תקציר הפרק הקודם: גדי מתיידד עם המטופלים במרפאה. הוא פוגש בנציגים ממדינות ערב ומתוודע לצד האפל של ה"בקשיש הרפואי".
יותר מעשרה ימים של תרגולי בסיס עברו עליי במחיצתו של מאו סיפו. עברנו על מבחר גדול של חבטות והטלות, מכים באוויר ובשקים במלוא המרץ ומתרגלים טכניקות קרב אחד עם השני. התמקדנו בהבטים הטכניים של התנועות ובמיקסום העוצמה באמצעות החיבור למרכז . מאו סיפו נראה שבע רצון מהשגי אך נמנע מלספק את תשוקתי העזה לחוש את חדוות הזירה.
"סבלנות," הוא אמר. "עבודת הידיים שלך טובה אבל תנועת הרגליים חסרה חדות. אל תדאג, אני אודיע לך כשתהיה מוכן."
"מוכן למה?" התלוננתי לטסה. "תן קצת לחטוף ולהרביץ. אפשר לחשוב שהוא מכין אותי לאליפות העולם. אני מרגיש ש…"
"תפסיק להתלונן," טסה קטעה את שצף דיבורי. "אם לא תחדל אני אתחיל."
הבעתה הרצינית ציננה את התלהבותי. הנחתי לה, מודע לקשיים עמם התמודדה. לימודי הציור של טסה קיבלו תפנית חדה כשמר וו'אנג, הצייר והמורה הדגול, זיהה חולשות בלתי צפויות ביכולתיה האומנותיות.
"מה קורה?" שאלתי כשיום אחד חזרה משיעור בפנים נפולים.
"מר וו'אנג החליט לזנוח את לימודי הציור המסורתי ולהתמקד ברישום של בני אדם וחיות."
"אבל למה?"
"כי הוא טוען, ובצדק, שטכניקת הציור שלי לוקה בחסר בכל מה שנוגע לעולם החי."
"חשבתי שהסיבה לכך שאת מתמקדת בציורי נוף נובעת מהאהבה שלך לדומם ולצומח."
"גם אני חשבתי כך אבל מר וו'אנג טוען שזה רק תרוץ שנועד לחפות על חולשה טכנית. יותר מזה," היא נאנחה. "הוא טוען שהפחד שלי מלנקוט עמדה הוא הגורם לבעיה. לטעמו, הציור נועד להיות כלי להבעה ולא רק מצלמה שמתעדת נוף."
ההתמודדות של טסה עם חולשותיה האומנותיות היתה מעוררת הערצה. היא לא התלוננה על הזנחת לימודי הציור המסורתי אלא נרתמה למשימות החדשות בהתלהבות ובמסירות, מציירת חיות ואנשים מבוקר עד ערב ורותמת אותי ואחרים כדוגמנים לציוריה. מר וו'אנג הוכיח דבקות לא פחותה במאמציו ללמד. הוא הוסיף שעות לשיעורים שהעביר לטסה בביתו ואף הקדיש לה שני סופי שבוע כשהוציא אותנו, בליווי משפחתו, למסעות ציור.
בסיור הראשון בילינו ב'ארמון הקיץ' ובשני, בגן החיות בבייג'ינג. טסה רשמה והוא הביט והעיר, מדי פעם נוטל את מחברתה ומאייר דוגמאות להמחשת רעיונותיו. הטכניקה של טסה השתפרה פלאים כתוצאה מהלימוד האינטנסיבי אך כמוני, היא עדיין לא הורשתה לחזור ללימודיה היעודיים.
ימים ספורים לאחר השיחה הגעתי לאימון והופתעתי למצוא את אחד המדריכים הצעירים, יאו סיפו, עומד על המזרן.
