנו אמר כמעט הכל על רמתה ההגיינית. לא כך הדבר בהודו שבה גם המפוארת שבמסעדות איתגרה את בריאותו של הלקוח. לעולם לא אשכח את החוויה שעברה עלינו במסעדת היוקרה בכלכתה, מקום שהומלץ בחום ויוחצן בהרחבה ב- Lonely Planet.

לחובתנו ניתן לאמר שנתקלנו במספר לא מבוטל של רמזים ואזהרות שכמו צעקו לעברנו להדיר את רגלינו מהמקום; שקיות האשפה הקרועות שנערמו מול שער הכניסה המפואר, המלצרים הלבושים בחליפות מעונבות כשלרגליהם סנדלים בלויים והריחות החריפים עד אימה שעלו מהמטבח. נוסיף על כך את העובדה שכלכתה, לכל הדעות, היא אחת הערים המטונפות בעולם ותקבלו את המתכון המושלם להינזרות מאכילה. אבל הרעב בכוחו לטשטש את צו ההגיון, לעוור את האדם ולדחוק אותו לנוע בעקבות תאוותיו.

“יש להם בשר,” לחשה טסה כשהבטנו בתפריט המהודר הממוסגר לצד דלת הכניסה.

“בשר,” ליקקתי את שפתי בערגה, פתאום נזכר בטעם ובמרקם. עד אותו היום, כל שהכרנו היתה הודו הצימחונית.

“אדוני, (Sir)?” אמר לטסה שומר הסף רחב הגרם. היא חרקה בשיניה והסתובבה לעברו בחיוך קר. ההודים, מסיבה שלא היתה ברורה לשנינו, פנו אל טסה בתואר, Sir. בתחילה הדבר העביר אותה על דעתה ואף גרם לחיכוכים לא מעטים ביננו ובין המקומיים ואולם, עם חלוף הימים, התרגלנו לעובדה, (אני לפחות התרגלתי), וטסה למדה להבליג על העלבון ולנצור את לשונה. גם לי הם קראו, Sir, דבר שבהחלט חיבבתי, חיבה שהתגברה כשקיבלתי יחס מועדף ברגע ששמעו את שמי:

“Your name is Gandhi?” הם היו שואלים בתדהמה.

“”Gadi, not Gandhi

“Gandhi is a very good name. A very good name!”


לפחות פעמיים זכינו בחדרים המשובחים במלונות בהם ביקרנו ואף בתוספות מיוחדות לתבשילים במסעדות – הכל תודות להורי שקראו לי, (כך לפחות לפי ההודים), בשם המנהיג הדגול.

“Sir,” חזר שומר הסף על פנייתו אל טסה, פניו בוהקים מזיעה ומאושר. “כדאי להיכנס. יש לנו את הקבבים הטובים בכלכתה. אולי אפילו הטובים בעולם!”

הוא לא היה צריך לומר יותר מכך. פרצנו פנימה, ריר ניגר מפיותינו הפעורים, נחירינו מתרחבים לקלוט את ניחוחות התבשילים. מלצר חד חושים נעמד למולנו בחיוך, לשניה חוסם את דרכינו, מעביר מבט חטוף, מזהה את הנחישות שעל פנינו ומיד סב על עקביו ומוביל במהירות את הדרך לשולחן מרוחק. עם כל צעד שפסענו גדל הריגוש הקולינארי שאחז בנו, הרעב למאכלי בשר – למבושל, מטוגן או סתם על הגריל, מעביר אותנו על דעתינו.

התיישבנו והכרחנו את המלצר להשאר ולעמוד לצידנו בזמן שעברנו על התפריט ובחרנו ממגוון המטעמים.

“זה הכל, אדוני?” הוא שאל את טסה כשהגישה לו את התפריט בחזרה. היא שיחררה אותו בחיוך רחב, הארוחה הצפוייה משכיחה ממנה את סלידתה מהתואר הלא מחמיא בעליל.

חיכינו בקוצר רוח ועשר דקות מאוחר יותר חזר המלצר כשהוא נושא על ראשו מגש כסף מבריק, עמוס במאכלים. ברגע שהמגש נגע בשולחן שלחנו ידיים ופצחנו באכילה, לועסים בקולי קולות בעוד המלצר מתמרן בין זרועותינו ופורס את שאר המנות על המפה הצהבהבה.

“רק רגע,” אמרתי לכשסיים את מלאכתו ופנה ללכת.

“כן, אדוני?”

“הקבב לא חם,” התלוננתי בפה מלא בשר.

“אבל אתה אוכל מהם.”

“את החלק הקר שלהם. אפשר לחמם את השאר?”

הוא כיווץ את גביניו והביט בצלחת לרגע.

“בשביל מה?” שאל לבסוף. “זה רק הרגע יצא מהמטבח.”

“כי הקבב קר.”

“בלתי אפשרי,” אמר בנחרצות ושלח יד אל הצלחת, נוגע באחד הקבבים עם גב ידו ומנענע את ראשו לצדדים בתנועה חדה. מצחו נחרש קמטים אבל נראה שהוא עדיין לא שוכנע בצדקת טרונותי. הבטנו בו בתדהמה מהולה בגועל כשהחל ללוש ולעסות את הקבבים ביסודיות, אצבעותיו בוצעות ופוצעות את נתחי הבשר, צפורניו שוברות את אחידותם, פורמות ומחטטות, אומדות את הטמפרטורה הפנימית.

“אתה צודק,” אמר בסוף התהליך ואסף את הצלחת אל המגש. “מצטער אדוני. אני אדאג לחמם זאת כהלכה.”

הוא צעד עם הצלחת אל המטבח ואנחנו המשכנו לאכול בדממה, נוצרים את תלונותינו ומתעלמים מהעובדה שהיו עוד תבשילים שסבלו מטמפרטורה נמוכה מהצפוי. כשהמלצר חזר מספר רגעים מאוחר יותר עם הקבבים נמנענו מלטעום למרות שהפעם נראה כי חוממו כהלכה – וידאתי זאת עם הידיים, נאמן לשיטתו של המלצר…

הפרק הקודם  הפרק הבא

3

 

תקציר הפרק הקודם: גדי וטסה עושים סיבוב באשראם ולומדים שהשרותים בפונה נגועים בנגיפי איידס תוקפניים במיוחד

 

 

למרות הסתייגותנו מפונה החלטנו להישאר ליום או יומיים. לנפוש, להשתעשע מהטרוף הבין לאומי ואולי, מי יודע, למצוא גם מורים למוסיקה וציור. המשימה הראשונה שעמדה בפנינו היתה למצוא מקום למגורים. עצרתי את אחד החסידים שהילכו ברחוב לתחקור קצר.

“תנסו במאפיה הגרמנית,” ענה, איך לא, בעברית. “יש שם לוח מודעות. שם תמצאו את מה שאתם מבקשים.”

בעודנו צועדים לכיוון המאפיה סיכמנו את כל שלמדנו על פונה עד כה.

“מדיטציה לא עושים מתחת למפל,” אמרה טסה.

“אלא אם כן המים חמים ובמקום סלע יש כורסא,” הוספתי.

“אנשים פה משתחררים מהשקפת חייהם הקודמת.”

“ומיד רוכשים השקפה חדשה במקומה.”

“והם מלאי אנרגיות כרימון.”

“אנרגיות חיוביות ומשוללות נגיפי איידס,” הצהרתי.

“כל עוד מתרחקים משרותי המבקרים הנגועים.”

“ויש פה הרבה גברים ישראלים.”

“והמון בחורות גרמניות,” אמרה ולפתע רעיון הבליח במוחי.

“יש לי הארה!” קראתי וטסה נעמדה במקומה.

“כן?” שאלה בחשש.

“גרמניות ויהודים, איך לא חשבתי על זה קודם. כנראה שלמקום יש באמת אנרגיות מיוחדות.”

חייכתי והנהנתי אבל היא לא נדבקה באווירת השעשוע שאחזה בי.

“כדאי שתסביר את עצמך ומהר,” אמרה. “אתה מתחיל להדאיג אותי.”

“תחשבי על זה,” הסברתי. “גרמניות ויהודים, בנות מהגזע הארי וגברים מהגזע השמי, הגזע שנרדף ונרצח על ידי אבותיהן של הבנות.”

“אז?”

“אז תוסיפי לזה את בדיקות האיידס ועם קצת דמיון תמצאי שבוודאי יש פה אלמנט של זיכוך דו צדדי בין נרדף לרודף.”

טסה פרצה בצחוק.

“זאת ההארה שלך?”

“כמובן! גברים יהודיים ונשים גרמניות. מה יותר מושלם מסידור שכזה? הקורבן שוכב עם בנותיהן של הצורר, אולי אף מכניס אותן להריון.”

“ואיך זה מזכך את הנפשות הפועלות?”

“הגרמניות מתנצלות, היהודים נוקמים וכולם מאושרים! נו מה את חושבת על זה? סוג של הארה או לא?”

“אין לך מושג כמה שאתה נשמע מטומטם,” נאנחה והמשיכה בדרכה.

על לוח המודעות שבמאפיה מצאנו מספר אפשרויות מעניינות למגורים. שני ישראלים שנעמדו לצידנו המליצו על כל המקומות חוץ מאחד.

“החדרים נחמדים אבל בעלת הבית היא אשה מתוסכלת השונאת את כל באי האשראם. תתרחקו ממנה כמו מאש הגיהנום.”

“תודה חברים,” אמרתי והשניים חייכו והתרחקו ברשרוש חלוקים, מוצאים את מקומם לצידן של זוג בלונדיניות. הם אחזו ידיים עם הבנות, הזימה הניבטת מעיניהם מרמזת על תהליך הזיכוך הקרוב.

“אז מה את אומרת?” שאלתי וטסה הצביעה על המודעה של הגברת המתוסכלת.

“אני בטוחה שתהיה לנו שפה משותפת איתה,” חייכה אליי. “וגם מקום בו נוכל להתלונן ולדבר בחופשיות מבלי לחשוש שאיזה מואר יעלב.”

“מושלם.”

ביתה של הגברת נמצא כחמש דקות הליכה במורד הרחוב מהמאפיה, רחוק מספיק בכדי לא לשמוע את צהלתם ובכיים של המאמינים אך מספיק קרוב בשביל ללכת ולצפות בטירופם במידה ונשתעמם בין קירות החדר המושכר.

“איך נראה לך?” שאלתי כשעמדנו לפתחו של בית שעמד חוסה בצילו של עץ ססאם ענק. היה זה מבנה דהוי וחד קומתי שישב במרכזה של חומה גבוהה. לכל החלונות היו סורגי מתכת עבים ודלת הכניסה היתה מפלדה רחבה ומשובצת מנעולים. “קצת פרנואידי, לא? ”

“אבל גם חדש, נקי, ושקט. אני חושבת שיהיה בסדר.”

לפני שהספקנו להקיש בדלת היא נפתחה במשיכה עזה מבפנים. אשה נמוכת קומה ורחבת גרם עמדה בפתח ובידה מחבת. היא אחזה בה בתנוחה מאיימת מעל לראשה בעוד היא בוחנת אותנו בעיניים מצומצמות מתוך מסגרת של שיער שחור ופרוע. צלקת אדומה ועבה חצתה את פניה מעין ימין ועד לצד שפתיה, משווים לה מראה נורא במיוחד.

“מי שלח אתכם?” הרימה קולה בצווחה צורמנית. קפאנו על מקומנו למרות שצו ההגיון הורה לנו לסוב על עקבינו ולברוח בשעטה.

“אני מחכה לתשובה,” אמרה בחוסר סבלנות, גוון פניה מאדים.

“כנראה שטעינו בכתובת,” הצלחתי לפלוט. “חיפשנו את החדר להשכרה.”

“אה,” הנהנה והמשיכה למדוד אותנו עוד מספר שניות. היא הורידה את המחבת לעמדה קצת פחות מאיימת. “רוצים חדר? למה לא אמרתם קודם? הגעתם למקום הנכון.”

“יש חדר?”

“יש כסף?”

“יש כסף,” הבטחתי.

“אז תכנסו.”

היא נשארה חמורת סבר כשעברנו בפתח למרות שזיהיתי התרככות קלה בקווי המתאר הנוקשים של פניה.

“אבהטי,” הציגה עצמה, נעלה את הדלת והובילה אותנו דרך מסדרון צר ומצוחצח. היא החוותה אל דלת שניצבה לימין, פותחת אותה ומציגה בפנינו מטבח ששימש גם כחדר אוכל והיה נקי, מסודר ומאובזר למופת.

היא המשיכה עוד מספר צעדים ופתחה את הדלת הראשונה משמאל – השירותים.

“אסלה חדשה,” אמרה בחמיצות, “ויש גם נייר טואלט.”

הנהנו בהערכה והיא המשיכה ופתחה את הדלת השניה משמאל, חדר מקלחת שהיה קטן אך נקי ומסודר. לבסוף היא נעצרה מול דלת מתכת שניצבה בקצה המסדרון.

“דלת טובה נגד גנבים,” אמרה ונקשה עליה בחזקה, מפיקה צליל עמום במיוחד.

“נגד אלו שיצליחו לעבור דרך השער הראשי,” הערתי והיא נעצה בי מבט נוקב, צבעה של הצלקת שעל פניה מעמיק. הבחנתי כי אצבעותיה מתהדקות על ידית המחבת והשפלתי מבט. היא רטנה לעצמה ופתחה את הדלת.

היה זה חדר צנוע בגודלו ובריהוטו אך בהחלט מספק לכל צרכינו. היו בו מאוורר תקרה ומיטה זוגית נמוכה עם מזרן חדש, שלוש כונניות, ארון, שולחן קטן, טלויזיה, מכשיר וידיאו-טייפ וקלטות.

“נראה מושלם,” אמרה טסה וגם אני הנהנתי בחיוב. חייכנו אל הגברת והיא צמצמה את עיניה.

“חברים באשראם?” שאלה בחדות. החיוך נשר מפנינו.

“לא.”

“מתכוונים להיות?”

הססתי לענות והבטתי בטסה שעמדה בפתח החדר והעבירה את עיניה לסרוגין ביני ובין דלת היציאה מהמבנה, כמודדת את נתיב הבריחה שלנו. שתקנו ונראה שהשתיקה רק תרמה לחיזוק חששותיה של המארחת שלנו.

“מתכוונים להיות?” חזרה על השאלה, המחבת שוב מתרוממת אל התקרה

“ממש לא,” עניתי במהירות. “הספיק לנו הסיור המודרך במקום.”

היא לא נראתה משוכנעת בעליל.

“אז מה אתם עושים פה?” שאלה.

“למה את מתכוונת?”

“אם אתם לא חברים באשראם או לא מתכוונים להיות, אז מה לכל הרוחות אתם עושים בפונה?”

“הגענו בטעות,” התוודתי. “רצינו ללמוד תיפוף וציור, חיפשנו אשראם אבל כפי שזה נראה כרגע, הגענו למקום הלא נכון.”

“תיפוף וציור,” אמרה וחיוך החל לדגדג את זוויות פיה ועיניה. “אתם באמת לא במקום הנכון. בשביל מה אתם נשארים?”

“לנוח ליום או יומיים לפני שנמשיך. היתה לנו דרך ארוכה.”

“יום או יומיים?”

“אלא אם כן נמצא מורים לציור ותיפוף,” הזדרזתי להוסיף.

“ובלי שום כוונה להפוך לחסידי האשראם.”

“שום כוונה,” אוששתי את דבריה ומילותי כמו הרגיעו את סערת רגשותיה.

“רוצים את החדר?” שאלה בחדות וטסה הנהנה בחיוב.

“בעקרון כן,” אמרתי. “אבל זה תלוי בעלויות.”