"מה שלומך?" חייכתי וקדתי לעברו. הוא הנהן והסיט עיניו ממני. יאו היה בחור גבה קומה וחסון כבן שבע עשרה שהצטיין בתרגילי הוו'שו האומנותי. חזיתי בו בפעולה מספר פעמים והתרשמתי מאוד מרמת הדיוק והחדות שהדגים. כשרונו הבולט של יאו סיפו גם הפך אותו לאחראי על חינוך ואימון קבוצת הילדים הצעירה.
תהיתי מה הוא עושה במקום. האם הוא מחליף את מאו סיפו, או אולי מצטרף לאימון?
"היכן מאו סיפו?" שאלתי. שום תגובה. כנראה שיאו לא דיבר אנגלית.
"היכן מאו סיפו?" חזרתי על השאלה בסינית ולפי תגובתו נראה שהמשפט היה משובש וחסר פשר. יאו משך בכתפיו והחל לבצע מתיחות על המזרן, בקלילות, פורס את רגליו במפתח רחב לצדדים ונשכב לפנים כשפלג גופו העליון צמוד לרצפה. נאנחתי ולקחתי את מקומי על המזרן, מותח את גופי ומביט מזווית עיני במעשיו של יאו. לאחר שהדגים את גמישותו המדהימה, יאו הצמיד את זרועותיו לצידי גופו ובאיטיות, כאקרובט אולימפי, נשען על כפות ידיו והחל להרים את רגליו הפסוקות אל חלל האוויר. הוא יישר את מרפקיו לתנוחת עמידת ידיים, מתח את רגליו אל התקרה וסיים בזינוק לאחור בסלטה מושלמת, נוחת על רגליו ברכות של חתול.
יאו הביט בי מזווית עינו, מזהה את הבעת העונג על פני ונושף בביטול, סנטרו זקור וגבו מתוח, ידיו מתרוממות כהכנה לתנועה הבאה. קול מחיאות כפיים נשמע מהפתח ויאו קפא על מקומו. מאו סיפו נכנס לאולם, חיוך ערמומי מרוח על פניו, שיניו טוחנות ראש של שום.
"מצויין!" הוא קרא. "אתה רואה, גדי, זה מה שאני קורא חיבור למרכז."
"ממש מדהים," הסכמתי.
"הטוב מכולם!"
יאו הסתיר חיוך לשמע הדברים. חשקתי את שפתי כשהבנתי שיאו שולט אנגלית.
"זכות גדולה נפלה בחיקך" מאו המשיך. "יאו סיפו, ברוב חסדו, הסכים להצטרף לשיעור כיריב האימונים שלך."
"תודה," אמרתי. קדתי ליאו שהנהן והביט בי בגיחוך.
"תודה לו בסוף השיעור," מאו ציחקק. "זאת כמובן במידה ותישאר שלם. אל תראה כל כך מודאג, גדי, אני רק צוחק. יאו סיפו מודע לכך שאתה מתחיל בסאנדא."
קימטתי את מצחי לשמע דבריו. משהו לא הסתדר לי עם הדרך בה נהג. מה הוא עושה? חשבתי. הרי הוא יודע שאני לא מודאג אלא להיפך, שש לקרב. והוא גם יודע שאני אמנם מתחיל בסאנדא אך רחוק מלהיות מתחיל בלחימה, מודע לכך שהתאגרפתי והתאמנתי בקראטה ושאני מדריך אייקידו כבר מספר שנים.
אז מה המשחק שלך, סיפו? איזו מזימה אתה רוקח לך שם בממלכת השום?
מאו סיפו לא הסביר או נתן לי זמן לנסות ולפתור את התעלומה בעצמי להוראתו, עברנו לריצה ומשם לתרגילי בסיס אינטנסיביים. יאו הצטיין בכל תנועה ומאו הפליג בשבחיו. ניסיתי להתעלם אך ללא הצלחה יתרה. היה לי ברור שמאו משתדל להכעיס אותי ולהכניס את יאו לשאננות, שהוא נוהג כבמאי סרטים, בונה את הרקע לסצינה עתידית שאותה יכולים השחקנים רק לנסות ולנחש.