ציפינו למחיר מופקע ותנאים לא גמישים אבל להפתעתנו, אבהטי נקבה במחיר שהיה זול מעלות של קפה ועוגה במאפיה הגרמנית. היא גם השכירה את החדר על בסיס יומי ולא חודשי – ההפך מהנהוג ברוב חדרי ההשכרה שבפונה. ללא היסוס שילמנו לה ליומיים.

“מצויין,” אמרה וחיוך ידידותי התפשט על פניה. “רוצים תה?”

טסה משכה בכתפיה.

“למה לא.”

אבהטי הובילה אותנו למטבח, הניחה מחבת על השיש ולקחה את מקומה מול הכיריים.

“שבו שם,” הצביעה על כסאות העץ שניצבו בסמוך לשולחן האוכל הרחב. התישבנו בכבדות, עייפים, מפהקים תכופות, בוהים ללא אומר באבהטי שהרתיחה מים בסיר מוכסף. היא הטיחה לתוכו שלל עשבים ובחשה את הבלילה בתרבד עץ ארוך, מניעה אותו בכבדות ובאיטיות בעוד היא מזמזמת לעצמה נעימה רכה. במהרה אדים הסתלסלו מהסיר אל התקרה, מפזרים ניחוחות משכרים וממסכים את פניה של אבהטי, משווים לה מראה כשל מכשפה אגדתית. אבהטי סיימה את מלאכת החליטה, יצקה תה לשלושה ספלים, הניחה אותם על מגש והתקרבה לשולחן. היא הגישה לנו את הספלים והתיישבה לצידנו.


“אז איך אתם מתרשמים מפונה?” שאלה.

“ראינו רק את אזור האשראם,” ענתה טסה. “ומה שראינו קצת הוציא לנו את הרצון להמשיך ולהסתובב.”

“חבל,” נאנחה אבהטי. “בעבר פונה היתה עיירה נחמדה ושקטה בעלת אנרגיות עוצמתיות ומופלאות. לצערי, הזרים ואנשי העסקים שהגיעו בשנים האחרונות הרסו את האזור והעכירו את האווירה המבורכת. המחירים הפכו מופקעים, האירופאים שולטים ומנהלים את המקום. לא יודעת אם שמתם לב אבל אין כמעט מקומיים באזור האשראם.”

תחושת נוסטלגיה השתלטה על אבהטי, הבעת געגועים כובשת את פניה, עיניה בוהות בנקודה לא ברורה על הקיר. בחנתי אותה בחשש, מודאג ומופתע מהעובדה שהשתמשה במילה ‘אנרגיות’ בכדי לתאר את פונה הישנה, חוכך בדעתי שמא גם היא נגועה במשב הרוחניות ההיסטרית שהתפשטה בכל אזור האשראם כמו המגיפה השחורה. היתה רק דרך אחת לבדוק את הדברים לאשורם.

“אני מניח שהכל היה נחמד עד שאושו ומאמיניו הגיעו ושיבשו את האנרגיות,” הערתי ואבהטי הניעה ראשה לשלילה.

“אושו היה הדבר הטוב ביותר שקרה לפונה,” אמרה. “הדברים השתבשו רק לאחר מותו.”

“את הכרת את אושו?”

“כמובן!” זקפה סנטר בגאווה. “הכרתי, ידעתי וחייתי לצידו. אושו היה הגורו, האהוב והמאהב שלי במשך שנים ארוכות. אושו הוא הסיבה שאני בפונה. אושו הוא הסיבה והיעוד שלי בגלגול החיים הנוכחי.”

 *

המשכנו לשבת במטבח, שותים תה ומקשיבים בעוד אבהטי שוטחת בפנינו את סיפורה האישי. מסתבר שהיתה מחסידותיו הראשונות של אושו כשפתח את המרכז בפונה בשנות השבעים.

“פגשתי את אושו לראשונה במומביי כשהייתי סטודנטית צעירה לפילוסופיה. אושו הוזמן להרצות באונברסיטה בה למדתי וכה הושפעתי מאישיותו הכובשת ומעומק דבריו שכבר למחרת זנחתי לימודי והפכתי לאחת מחניכותיו.”

אבהטי עזבה את מומביי במחיצתו של אושו וקהל מאמיניו. יחדיו הם עברו לפונה ויסדו את האשראם, מקום פשוט וצנוע באותה תקופה.

“היה זה לפני שהאירופאים שמעו על אושו או על פונה. היתה זו התקופה המאושרת בחיי.”

אבהטי סיפרה על קרבתה לאושו וכל אימת שהזכירה את שמו, תווי פנים התרככו והפכו נעימים למראה למרות הצלקת הנוראה. אבהטי היתה בודאי יפיפיה אמיתית כשהיתה צעירה. היו לה רק דברים טובים לומר על אושו ועל הדרך בה לימד ונאמנותה למאסטר היתה מוחלטת. היא נשארה בפונה גם כשעזב לטובת הקמת מרכז חדש בארה”ב.

“אושו ביקש שנמשיך לטפל ולקיים את האשראם ולמצוותו נשארתי עם קומץ של חסידיו המקוריים. המשכנו להפעיל את האשראם, מפארים, מכלכלים ומשמרים את הקיים.”

“וכך נשארתם ללא מאסטר במשך מספר שנים?”

“אושו המשיך להיות המאסטר גם כשהתגורר בארה”ב והוא נהג לבוא ולבקר במרכז לפחות אחת לשנה. שמרנו על המקום באדיקות וכשאושו עזב את אמריקה וחזר לפונה, האשראם חיכה לו מוכן ומזומן.”

“הוא באמת היה חולה כששב מאמריקה?” עצרתי את שטף דיבורה, סקרן לשמוע את דעתה בנוגע לתאוריית הקונספירציה.

“הוא חזר שבור וחולה, המסכן,” אמרה ודמעות ניקוו בעיניה.

“סיבוכים של מחלת הסכרת?”

“הרעלה.”

‘עוד אחת’, חשבתי אבל שמרתי על הבעה מאופקת בעוד היא מסבירה באריכות על רצונו הנסתר של הממסד האמריקאי לפגוע באושו, על איך שההאשמות שהטיחו בו לפני גירושו מאמריקה היו מופרכות ברוב המקרים ומוגזמות בשאר.

“הם אמרו שהוא ניצל את העם והמערכת האמריקאית לצרכיו הלא כשרים. שהוא נכנס במסווה של חולה סכרת הזקוק לטיפולים מיוחדים בעוד שבפועל, מטרתו היתה לבסס מרכז רוחני ולעשוק את מאמיניו.”

היא לקחה אתנחתא דרמטית, בוחנת אותנו, נחיריה רוטטים.

“והאמת?” שאלה טסה.

“שאושו באמת נזקק לטיפולים מיוחדים,” הצהירה כאילו הינו קטגורים במשפט. “שהמרכז הרוחני נטווה סביבו מתוקף היותו שם ולא בגלל חמדנות. מי שלא הכיר את אושו לא יוכל להבין עד כמה היתה אישיותו מיוחדת, כובשת וזורחת למרחקים.”

“ועשרות הרולס-רויסים?” פלטתי אבל היא לא מצמצה, עונה במהירות ובנחישות כיאה לאדם המאומן להשיב על כל בקורת.

“עשרות רולס-רויסים הן הוכחה ניצחת שהאשם היחידי באושו היא תמימותו הילדותית.”

“אבדת אותי,” הודתי והיא נשפה בחזקה לפני שענתה.

“אם אושו היה אדם חמדן הוא היה מוכר את הרכבים,” הסבירה. “רושם אותם ברשויות המס או לפחות עושה משהו שיבטיח שהכספים יגיעו אליו. אושו לא עשה דבר מכל אלה, אפילו לא נסע ברובם, עד כדי כך הוא לא התעניין בעולם החומר.”

רציתי ללחוץ על הנקודה, לשאול מדוע, לדוגמא, אושו לא מכר את הרכבים ותרם את הכסף לנזקקים? הרי חמלה אמורה להיות חשובה לא פחות מחוסר חמדנות אצל הנאורים.

אבל לפני שיכולתי לתקוף, אבהטי שינתה נושא ועברה לספר על התקופה בה אושו חזר לבסוף לפונה.

“למרות מחלתו הוא לא איבד את האנרגיות הנדירות שלו. תוך תקופה קצרה המקום גדל והתעצם וחסידים נהרו מכל קצות תבל בכדי לשהות במחיצתו של אושו. המאמינים טיפחו את האשראם, למדו, לימדו, חיו בפונה והשקיעו כמויות אדירות של כסף כדי שאושו יחיה בנינוחות ובאושר.”

תעלות הזכוכית שריחפו מעל הגן הפנימי של האשראם עלו במוחי. אכן החסידים השתדלו עד מאוד לרצות את המאסטר.

“ואת היית לצידו כל אותה תקופה?” שאלה טסה.

“כאילו הינו בעל ואשה. אני הייתי מחברי המעגל הפנימי של אושו, איתו מההתחלה ועד סוף הדרך – אשת סודו. עזבתי רק במותו.”

היא השתתקה והצטמררה, קודרת כאילו עננה חלפה מעל ראשה. חיכינו בסבלנות, לוגמים מהתה ומביטים בה בריכוז. אבל היא לא הוסיפה דבר, בוהה בקיר הלבן, עיניה מצטעפות.

“אני מבין שמותו של אושו היה טראומטי בשבילך,” אמרתי, מנסה לשבור את האוירה הקשה. היא הביטה בי בחטף, עיניה אדומות אך על שפתיה חיוך קטן.

“מותו של אושו היה בהחלט עצוב,” אמרה, “אך היה זה גם רגע של התעלות רוחנית יוצאת מגדר הרגיל – חוויה עוצמתית, מסעירה, חושנית ואלוהית. תבינו – אושו, בחייו כמו במותו, היה אדם מדהים.”

הפרק הקודם  הפרק הבא

2

 תקציר הפרק הקודם: טסה וגדי מגיעים לאשראם בפונה מתוך רצון ללמוד תיפוף וציור הודי.

 

 

היינו סחוטים מעייפות כשהגענו אל פונה בבוקרו של יום קיץ חם ומהביל, גופנו דואב משעות על שעות של נסיעה מייגעת ברכבת. ואולם, למרות התשישות הגופנית, לקחנו מונית מתחנת הרכבת ישירות אל האשראם. כה משולהבים היינו, כה צמאים לידע ולימודים.


את המונית חלקנו עם זוג גרמניות צעירות שהתגוררו בהודו כשנתיים ושהיו חסידות אדוקות של ‘אושו ‘. כל הדרך לא פסקו דברי השבח וההלל לאשראם ולאושו, הגורו שהן מעולם לא פגשו.

“אושו נפטר לפני שלוש שנים,” הסבירה אחת מהן. “הוא היה בן חמישים ותשע במותו.”

“קצת צעיר, לא?” הערתי. “ממה הוא מת, אם יותר לי לשאול?” מילותי כמו גרמו לצל קודר לחלוף על תקרת המונית ולהעיב על פני הבנות.

“סיבת המוות הרשמית, לפחות לפי השלטונות, היתה ‘סיבוכים של מחלת הסכרת’.” לחשה הצעירה, עיניה נעות בעצבנות מצד לצד, כמו חוששת שמישהו עלול להאזין לדבריה. “אבל אנחנו, כמו רבים ורבות מחסידיו של המאסטר, לא מאמינות לגורמים הרשמיים.”

“אז מה הסיבה הלא רשמית?” לחשתי חזרה. “מה האמת?”

“אושו הורעל בידי הסי.אי.איי.”

“סליחה?”

“אכן כן,” הנהנה הגברת. “והם עשו זאת בשפלות המתאימה לשכמותם. המנוולים הרעילו את אושו בהיותו בטיסה מארה”ב להודו.”

הבחורה נראתה כל כך רצינית שכמעט והתפתתי לפלוט מספר הערות מתחכמות בנוגע להנחותיה המלומדות. אבל בטרם הספקתי לפצוח את פי חשתי את מרפקה של טסה ננעץ בצד גופי. טסה, כמו רוב האנגלים בני אומתה, נמנעת מלהיכנס לדיון בכל הנוגע לדת, פוליטיקה וכלכלה, נושאים שבדרך כלל גוררים סערת רוחות וחילוקי דעות. נזכרתי בנזיפה האחרונה שחטפתי ממנה לאחר ויכוח עצבני שערכתי בעל כורחי עם פלשתינאי במועדון לילה בבייג’ינג.

“אמריקאים נבזים,” סיכמה הגרמניה השניה את דברי חברתה ואני חייכתי באיפוק, נוצר את לשוני,לעת עתה.

לאחר מספר דקות פנתה המונית אל כביש הגישה המוביל לאשראם. חומה ארוכה נמתחה לשמאלנו ועשרות אנשים בחלוקים הילכו במעלה ובמורד הרחוב, פניהם זורחים במין אור פנימי שמשום מה החריד אותי. הרכב נעצר לפני שערי האשראם והנהג נקב במחיר שהיה נחשב למופרז גם במדינות המערב. כרגיל, התכוננתי לריטואל ההתמקחויות עם הבחור המשופם, אך הגרמניות כבר שלפו שטרות מכיסיהן ושילמו את חלקן.

“אני לא מבין איך ההודים שחיים כאן יכולים לשלם את המחיר היקר,” לחשתי לטסה.

“איזה הודים בראש שלך? כולם פה מערביים. אני לא ראיתי שום הודי חוץ מנהג המונית ושני הקבצנים ששכבו בכניסה לרחוב.”

“באים?” שאלה אחת הגרמניות ועם מטלטלינו על גבינו צעדנו אחריה. היא הובילה אל אזור המבקרים של האשראם, אל עבר שולחן מאורך אליו היו ישובות שתי נשים בגלימות.

“התרצו לעשות סיור באשראם, יקיריי?” שאלה הגברת שמימין במבטא גרמני כבד.

“בהחלט,” חייכה טסה.

“מצויין,” אמרה הגברת שמשמאל. “יש סיור שיוצא בעוד מספר רגעים. אתם רואים את הקבוצה העומדת לפני ההיכל הקטן? כן, הללו. למה שלא תצטרפו אליהם?”

“אבל מה עם התיקים?”

“תוכלו להשאיר אותם פה עד שתחזרו. אל תדאגו,” הוסיפה בחיוך למראה הבעת החשש שעל פנינו. “אף אחד לא יגנוב דבר מרכושכם.”

“בסדר,” הנהנתי והורדנו את התיקים מהגב. “יש פה שירותים?”

“שירותים,” חזרה אחרי הגברת שמשמאל ולפתע שתיהן הרצינו כאילו פלטתי מילה גסה.

“כן, שירותים. יש עם זה בעיה?”

” יש משהו שחשוב שתדע,” נאנחה הגברת. “אתה מבין, השירותים העומדים לרשותך ולרשות שאר המבקרים, הללו הנמצאים במבנה שמאחורינו, הם שירותים שעלולים להיות נגועים בנגיפי ‘מחלת האיידס’.”

“איבדת אותי עכשיו לחלוטין,” קימטתי את מצחי. “ממתי נגיף האיידס תוקף שירותים? איך יתכן ששירותים עלולים להפוך לנגועים באיידס?”

“מכיוון שאין לנו שליטה על מה שמתחולל בתוכם. שאר השירותים באשראם, הללו הפתוחים בפני חניכי המקום, הם שירותים חופשיים מנגיפי איידס.”

“ואיך אתם שולטים על מיקומם של הנגיפים?” שאלתי בסקרנות.

“על ידי בדיקת איידס,” הצהירה השניה. “כל המשתוקק להצטרף לאשראם מחוייב בבדיקת איידס.”