מאו שפילברג, חשבתי והתאפקתי מלצחוק. מאו שפילברג בסרט קונג פו.
לאחר החימום, הצעיד אותנו מאו לעבר מערום הציוד שבקצה המזרן. הוא ציווה עלינו לחבוש כפפות המיועדות לתרגול חבטות בשקים. מצאנו את מקומנו, כל אחד מול שק והתחלנו לעבוד, מכים עם הידיים והרגליים לפי הנחיותיו של מאו. מזווית עיני זיהיתי כי יאו, למרות גמישותו ועוצמת בעיטותיו, לא עלה עליי בזריזותו ועוצמתו בכל הקשור לחבטות הידיים.
לאחר האימון מול השקים, הורה לנו מאו לפשוט את כפפות האימון ולשים במקומן כפפות אגרוף. הוא הניד ראשו בשלילה כשיאו החל ללבוש מגיני רגליים.
"אין טעם לסבך את גדי בקרב מורכב," הוא הסביר "אני חושב שעבודת ידיים תספיק בשלב הזה."
העלילה מתבהרת, חשבתי. מאו מוציא מהקרב את הבעיטות ובכך שולל מיאו את היתרון היחסי שלו, את השימוש בכלי הנשק העיקריים שלרשותו. לפתע התבהרה לי התמונה. מאו רוצה לוודא שיאו יחטוף, רוצה להשתמש בי ככלי לחינוך המדריך חסר הצניעות. כעס החל לבעור בי.
מדריך שלך, לא שלי, חשבתי בעודי מביט במאו. תחנך אותו בעצמך, חביבי, אני לא משלם בשביל זה. בליבי החלטתי להימנע מלהכות בשחצן, להבהיר למאו שאני לא כלי משחק.
"תתמקמו במרכז המזרון," מאו הורה. "נתחיל בקרב קליל. שישים אחוז כוח, לא יותר."
קדתי ליאו שגיחך והחזיר את המחווה בתנועה כמעט בלתי נראית של ראשו. חרקתי שיניים וניסיתי לשמור על קור רוחי.
התחלנו לנוע, מגששים ובוחנים האחד את השני. יאו נע בקלילות על רגליו, מנתר כחגב ומשנה כיוון ללא הרף, סנטרו זקור וידיו נחות בשאננות לצידי גופו. עקבתי אחר תנועתו בתנוחת קרב שמרנית, הסנטר חבוי מאחורי הכתף, יד אחת שומרת על הלסת – השניה על קו החזית.
בזינוק מהיר ובלתי צפוי, סגר יאו את הטווח ביננו, ידיו שולחות שלושה אגרופים זריזים בכיוון ראשי. חמקתי משניים מהם, השלישי משפשף את מצחי.
"תגיב, גדי," מאו קרא מהצד. "אל תישאר חייב."
הנהנתי והכיתי שני אגרופים לעבר יאו, מכות איטיות ומשוללות עוצמה. יאו התחמק ללא מאמץ ופתח במתקפת נגד. הפעם שני אגרופים שמילאו את יעודם, האחד הולם בצד ראשי והשני מוצא את אפי. דמעות מילאו את עיניי ואפי האדים.
"שישים אחוז," מאו הזכיר לנו.
"לא יכולתי להתאפק," יאו התנצל. "האף שלך גדול ומפתה."
מאו סיפו פרץ בצחוק מתגלגל ויאו זקר את סנטרו בחיוך. התנשמתי בכבדות, הכעס הולך והופך לזעם יצרי,פראי ובלתי נשלט מטבעו.
אל תשחק לידיים שלו, הזכרתי לעצמי בקול פנימי שהלך ואיבד את הנחישות והעוצמה ההכרחיות לסמכותו. ניזקקתי לכל כוח רצוני בכדי להימנע מליפול למלכודת של מאו.