“מעניין מאוד,” הנהנתי ובלעתי את החיוך שאיים לשסע את פני. הודתי לגברות שעקבו אחרי במבטים מבועתים בעודי צועד אל עבר המבנה החשוד בנגיפים. ריח חריף של נוזל חיטוי קיבל את פני בתא הקטן. הקירות היו לבנים וללא כתמים, הרצפה מצוחצחת, מושב האסלה מבריק בניקיונו כמו כס מלכות. התיישבתי ללא חרדה בעוד אני מהרהר באזהרותיהן של הגברות, תוהה שמא פיספסתי איזשהו מאמר רפואי חשוב בנושא התפרצות מחלת האיידס בשירותים ציבוריים. נראה שטסה מצאה עניין אחר בנושא נגיפי השירותים.

“מדוע, לכל הרוחות, הם כל כך חוששים מאיידס באשראם?” שאלה כשיצאתי מהיכל ההפרשות. “אפשר לחשוב שזה בית בושת ולא בית ספר לרוחניות.”

“לכי תדעי,” הרהרתי בקול. “אולי אושו מצא שילוב מעניין בין השניים?”

דימויים עסיסיים של אורגיות פרועות עלו במוחי, של מסיבות טוגות רוחניות ורוויות בזימה.

“נא להיכנס אל האולם,” קטע את חוט מחשבתי בחור צעיר בגלימה ארוכה ושיער ארוך לא פחות. הוא הציג עצמו כמדריך הסיור באשראם וחיכה בסבלנות עד שכל המבקרים יתישבו לפני שפצח בהסברים ארוכים בנוגע לאושו והמרכז בו ביקרנו. הוא גם דיבר בהרחבה על דרך ההוראה היחודית של אושו. לאנגלית שלו היה מבטא ישראלי כבד.

“אושו היה המורה הרוחני הראשון שהציג לעולם שיטות חדשות למדיטציה,” אמר הבחור ועיניו יקדו. “לא עוד ישיבה מתוחה מתחת למפל מים קפואים. אושו הראה שמדיטציה ניתן לעשות גם על כורסא נוחה.”

הבחור המשיך בהרצאה וענה על כל שאלות המבקרים בצורה מכובדת ובקול שליו.

“הרעיון שמאחורי האשראם הוא פשוט,” סיכם לפני שלקח אותנו לסיור המיוחל. “באשראם אנחנו מזקקים את גופנו ונפשנו מהקבעונות שמעכירים את חיינו, כלומר, משילים את הפחדים והמעצורים שהוטמעו בנו במשך החיים.”

“מורידים מכנסיים ולובשים גלימות?” שאל בתמימות מעושה אדון מקריח וממושקף בעל הבעת פנים מלגלגת. המדריך התעלם מהערתו המתחכמת אבל עווית קלילה של עצבנות נראתה בקצה עינו השמאלית.

הסיור, שערך כחצי שעה, היה מעניין על גבול המשעשע. המדריך הציג בפנינו את כל המבנים שבמתחם וגלש להסברים נרחבים בנוגע לפעילויות המדיטציה השונות שהתחוללו בכל אחד מהם. שמרנו על שתיקה עד שעברנו לצידו של המבנה הגדול מכולם, אולם כנסים שלפי דברי המדריך שימש להרצאות היומיות של המאסטר ולטקסי החניכה של תלמידי האשראם.

“סליחה,” עצר האדון המתחכם את שצף דיבורו. “אבל משהו לא נהיר לי.”

“כן?”

“איך יתכן שאתם שומעים הרצאות של המאסטר? הרי אושו נפטר לפני מספר שנים.”

“אושו אמנם נפטר,” המדריך אישר. “אבל למזלנו, רבות מהרצאותיו צולמו ונשמרו.”

“אז אתם מקרינים את ההרצאות?”

“לא סתם מקרינים,” אמר המדריך. “אנחנו מתקבצים מסביב לבמה עליה מוצב לראווה כסאו של המאסטר, אותו כסא עליו הוא נהג לשבת כשהרצה בהיותו בחיים. את ההרצאות אנו מקרינים על מסך שממוקם מאחורי הכסא והאפקט שנוצר פשוט מדהים, כל כך חושני שממש ניתן לחוש בנוכחותו של אושו בקרבנו.”

“נשמע כמו טקסיות מיותרת,” הקשה המתחכם. “לא יותר פשוט להנפיק ולמכור את סרטי הוידאו למאמינים?”

“יותר פשוט אבל מרוקן מעומק החוויה שעוברת על החברים השומעים את ההרצאות כקבוצה. האנרגיה מדהימה, האווירה כובשת, האמיתות כמו שולחות ידים ואוחזות באדם מבפנים. בסיום ההרצאה כולנו, כפה אחד, שואגים בשמו של המאסטר: ‘אושו’, באקסטזה רוחנית אותנטית. הקריאה בשמו היא גם הסימן להתחלת המסיבה.”

“מסיבה?”

“מוסיקה, ריקודים, אתה יודע. עוד שאלות? לא? יופי בואו ונתקדם.”

חלפנו על פני מבנים נוספים אך גולת הכותרת של הסיור היתה ללא ספק הגן הפנימי של האשראם, גן צנוע בגודלו אך עשיר בצמחיה מגוונת ומטופח בצורה בלתי רגילה. לא פחות מרשימים מהגן היו התעלות השקופות שנמתחו ממעל, מעין צינורות זכוכית שקופה בתוכן יכל אדם לפסוע בנחת בעודו מתענג על יופיים של הצמחים.

“אושו אהב טבע אך סבל מאלרגיות רבות. הוא מאוד רצה גינה באשראם ובכדי לספק את רצונו, חסידיו התקינו למענו את תעלות הזכוכית שמעלינו. כך יכל המאסטר להלך בגנו מבלי לחלות.”

בסיום הסיור פניתי אל המדריך.

“מה עם לימודי מוסיקה וציור?” שאלתי.

“מה איתם?”

“האם יש לימודים מהסוג הזה באשראם?”

“לא,” ענה בחיוך. “אך ישנם הרבה אומנים בפונה. אני משוכנע שאם תרצה ללמוד אומנות, כל אומנות שהיא, אתה תמצא את מה שתבקש.”

“אתה משוכנע?”

“כמובן,” הנהן. “אם האנרגיה שלך דורשת אומנות היקום יספק לך אומנות.”

הוא סיים השיחה, קד עמוקות ונעלם במורד אחד משבילי האשראם.

לקחנו את מטלטלינו, מצאנו פינה שקטה על המדרכה מחוץ לשערי האשראם והתיישבנו.

“אז מה נראה לך?” שאלתי בעוד טסה בוחנת בעניין את התנהגותם של חסידי האשראם.

“ממש בית משוגעים,” ענתה בחיוך. “הם מאוד משעשעים החברה האלו אבל יש לי הרגשה שלא יחלוף זמן רב לפני שאחטוף עליהם קריזה.”

“אותי הם קצת פחות משעשעים,” נאנחתי למראה שלושה בעלי חלוקים שהתחבקו בדממה לצידנו. היה זה גבר צעיר בעל חזות מזרח תיכונית ושתי נשים שנראו אירופיות. השלושה אחזו האחד את השני בכוח רב, ידיהם כמו מאגדים אותם לגוף אחד. עיניי הנשים היו עצומות וראשיהם התרפקו על כתפי הגבר שחייך בסיפוק, הבעה משולבת של רוחניות ותאוות בשרים מעטרת את פרצופו השחום. הוא הידק אחיזתו על גופה של הבלונדינית מבין השתיים והאחרונה החלה ליבב בקול. היא פלטה כמה מילים וחברתה ענתה לה ברכות. גם הן דיברו בגרמנית.

“אז מה נעשה?” שאלה טסה בפיהוק רחב. “מוסיקה וציור בטוח אין פה.”

“אבל גם אם נחליט לעזוב זה לא הולך לקרות היום,” סיכמתי לאחר שבחנתי את עיניה האדומות מעייפות. “אין לי כוח להמשיך. אני קרוע לא פחות ממך.”