שמור על קור רוח. אל תתפתה…
עוד מתקפה מתפרצת, עוד אגרופים מונחתים ושוב החיוך המתנשא.
"קדימה," יאו התגרה. "תפסיק לפחד."
לפחד? בהיתי בו בחוסר אמון, ובאחת, חומת השליטה העצמית התמוססה בפני להבות האלימות שעלו בשאגה מבפנים.
אין בעיה. בוא נראה מה אתה באמת שווה.
שוב לא היה לי אכפת שאני כלי שרת בידיו של מאו. רצוני הפך לממוקד: לחבוט בראשו של יאו ולו רק פעם אחת, להטביע את אגרופי עמוק בתוך חיוכו המתנשא.
מאו רוצה שתחטוף, הנהנתי לעצמי. ועכשיו גם אני…
כשיאו יצא למתקפה הבאה זינקתי מקו המרכז והיכתי שני אגרופים מדוייקים אל מרכז ראשו. האגרוף הראשון גרם ליאו להסיט את עיניו ממני, משאיר את ראשו חשוף לאגרוף השני, מכת מגל רחבה שמצאה את פרצופו. חשתי בכפפה שוקעת פנימה, מוחצת את שפתיו ופוגשת בשיניו.
יאו נראה המום,מראה ששיקף את תחושתי. הופתעתי מהקלות בה מצאתי את מטרתי ובעיקר מהעובדה שהסיט את עיניו כטירון.
הפתעתי אותו, חשבתי, והידקתי את סנטרי לכתף. עכשיו זה כבר לא יהיה כל כך קל.
מאו נבח על יאו שהתעשת וחזר לקפץ, ידיו כבר לא שמוטות, שפתו התחתונה נפוחה. הוא תקף ואני התחמקתי, שולח אגרוף עם היד הקדמית תוך כדי נסיגה, יאו מסיט ראשו מהמכה. חבטתי בו מספר פעמים נוספות ונראה שכל מכה שמצאה את מטרתה ערערה את בטחונו העצמי.
מאו שאג בסינית ויאו הסתער, מטיח בי שלושה אגרופים שנחסמו, הרביעי פוגש בלחיי. תקפתי חזרה, שני אגרופים לכיוון הראש, יאו עוצם עיניים וסוגר ידיים לסוכך על ראשו, חושף את הבטן וחוטף אגרוף שלישי לצלעות. הוא צנח כשהוא אוחז בבטנו, מביט בי בעיניים דומעות וקרועות לרווחה. לפתע הוא נראה כנער חלוש ומפוחד, לא עוד המדריך הגאה שהסתובב בבית הספר כטווס.
למראה עליבותו נשרה ממני רוח הקרב. חשתי צביטה בלב והבטתי במאו סיפו בעיניים יוקדות.
"קום, יאו," מאו קרא באנגלית. "הקרב לא הסתיים."
אבל יאו לא נראה נלהב להתרומם.
"אמרתי קום," מאו צעק. "מה יש? שכחת כמה האף שלו גדול ומפתה?"
מאו המשיך לדחוק בו אבל לי זה הספיק.
"מה אתה עושה?" שאל מאו בתקיפות כשהורדתי את הכפפות וזרקתי אותן בהפגנתיות אל מערום הציוד.
"לא רוצה להילחם יותר היום."
"לא רוצה?" מאו גיחך. "מה קרה? חשבתי שזה כל מה שאתה רוצה."
"לא ככה," הנעתי את ראשי מצד לצד. "את זה אני לא רוצה."
מאו נאנח והחליף כמה מילים עם יאו. יאו הנהן ויצא מהחדר.
"מצויין," מאו אמר כשיאו נעלם. הוא טפח על שכמי, חיוך זורח על פניו.
"מה כול כך מצויין?" קצפתי. "אני לא משלם לך בשביל שתשתמש בי ככלי לחינוך."
"אתה משלם לי בשביל אימון ואימון אתה מקבל, מה אכפת לך אם על הדרך אני גם מחנך?"
עזבתי את האימון כשאני משוכנע כי לעולם לא אשוב. הרגשתי נבגד, מרומה ובעיקר כעסתי על מאו סיפו ועל הדרך בה נהג בי וביאו.
כמה ערבים מאוחר יותר הנושא עלה כשנפגשנו עם בראד וחבורתו לארוחת ערב במסעדה שבקרבת הקולג'.
"מי צריך את החרא הזה?" אמרתי לבראד שהקשיב בעודו זולל מקדרה מהבילה של איטריות עם ירקות ופירות ים מוקפצים. "אז הבחור קצת גאוותן, אז מה? זאת לא סיבה לנהוג בחוסר הגינות."
"למה חוסר הגינות?" בראד שאל בפה מלא איטריות.
"כי לי יש רקע באיגרוף בעוד שיאו סיפו, כך מסתבר, חסר נסיון בקרבות."
"לפי החבורות שעל פניך נראה שהוא יודע להכות."
"להכות, אולי, אבל לא לספוג. במחשבה שנייה,מדובר במעשה על גבול ההתעללות."
"שטויות," אמרה איימי שישבה בשולחן לצידנו והקשיבה בעניין. "יאו סיפו הוא לא סתם שחצן אלא בריון של ממש. הוא מאותם אנשים המצטיינים באומנויות הלחימה הקלאסיות מבלי לחוות קרב, מאלו היושבים שאננים במגדל השן, בטוחים בסמכותם שאינה ניתנת לערעור. רוצה לדבר על התעללות? איך ילד בן חמש עם יד שבורה כתוצאה מחבטה של יאו נשמע לך? וזאת לא הפעם הראשונה. הילדים שבאחריותו חשופים להשפלות והעלבות יומיומיות. תאמין לי, גדי, לו יכולתי, הייתי שמחה להכות אותו בעצמי."
דבריה של איימי שפכו אור חדש על הנושא אבל גם העלו שאלות שדרשו מענה.
"אז למה מאו סיפו או אחד המדריכים הבכירים לא היכו אותו בעצמם?"
"אני משערת שאם הוא היה חוטף מאחד מבעלי הסמכות זה היה הופך את השיעור לחסר משמעות – להתעלל במתעלל תמיד יוצר אפקט הפוך. לדעתי, עצם העובדה שיאו חשב שהוא בעמדה עדיפה מולך נתן את הטעם לשיעור. שילמד לכבד את כבודם וגופם של תלמידיו ולו רק מתוך חשש שאחד מהם עלול לחבוט בו ביום מן הימים."
הנהנתי לדבריה.
"חבל שלא ידעתי קודם," אמרתי. "הייתי דופק בו עוד כמה חבטות. נראה שהמנוול יצא בזול."
"להפך," בראד הניד ראשו לשלילה. "העובדה שנמנעת מלהמשיך ולחבוט בו, למרות עמדת הכוח ולמרות שמאו עודד אותך להמשיך, אולי תלמד אותו קצת הגינות ואמפתיה לחלשים ממנו."
דבריו של בראד נשמעו הגיוניים אולם הותירו אותי ספקן.
"יש בעיה אחת עם התאוריה שלך," אמרתי. "הרי מאו סיפו לא יכול היה לדעת שאפסיק להרביץ."
"אתה תהיה מופתע," איימי חייכה. "כפי הנראה הוא מכיר אותך מספיק טוב בשביל לדעת מה מניע אותך. הרי לא לחינם הוא העלים את הסיבה האמיתית למעשיו."
"ומה אם לא הייתי מפסיק?"
"אני מאמינה שהוא היה מוצא דרך אחרת לעצור אותך."
אכן ארגנת את הסצינה כהלכה, מר מאו שפילברג, חייכתי לעצמי, הסלידה מהמורה הופכת להערכה מחודשת.
סגור לתגובות