היא שוב פיהקה, פיהוק מדבק שגרם לי לפהק בחזרה. מתחתי את זרועותי מעל לראשי בעודי יושב ברגליים משוכלות, מסובב את גבי לימין ולשמאל, קולות פיקוק בוקעים מבסיס עמוד השדרה. סגרתי עיניים, מניח ידיים על ירכי ומתמקד בנשימה.

“לא כך,” אמר מישהו בעברית ומיד חשתי טפיחה על השכם. פקחתי עיניים, מביט ישירות בפרצופו הזורח של אחד המחובקים שלצידנו.

“סליחה?”

“למה לך לסבול כשאתה עושה מדיטציה?” העיר הבחור “שב בנוח, תתרווח, מדיטציה נועדה לענג.”

“שום מדיטציה, אני סתם נמתח…”

“אין צורך להתנצל,” חייך אליי. “רואים שאתה מגיע מהאסכולה הנוקשה למדיטציה, מהתורה הישנה. אבל אל דאגה, הגעת למקום הנכון. אין כמו פונה בשביל ללמוד שאין צורך לשבת מתחת למפל מים קפואים בזמן מדיטציה.”

“אבל אני לא עושה מדיטציה, לעזאזל!” הרמתי קולי והבחור התרחק מספר צעדים לאחור.

“מסכן שלי,” לחש. “העצבנות עוד תהרוג אותך. תרגע, תהנה, תשכח מהעבר. אל דאגה, פונה תזקק ותשחרר אותך מכבלי החינוך הנוקשה.”

תשובה עוקצנית עמדה על קצה לשוני אלא שאז צפו ועלו בתודעתי דברי המדריך מהאשראם; מילים, ביטויים ודימויים שהיו זהים כמעט לחלוטין לדברי הבחור שמולי. שניהם קראו לשחרור מכבלי וממגבלויות התפיסה אך נראה שכל שעשו היה להחליף את אסוריהם הישנים בכבלים חדשים.

“משתחררים מחליפה אחת ועוברים לאחרת,” מלמלתי לעצמי, חיוך שובבני מותח את שפתי לצדדים.

“סליחה?” אמר הבחור.

“אמרתי שחינוך מחדש זה בדיוק מה שאני צריך.”

“בדיוק כך, אחי,” הנהן וחזר לחיבוקים. “אתה קולט מהר.”

“תודות לאנרגיות החיוביות.”

“של היקום,” סיכם ועזב את המקום.

“ממש משוגעים,” לחשתי לטסה, עיניי קולטות בעלי חלוקים אחרים שבחנו אותנו בעניין. “בואי, בואי נלך למצוא מקום אחר לשבת. נראה לי שפה לא יעזבו אותנו במנוחה.”

הפרק הקודם   הפרק הבא

1

 

“מרגישים את זה?” שאל הבחור הלבוש בגלימת בורדו. הוא החווה בידו אל עבר לובשי הגלימות האחרים שאיכלסו את מרבית השולחנות ב-‘מאפיה הגרמנית.’

“מרגישים את מה?” שאלתי, חרד מהתשובה.

“את האנרגיות,” ענה הבחור, מילותיו פורצות מתוך סבך של זקן עבות ושיער ארוך ומדובלל, עיניו בורקות באור ההשראה הקוסמית שזיהינו בכל חניכי האשראם.

“אנרגיות?” סיננה טסה בין שיניה ובאותו הרגע, הקבוצה שישבה אל השולחן המאורך שלשמאלינו, פרצה בצחוק מטורף. צחוק מאולץ, לא טבעי, שהעביר צמרמורת בגבי.

“הם מסכימים איתך,” צהל הבחור. “אמרת אנרגיה והם הגיבו יחד. איזו מחווה, איזה אור!”

טסה משכה את ראשה לאחור והוא הביט בה בחיוך, מפרש את הבעת הסלידה שעל פניה כרצון עז לרדת לעומק דבריו. “קחי אוויר ותרגישי את האור, את האנרגיה הקוסמית שחובקת את כולנו. תרגישי איך היא עוטפת…”

“עוד שניה ואני אחטיף לו קצת אור,” לחשה לי טסה. “תעשה לי טובה ותוציא אותי מפה. הספיק לי.”

הנהנתי בעודי לוקח ביס אחרון מהטוסט, שוטף אותו בלגימה ארוכה של קפה קר. אחזתי בידה ויחד נעמדנו מול הבחור שלפתע עטה ארשת השתאות מוחלטת. מצחו נחרש בקמטים כשהוצאתי שטר של עשרה רופי מהכיס והנחתי על השולחן

“לאן, יקיריי?” שאל.

“למצוא איזה מפל ולעשות מדיטציה במי קרח,” הסברתי בחיוך.

“לא צריך,” הניע הבחור את ראשו לשלילה. “תנו לי להסביר. לפי אושו אין צורך ב…”

“כן, אנחנו יודעים,” חייכה טסה. “כבר שמענו את כל ההסבר המדהים על מדיטציה. אל דאגה – We are all individuals!”

“על מה את מדברת?”

“תראה מונטי פייטון ותלמד.”

הסתובבנו והתחלנו לפסוע אל שער היציאה מהמאפיה, נסיגה מחושבת שהפכה להימלטות פרועה משפרצה הקבוצה בשולחן שלימיננו בבכי ממושך. בכיים נשמע מאולץ ולא טבעי כצחוקם של חברי הקבוצה הקודמת. גיהקתי בעל כורחי, הטוסט מתחיל לטפס במעלה גרוני, מונע מכוחה המבעבע של הבחילה.

“אל תלכו,” קרא אחרינו ידידנו מהשולחן. “תראו איך הם בוכים. זה סימן מהיקום. רק תנסו…”

יצאנו מהמאפיה בחופזה, נושמים לרווחה בעומדנו על המדרכה. אור שמש קיצית של צהרי היום סינוור את עינינו, החמה יקדה במרומים, קופחת על ראשינו המעונים מבכיות, צחוקים ומשפטים פילוסופיים בנאליים שהיו שגורים בפיהם של חסידי האשראם.

קבוצת המקוננים יצאה מהמאפיה ביבבות מאולצות, שקועה ביגונה המעושה, כמעט ודורסת אותנו. נאנחתי וחיבקתי את טסה, מסוכך על גופה שהיה צנום ומרוקן מנוזלים וחיוניות, תוצאת השפעתן של הרעלות מזון חוזרות ונשנות. כשהקבוצה נעלמה בקרן הרחוב חצינו את הכביש, עוברים לצידה של הקבצנית שישבה ברגליים משוכלות, תינוק עטוף כצרור שוכב בחיקה. האשה לכדה את עינינו ומיד החוותה אל פיה וממנו אל התינוק בהבעה מעונה, כאומרת ללא מילים: “תנו קצת אוכל לאומלל לפני שיתפגר.”

עקבתי במבטי אחר תנועותיה, חונק פרץ צחוק שאיים לבקוע מגרוני למראה התינוק המדושן ששכב בחיקה.

“הכל פה הפוך לגמרי,” לחשתי לטסה. “אנחנו בהודו אבל אין כמעט הודים, המחירים אירופאים והאשראם סגור בפני חולי איידס כאילו היה זה בית בושת ולא מקום לבריאות הגוף והנפש. הצחוק עושה חשק לבכות, הבכי קורע מצחוק – אפילו הקבצנים נראים בריאים ועשירים מכל הודי אמיד שפגשנו בחודש האחרון.”

“התינוק באמת נראה קצת שמנמן,” הודתה.

“התינוק? ומה איתו?” הצבעתי אל עבר הקבצן שישב מטרים ספורים בהמשך המדרכה. הוא חייך ונופף אלינו בכפות ידיו החבושות.

“מה איתו?” שאלה.

“אני מת, אבל מת ללכת ולהוריד לו את התחבושות. תראי את הידיים שלו – כמו שזה נראה שום אצבע לא חסרה לו! למען האמת, אני מוכן להתערב איתך על מליון רופי שהדבר היחיד המגביל את תנועותיו הן התחבושות עצמן.”

פרצתי בצחוק רועם, על גבול ההיסטריה כיאה לשוכני המקום. טסה הביטה בי בהבעה קפואה.

“מה?” שאלתי והיא התפוצצה עליי.

“זאת הפעם אחרונה שאני מקשיבה להצעותיך,” הרימה את קולה. “איך לעזאזל הסכמתי להגרר אחריך לכאן?”

“רצית ללמוד ציור הודי,” הזכרתי לה. “ואני חשבתי לנסות תיפוף.”

“יפה מאוד,” הנהנה. “אבל למה פה מכל המקומות שבעולם? מישהו אמר לך שיש כאן איזשהו מרכז לציור או לתיפוף? אני ממש לא מבינה…”

“כי חיפשנו מקום ללמוד ואמרו לי שמקום ללמוד זה אשראם. אז בחרתי באשראם הגדול והמפורסם ביותר – איך יכולתי לדעת שזה מרכז רוחני?”

שתיקה קצרה ומתוחה עברה עלינו. היא נאנחה לבסוף וחייכה בעצבות.

“לא נורא,” עודדה את עצמה. “לפחות אנחנו ממשיכים בדרכנו.” ידיה נשלחו אוטומטית אל תיקה הפתוח, משתוקקות לספר הטיולים האסור. “לגואה, כמו שתכננו?” שאלה בתקווה.

עמדתי לענות בחיוב כשלפתע שמעתי קול קורא בשמי. הבטתי סביב, מזהה דמות כהה וחסונה פוסעת לעברי מכיוון האשראם. צמצמתי את עיניי, בוהה בשיער השחור והארוך שכיסה את פלג גופה העליון של הדמות, בצוואר הרחב והזרועות השריריות שפרצו מתוך הגלימה ונופפו לעברי בפראות.

“צחי!” קראתי ובתגובה נשמע צחוקו המתגלגל. גם אני העזתי לצחוק, לפחות עד לרגע בו הוא חיבק אותי בחמימות מוחצת עצמות ופסק:

“איזה אנרגיות! היקום סידר לנו פגישה!”

הבטתי בטסה שקיללה חרש. היא ידעה, לא פחות טוב ממני, שפגישה עם צחי פירושה אימונים.

ואימונים פירושם שאנחנו נשארים.

*

המקום היה העיירה ‘פונה’ שבהודו, הזמן – סוף חודש יולי של שנת 1993, כחודשיים לאחר עזיבתנו את בייג’ינג. הרפתקאות רבות ומגוונות עברו עלינו מאז עזבנו את הבירה הסינית. כיסינו מאות קילומטרים, פגשנו אנשים שונים ומשונים ואף הצלחנו לבקר בחלק נכבד מהאתרים המומלצים בספר ה – Lonely Planet, התנ”ך של המטיילים דוברי האנגלית.

אלא שאז נמאס לשנינו ורצינו הפוגה ממרוץ העכברים שהספר, תוך שימוש מניפולטיבי ברצונה החופשי של טסה, כפה עלינו. רצינו לעשות משהו שונה, משהו מיוחד ולא שיגרתי.

“מה דעתך שנלמד משהו?” הצעתי באחד הימים המשמימים בהם ישבנו בחוסר מעש.

“רעיון גדול,” הנהנה בהתלהבות מפתיעה. “הייתי מתה ללמוד קצת ציור הודי.”

“ואני חשבתי על תיפוף. שמעתי שיש פה מאסטרים מהגדולים בעולם בתחום.”

“מצויין!”

היא קרנה מחיוכים בעודה שולחת יד אל עבר תיקה, מקום מושבו של ספר הספרים, ה-Lonely Planet.

“לא הפעם,” עצרתי בעדה. “מספיק סבלנו מהספר המטופש הזה.”

“אז מה אתה מציע?”

“שנמצא את המקום המתאים מבלי לשאול בעצת הספר הארור. נמאס לי מהדרך בה הם מייצרים תיירות במקומות בהם לא הייתה דורכת כף רגלו של המשועמם באדם.”

“אתה מגזים.”

“מגזים? נראה לך שהייתי מסכים לבלות יותר מיומיים ברג’סטאן בלי הספר הזה? מדבר, אבק, גמלים ובדואים דוברי הודית. אני לא יודע מה איתך, אבל לי זה הרגיש כמו טיול ממושך בין עיירות פיתוח בנגב.”

“בלי הספר הזה לא היית פוגש את טורנסטון או את דודנו של המהראג’ה מג’ייפור,” הזכירה לי.

“וגם לא הייתי פוגש את ג’וני.”

“אה, ג’וני. כמעט ושכחתי ממנו.”

“איך את יכולה לשכוח את היצור הזה?”

ג’וני היה איש המכירות, מדריך התיירים ונהג הגמלים בטיולנו האומלל באזור פושקר. הוא היה גם זה ששיכנע אותנו להתחייב לסיור בן יומיים במקום לטיול של יום אחד.

“כך נוכל להגיע למקדש בו נערכת מחר בלילה מסיבת יום ההולדת של האל קרישנה,” הסביר ג’וני. “מסיבה מטורפת, יהיה נהדר.”

“ואיפה נישן?”

“בחוץ, לאור הכוכבים. זה יהיה מושלם – ידעתם שמחר בלילה יהיה גשם של מטאוריטים?”

“אני לא יודע,” נאנחתי. “יום אחד נראה לי די והותר. חוץ מזה – מניין לך שמחר יהיה גשם של מטאוריטים?”

“אני יודע הרבה יותר ממה שאתה חושב,” חייך ג’וני. “ואתה דואג הרבה יותר מכפי שצריך.” ג’וני שלף אלבום תמונות בו הוא נראה מחוייך ומחובק עם קבוצות שונות של תיירים. “רואים? תסתכלו עליהם – כולם אוהבים את ג’וני!”

“הוא נראה הרבה יותר שמח מהחברה בתמונות,” הערתי בלחישה אך טסה ביטלה את דברי בתנועה של כף ידה.

“תפסיק להיות פראנואיד. אפילו ב-Lonely Planet ממליצים על טיולי הגמלים באזור פושקר.”

“אה, אז למה לא אמרת קודם? אם זה כתוב שם בטוח שיהיה טוב.”

בלית ברירה הסכמתי וכמו שחששתי, החוויה היתה רחוקה מלקיים את שהבטיחה. הבוקר התחיל במסע מייגע על גבם של הגמלים; ליתר דיוק – טסה ואני על הגמלים בעוד ג’וני שרוע על עגלה שהיתה רתומה לגמל עליו רכבתי.

ג’וני, כך הסתבר, היה מאותם טיפוסים שלא מסוגלים להינות מרגע אחד של שקט. הוא הגיע לטיול כשהוא חדור בהלך רוח תזזיתי והוא לא סתם את הפה לשניה, מדבר, שורק או שר לצלילי המוזיקה הנוראה שבקעה מהטייפ הנייד והחבוט שלו. היתה לו רק קסטה אחת של מוסיקה הודית והוא הקשיב לה באדיקות וללא הרף, שוב ושוב הופך אותה מצד לצד, קולו עולה ויורד בזיופים מחרידים, החיוך לא מש מפניו. במהרה החום, הרכיבה המתנדנדת והרעש שבקע מג’וני, החלו להוציא אותי משפיות דעתי.

“אני הולך לעשות משהו דרסטי!” איימתי באזני טסה שעשתה הכל בשביל להרגיע את סערת רגשותי. למזלנו, הגענו אל מקדשו של קרישנה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, בדיוק ברגע בו עמדתי לזנק על הטייפ הנייד ולרסק אותו לרסיסים.

ירדנו מהגמלים וג’וני הוביל אותנו ברוב כבוד והדר אל המקדש.

“כהן הדת הוא אישיות נעלה,” הסביר ג’וני. “הוא בן למעלה ממאה ועשרים שנה. איש צנוע, רוחני ומדהים בעומק ידיעותיו.”

“למעלה ממאה ועשרים שנה,” חזרתי על דבריו בספקנות לא סמויה, משוכנע בעליל שג’וני, כרוב ההודים אותם פגשתי, היה חסר מושג בסיסי בכל הנוגע למרכיבים הנדרשים לחישוב גילו של האדם.

המקדש באמת נראה עתיק, פיתוחי האבן שעל קירותיו דהויים ומפוררים, מרצפותיו שבורות או משופשפות עד כדי סכנת החלקה, תוצאת אלפי הרגליים שצעדו על האריחים לאורך מאות שנים. ג’וני הוביל אותנו למרכז המבנה הראשי שהיה חשוך וקריר.

“הנה הבאבא,” לחש והצביע אל הצללית שהיתה שרועה על המזבח בקצה המרוחק של האולם. “תביטו בו, הוא מתעורר.”

מצמצנו בעינינו והתמקדנו בדמות שהתיישבה באיטיות מולנו. הבאבא היה אדם זקן, כחוש וקמוט הלבוש באזור חלציים. זקן לבן עבות עיטר את פניו ושיער ראשו היה דליל, חושף חלקים נכבדים מקרקפתו השזופה והמנצנצת. הוא פלט כמה מילים לעברנו וחייך ללא שיניים, עיניו הכהות בורקות למרות חשכת האולם.

“הבאבא רוצה לברך אתכם,” תרגם ג’וני בעוד הזקן משכל את רגליו, עוצם את עיניו ומניח את כפות ידיו על הירכיים. הוא נשם עמוקות וכשנשף, רוגע התפשט בחדר, כאילו והאוויר שפרץ מתוכו מהול בקסם אלוהי. הוא נראה כה משכנע בהליכותיו שלרגע תהיתי אם היה התגלמותו המחודשת של הבודהה או לפחות דוגמן הבית של המושג ‘הארה’. התקרבנו אליו ובהנחיתו של ג’וני צנחנו על ברכינו למולו, עוצמים את עינינו ונותנים לשלווה שהקיפה את המאסטר המואר לכבוש גם אותנו.

התרכזתי בנשימה ובשקט שהשתרר סביבנו, כה מרוכז שכל כולי הזדעזעתי כשחשתי בתפיחה קלה על הכתף מלווה בהבל פיו של ג’וני על אזני הימנית.

“הבאבא שואל אם תרצו לקנות קצת גראס,” לחש, מילותיו מנפצות את הקסם של הבאבא באופן מהיר ומוחלט.

“באמת שקצת רוחניות מגולגלת לא תזיק לנו,” הנהנתי וטסה פקחה עין משועשעת, הפליטה, ‘אום’ ארוך ויחד פרצנו בצחוק מטורף. ג’וני נאלץ להתנצל בפני הבאבא תוך שהוא גורר אותנו החוצה.

“מה קורה לכם?” נזף בנו כשעמדנו בחוץ. “פשוט חוסר כבוד… לא ירשו לנו להיכנס לחגיגה אם תתנהגו בצורה שכזאת.”

“אל תדאג,” חייכתי. “במקרה הגרוע נקנה קצת רוחניות מהבאבא והכל יבוא על מקומו בשלום.”

את שעות אחר הצהריים בילתה טסה ברישומים של המקדש ושל באי המסיבה שהגיעו בקבוצות קטנות ורעשניות. הם זרמו אל המקדש מכל רחבי המדבר, רכובים על סוסים, ג’יפים ובעיקר על גמלים. במהרה, התמלא החניון שמול המקדש עד אפס מקום. השמש שקעה במערב, השמיים בוערים בצהוב וארגמן. מוסיקה החלה לבקוע מתוך המקדש והכל נהרו בעקבותיה.

כפי שציפיתי, המסיבה היתה גיבוב של טקסים הזויים מלווים בקורטוב של עשן, מים, תפילות ושירה בציבור. לא עבר זמן רב והעניין האנתרופולוגי שגיליתי בנעשה נעלם. פיהקתי והעפתי מבט בטסה שהיתה עסוקה במאבק מנומס בקהל הנשים המקומיות. הנשים נראו נרגשות מאוד מהשהיה במחיצתה. הן התגודדו סביבה ולא פסקו מלגעת בעור זרועותיה החשופות, חלקן אף מגרדות אותה בציפורניהן החדות, כמנסות לברר אם הצבע הבהיר של עורה הוא רק שיכבה חיצונית שתתקלף במהרה. היו גם כאלו שניסו למשוך את משקפיה מפניה והיא נאלצה לאחוז בהם או להסתכן באובדנם.

“בוא נצא,” התחננה בפני כשההטרדות הפכו לבלתי נסבלות בעליל.

“בשמחה,” חייכתי ופלסתי דרך החוצה. “למען האמת, אני מופתע שנשארת עד עכשיו.” פרשנו שקי שינה על האדמה בקרבת הגמלים והבטנו בשמיים זרועי הכוכבים.

“זה לא גשם אלא מבול,” העירה טסה בציניות לאחר שעברה חצי שעה יתומה ממטאוריטים.

“למה ציפית? הרי לא באמת חשבת שאסטרונומיה היא ממקצועות החובה הנדרשים מנהגי הגמלים.”

“לא, לא ממש. פשוט זה קצת מאכזב.”

את הזמן עד לשינה העברנו במשחקים עם הגמלים. מסתבר שאורם של פנסי הכיס שלנו עורר את סקרנותם של החיות. בכול פעם שהאור חלף מעל ראשיהם הם מתחו את צווארם ונהמו אל חללו של הלילה – מי יודע, אולי גם הם שרים לכבודו של האל קרישנה…


למחרת בבוקר הופתע ג’וני מהשינויים שהנהגתי בסידורי הרכיבה על הגמלים.

“אתם רוצים לשבת בעגלה ושאני ארכב על אחד הגמלים?” הרים גבותיו.

“בהחלט כן.”

“ובלי מוסיקה?”

“אם יש לך מוסיקה, אז תביא,” אמרתי. “אבל אם תשים עוד פעם אחת את הקסטה הארורה הזאת אני מבטיח לך שהיא תמעך, תתרסק ותעוף לכל הרוחות.”

“ומה עם שירה?”

“שלא תחשוב על זה בכלל!”

“בסדר,” רטן ג’וני בעודו לוקח את מקומו על אחד הגמלים. הבעה עגומה עיטרה את פניו כל הדרך חזרה לפושקר. הוא המעיט בדיבור, נמנע מלזמר, לצחוק ואף מלחייך.

“איזה מסכן,” לחשה טסה. “אני ממש מרחמת עליו.”

“גם אני כמעט ומרחם עליו,” הנהנתי. “אבל רק כמעט.”

ג’וני, למרות, ואולי תודות למגרעותיו, חימש אותי בנשק האולטימטיבי כנגד עריצותם של טסה ויועצה המגונה: ה-Lonely Planet. למען האמת, איזכור שמו של ג’וני היווה עילה מספקת בכדי לזכות אותי בשרביט ההנהגה בפעם הראשונה במסענו, בהזדמנות ובאחריות למצוא מקום ללימודי ציור בשביל טסה ותיפוף בשבילי. נרתמתי למשימה בחדווה ובמשך מספר שעות התרוצצתי בין התיירים שגדשו את המלון המעופש בו התגוררנו; שואל, חוקר ומקיש מסקנות. במהרה חזרתי עם התוצאות לטסה שחיכתה בחדר.

“פונה?” חזרה על דברי בחשש ניכר. “למה פונה?”

“כי לדברי חלק גדול מהתיירים, בפונה נמצא אחד האשראמים הטובים בהודו.”

“אשראם?”

“אשראם זה סוג של בית ספר הודי,” הסברתי בחיוך.

“ואתה בטוח שיש שם לימודי ציור ותיפוף?”

“כמו שאמרתי, זה אחד האשראמים הגדולים שבהודו. אני משוכנע שנמצא שם כל מה שנרצה ללמוד.”

וכך, כעבור מספר ימים, מצאנו עצמנו מול שערי האשראם שבפונה, מעוזו של הגורו המנוח, מר ראג’ניש או ‘אושו’, כפי שכונה בפי מאמיניו הקנאים.

הפרק הבא